השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

חיסול גטו ביאליסטוק

במחצית הראשונה של אוקטובר 1942, קיבל הגסטאפו בביאליסטוק פקודה סודית מן ה'משרד הראשי לביטחון הרייך' לחסל את גטו ביאליסטוק וגטאות אחרים במחוז... ה"ציונים" ניסו להציל רק את עצמם.

"מאחר שלמשטרת הביטחון במחוז לא היה כוח-אדם מספיק לביצוע ההוראה, קיבלה הגסטאפו את הפיקוח על המשימה, ופרידל, ראש המחלקה לענייני יהודים בגסטאפו של המחוז, מונה לעמוד בראש מבצע הפינוי. ביוזמת הגסטאפו של ביאליסטוק, כונסו מפקדי הנפות לפגישה אצל ד"ר בריקס, ודנו בפרטי הביצוע של ה'אקציה' הקרבה. בה בעת, ביום שני, 2 בנובמבר 1942, ובסיועה של הז'אנדרמריה המקומית, כותרו לפתע כל גטאות המחוז ונסגרו. תוך ימים ספורים גירשו הגרמנים את היהודים מבתיהם, ריכזו אותם בכיכרות, העמיסו אותם על עגלות שהוכנו עבורם מראש, והסיעום לחמש נקודות ריכוז: קלבאשין (Kielbasin) (שנים-עשר ק"מ מגרודנה, לשעבר מחנה שבויים) - שם רוכזו בעיקר יהודי גרודנה; בוגושה (Bogusze) - שם רוכזו בעיקר יהודי אוגיסטוב, גראייבו והסביבה; קסרקטין בזאמברוב (Zambrov); וולקוביסק; וקסרקטין חיל-הפרשים העשירי לשעבר (ליד ביאליסטוק) - שם רוכזו היהודים מהעיירות הסמוכות לביאליסטוק.

 

בתאריך זה עברה השליטה במחוז לידי משטרת הביטחון והס"ד,

"בשש רכבות, שיצאו לאושוויץ ב-9, ב-14, ב-18 וב-25 בנובמבר 1942, וב-2 וב-8 בדצמבר 1942, פונו יהודים מסקידל (Skidel), סידרה (Sidra), לידה (Lida), אוסטרינה (Ostrina), גרודנה (Grodno), לונה (Luna), פוז'צ'ה (Pozecze) ועוד. ההוראות לשילוח הטרנספורטים, שניתנו מטעם 'המשרד הראשי לביטחון הרייך', נשלחו לאלטנלוה וזה העביר אותן הלאה לתחנת החוץ שלו בגרודנה, שניהל אותה ארליס. ההוראות נקבו במספרי הרכבות והמועמדים לפינוי, והנימוק שצוין בהוראה היה 'פינוי היהודים למטרות עבודה.'    (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  184)

 

"הגירושים ממחוז ביאליסטוק התחדשו במחצית השנייה של חודש ינואר 1943, והטרנספורטים הופנו לאושוויץ. ראשית פונו היהודים שרוכזו במחנה האיסוף בזאמברוב, ומיד לאחר מכן, ב-18 בינואר, החלה ה'אקציה' בגרודנה, שם התקיים עדיין גטו מספר 1. שתי חברות מתנועת 'השומר הצעיר', צילה שכנס וחסיה ביליצקה, הגיעו באותו יום מגרודנה לביאליסטוק, ודיווחו על המשך ה'אקציה' בגרודנה. כעבור יומיים הגיעה גם יוכבד טאוב, שסיפרה כיצד מרכזים את יהודי גרודנה בבית-הכנסת הגדול, ומשם מובילים אותם במשאיות לתחנת הרכבת. בדרכן למחנות-המוות עברו הרכבות דרך ביאליסטוק, וטננבוים מוסר על כך ביומנו, ב-20 בינואר 1943.

"גם על ניסיון התנקשות בסטרבלוב (Streblow), ממנהלי ה'אקציה' בגרודנה. הנסיון הסתיים בפציעתו של סטרבלוב, ובמותם של שלושה חברים של המחתרת הגרודנאית. ב-26, ב-28 וב-30 בינואר פונו היהודים מסוקולקה, מוולקוביסק ומישינובקה. בסוף ינואר 1943 פונה הגטו בפרוז'אני, שתושביו נלקחו במזחלות לתחנת הרכבת, מרחק כ-12 ק"מ מן העיר. כ10,000- יהודים שולחו מפרוז'אני לאושוויץ בארבע רכבות, שיצאו ב-29, ב-30, ב-31 בינואר, וב1- בפברואר 1943.

"בסוף ינואר עדיין נותרו בגרודנה כ-5,000 יהודים. ב-14, ב-15 וב-16 בפברואר 1943, יצאו מגרודנה לטרבלינקה שלושה טרנספורטים, ובהם כ-3,500 יהודים. כאלף יהודי גרודנה האחרונים פונו לביאליסטוק ב-12 במארס 1943, כשהם מלווים בוויזה (Wiesse) וסטרבלוב, מי שהיו הממונים על ביצוע ה'אקציה' בגרודנה.

"בין נובמבר 1942 לפברואר 1943 שולחו למחנות המוות בטרבלינקה ובאושוויץ כ-100,000 יהודי מחוז ביאליסטוק (ביניהם גם 10,000 יהודים מגטו ביאליסטוק שגורשו בין ה5- ל12- בפברואר 1943). מכל המחוז שרדו במארס 1943 רק 30,000 היהודים שנותרו בגטו ביאליסטוק. (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  186)

 

"הקמת חזית ב' - ינואר 1943 / "טננבוים חוזר לביאליסטוק - "כזכור, יצא טננבוים מביאליסטוק לוארשה בסוף מארס 1942. מיום בואו לוארשה השתלב בפעילות האינטנסיבית של תנועתו במקום והיה בין הדמויות המרכזיות ב'גוש האנטי-פשיסטי', שהוקם בעיר באפריל 1942. כשהוקם בוארשה 'הארגון היהודי הלוחם' (אי"ל) בגלגולו הראשון, כשבוע לאחר תחילת ה'אקציה' הגדולה (סוף יולי 1942), נמנה טננבוים עם מייסדיו והיה חבר במיפקדת הארגון. הוא נסע לקרקוב, חזר לוארשה סמוך לסיום ה'אקציה', וחיכה שהאי"ל יתארגן מחדש בעקבות 'הגירוש הגדול' ויכין תכניות. באותם ימים שבו לוארשה כמה אנשי מפתח בתנועות הנוער, כמו אליעזר גלר מתנועת 'גורדוניה', ששב מערי השדה, ומרדכי אנילביץ', איש 'השומר הצעיר', שחזר מזאגלמביה. אנילביץ', דמות מרכזית בתנועת 'השומר הצעיר' בוארשה, מילא את החלל שנותר בעקבות מותם של כמה מנהיגים בעלי שיעור קומה (יוסף קפלן ושמואל ברסלב), ופעל להרחבת הארגון הלוחם ולשיתוף פעולה עם גופי מחתרת שונים.

"בסוף אוקטובר 1942 הוקם בוארשה ארגון לוחם במתכונת חדשה, שמלבד הרוויזיוניסטים והדתיים איגד בתוכו את רוב התנועות הפוליטיות שפעלו בחשאי בגטו. אנילביץ' נבחר לראש הארגון ואת תנועת 'דרור' במטה ייצג יצחק צוקרמן.  (שרה בנדר, "מול מוות אורב", עמ'  187)

 

"טננבוים הגיע מוארשה לביאליסטוק ב-1 בנובמבר 1942, בשעת ערב, כשהגטו כבר הוקף באנשי ז'אנדרמריה גרמניים. כשנוכח שלא יוכל להיכנס לגטו, החליט לשים פעמיו לגרודנה, שם נמלט מידי אנשי גסטאפו שניסו לעצרו, נפצע אגב מנוסה ומצא מקלט בבית איכרה מקומית. למחרת היום החלה ה'אקציה' בכל המחוז, והגטו בגרודנה נסגר. טננבוים העביר מכתב לחבריו בגטו, ואלה הצליחו להגניבו לגטו בתוך קבוצת פועלים יהודים שחזרו מעבודתם. ציפורה בירמן, חברת 'דרור', שהתה באותם ימים בגרודנה, לשם נשלחה כדי למלא את מקומו של הרשל רוזנטל, שעסק בחיפוש נשק וקשרים עם הפרטיזנים ביערות. בירמן מספרת על הקשר שיצר טננבוים עם היודנראט בגרודנה, ועל ההתייעצויות שערכו חברי התנועה לרגל הסגר שהוטל על יהודי העיר ופינויים מהמקום:

"אין דרך אחרת אלא היערה, אל הפרטיזנים. גם משתעשעים ברעיון על פרטיזנים משלנו. החברה נתפסת לרעיון זה. היא מוכנה לכל קריאה. בעזרת חברי המפלגה והיודנראט קיבלנו כספים לתכלית זו. ה'אקציה' אינה מחכה. הגטו השני כבר הושמד. כל החברים ניצלו, מי עם משפחתו ומי לבדו. כולם באים לאמא-תנועה.

 

"קבוצה ראשונה, ובה חברים מ'דרור' ומ'השומר הצעיר', יצאה מגרודנה ליער, להשיג נשק ולחפש דרך יציאה לשאר החברים שנותרו בגטו. ארבעה מחברי התנועה נפלו, ורק אחד מהם, לייזר רייזנר, חזר לגטו. 'התקוות שתלינו ביער נגוזו לפי שעה ... כישלון היער שבר את כולנו. נשארנו בלא דרך.' טננבוים החל לגייס כספים, התקין לחבריו בגרודנה תעודות והיתרי יציאה, וככל שגבר ייאושם, תמך יותר ויותר ברעיון להתכונן ל'אקציה' נגדית, אותה כינה 'קונטראקציה'. בירמן מספרת שלא הכול הסכימו לצאת לקרב שפירושו מוות, והיו שסברו 'שאפשר שבכל זאת ישרדו אלפים אחדים...' בסופו של דבר הוחלט שהבחורות ינסו לצאת מגרודנה לביאליסטוק, ואילו הבחורים יישארו ויוציאו אל הפועל את ה'אקציה' הנגדית. לא ידוע לנו מתי בדיוק יצאו חברות 'דרור' בדרכן לביאליסטוק, אך יש לשער שטננבוים לא שהה בגטו גרודנה יותר מימים ספורים, ועלה על הרכבת לביאליסטוק כבר בשבוע השני של חודש נובמבר 1942. (שרה בנדר, "מול מוות אורב",  "עם עובד",עמ'  188)

 

על טננבוים, שנספה בסופו של דבר, אנו יודעים יותר מאשר על כל מנהיג אחר בתנועות הנוער בתקופה זו, מפני שהניח אחריו יומן ומכתבים שכתב בגטו ביאליסטוק, מן ה-13 בינואר 1943 ואילך. (שרה בנדר, "מול מוות אורב", עמ'  188)

 

"הקמת חזית ב' - ינואר 1943 - "בואו של טננבוים לביאליסטוק היה אמור להמריץ את כל התנועות בגטו להתאגד בחזית משותפת. הרצח בוילנה ובמקומות אחרים במזרח חדל זה מכבר להיתפש כאירוע מקומי; בעיר נודע על הגירוש הגדול מוארשה (יולי-ספטמבר 1942); פינויים של עשרות אלפים מיהודי המחוז היה בעיצומו; גם הידיעות על טרבלינקה כבר חדרו אל הגטו; ומקצת יהודי הגטו כבר החלו להכין מקומות מסתור, מחשש ל'אקציה' מתקרבת.

"כדברי גרוסמן, עם בואו של טננבוים לביאליסטוק, הפכה שותפות המעשה שבין 'השומר הצעיר' לבין 'דרור' 'לשותפות קרבית-אידיאית... בחרנו בהנהלה משותפת ולידה ועדות משותפות: להכשרה צבאית ולארגון, לייצור ולזיון, לכספים, לעניינים פוליטיים.' פעילות משותפת זו חייבה את צירוף 'דרור' לחזית א' - אבל הקומוניסטים הגיבו על ההצעה בהתנגדות עזה. תפישתם האידיאולוגית הנוקשה הניעה אותם לדחות כל רעיון של שיתוף פעולה, על אחת כמה וכמה עם 'דרור'.  (שרה בנדר, "מול מוות אורב", הוצאת "עם עובד", עמ'  192)

 

"העובדה שבמחצית השנייה של חודש ינואר 1943 נשאר גטו ביאליסטוק היחיד באזור שלא פונו מתוכו תושביו, חיזקה את התחושה שארגון לוחם בתוך הגטו הוא מיותר ומסוכן. לתחושה זו היו שותפים גם חברי המפלגה שאליה השתייכה תנועתו של טננבוים, שהיו חלק מהיודנראט או מקורבים אליו, אנשים כמו חמלניק, פצינר וליפשיץ. היחסים הטובים בין חברי המפלגה לטננבוים נותרו בעינם כל עוד הסתפקו חברי 'דרור' בפעילות שלא איימה על דרכם של חברי היודנראט ועל האופן שבו ניהלו את החיים בגטו.

"השמועה שביערות הסמוכים לביאליסטוק כבר חיים יהודים שיצאו מן הגטו עשתה לה כנפיים, ובסוף ינואר הניעה אנשים נוספים לצאת מהגטו ולנסות - לחבור אל מי שכבר יצאו, או אל פרטיזנים סובייטים שכבר פעלו ביערות הסביבה. ב-26 בינואר כותב טננבוים: 'מחר צריכים לעזוב את הגטו ולצאת לפרטיזנים 12 בחורים. באו מהיער לקחת אותם. קומוניסטים?... השד יודע.'

"אווירת היציאה ליערות השפיעה על החברים ב'דרור', ובאספה כללית של חברי 'דרור', שנערכה ב-24 בינואר 1943, כותב טננבוים ביומנו שנאמרו 'דברים קשים'. בהערותיו המתייחסות לאספה מבהיר טננבוים היטב את עמדתו בסוגייה קשה זו; הוא התנגד לדעת רוב חבריו, שהביעו רצון לצאת מהגטו. רוב חברי 'דרור' בביאליסטוק הגיעו כפליטים ונותרו בגטו ללא משפחותיהם, לרבות הקבוצה הגדולה שהגיעה מוילנה עוד לפני שרעיון הלחימה החל להתגבש. מתברר שגם בואו של טננבום לביאליסטוק, במטרה המוצהרת להקים ארגון לוחם, לא שינה את השקפתם כי מוטב לעבור למקום שבו יש עדיין סיכוי סביר לשרוד...

"מערכת היחסים הייחודית שהתפתחה בין באראש לבין טננבוים מעניינת כשלעצמה. טננבוים, שהכיר היטב ראשי הגטאות בפולין, מעיד על באראש שהינו:

"...איש ישר. זהו קומפלימנט גדול בשביל יו"ר של יודנראט - שלושה היכרתי כאלה - ישרים - אינזש. טשרניאקוב (איבד את עצמו בשעת ה'אקציה' בוארשה) ד"ר בראוור (גרודנה, ירו אותו הגרמנים) וב[אראש] השלישי. השאר הם מנוולים ומשום כך נעשו לאובמנים, ומשום כך נעשו למנוולים ולמשרתים של הגסטאפו.'

"בין טננבוים לבאראש נרקמה ידידות אמת, שהושתתה על אמון ועזרה הדדיים, והם שיתפו איש את רעהו בהתפתחויות השונות בתוך הגטו. באראש מצדו חשף את הידוע לו על העומד להתרחש בגטו, על סמך מידע עדכני שקיבל מהגרמנים הממונים עליו, ואילו טננבוים מצדו גילה לו את הפעילות החשאית הכרוכה בהקמת המחתרת המתהווה. 'ביקשתי כסף - הבטיח. ביקשתי חדר לעבודתו של מרסיק - הבטיח. נפרדנו - כתמיד - בלחיצת יד חמה.' גם גרוסמן כותבת: 'הן באראש עזר, תמך, מסר ידיעות וגם העמיד כסף לרשות המחתרת.'

"כמה מהמפגשים שיזם טננבוים לשם הקמת המחתרת התקיימו בחדרו של באראש בבניין היודנראט; בסוף ינואר 1943, בעבודה אטית ועקבית, גובשה חזית לחימה נוספת (שתיקרא להלן: חזית ב'), שחברו לה 'דרור', 'השומר הצעיר', הרביזיוניסטים, 'הנוער הציוני' ופלג ה'בונד' שלא היה חבר בחזית א'. חברי 'השומר הצעיר', שפעלו בה בעת בשני הגושים, שימשו חוליית קישור ביניהם. דעתו של באראש לא היתה נוחה מכך שלא נוצר שיתוף-פעולה עם הקומוניסטים, משום שידע כי כך לא יוכל להגיע לשליטה מלאה בפעולות המחתרת - מטרה אליה חתר.' (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  196)

 

"עיני השונאים נעוצות בנו" – "בישיבה שקיים היודנראט ב-10 באוקטובר 1942, פנה באראש לנוכחים במהלך סקירת המצב בגטו ואמר: 'אין אני יודע אם לא תבוא כאן שואה... היודנראט חייב לדעת את המצב הכללי. צריך להיות מוכנים. יש סימנים וידיעות סודיות שעל-פיהן תתחיל 'אקציה' נגד היהודים במחוז ביאליסטוק ובביאליסטוק גופא. כל עוד הדבר תלוי בשלטונות המקומיים, יש לנו ערובה לכך שלא יאונה לנו כל רע.'

"מעדותה של שפרונג עולה, שלכל אורך תקופת קיומו של הגטו היה באראש פוקד את משרדי הגסטאפו לעתים תכופות ביותר, שם התקבל אצל אחדים מהממונים הגרמנים. בבוא היום ילמדו אלה סנגוריה על הגטו ובין השאר נועדו הפגישות גם לשמור על יחסים תקינים עם אותם גרמנים. באראש, למוד ניסיון שצבר במגעיו עם נציגי השלטונות במהלך השנה ויותר מאז הוקם הגטו, השכיל לגלות מיהם הגרמנים שאת תמיכתם ניתן לקנות בכסף, ובה בעת אפשר גם לבטוח בהם. לפגישות אלו היה מגיע תמיד כשבכיסיו תכשיט יקר-ערך, אבנים יקרות, מטבע זהב וכיוצא באלה; לעתים גם נשא עמו שטיח פרסי קטן יקר-ערך, שאותו היה פורש על רצפת משרדו של המפקד עם הגיעו לבניין הגסטאפו.  (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  199)

 

"באותה ישיבה הודיע באראש שאין מנוס מצמצום מספר הרחובות בגטו, 'תכנית שיצאה מאיתנו עצמנו. מוטב להפסיד רחובות מאשר לאבד נפשות'. באראש מסר שברחובות אלה מתכננים הגרמנים לשכן 5,000 פולנים או ביילורוסים, שיועברו לביאליסטוק מסביבת ביאלובייז' ויש לפנות עבורם מקום. הצפיפות בדירות הגטו גדלה, כל בתי-הספר נסגרו, והרחובות נמלאו ילדים משוטטים, שרבים מהם שלחו ידם בסחר בסיגריות, בשרוכי נעליים, בסכרין, או בלחמניות שנאפו בהסתר.

"כשהחל חיסולו של המחוז, הסתננו לגטו מאות פליטים מערי המחוז. היודנראט, שחשש מתגובת הגסטאפו, טרח לפרסם ולהודיע ש'אסור שיימצאו בגטו בני-אדם שלא נרשמו.' מדיניות היודנראט כלפי הפליטים נותרה בעינה, אבל על אף היד הנוקשה שגילה למראית-עין, סודרו רובם במקומות מגורים והשתלבו במפעלי התעשייה. השלטונות המקומיים המשיכו להתערב להמשך קיומו של הגטו, (שרה בנדר, "מול מוות אורב", עמ'  201)

 

"עוד שבועיים - וניצלנו" - "פינוי יהודי המחוז ושילוחם לטרבלינקה ולאושוויץ, והמאבקים השונים שהתנהלו על המשך קיומו של הגטו, לא נעלמו מעיני הציבור היהודי בביאליסטוק. הפליטים שהסתננו מהפרובינציה לגטו הביאו עמם סיפורים קשים על מצב היהודים בנקודות האיסוף, על משלוחים של אלפי יהודים, על מעשי רצח שביצעו הגרמנים תוך כדי הפינוי ועל שמועות ששולחים למוות. בבגדי יהודים שנשלחו מטרבלינקה למפעלי הטקסטיל בגטו ביאליסטוק, נמצאו תעודות, תמונות ופתקים, שבהם נכתב כי טרבלינקה משמעה מוות. באראש העביר אחדים מן המסמכים לטננבוים, שהעיון בהם עורר בו התרגשות מכאיבה: '... אינני יכול להיפרד מזה אף רגע. דאכט זיך מיר, אז די קעשענע ברענט פון דעם... (ביידיש: נדמה לי שהכיס בוער מזה)'.

 "לאור המצב המתוח, כינסו ראשי המחתרת ישיבת הנהלה ב-29 בינואר [1943], כדי לסכם כיצד יוזעקו החברים בשעת הצורך, ולקבוע מקומות מארב מוסכמים. הוחלט, שהצתת בניין היודנראט תהיה האות לפתוח בפעולת-נגד. לדעת טננבוים 'יותר קל יהיה להתחיל עם היהודי הראשון מאשר להחליט 'לוותר' על האלפים הראשונים כדי 'להציל' עוד לאיזה זמן את השאר.' החלטה נחרצת זו משקפת עמדה אחידה וברורה, לשתי חזיתות הלחימה, שפירושה המעשי התנגדות לאלתר עם הוצאת היהודי הראשון מהגטו.

"הצגתי את השאלות... רוצה אני שאנחנו נחליט על גבול הסבלנות שלא נרשה לעבור אותו. הנני מוכן גם להחלטה להגיב על היהודי הראשון שיוצא מכאן לטבח. אבל אם ישנה - וישנה - דעה אחרת - יוחלט עכשיו על גודל הקרבן שהננו נכונים לתת בשם דיחוי המוות לרוב מוחלט של הגטו שצריך להישאר... (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  205)

 

"באותו יום, 31 בינואר, הודיעה חייקה גרוסמן מ'השומר הצעיר', שבכוונתה לעזוב את הגטו למחרת בבוקר. גרוסמן אינה מפרטת בזכרונותיה באילו נסיבות עזבה את הגטו ערב ה'אקציה', אולם מדבריה משתמע שהוטל עליה למצוא מגורים לחברות מחתרת שהגיעו מגרודנה בזהות 'ארית' שאולה, ואשר המחתרת הועידה להן תפקידי מפתח. גרוסמן מספרת שיומיים לפני ה'אקציה', בהיותה כבר מחוץ לגטו, נפגשה עם בוראקס בחצר שגבלה בגטו ובצד ה'ארי' גם יחד, ובוראקס הפציר בה שלא לעזוב את חברותיה מגרודנה שהתגוררו בצד ה'ארי'; כך נותרה גרוסמן מחוץ לגטו ערב ה'אקציה' ובמהלכה.

"ב-1 בפברואר 1943 התפרסם בקרקוב לוח-זמנים של רכבות, בחתימתו של מנהל ההנהלה הכללית של רכבות המזרח. לפי לוח-זמנים זה, בין ה-9 ל-13 בפברואר אמורות היו לצאת מביאליסטוק חמש רכבות נוסעים מיוחדות עמוסות יהודים, שפניהן מועדות לטרבלינקה. יש להניח שבברלין הוחלט לפנות מביאליסטוק לפי שעה כ10,000- יהודים בלבד.

"ב-4 בפברואר בערב הצליח טננבוים להיפגש עם באראש לשיחה מוקדמת, ולקבל ממנו פרטים על המצב. באראש מסר לטננבוים כי תחילה תבעו הגרמנים לפנות מהגטו 17,600 יהודים, ואחר-כך צמצמו את דרישתם לשלושה טרנספורטים, שכל אחד מהם יכלול 2,100 נפש - סך-הכל 6,300 יהודים. באראש ציין שבכוונת הגרמנים לעבוד על-פי הרשימות שהכין היודנראט, לפנות את המובטלים מעבודה ולפסוח על עובדי החרושת ועובדי היודנראט...    (שרה בנדר, "מול מוות אורב", עמ'  208)

 

"באראש האמין שיש להקריב את המעטים כדי להציל את רוב יהודי הגטו, ואילו טננבוים היה מודע לכך שבמצב הנוכחי, כשהפלגים המחתרתיים בגטו מפולגים, ומלאי הנשק דל להחריד, יהיה כל נסיון להתנגד מיד בבחינת התאבדות חסרת תוחלת.

"בישיבה הכללית של היודנראט, שהתקיימה מיד לאחר הפגישה בין השניים, מסר באראש הודעה קצרה, ואחריה דיבר טננבוים שאמר:

"...אם ה'אקציה' תהיה במסשטב (ביידיש: קנה מידה) הנ"ל - אנחנו לא מגיבים. הננו מביאים קרבן את 6,300 היהודים כדי להציל - הסיטואציה בחזית היא כזאת שמפנה רדיקלי יכול לבוא בכל יום - את 35,000 היהודים הנשארים. באם ירצו להרחיב את ה'אקציה'; באם בשעת ה'אקציה' הם יכריחו אותנו ע"י התנהגותם לצאת לרחוב או באם הרחוב יקום ויתגונן באופן ספונטני נהיה נאלצים... לצאת ולקחת את היזמה לידינו.

"טננבוים חזר למגורי ה'קיבוץ', הזעיק את חבריו מ'השומר הצעיר' ומהרביזיוניסטים, והורה להם לפנות את אנשיהם ואת מצבור הנשק שהמחתרת אספה עד כה מהרובע שבו אמור היה הפינוי להתחיל. על-פי התכנית, התכוננו הגרמנים להתחיל את הפינוי ברחובות פולנה, ביאלוסטוצ'אנסקה, צ'יסטה וז'יטניה. כשנודע הדבר לתושבי הרחובות הללו, הם החלו להסתלק משם בשעות הערב, במעין תנועת נדידה גדולה, ויצאו לחפש אחר מקומות מסתור אפשריים. רבים מיושבי הגטו לא ישנו אותו לילה, והחרדה מפני הבאות היתה עצומה. (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  210)

 

"השקט הופר - "אקציה" בגטו - "אור ליום ששי, 5 בפברואר 1943, בשעה 3.30 בדיוק, נכנסו לגטו כ-80 גרמנים חמושים, ביניהם אנשי גסטאפו, שופ"ו, קריפ"ו ועוד, וצעדו לעבר בניין היודנראט. הם כיתרו תוך דקות את הרחובות והסמטאות ברובע המיועד לפינוי ופתחו באש מקלעים. הגרמנים הקפידו להישאר מאחור והורו לשוטרים היהודים לדפוק על דלתות הבתים ולהוציא את היהודים החוצה. השוטרים, שלא מילאו אחר הוראות הגרמנים, ותחת זאת הזהירו את היהודים ומנעו את הסגרתם, הוכו באכזריות בטענה שהם מחבלים בפינוי. 'הגרמנים אמרו שימיתו 10 שוטרים יהודים באם השוטרים לא ימציאו להם אנשים', אך כמה מהשוטרים הצליחו להימלט ולהתחבא, והותירו את מלאכת המצוד אחר היהודים לגרמנים עצמם. למעט קבוצת פליטים שהתגוררה בבית-הכנסת ברחוב ניי-וועלט, לא היה אפשר לאתר את היהודים מן הרשימה שהכין היודנראט.

"הגרמנים, שהתפזרו בכל רחוב וסמטה בגטו, הצליחו לאסוף תוך שעות אחדות רק מספר קטן מהצפוי של גברים, נשים וילדים. הנלכדים, שהוצאו ממיטותיהם, הובלו לרחוב יורובייצקה ומשם לנקודת האיסוף מחוץ לתחום הגטו. כל מגורש קיבל מהיודנראט כיכר לחם, ומי שלא הלך מרצונו נורה בו במקום בידי הגרמנים. (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  211)

 

"הפינוי החל שוב למחרת, בשבת, 6 בפברואר, בשעה 6.00 בבוקר, והפעם נעזרו הגרמנים בשוטרים היהודים שהיו עדיין בהישג ידם. הגרמנים ציוו על השוטרים היהודים להיכנס לבתים ולאתר את המסתתרים וניכר כי פחדו מפעולת התנגדות יהודית. 'מתהלכים גרמנים - 5 גרמנים ושניים או 1 שוטרים יהודים. רוב השוטרים - מתחבא.' במקרים מסוימים השליכו הגרמנים רימונים על הבתים, כדי לאלץ את היהודים לצאת ממקומות המסתור, ונעזרו בכלבי משטרה ובזרנוקי מים וגז לציד המסתתרים. אך גם אמצעים אלה לא הביאו לתוצאות שלהן קיוו הגרמנים, מספר המפונים נותר נמוך יחסית, וב-8.00 בבוקר יצאו הגרמנים מהגטו.

"כעבור שעתיים חזרו הגרמנים, מתוגברים באוקראינים ובביילורוסים, וגררו עמם את מכבי-האש שבגטו ואחדים מהשוטרים היהודים. מכבי-האש המצוידים בגרזנים אולצו לטפס על גגות הבתים, לפרוץ לעליות-גג, לשבור קירות שחשדו כי הם קירות כפולים, ולחפש בקפידה אחר יהודים מסתתרים. ברם, השוטרים היהודים עמדו בסירובם לשתף פעולה, יהודי הגטו שידעו מה צפוי להם היטיבו להתחבא, ולכן היה הפינוי מצומצם גם ביום השני ל'אקציה', ומספר הנתפסים לא עלה על 1,000 מתושבי הגטו. 'גם בבתי-החרושת מעט אנשים. לא רואים אנשים לא ביום ולא בלילה - אין אנשים בביאליסטוק.'  (שרה בנדר, "מול מוות אורב", עמ'  212)

"היהודים המעטים שנותרו בלא מסתור במהלך ה'אקציה', כמו גם כל דיירי בית-האבות שברחוב יורובייצקה, היו הקרבנות הראשונים של הפינוי, ובמשך היום השלישי נתפסו כ-700 יהודים בלבד. היה חודש פברואר, הערב ירד בשעה מוקדמת, ולכן יצאו הגרמנים מהגטו עם רדת החשיכה...

"מבצעי הפינוי נוכחו כי מספר  המפונים הולך וקטן מדי יום, והבינו שאפסו סיכוייהם למלא את מכסת המגורשים. בשלב זה הציעו הגרמנים ליהודים שנתפסו לשחרר כל מי שיצביע על מקומות מסתור, ולהעניק לו בתמורה אישור שבו ייכתב: 'הבוגד היהודי הזה פטור מהטרנספורט' (Transport von befreit ist Judenverraeter Dieser), או כלשונו של טננבוים: 'דער יודע פלוני אלמוני עזר ביום זה וזה באבקואציה של היהודים מהגטו מביאליסטוק ומשוחרר משום כך מהטרנספורט ביום זה וזה. חתם לויטעננט זה וזה.'.

"עשרות בחרו למלט את עצמם במחיר הלשנה: 'הולכים 3 חיילים ובראשם - אישה זקנה - א מוסרטע (ביידיש: מלשינה). 5 גרמנים - מוביל אותם בחור - א מוסר (ביידיש: מלשין). מגיעים למקומות שאף פעם לא היו יודעים עליהם. מוציאים את האומללים.'

"שיטת ההלשנות, שהביאה לחשיפת מאות קרבנות, הקלה את מלאכתם של הגרמנים וגרמה להדרדרות מוסרית ולהשחתת המידות בגטו. כך היה גם בגירוש האחרון מוארשה, כשבמהלך המרד שפרץ בגטו באפריל 1943, הכריחו הגרמנים יהודים שנתפסו לחשוף מקומות מחבוא, ובתמורה הבטיחו להם שלא יוצאו להורג. גם אם המלשינים בביאליסטוק לא מנו יותר מכמה עשרות, די היה במספר זה להביא להסגרתם של מאות יהודים, והגרמנים ששו לנצל את השיטה. (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  215)

 

"נראה שבמהלך שבוע ה'אקציה' יצאו מביאליסטוק חמישה טרנספורטים כמתוכנן: שתי הרכבות הראשונות יצאו ב-5 וב-6 בפברואר, כשפניהן לאושוויץ, ושלוש האחרות נשלחו בין ה8- ל12- בפברואר לטרבלינקה. מספרם הכולל של המפונים לא עלה על 10,000 נפש.

"עם סיום ה'אקציה', בשולי הודעה לציבור מטעם היודנראט, שנותרה תלויה בגטו עוד ימים אחדים לאחר הפינוי, נוספה הערה בכתב-יד בזה הלשון: '5.2.1943 עד 12.2.1943 - אקציה בביאליסטוק. טרבלינקא. הוצאו 10,000 יהודים. נורו במקום - 900 יהודים.'      (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  217)

 

חברי הנהגת 'השומר הצעיר' התחלקו בין שני מקומות מסתור: האחד ברחוב סמולנה, שם שהה בוראקס עם שמונה מחברי תנועתו ועשרה אנשים נוספים מהקומוניסטים; ומקום מסתור שני ברחוב פאבריצ'נה, שבו הסתתרה קבוצה בהנהגת פראנק. בין שתי הקבוצות קישר גדליהו שאייק, שהיה שוטר במשטרת הגטו.

"למחרת, 9 בפברואר, נחשפה עמדתם של חברי 'השומר הצעיר' ברחוב פאבריצ'נה, ככל הנראה בעקבות הלשנה. גרוסמן מספרת שהנתפסים לא הספיקו לעשות דבר והובלו בידיים מורמות לנקודת הריכוז שברחוב יורובייצקה. טננבוים כותב שבאותו יום הובלו לטרנספורט תשעה מחברי 'השומר הצעיר', וכי את אלה שהצליחו להימלט הסיע הוא עצמו לבתי-החרושת, בעגלות שהובילו את הלחם. בכאב כבוש הוא מספר כיצד הודיעו לו מאוחר מדי על לכידתם של חבריו לרעיון הלחימה, ובשל כך לא הספיק לנסות ולחלצם מהרכבת.

 

"האסון שבו נפלו קרבן חברי 'השומר הצעיר' לא נתן מנוח לחבריהם, שטננבוים העבירם לבתי-החרושת. אלה יצאו עוד באותו הלילה והצטרפו לקבוצה שבהנהגת בוראקס. לא ברור כיצד למחרת, 10 בפברואר, נחשפו גם מגוריו של בוראקס, ושמונה חברים נוספים מ'השומר הצעיר' נתפסו. אף שהיו מצוידים ברימונים לא הצליחו להגיב, והובלו לטרנספורט כשאר תושבי הגטו שנלכדו. יחד אתם נתפסה גם פלוגה מהנהגת הקומוניסטים, שדחתה מכל וכל את ההצעות לעבור לאחד מבתי-החרושת; בין הנתפסים היה גם לולק מינץ, מנהיגם. הדבר אירע לאחר ששתי חברות קומוניסטיות, פרידה פלד וחברתה בלומה, הטילו רימונים לעבר הגרמנים שבאו לפנותן.    (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  220)

 

"הימים הראשונים לאחר ה'אקציה' - הגטו חוזר לשגרה - "עם סיום ה'אקציה', בשבת, 13 בפברואר 1943, הציבו הגרמנים גרדום תלייה ליד בניין היודנראט, ותלו עליו שלושה יהודים שנאשמו בביזת דירות של יהודים מפונים. עוד באותו היום פתחו תושבי הגטו במצוד אחר היהודים שהלשינו וחשפו מקומות מסתור במהלך ה'אקציה'. המצוד נמשך כחודש ימים: 'ציד מלשינים. מכים אותם למוות. כשמצביעים על מישהו שהלשין, נמצאים מיד מאות העושים בו לינץ'... הביאו ותלו שלושה מלשינים. שוב עשו לינץ' בשלושה מלשינים. בעודם גוססים הוטלו לעגלה והובלו לבית-הקברות. המשטרה עושה עצמה כלא רואה.'

"גם היודנראט נרתם להוקיע את המלשינים, וב-19 בחודש פרסם הודעה ובה שמותיהם של 35 מתושבי הגטו: 'שבימים הקודרים שדדו דירות מפונים ודירות שנותרו בלא השגחה. רוב האנשים הללו נענשו במאסר חמור, משניים עד שמונה שבועות, במאסר בלא מועד קבוע, ובהחרמת תעודות העבודה, ושוב לא יקבלו תעודות עבודה.'    (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  226)

 

"ב-13 במארס הגיעו לגטו ביאליסטוק 1,148 היהודים האחרונים מגטו גרודנה. 'בין הבאים: המשטרה היהודית עם המשפחות (רק של מלשינים ופאסקודניאקים), משרתי הגסטאפו וכמה מאות סתם יהודים, שניצלו במקרה ב'אקציות' הקודמות'. משנודע הדבר לטננבוים, נפגש לשיחה עם באראש והזהיר אותו מפני אותם גרודנאים שנודעו כמשתפי פעולה עם הגסטאפו. מהר מאוד התברר שאנשי המשטרה היהודית מגרודנה, ובראשם מפקדה סרברניק, מתכננים להיעזר ב'ידידיהם' הגרמנים ולהגיע לעמדות מפתח בגטו ביאליסטוק. טננבוים מסר לבאראש על כוונותיהם, שנודעו לו ממגעיו עם אנשי תנועתו מגרודנה, עדכן אותו על אופיים של הבולטים שבהם ויעץ לו: 'להיזהר מהם, להגדיר אותם בחברה, לא להכניס אותם לשום עבודות אחראיות בגטו.'

"עדות מקורית מה-17 במארס, שנמצאה בארכיון המחתרת בביאליסטוק, מלמדת על הכעס הרב ששרר בגטו על שוטרי המשטרה היהודית שהגיעו מגרודנה. בעת ה'אקציות' בגרודנה התגלו השוטרים הללו בשפלותם והלשינו למשטרה הגרמנית על מקומות מחבואם של היהודים. גם בביאליסטוק היתה התנהגותם של גרודנאים אלה מנקרת עיניים: הם צרכו מזון יקר, שתו אלכוהול ודרשו מבאראש לשלב אותם במשטרה המקומית. העסקנים היהודים מגרודנה, שהגיעו לביאליסטוק כשבכיסם ממון רב, הצטרפו לשוטרים ותבעו לעצמם סמכויות ומעין אוטונומיה בשטח מרוכז משלהם, או לפחות נציגות ביודנראט המקומי. שתי החבורות הללו נענו בשלילה מוחלטת ומרקוס, מפקד המשטרה היהודית בביאליסטוק, דרש מהשוטרים הגרודנאים להסיר מיד את כובעיהם.

"כל תושבי גרודנה שהגיעו לביאליסטוק חויבו להירשם בתחנות המשטרה בגטו ולעבור חיטוי מכינים, ומחלקת הסעד ביודנראט סייעה בקליטתם. הפליטים קיבלו פריטים חיוניים, כגון מיטות, שולחנות, מצעים ובגדים, מתוך רכושם של יהודי ביאליסטוק שפונו ב'אקציה' של פברואר, וחלקם השתלבו עם הזמן בעבודה במפעלי הגטו.   (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  234)

 

"בחודש אפריל 1943, לבקשתו של באראש, הכין טננבוים עבור הגסטאפו בביאליסטוק דו"ח על הפינוי שהיה בפברואר ועל מצב התעסוקה בגטו. מהנתונים שמסר עולה שבגטו נותרו 28,000 יהודים, מתוכם 17,080 נפש שהועסקו במפעלי הגטו ומחוצה לו, ו-11,000 ילדים, זקנים וכאלה שלא היו כשירים לעבודה. היודנראט לא דיווח מעולם לגסטאפו על מספרם המדויק של תושבי הגטו; נראה שהפער בין הנתונים שמסר למספר הריאלי נע לרוב סביב 4,000 נפש, ומכאן שמספרם הכולל של היהודים שהתגוררו בגטו בראשית אפריל 1943, לרבות 1,100 היהודים שהגיעו מגרודנה, היה כנראה 31,000 נפש. (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  257)

 

"בניגוד לגירוש ב'אקציה' של פברואר 1943, נשמרו ההכנות לקראת החיסול הסופי של גטו ביאליסטוק בסוד מוחלט, ושום ידיעה לא הודלפה לבאראש או למקורביו. את ה'אקציה' בפברואר ביצעו גרמנים ששהו בביאליסטוק מראשית הכיבוש, ובאראש שמע עליה מראש בזכות יחסיו המיוחדים עם השליטים המקומיים. הגירוש הסופי באוגוסט, לעומת זאת, נעשה בהתראה קצרה ביותר ומבצעיו לא היו מאנשי המקום. האחראים על מבצע פינוי הגטו חששו שהיהודים יגלו התנגדות כשייוודע להם על הפינוי המתוכנן, ולכן סיכמו לשמור על סודיות מבצעית מוחלטת; עובדת הפינוי אמורה היתה להתגלות ליהודים רק עם כניסת הגרמנים לגטו. מתכנני החיסול, למודי ניסיון מה'אקציה' בפברואר ומההתרחשויות בגטאות אחרים, ידעו כי לסודיות תהיה חשיבות במניעת התארגנות-נגד יהודית. צימרמן עצמו, שידע מן הסתם על קיומה של מחתרת יהודית בגטו וחשש במיוחד מהתנגדות, ייחס חשיבות רבה לגורם ההפתעה בביצוע הפינוי, ותבע להודיע עליו לבאראש רק ברגע האחרון. בשל כל הסיבות הנ"ל, נועדה ה'אקציה' להתבצע במהירות ותוכננה עד לפרטים הקטנים ביותר, ופיקחו עליה אנשים מנוסים שנבחרו במיוחד למבצע זה.

"בלילה שבין ה-15 ל-16 באוגוסט 1943 התפרסו שלושת הגדודים של חטיבת משטרה מספר 26 בעמדות שחסמו את כל הרחובות והגישות לגטו, והקיפו אותו בטבעת כיתור הדוקה, שתמנע כל ניסיון בריחה מתוכו. כך הושלמו ההכנות  ל'אקציית' הפינוי ולחיסולו הסופי של גטו ביאליסטוק. (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  263)

 

"בשבת 14 באוגוסט סיפרו הפועלים היהודים שיצאו לעבודה מחוץ לגטו, שראו קרונות עומדים ליד תחנת הרכבת, וכי העיר מלאה באנשי צבא, ס"ס ואוקראינים שזה עתה הגיעו והם מתרוצצים ממקום למקום. מיד פשטו בגטו שמועות שהגרמנים תבעו מהיודנראט לספק להם מכסה נוספת של 10,000 יהודים לגירוש. היודנראט הכחיש את השמועות וניסה להרגיע את הרוחות, בטענה שהורמאכט הנפיק זה מכבר מספר רב של הזמנות דחופות שיש למלאן, והבטיח לבעלי המפעלים שלא נשקפת להם כל סכנה.

"ביום ראשון 15 באוגוסט זימן מאגל (מפקד חטיבת המשטרה שהגיעה מלובלין) את היימבאך ואת צימרמן לשיחה חשאית, שבה הוחלט כי פינוי הגטו יתחיל למחרת, בשעה 03.00 לפנות בוקר. היימבאך קרא לפרידל, הודיע לו על מועד תחילת הפינוי ופקד עליו להזמין אליו את באראש לשיחה. השיחה עם באראש התקיימה מחוץ לגטו, במפקדת הגסטאפו שבארמון ברניצקי, כנראה לפנות ערב, והיתה קצרה. לפי עדותו של פרידל הודיע היימבאך לבאראש שלמחרת 16 באוגוסט, יעבירו שוטרים, שהגיעו מלובלין את יהודי הגטו ללובלין...

 

"באראש עזב את משרד הגסטאפו נואש ואובד-עצות. שלא כמו עם רוב הגרמנים האחרים שעמם עבד, עם היימבאך וצימרמן לא הספיק לפתח קשרים, וידע כי הפעם לא יוכל להתמקח, להתחנן ולשחד. אין בידינו תעודה המאפשרת לנו להתחקות אחר מחשבותיו של באראש באותם רגעים, אבל ניתן לשער במידה רבה של ודאות שאלה היו הרגעים הקשים בחייו. הוא ידע שנכשל, ואולי גם עלה בדעתו כי טעה לכל אורך הדרך. אבל כוחה של האמונה בצדקת דרכו היה גדול עד כדי כך, שבאראש שב ונשבה בחזיון השווא, ונראה כי ניסה לשכנע את עצמו שהסיכויים לא כלו, וכי הסיפור הגרמני על ההעברה ללובלין אינו אלא בדיה... (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  266)

 

"אקציית" החיסול והמרד - "בשעת לילה מאוחרת ב-15 באוגוסט 1943, שעות אחדות לאחר שחזר לגטו, זימן באראש את מזכירתו הדסה שפרונג למשרדו, והכתיב לה את הדברים הבאים:

"כל תושבי הגטו, ללא יוצא מן הכלל, מצווים להתייצב ב-16 באוגוסט בשעה 09.00 בבוקר עם מטען יד קטן ברחוב יורובייצקה, משם יועברו ללובלין יחד עם כל בתי-המלאכה והחרושת.

"חתום: מפקד הס"ס והמשטרה - דיבוס.

 

"בעדותה לימים סיפרה שפרונג, כי באראש הורה לה להדפיס את ההודעות בשלוש שפות: יידיש, פולנית וגרמנית, ולדאוג שיודבקו ללא דיחוי על קירות בתי הגטו. עד השעה 04.00 לפנות בוקר, בטרם הפציע השחר, כבר הודבקו המודעות ברחובות הגטו.       (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  268)

 

"כמה מאות גרמנים נכנסו לגטו ב-03.00 לפנות בוקר, כדי להשתלט על בתי-החרושת, ומיכלסן, מפקד ה'אקציה', חיפש בעצמו את בניין היודנראט שברחוב קופייצקה. שם, בנוכחות פרידל, הודיע מיכלסן לבאראש על תחילת הפינוי. הוא העריך שהמבצע יסתיים ב-23 באוגוסט (בתוך שמונה ימים), והורה לו לפנות את היהודים בעזרת המשטרה היהודית. מיכלסן ומאגל התמקמו באחד החדרים בבניין היודנראט ומשם ניהלו את ה'אקציה', שאת השלבים הראשונים לביצועה הותירו בידי היודנראט והמשטרה היהודית. מיכלסן הודיע לבאראש שהיהודים מצווים לדאוג לעצמם למזון ולהתרכז ברחוב יורובייצקה, בצדו המזרחי של הגטו, משם יועברו לנקודת הגירוש שבשדה פטראשי (Pietrasze), כ-3  ק"מ מחוץ לגטו.

 

"לבאראש לא נותר אלא לעשות כפי שנצטווה. על-פי הוראות הגרמנים, העביר היודנראט הודעה לתושבי הגטו, בה הובטח להם כי יישארו בחיים, וכי עד השעה 09.00 בבוקר עליהם להתייצב ברחובות יורובייצקה, פאבריצ'נה, צ'פלה, נובוגרודסקה, כמיילנה וגני היודנראט, משם יועברו ברכבות ללובלין. באראש, שרצה להוות דוגמה ומופת ולהמחיש את אמונו בגרמנים, התייצב ראשון עם מזוודה ותרמיל-גב, מוכן ליציאה לעבר נקודת הריכוז. 

"תוך זמן קצר נענו רוב יהודי הגטו לקריאת היודנראט, ויצאו מבתיהם מרצונם החופשי: 'הרחובות נתמלאו יהודים. עומדים צפופים מסביב למודעות. קוראים פעם-פעמיים ומתפזרים נדהמים. אין מקום לשאלות, להסברים. המודעה מדברת בעדה. יהודים קוראים ופונים איש, איש חרש לביתו. אין פורצים בצעקות, אין נתפסים להיסטריה... אין מייללים, אין בוכים. רק עצבנות שוקטת, שעות זוחלות לאטן'.

"אלפים מיהודי הגטו, שהתגוררו ברובם בצדו המערבי, חצו בבוקר ה-16 באוגוסט את נחל הביאלה, שזרם באמצע הגטו וחילק אותו לשניים, התרכזו תוך שעות ספורות ברחוב יורובייצקה והרחובות היוצאים ממנו, והמתינו להוראות. בשעות אחר-הצהריים, כשיורובייצקה כבר המה אדם, החלו כוחות העזר האוקראינים להוביל את היהודים דרך שער הגטו שבצדו הצפוני של הרחוב, ומשם מזרחה, לנקודת הגירוש בשדה פטראשי, קרוב לתחנת הרכבת 'פולסיה' (Polesie). בדרכם החוצה מן הגטו חצו המפונים את מסילת הברזל הקרובה דרך מנהרה שעברה מתחת לפסי הרכבת, ומשם הלכו מזרחה, דרך שכונת ביאלוסטוצ'ק שמחוץ לגטו, עד לנקודת הגירוש, מרחק של כשלושה ק"מ.

"מטה המחתרת שהתאסף עם שחר ברחוב פיוטרוקובסקה מספר 1, בפיקודם של טננבוים ומושקוביץ', עיבד בקדחתנות תכנית חדשה, שהביאה בחשבון את התנאים הקיימים. מאחר שאיש מחברי מטה המחתרת לא נותר בחיים, אין בידינו כל עדות ממקור ראשון על המערך הקרבי שאולתר נוכח המצב, זולת זה שכותבת גרוסמן.

"המטה החליט לפתוח בלחימה בשעה 9.00 בבוקר, לפי התכנית הבאה:

"א. כוח מרכזי יתקוף את הגרמנים בקו גדר הגטו ברחוב סמולנה (הצד המזרחי של הגטו), כדי לפרוץ את טבעת הכיתור ולפתוח דרך בריחה אל היערות.

"ב. בארבעה מוקדים נוספים ייערכו התקפות, שתכליתן לרתק את כוחות האויב ולהסיח את דעתם מן הלחימה המרכזית שברחוב סמולנה..

"ג. חברי המטה יפעלו משני עבריו של רחוב יורובייצקה, שנקבע כמקום הריכוז של הטרנספורט...                                     (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  270)

 

"תכנית המרד התבססה על ההנחה שלפחות חלק מאנשי הגטו הלא מאורגנים יצטרף ברגע האחרון ללוחמים. המאמץ להבטיח כי לפחות חלק מן הלוחמים יצליח להגיע ליער היה יסוד חשוב בתכנית. המפקדה המבצעית ידעה היטב כי לחלק גדול מן הלוחמים אין כל סיכוי להיחלץ מן הקרב בחיים, אולם התכנית היתה אמורה לאפשר למעטים ביניהם סיכוי ממשי לברוח ליערות ולהמשיך בלחימה משם.

 

"מן הראוי לציין שתגובת המחתרת על הפינוי היתה שונה ממקום למקום. בוילנה, למשל, ידעו תושבי הגטו על קיומה של מחתרת, אך נטו שלא להסכים עם דרכה, בהנחה שהיא מסכנת את שלום הגטו, בייחוד לאחר פרשת יצחק ויטנברג. המחתרת בוילנה השכילה להבין שבבוא היום, כשתקרא לתושבי הגטו למרד, הם לא ייענו לה. ואכן, בספטמבר 1943, כשהתברר שהגרמנים עומדים לפנות סופית את יהודי וילנה (לאחר שהגסטאפו רצח את ראש היודנראט יעקב גנס), החליטה הנהגת המחתרת, שאבא קובנר מ'השומר הצעיר' עמד אז בראשה, לוותר ברגע האחרון על מרד בתוך הגטו. הנהגה זו החליטה להתרכז באופציית הבריחה ליערות, והוציאה מהגטו כ-80 מחבריה ליערות רודניקי. מעניין, שדווקא בוילנה, משם יצאה בסוף דצמבר 1941 הקריאה למרד בגרמנים באמצעות כרוז שקרא לא ללכת כצאן לטבח, וכבר בינואר 1942 הוקם בה ארגון יהודי לוחם - כשהגיעה שעת הלחימה והמרד בחרה הנהגת המחתרת לנטוש את הגטו על אלפי תושביו ולהוציא ממנו את מרב חבריה. (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  272)

 

 "כאשר התברר שההמון אינו מעניק את תמיכתו ללוחמים, וכי כוחות לוחמי המחתרת לבדם לא יספיקו לעימות גלוי פנים אל פנים, החליט המטה בפיוטרוקובסקה לשנות את התכנית: '...לשווא השתדלנו להחזיר את היהודים לבתיהם. הם לא אבו לשמוע לנו, אטמו אזניהם לקול קריאתנו... מאחורינו אין עורף של המונים... הציבוריות של מלחמתנו נשמטה מידינו.' במצב זה החליט המטה שעיקר הלחימה יהיה ברחובות המזרחיים בגטו, שבהם נצטוו היהודים להתרכז, ולכן הוחלט להעביר את הנשק לאזור זה ולהצטרף למטה המרכזי בצ'פלה מס' 13, שבו ישבו טננבוים ומושקוביץ.

"הגרמנים החמושים היטב התרוצצו על אופנועיהם ברחובות הגטו, מתחו חוטי טלפון לאורכו ולרוחבו, העבירו הודעות ודיווחים למטה ה'אקציה' שבבניין היודנראט, ירו לכל עבר, ברחובות ועל הבתים, וזרעו פחד מוות ומהומה בקרב אלפי היהודים, שעמדו במקום צפופים ונואשים...

 

"ההתקוממות החלה סמוך לשעה 09.30 בבוקר. מעבר לגדר התבצרו חיילי חטיבת המשטרה 26, כולם בעלי ניסיון קרבי וחמושים היטב. כוחות הפינוי הגרמנים שבגטו הזעיקו עזרה, ובתגובה ירו ממכונות הירייה ותת-המקלעים לכל עבר. הקליעים פגעו בהמון היהודי, שלא נטל חלק בהתקוממות והמתין חסר-אונים, מבולבל ומיואש. בחילופי הירי התלקח הבית ברחוב סמולנה מספר 3, והאש פשטה ממנו ואיכלה בית אחר בית ברחוב שרוב בתיו היו בתי עץ. הקרב ברחוב סמולנה היה קצר. התחמושת של הלוחמים היהודים הלכה ואזלה, ובידיהם לא נותרו אלא מגלים וגרזנים. הגדר הובקעה במספר מקומות, אבל הגרמנים התעשתו, לאחר ההפתעה הראשונית, ירו ללא הרף ולא הניחו למורדים לנצל את הבקיעים בחומה ולהימלט:

"...פתאום ניתכות עלינו יריות. מטר יריות. פצועים ראשונים... הבית שוב איננו בגדר מחסה. יש לסגת. ושוב מתקיפים אנו, אך הגל נהדף... גם מגיזרות אחרות נסוגים חברינו. האש אוכלת בבתים. אנו עומדים בשדה פתוח, והאויב מגלה אותנו על נקלה. הקרב - קרב פנים אל פנים... אנו מסתערים גלים גלים. הם יורים בנשק כבד... שוב מסתערים אנו ונסוגים, נסוגים ומסתערים. (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  274)

 

 "המגע עם הכוחות הגרמניים נמשך בבתים מספר 24, 26 ו-42 ברחוב יורובייצקה, שם התרכזו אחדות מקבוצות המאבק. בבית מספר 42 קיבלו הלוחמים את פני הגרמנים ברימונים; כשהגרמנים התכוננו לכבוש את הבית, החליטו המתקוממים לפוצצו. בתגובה, שיגרה המפקדה הגרמנית שריוניות מלוות חיילים לרחוב יורובייצקה וסמטאותיו, לטהר את קיני המורדים באזור: '...היריות מצד הגטו רפות והולכות... אין תחמושת, אין מקלעים כבדים...

"עד לשעות הצהריים נפל רובם של הלוחמים. הירי נפסק ב-14.00 אחר-הצהרים, והקרב תם.

"ב-16 באוגוסט, היום שבו החל החיסול, היו בגטו ביאליסטוק כ-30,000 יהודים. ניתן לשער שעד לצהרי אותו היום התרכזו כ-20,000 מתוכם בנקודות האיסוף שבצדו המזרחי של הגטו.

"16 באוגוסט 1943, היה יום חם במיוחד. אלפי יהודי ביאליסטוק ישבו בצפיפות על הדשא שבשדה פטראשי, מוקפים בטבעת הדוקה של אוקראינים חמושים, ומתייסרים בצמא ובחום.

"לא ידוע כמה חברי מחתרת לחמו להבקיע את הגדר ברחוב סמולנה, אך איש מהם לא נותר בחיים. בשעות הבוקר של היום הראשון ללחימה איבדה המחתרת רבים מאנשיה, שמנו בסך-הכול כ-200 חברים. לא ברור כמה מחברי המחתרת קיבלו את הוראות הלחימה, שנמסרו ברגע האחרון, והאם כל מעשי ההתנגדות היו מילוי הוראות שניתנו על ידי המפקדים...     (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  276)

 

"המשך הגירוש התבצע בשני מוקדים: בשדה פטראשי ובגטו עצמו. ביום השני ל'אקציה', יום שלישי 17 באוגוסט, בשעה 06.40, נכנסו לגטו מאות אנשי ס"ס, שהתארגנו במטה ה'אקציה' בבניין היודנראט. הם התחלקו תוך זמן קצר ביותר ליחידות בנות עשרה איש, ופתחו במצוד אחר היהודים שנותרו בגטו. מאחר שאיש מבין היהודים לא נמצא ברחובות והכל הסתתרו במחבואים, נשלחו לפחות עשרה אנשי ס"ס ומשטרה לטפל בכל בית מגורים קטן, בעוד שלבניין גדול יותר הוקצו עשרים חיילים ושוטרים.  (שם, עמ' 279)

 

"היהודים שעברו את ה'סלקציה' בפטראשי והוכרזו כשירים לעבודה רוכזו בקרונות נפרדים, ונסעו עם כולם ברכבות למלקיניה. שם הופרדו הקרונות: המיועדים להשמדה מידית הועברו לטרבלינקה הסמוכה, בעוד ששאר הקרונות המשיכו ללובלין. היהודים שנשלחו לאושוויץ עברו שם 'סלקציה' נוספת: מן הטרנספורט שהגיע ב-29 באוגוסט עברו את ה'סלקציה' 210 גברים ו-17 נשים, בעוד שמן הטרנספורט שהגיע ב-31 באוגוסט, עברו 280 גברים ו-795 נשים.

"על-פי המידע שעמד לרשותם, העריכו מפקדי ה'אקציה' את מספר יהודי ביאליסטוק הכשירים לעבודה בכ-15,000 נפש.' יהודים אלה היו מיועדים להישלח ללובלין, אך נראה שבסופו של דבר מספרם לא עלה על 13-12 אלף. יצחק ארד כותב בספרו טרבלינקה אבדון ומרי, כי באוגוסט 1943 פונו כ-7,600 מיהודי ביאליסטוק למחנה ההשמדה טרבלינקה. בהנחה שכל טרנספורט כלל בממוצע בין 1,600 ל-2,000 יהודים, ניתן להקיש שקרוב ל-4,000 מיהודי ביאליסטוק נשלחו לאושוויץ. כאשר מוסיפים למספרים הללו את 13,000 היהודים ששולחו לעבודה בלובלין, מתברר ש-25,000 יהודים לערך פונו ב-14 הטרנספורטים שיצאו מביאליסטוק. יש לזכור שלאחר ה'אקציה' הותירו הגרמנים ב'גטו הקטן' כ-1,000 יהודים, שיפונו מביאליסטוק בטרנספורט האחרון ב-8 בספטמבר 1943. בנוסף על כך יש להביא בחשבון כי במהלך הפינוי והגירוש עוד הסתתרו מאות מיהודי ביאליסטוק בגטו, או ניספו במקום ובשדה פטראשי, ואת אלפיים הילדים שהוחזרו לגטו למטרות חילופין. כל הנתונים הללו מאשרים את ההנחה שערב החיסול היו בביאליסטוק כ-30,000 יהודים.

"הנסיעה מביאליסטוק דרך מלקיניה ללובלין היתה מחרידה במיוחד: 'לא היה אוויר, לא היו מים, לא היה מזון. איני יודע כמה זמן שהינו בקרונות-בקר אלה. אני זוכר שמישהו אמר: שבעים-ושתיים שעות. התייבשנו להחריד. ראיתי אנשים שפניהם הכחילו ושליקקו את זיעת גופם. הרצפה כוסתה שתן וצואה, הקרון דמה לביוב.'

"בהגיען ללובלין עצרו הרכבות במחנה שדה-התעופה, והיהודים המותשים הורדו מהן בצעקות, במכות ובשיסוי כלבים:

"שורה ארוכה של אנשי ס"ס, שכל אחד מהם אחז ברצועה קצרה כלב עצבני, עמדה לאורך הרציף. פקודה קצרה - כולם לצאת - ואחדים מהכלבים הגדולים זינקו לתוך הקרון שלנו... הגברים השרועים באפיסת-כוחות נתחלחלו, קמו בכוחותיהם האחרונים וגררו עצמם החוצה. הכלבים לא נגעו בגופות שלא נעו על רצפת הקרון. אלה כבר היו מתים. יותר מעשרה אנשים נפחו את נשמתם בקרון שבו נדחסו כמאה. (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  281)

 

"רוב הלוחמים שנותרו בגטו לאחר יום הלחימה הראשון מצאו מקלט בבונקר הגדול, ברחוב כמיילנה מספר 7. הבונקר, שאותו חפרו חברי 'דרור' עוד בינואר 1943, שכן מתחת לבקתה גדולה, ששימשה כדירה של קיבוץ 'דרור'. לבונקר היו שלושה פתחי כניסה: אחד בתוך באר מים בחצר, שני באחד החדרים, מתחת לתנור שהוסווה בארגז גדול, ושלישי מחוץ לחצר, דרך מנהרה לא משוכללת שהגיעה לשדה פתוח מחוץ לגטו. 'כשירדו דרך אחת הכניסות למטה, נפערה מנהרה תת-קרקעית, שרוחבה היה כזה ששני אנשים יכולים היו ללכת זה בצד זה. המנהרה אכן הובילה ליציאה לרחוב סמולנה.' הפתח למנהרה הוסווה בגרוטאות ובאשפה, כדי שבבוא העת יתאפשר לצאת ממנו לצדה ה'ארי' של העיר, ומשם להמשיך ליערות. הבונקר עצמו הוסווה היטב וצויד במזון, מכשירי רדיו, דינמיט ובקבוקי ויטריול.

"בין שבעים לשבעים ושניים לוחמים, מכל התנועות שהשתייכו למחתרת המאוחדת, התרכזו בבונקר זה ביום השני לחיסול הגטו. חלקם הגיעו לבונקר לאחר שהשתתפו בפעולות התקוממות שאירעו ביום הראשון. מעדותו של ברל שצמן, היחיד ששרד מהבונקר, ידוע לנו שהגיעו אליו גם חברים ממטה המחתרת כמו זילברברג-זיסקינד וגדליהו שאייק מ'השומר הצעיר'. יש להניח שכולם חיכו להוראות להמשך המאבק בגטו, או ששאפו לצאת ממנו ולהצטרף לפרטיזנים ביערות ולהמשיך את המאבק משם...

"קאוואלבסקי לא נותר בחיים, אך שצמן שרד. לאחר המלחמה, כשנחקר על-ידי חבריו בחשד שהוא המלשין אשר הביא לתפיסת הבונקר, הכחיש את האשמה בתוקף, וטען כי נהג גרמני שהכיר אותו הוציא אותו משורת השבויים ולקח אותו לעבודה בגסטאפו.

"הידיעה על חיסולם של שבעים חברי המחתרת הגיעה לטננבוים ולמושקוביץ וריפתה את רוחם. בגטו עוד נותרו לוחמים, רובם מבין הקומוניסטים, והם המשיכו לנסות להימלט אל היערות. בלילה שבין 19 ל20- באוגוסט ניסתה קבוצה מתוכם לעבור את גדר הגטו ולחבור אל יחידת הפרטיזנים 'פארויס', שפעלה ביערות הסמוכים. הניסיון נכשל, ונראה שיודיתה נובוגרודסקה עצמה קיפחה את חייה במהלכו.

"ביום שישי, 20 באוגוסט, נפלו עמדות המחתרת האחרונות ברחובות צ'פלה ופאבריצ'נה. טננבוים ומושקוביץ נסוגו לבית-החולים היהודי שברחוב פאבריצ'נה - שבו התרכזו אחרוני היהודים בגטו, מאות במספר... (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  282)

 

 

 

 

,

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות