השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

מערכת החינוך היהודית ברומניה מלחמת העולם השניה 1940-1944

 

"מערכת החינוך ב"רומניה הגדולה"*) פעלה באורח סדיר עד יוני 1940. לבתי-הספר היהודיים היה מעמד משפטי מוכר, ומשרד החינוך הרומני התיר להם להעניק תעודות-גמר שהוכרו רשמית בכול מוסדות ההשכלה.

ב-26 ביוני 1940, נקרעו משטחה של "רומניה הגדולה" חבלי בסרביה ובוקובינה הצפונית. בעטיו של אולטימאטום סובייטי. וב-30 באוגוסט 1940, בעקבות "דיקטט וינה". גם טרנסלבניה הצפונית.

 

ב-31 באוגוסט 1940 הורה שר החינוך האנטישמי ראדו בוטישטיאנו ממפלגת "משמר הברזל" על הוצאת התלמידים היהודים מכול מוסדות החינוך וההשכלה הרומניים. על-פי "תקנון-היהודים", שקבע את מעמדם של יהודי רומניה, ניתנה אפשרות ל-6% בלבד מילדי ישראל להמשיך בלימודיהם במוסדות הלא-יהודים.

*) "רומניה הגדולה" קמה בסוף מלחמת-העולה הראשונה עם סיפוחם ל"רומניה הישנה" (שכונתה "הרגאט"), של שלושה חבלי-ארץ חדשים -  בסרביה, בוקובינה וטרנסילבניה.

"בסעיף הראשון של הקודקס המשפטי הפלילי של גטו לודז' נאמר, כי "כול המעשים העומדים בסתירה לעיקרי התקנון הפלילי המוסכם, להוראות השלטונות הגרמניים בגטו ולהוראות יושב-ראש המועצה, הם בגדר עבירות בנות עונשין". מועצת גטו שאוולי קבעה בישיבתה מ-19 בדצמבר 1942, מערכת חוקים, שהגבילה את זכויות הבעלות על רכוש ואפשרה החרמת רכוש ללא פיצויים, והסדירה את דיני הירושה והאפוטרופסות.

"בכמה שטחי כיבוש הוצאו הוראות מפורשות שלא להחזיק עצירים יהודיים בבתי-סוהר כלליים.  ההוראה בדבר ענישה פלילית של יהודים, שהוציא התובע הראשי בווארטלאנד ב-30 באוגוסט 1941, קבעו במפורש כי אין להחזיק יהודים בבתי-סוהר גרמניים, מהסיבות שהן מפתיעות למדי: "פרט לכך, שליחת יהודי למוסד עונשין גרמני אין בה כדי לפגוע בו, שכן במוסד זה הוא ימצא תנאים טובים מאלה השוררים בגטאות היהודיים. לנוכח המנטאליות האופיינית ליהודים, ייתכן כי יהודי כזה יחפש דרך כדי להגיע למוסד עונשין גרמני". (ישעיה טרונק, "יודנראט", יד ושם, 1979, עמ' 173)

 

"שנת הלימודים הראשונה, 1940/41, הייתה קשה ביותר למערכת החינוך הקהילתית. בנוסף לתנאים הפיסיים הקשים סבלה יהדות רומניה מאבדות קשות במהלך הפוגרומים בבוקרשט ב-22-21 בינואר 1941. בהם נרצחו 130 יהודים וב-30-29 ביוני 1941 נרצחו למעלה מ-10.000 בפוגרום וב"רכבת המוות ביאסי. בפרעות אלה נפגעו גם מוסדות החינוך, על מוריהם ותלמידיהם. זעזועים קשים פקדו את המערכת גם בשנת הלימודים השנייה,1941/1942, עם גירושם בקיץ 1941 של 40.000 יהודים מכפרים ועיירות, והצטרפותם של אלפי תלמידים חדשים לבתי-הספר הקהילתיים בערי המחוז.

"מספרם היחסי של התלמידים בבתי-הספר הקהילתיים גדל בהתמדה; עד אוגוסט 1940 מנתה רשת החינוך היהודית ב"רומניה הגדולה" כ-20.000 תלמידים מתוך אוכלוסייה יהודית של כ-800.000 נפש. ואולם כבר בשנת הלימודים 1940/41 היו ב"רומניה המוקטנת" (שכללה את  שטחי רומניה הישנה, טרנסילבניה הדרומית ובוקובינה הדרומית) כ-22.000 תלמידים יהודים, מתוך אוכלוסיה יהודית בת 300.000 נפש בקירוב.

 

 [זה אומר ש-450.000 יהודים ברומניה הגדולה לא היו קשורים למערכת החינוך של רומניה הקטנה , הרגאט, ולמדו בחדר]

 

"מאות תלמידים נוספים, שמפאת חוסר מקום, או מסיבות אישיות או משפחתיות, לא נתקבלו לבתי-הספר הקהילתיים, למדו בבתיהם. לאלה התירו הרשויות להיבחן בבחינות חיצוניות בפני ועדת-בוחנים ממשלתית, ואולם הם חויבו בדמי-רישום גבוהים. משרד החינוך קבע 8 מרכזי בחינות מחוזיים – בעיר הבירה ובערים פוקשאן, ארד, בוטושן, בראילה, גלץ וטימישוארה. לעומדים בבחינות ניתנו תעודות מטעם בתי-הספר. אך נוספה הערה : "אין לתעודה תוקף ממשלתי". (יעקב גלר, "קובץ מחקרים", יד ושם, תש"ן, כ' עמ' 219)

 

"בבוקרשט שאוכלוסייתה היהודית מנתה כ-130.000 נפש, התקיימו 47 מוסדות חינוך – 36 מהם בחסות הקהילות, האשכנזית המאוחדת, האורתודוקסית והספרדית, ויתרם מוסדות פרטיים. בכולם יחד למדו 8.000 תלמידים כ-400 מורים.

"עד דצמבר 1941 פעלה מערכת החינוך הקהילתית ברגאט", שבראשם עמדו ד"ר וילהלם פילדרמן והרב הראשי ד"ר אלכסנדר שפרן. שני אישים אלה עשו רבות למען ארגון בתי-הספר החדשים, ההכרה הרשמית בהם והשלטת צביון יהודי-לאומי בין כתליהם. ב-16 בדצמבר 1941 פירק אנטונסקו שני מוסדות על-קהילתיים אלה והקים במקומם את "מרכז היהודים", מעין יודנראט רומני, אשר בפברואר 1942 נטל תחת חסותו גם את רשת החינוך הקהילתית.

 

"בתקופת המלחמה תוגבר החינוך המקצועי לתלמידים יהודים, בני נוער שלא למדו במסגרת סדירה ומבוגרים. למטרה זו שתפו פעולה "מרכז היהודים", "אורט" וקהילת בוקרשט. לצד המחלקה לחינוך ולתרבות ב"מרכז היהודי" הוקמה גם מחלקה לחינוך מקצועי, שתפקידה היה לטפח את החינוך המקצועי לבני-נוער חסרי-תעסוקה, כדי להכשירם לעבודה מעשית ולהגירה, דהיינו – לעלייה לארץ-ישראל.

"בית-הספר המקצועי הוותיק "ציוקנול" בבוקרשט, שנוסד ב-1897, הוסיף לפעול גם בתקופה זו; למדו בו 375 תלמידים בני 19-11 במגמת מסגרות, חשמל ומכונאות רכב. במוסד זה התקיימו גם קורסים טכניים דו-שנתיים לבוגרי ארבע ושש שנות למוד בבית-ספר תיכון, במקצועות כמו ציור טכני ודקורטיווי, גרפיקה, חשמל, רדיו-טלפון, מכונאות, טקסטיל, שרברבות, חימום וקירור – במטרה להכשירם לטכנאים. כמו-כן נפתחו קורסים מקצועיים מזורזים לנוער ולמבוגרים למסגרות, חשמלאות, נגרות ושענות. בקורסים אלה למדו כ-400 חניכים. "אורט" קיים אף הוא קורסים מקצועיים משלו – לרדיו, חשמל, תפירה ואופנת נשים.

 

"לנערות שלא למדו במסגרות חינוך רגילות, נפתחו קורסים מעשיים לתפירה וחייטות, בבית-ספר מיוחד לתפירה. גם ב"מעון חסות לנערות ולנשים" שייסדו נדבניות ומתנדבות למען נערות ונשים חסרות משפחה ובית. התקיימו קורסים לעובדות משק-בית, טבחיות מקצועיות ומטפלות, שבהם למדו כ-30 תלמידות וקורסים לתפירה וציור אופנה ל-16 תלמידות.

"650 סטודנטים רכשו השכלה מקצועית וטכנית ברמה אוניברסיטאית, ב"קורסים להכשרה טכנית" ב"פולטכניקום ברקוביץ", בניהולו של המהנדס מרטין ברקוביץ'. חלק מ-600 הסטודנטים ב"קולג' לסטודנטים יהודיים" של פרופ' מרקו אונסקו רכשו אף הם השכלה גבוהה במקצועות כמו אדריכלות, מכונאות-חשמל, כימיה תעשייתית, חקלאות, כלכלה ורפואה. עשרות אחים ואחיות הוכשרו בבתי-ספר לאחיות בבוקרשט וביאסי. וב"קולג' אבאסון למדו עשרות סטודנטים ביולוגיה, כימיה, רפואה וכלכלה.

"בתי-הספר המקצועיים, ובתי-הספר הקהילתיים בכלל, קיימו בסוף שנת-הלימודים תערוכות מקצועיות ובהן הציגו את הישגיהם, בבוקרשט יצאו מוניטין לתערוכות של בתי-הספר ""ציוקנול" ו"קולטורה". תלמידי בתי-הספר הקהילתיים בעיר הבירה הוכשרו גם לעבודה חקלאית בחווה של "מרכז היהודים" ובשטחים הריקים של הקהילה הספרדית בבוקרשט. שם גידלו ירקות.

 

"חינוך עברי, בית-ספר עברי בבוקרשט - "בימי מלחמת-העולם השנייה קיימו בתי-הספר הקהילתיים פעילות חינוכית-לאומית בעברית. בקהילות מולדובה המסורתיות, שמנהיגיהן היו קרובים לרוח היהדות והמסורת, התקיים יום לימודים ארוך, שבמהלכו למדו 3-2 שעות לשון עברית ויהדות מדי יום ביומו. בקהילת מונטניה, שמנהיגיהן היו לרוב משכילים, הוקצו ללימודי דת ועברית לא יותר משעה עד שעה וחצי ליום. בשנים 1944-1940 רוב בתי-הספר קיימו גם קורס לעברית בחופשות הקיץ, מתוך שאיפה לקדם את רמת ידיעותיהם של התלמידים ולהעסיקם במסגרת חינוכית ובאווירה יהודית. מוסדות החינוך הקהילתיים יזמו גם מסיבות "עונג שבת" ותפילות, והקפידו על שמירת שבת וחגים, מפני שההורים, לרוב מתבוללים ובעלי השקפת-עולם קומוניסטית, התנגדו לכך. (יעקב גלר, "קובץ מחקרים", יד ושם, תש"ן, כ' עמ' 223)

 

"אף-על-פי שבאוגוסט 1942 פורקה אגודת "תרבות" בהוראת הממשלה, וכמוה גם ההסתדרות הציונית, הוסיף בית-הספר להתקיים בחסותה של הקהילה ובאישור "מרכז היהודים". רשויות החינוך של רומניה התירו את קיומו של המוסד החינוכי, שמטרתו הייתה להכשיר ילדים לעלייה לארץ-ישראל, כשם שאישרו את קיום בתי-הספר המקצועיים לאותה מטרה. ... בתחילת 1944 נאסרו המנהל והמורה ברי, באשמה שקיימו קשרים עם ארץ-ישראל. יחד עמם נאסרו מנהיגים ציונים נוספים כמו בנבנישתי. לאחר שחרורם, בקיץ 1944, עלו לארץ-ישראל, עם מאות חלוצים ויתומים משוחרר המחנות בטנרסניסטריה.

 

"בראשית ינואר 1941 ייסד "איגוד הקהילות היהודיות ברומניה" הוצאת ספרים, שנועדה להוציא לאור ספרי לימוד להוראת היהדות לבתי-הספר הקהילתיים. בסתיו 1941 ראה אור  בהוצאה זו ספרי. ספר לימוד עברי לדת, לשפה ולדברי ימי ישראל. אחרי פירוקו של האיגוד בסוף דצמבר 1941, ייסד "מרכז היהודים", "מחלקה לפרסום ולעריכה". בספטמבר 1942 פרסמה מחלקה זו רשימת ספרי יהדות שאושרו להוראה בבתי-הספר הקהילתיים, ובשנים 1943-1942 הוציאה לאור ספרי-לימוד חדשים. וכדי לעודד מורים לחבר ספרים להוראת עברית, הכריז ה"מרכז" בעיתונו ברומנית על הענקת שלושה פרסים – בסך עשרת-אלפים, עשרים-אלף ושלושים-אלף ליי למחברי ספרים לבתי-ספר יסודיים ותיכוניים לפי השיטה "עברית בעברית".

 

"חינוך משלים" –  "לצד הלימודים העיוניים והמקצועיים הסדירים בבת-הספר הקהילתיים, הונהג בחלק מהם גם חינוך משלים, במגמה להעסיק את התלמידים בשעות הפנאי ובחופשות. קהילות בוקרשט, האשכנזית והספרדית, פתחו בתי-תלמיד שבהם הכינו הילדים את שיעוריהם, צפו בסרטים, האזינו למוזיקת-תקליטים, שיחקו משחקים שונים והתעמלו, בהשגחתם של מורים ומחנכים.

"מלבד ספריות שהיו קיימות ליד כול בית-ספר, ייסדה קהילת בוקרשט ספרייה מרכזית גדולה ובה חדר-עיון. "מרכז היהודים" מינה את הסופר אאוגן רגליס למפקח  על ספריות בתיי-הספר.

 

"בבתי-הספר הקהילתיים התקיימו חוגים דרמטיים ומקהלות, שהופיעו בחגיגות בפתיחת שנת הלימודים ובסיומה, בחנוכה, בפורים, בל"ג בעומר ובטקסי אזכרות לסופרים עבריים נודעים. בחגיגות אלה, שנערכו בבתי-הכנסת המרכזיים ובתיאטרון "ברשיאום" בבוקרשט, השתתפו ראשי "מרכז היהודים", מנהיגי הקהילות והרבנים. מפליא הדבר שהמקהלות והציבור שרו בפומבי את שירת "התקווה".

 

"הגורמים האחראים לחינוך הקהילתי" – "עד סוף דצמבר 1941 היו בתי-הספר הקהילתיים כפופים ל"איגוד הקהילות" היהודיות ברומניה, ומראשית 1942 ואילך פיקח על בתי-הספר אלה "מרכז היהודים", באמצעות ראש המחלקה לחינוך ולתרבות. הוא מינה מנהלים ובעלי-תפקידים, שיתף פעולה עם ה"מחלקה לחינוך מקצועי" וה"מחלקה הדתית" של "המרכז", עם ארגוני מתנגבים ועם הקהילות, ארגוני מורים ומנהלים, למען החזקתם התקינה של מוסדות החינוך ובקביעת הנורמות לחינוך המקצועי ולימודי הדת היהודית. ראש המחלקה ארגן גם הוא קורסים, הרצאות, הצגות תיאטרון ומופעי מוסיקה. (יעקב גלר, "קובץ מחקרים", יד ושם, תש"ן, כ' עמ' 226)

 

"חינוך יהודי בצ'רנוביץ ובגטאות טרנסניסטריה – צ'רנובייץ, בירת בוקובינה, שב-1940 מנתה 55.000 יהודים, נכבשה ב-6-5 ביולי 1941 בידי הצבא הרומני וסופחה שנית לרומניה. לאחר שרוב-רובה של האוכלוסייה היהודית גורשה לטרנסניסטריה בסתיו 1941, נותרו בגטו המקומי בין 20.000-15.000 יהודים. מצבם של שוכני הגטו היה קשה. נוער יהודי הסתובב בחוצות בחוסר מעש. בסוף 1941 נסגר הגטו והיהודים הורשו לחזור לבתיהם, שרובם נפרצו ונשדדו. מצבם של היהודים שנותרו בעיר, רובם מומחים, טכנאים ואקדמאים, שהיו נחוצים לכלכלת העיר והאזור, היה קשה. הוטלו עליהם גזרות חדשות לבקרים, לרבות עבודות-כפייה, החובה לענוד את טלאי צהוב ועוד. ביוזמתו של המורה יוסף קאהן, הוקמו בצ'רנוביץ בית-ספר יסודי מעורב לבנים ולבנות, בית-ספר תיכון לבנים, ובית-ספר תיכון אקסטרני לבנות, ליד בית-הספר התיכון לבנים. בית-הספר התיכון, שהוקם ב-3 בספטמבר 1943, הוכר רשמית ב-11 באוקטובר 1943 על-ידי מושל הפרובינציה של בוקובינה, וב-23 בנובמבר 1943 – על-ידי מנהל משרד החינוך והדתות.

"גם ב-7 גטאות טרנסניסטריה – ברשאד, באללטה, דזורין, זמרינקה, מוגילוב, קופייגורוד ושרגורוד – אורגנו למודים בבתי-היתומים שהוקמו שם, בסיוע "ועד העזרה של יהודי רומניה הישנה". במסגרות אלה למדו מאות ילדים רומנית, עברית, תורה, מלאכת-יד ואמנות. בייחוד בשנים 1943 ותחילת 1944, כאשר מצבם של המגורשים השתפר במקצת. למרות המצוקה הנוראה, כאשר ילדים גוועו ברעב, בקור, מחלות ומגפות, השתדלו הורים ומדריכים להקנות לילדים הרעבים, הערומים והחולים, מעט דעת ולהפיח בהם תקווה לעתיד טוב יותר. ואכן, מאות מביניהם זכו אחר-כך לעלות לישראל.

"הלימודים הללו, שהתקיימו כאמור בגטאות אחדים, נקראו רשמית "קורסים חופשיים של בתי-ספר עממיים עבור יהודים מגורשים" ואושרו על-ידי מושלה האזרחי של טרנסניסטריה ב-1 בספטמבר 1942. (יעקב גלר, "קובץ מחקרים", יד ושם, תש"ן, כ' עמ' 231)

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות