השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

חיים ברלס דוגמה לנוכלות ציונית

 

חיים ברלס, דוגמה לנוכלות ציונית. כאשר ה"ציונים" לא הצילו יהודי אחד, שאינו שייך למאפיה שלהם, יטען ברלס: "מאותו זמן שבו חלה עליית הנאצים לשלטון לא פסקו גם מפעלות עזרה מישראל, שמטרתם הייתה להוציא מיד רשע כל נפש שניתן להצילה...

/ "הצלה בימי שואה", "הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, לפני הסערה (1939-1938)

 

משעה שעלה הנאציזם לשלטן, בשנת 1933, היתה ראשית משימתו מלחמה ביהודים עד חרמה: ברדיפות ובנגישות, במאסרים ובמחנות-ריכוז, בהפקעת רכוש ובהשפלת הנפש. תקופת החורבן של יהדות אירופה ימיה כימי השלטון הנאצי. תחילתה בגרמניה וסופה בנחשולי עברה וזעם שגאו בכל ארצות הכיבוש - מאוסטריה וצ'כוסלובקיה ופולין עד ירכתי הצפון ברוסיה - שקלגסי הטלר שמו ידם עליהן, אם בסערות מלחמה ואם בערמת הסכמים מרצון או מאונס.

 

"מאותו זמן שבו חלה עליית הנאצים לשלטון לא פסקו גם מפעלות עזרה מישראל, שמטרתם הייתה להוציא מיד רשע כל נפש שניתן להצילה, בכל דרך ובכל האמצעים, אם לארץ-ישראל ואם לכל ארץ אחרת, או לכל אי שיכלו להגיע אל חופיו, בדרך היבשה ובנתיבות-ים, בהברחת גבולות ובאניות רעועות.

 

"פעולות ההצלה בתקופת השואה, שאת תחילתה צריך למנות משנת 1933, זמן עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נעשו בשטחים שונים, אך עיקרן בהגברת העליה לארץ-ישראל, למרות כל ההגבלות שהטילו ממשלת בריטניה ושלטונות המנדאט. ובעוד שעניני העלייה והמאבק בהגבלות שהוטלו עליה היו נושא למ"ומ בלתי פוסק עם השלטונות, התנהלו פעולות ההצלה-למעשה באמצעות רשת של משרדים ארצישראליים ושל מוסדות עליה, שפעלו בצדם של המשרדים הארצישראליים ומכוחם. נעשתה גם פעולה מדינית כבירה על-ידי מוסדות כלל-יהודיים, בארצות-הברית, בבריטניה ובמדינות אחרות, שמגמתה היתה להגביר את זרם ההגירה של פליטים לשאר ארצות. אולם כשם שבריטניה נקטה פעולות למניעת העליה לארץ-ישראל, כך גם בלט יחס של התנגדות והתנכרות להגירה יהודית אצל כל שאר הממשלות, שגורל הפליטים היה נתון בידן.

"ביולי 1938 התכנסה באוויאן ועידה, שהשתפו בה נציגים של 32 מדינות, כדי לדון במצב הפליטים, ביחוד נוכח החמרת מצבם של היהודים בגרמניה. אולם הועדה  התפזרה ללא תכנית מעשית להקלת חוקי ההגירה, ולא נמצאה אפילו ארץ אחת  שפתחה שער לכניסת פליטי הרדיפות.

(חיים ברלס, "הצלה בימי שואה", "הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, עמ' 11)

 

 

"בתקופה שבין ראשית 1933 עד ספטמבר 1939 הגיע מספר העולים לארץ-ישראל ל206,000- (כולל 'תיירים' שבאו לזמן קצר וקיבלו רשיון להשאר בארץ), מהם באו 41,300 מגרמניה, כמפורט בטבלה שלפנינו :

השנים    מספר העולי      עולים מגרמניה

1933             30,327                  7,210

1934             42,359                  9,429

1935             61,854                  7,860

1936             29,727                  8,364

1937             12,536                  2,990

1938             12,868                  5,541

1939             19,139                    -

ס"ה              206,810                41,304

 

"משנה לשנה הלך וגבר זרם ההגירה מגרמניה. ב1934- הגיעו ההוצאות לעזרת ההגירה מגרמניה באמצעות ה'ועדה המרכזית לעזרה ושיקום' ל560,000- מרק; 1937 - 1,500,000 מרק; ובמחצית 1939 - 2,400,000 מרק. נטל הדאגה לתקציב ההגירה מונח היה על המשרד הארצישראלי ועל ה-.Juden Deutschen der Hilfsverein ('אגודת העזרה של יהודי גרמניה'). ב1937- סידר המשרד הארצישראלי את עלייתם של 1551 איש וה'הילפספריין' ('אגודת העזרה') דאג להגירתם של 5455 לשאר ארצות. מספר החלוצים שהיו בהכשרה ב1937- הגיע ל4720- בגרמניה ו1361- בארצות אחרות. (חיים ברלס, "הצלה בימי שואה", "הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, עמ' 14)

           

"גורם חשוב להצלת רכוש יהודי היה ה'טראנספר' (העברה), וההסכם עליו נערך בברלין ב1933.8.25-. מיד אחר כך נשלח חוזר לכל המשרדים בגרמניה המופקדים על מטבע חוץ ובו נאמר :

"כדי לסייע גם להבא בעליית יהודי גרמניה ע"י אישור הסכומים הדרושים, מבלי לפגוע בהרבה במלאי מטבע החוץ של הבנק הגרמני הממלכתי, ובו בזמן להגביר את היצוא לארץ ישראל... נפתח חשבון מיוחד להעברת הון ע"י חברת נאמנות שתווסד בארץ-ישראל או ע"י בנק אנגלו-א"י... בסכום של 3,000,000 מרק, לפי שעה. מלבד עולים, יוכלו גם נתינים גרמנים ממוצא העם היהודי להעביר כל אחד עד 50,000 מרק לארץ-ישראל כדי להקים בית לעתיד משפחתם'.

"על סמך החוזר הזה יכלו חברות ה'העברה' לפעול כשש שנים בהצלת רכוש יהודי ובהעברתו מגרמניה לארץ-ישראל. בחותמם על ההסכם החשאי עם המוסדות הציוניים הודרכו השלטונות הגרמניים ע"י השיקול, כי הסכם ה'העברה' יפעל לצמצום השפעתו של החרם היהודי על סחורות גרמניות. אך הם לא התעלמו גם מן העובדה, שארץ-ישראל היא הארץ היחידה בעולם להגירה מאורגנת ויעילה של יהודים.

"פעולותיה של ה"העברה" ובנותיה ('אינטריה' בלונדון, 'פאלטראו' וכו') עד לסיומה, לרבות החדשים האחרונים של 1939, מסתכמות בסכום כולל של 139,568,000 מרק, שהיו אז 8,100,000 ליש"ט. זה הרכוש שהצילו 50,000 העולים, אשר הגיעו מגרמניה לארץ-ישראל בשנות 1939-1933, והיוו כ10%- בלבד מן הקיבוץ היהודי שישב אז בתחומי הרייך הגרמני. (חיים ברלס, "הצלה בימי שואה", "הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, עמ' 15)

                       

"מפעל ה'העברה' היה למנוף רב-תועלת לעליה מגרמניה. המשרדים הארצישראליים ניצלו את ההקלות שניתנו לעולים בהעברת רכושם כדי להשיג בשבילם מאת ממשלת המנדאט רשיון של בעל-הון (1,000 ליש"ט). הסכום הזה היה מיועד רשמית להבטחת קיומו של העולה בארץ, או למימון שכר לימוד לתלמידים. משרדי ה'העברה' שימשו מעין הברת-נאמנות לעולים ועמדו תחת פיקוחה ובקורתה של הסוכנות היהודית. הכספים שהועברו, אם במזומן ואם בסחורות, היו לקרנות השקעה במפעלים כלכליים בארץ.

 

בתקופה שבין אפריל 1933 והאחד בספטמבר 1938 בא שליש מ45,000- העולים מגרמניה עפ"י רשיונות של בעלי אמצעים (מהם בעלי גמלאות, תלמידים וכו'). הסכומים שהגיעו לארץ באמצעות ה'העברה' נתחלקו כדלקמן :

                       

שנה       מזומן (מרקים)      השקעות                    סך הכל

1933/34 36,800,000        2,400,000          39,200,000

1935     12,000,000        7,200,000          19,200,000

1936     12,700,000        9,900,000          22,600,000

1937     19,500,000        12,800,000        32,300,000

1938     11,600,000        3,800,000          15,400,000

ס"ה       92,000,000        36,100,000        128,700,000

(חיים ברלס, "הצלה בימי שואה", "הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, עמ' 16)

 

 

"מרכזי היהדות באירופה בשנות המלחמה

 

"פעולת העזרה להוצאת יהודים מארצות הרדיפות באירופה גברה בשנות המלחמה. לשיאה הגיעה בסכומי הכסף שהוקצבו למוסדות אשר טיפלו במיוחד בעליה לארץ-ישראל ובהגירה לארצות-חוץ. המבצע האכזרי של גירוש 18,000 יהודים נתיני פולין מגרמניה ב1938.10.28- הראה בעליל שגורל יהדות גרמניה נחתם: למחנות-הסגר או להגירה מן הארץ. שילוחה של קבוצה זאת לגורלה המר בוצע ע"י השלטונות באכזריות רבה: הם הוטענו בקרונות סגורים ומסוגרים, שעברו את גבול גרמניה-פולין (זבונשין) ופורקו בשטח ההפקר שבין הארצות. אך בהגיעם לשם סירבו שלטונות פולין לקבלם. בעת ובעונה אחת עם הגירוש חלו שריפת 500 בתי-כנסת בגרמניה (ב'ליל הבדולח'), חילול בתי-הקברות וכליאת אלפים ורבבות במחנות-הסגר.

"סגירת מוסדות הסעד והעזרה בערי גרמניה העלתה את הצורך לרכז את פעולתם במוסד מרכזי אחד. וכך הוקמה 'נציגות יהודי הרייך' (Reichsvertretung Deutschland in Juden der) שהחלה לפעול בינואר 1939. בפעולתה השתתפו ה'ג'וינט', 'הקרן הבריטית המרכזית' בלונדון, ו'יק"א' בפריס. העזרה לא נשלחה לגרמניה בדולרים אלא בדרך חליפין רבת-סבכים, והגיעה למטרתה.

בשטח ההגירה מגרמניה פעלו מוסדות מיוחדים :

1. המשרד הארץ-ישראלי, לעזרת העליה לארץ-ישראל.

2. ההילפס-פראיין, שעזר למהגרים היוצאים לאמריקה ומדינות אירופה.

3. הועד להגירה יהודית, שעזר ליהודים ביציאה מגרמניה או בחזרה לארצות מוצאם.

פעולתם של המוסדות הללו בתקופת 1938-1933 הקיפה :

                       

                        ההילפס-פראיין                        33,296 נפש

                        המשרד הארצישראלי          21,931

                        ועד להגירה יהודית                   9,581

                                                        ס"ה           64,808 נפש

                       

ראוי לציין כי מספר היהודים שעזבו את גרמניה בלי תמיכתם של המוסדות עלה בהרבה על אלה שנתמכו על ידם. לפי האומדן ברחו בתקופת 1939-1933 מגרמניה ומשטחי הכיבוש 432,000 יהודים. בו בזמן גברו הדרישות למתן עזרה לאנשים שהצליחו להימלט מן הפח הנאצי. מספרם של אלה ב1939- היה : בארצות אירופה - 210,000 נפש; באמריקה הלטינית - 86,000, בארץ-ישראל - 50,000. השאר היגרו לארצות-הברית, קנדה וארצות אחרות.(חיים ברלס, "הצלה בימי שואה", "הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, עמ' 26)

 

 

"בהולנד התקיימה גם חוות הכשרה חקלאית לחלוצים פליטים. ממשלת הולנד נתנה את הקרקע והבנינים ללא תשלום ומוסדות-העזרה היהודיים נשאו בתקציב הפעולות: גננות, בתי-מלאכה לבנין, מסגרות, נגרות וכו'. מספר החלוצים בהכשרה בחווה מנה ב1939- 257 נפש. מלבדם הקימה הסתדרות  'החלוץ'  מוסדות הכשרה משל עצמה, שבהם היו ב1940- 813 בני-נוער.

"452 מהחלוצים בהולנד ניספו בזמן המלחמה, ורק 281 מהם חזרו אחרי השחרור, כ80- הגיעו לארץ בזמן המלחמה באופן בלתי-ליגלי או לפי 'תכנית החליפין'. פעולת עזרה מיוהדת נעשתה ע"י ה"ג'וינט" ו'היצ"ם' בהעברת פליטים מצרפת בתחילת המלחמה : 3,858 מהגרים מגרמניה ואוסטריה עברו דרך הולנד ולעזרתם הוצא סכום של 860,000 דולר.   (חיים ברלס, "הצלה בימי שואה", "הקיבוץ המאוחד, עמ' 32)

                       

                       

 

"המפעל של 'רשימת החליפין' שהוחל בו בקושטא (Lists Istambul) התרחב בזכות פעולתו של המשרד הארצישראלי בז'נווה, בראשותו של ח. פוזנר, שעמד בקשרים עם אמסטרדם, בודפשט ועוד. המשרד הארצישראלי בז'נווה קיבל רשימה של 1200 יהודים מהולנד וגם מבלגיה שיכלו לקבל אישורים בחזקת אזרחי ארץ-ישראל המיועדים ל'תכנית החליפין' והוא ביקש מקושטא לאשר להם מתן 'הודעת הרשמה לסרטיפיקטים'. אחרי האישור מצד בא-כוח הסוכנות היהודית בקושטא הוציא המשרד הארצישראלי בז'נווה 1500 'תעודות הרשמה'  ל צ י ו נ י ם  ותיקים, והשלטונות הגרמניים הסכימו לקבל את התעודות 'במקום הסרטיפיקטים'. משרד-החוץ בגרמניה הודיע לשלטונות הכיבוש בהולנד על הסכם לאסוף את כל היהודים הארצישראליים  ולהחזיקם במחנה הסגר ברגן בלזן בתנאים מיוחדים, בתור נתיני חו"ל הבאים בחשבון לחליפין '(Austauschjuden). בתור כאלה היו 'מיוחסים' יותר ופטורים מעבודות קשות עד בוא תורם לצאת לחו"ל.

"המשרד הארצישראלי בז'נווה הוציא תעודות ל'הרשמת חליפין' משלושה סוגים: אחד שכלל הודעה ובה נאמר: 'קיבלנו ידיעה שכב' הגיש בקשה לקבל רשיון עליה (סרטיפיקט) לארץ-ישראל והצענו למוסדות בירושלים להחיש את האישור'; סוג שני שכלל הודעה שניה, בה אישר המשרד הארצישראלי כי קיבל אישור טלגרפי על הרשמת המבקש לקבלת רשיון עליה בסוג 'החליפין'; וסוג שלישי, שכלל הודעה (שלישית) ובה אישור רשיון העליה עפ"י המספר ברשימת החליפין.

(חיים ברלס, "הצלה בימי שואה", "הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, עמ' 152)

 

 

"השלטונות הגרמניים קיבלו את התעודות הרשמיות ונתנו לנרשמים את הזכות לחכות כ'מיועדים לחליפין' עד בוא תורו לעליה.

"המשרד הארצישראלי אישר 17 רשימות של 'מועמדי עליה' כאלה לבלגיה ולהולנד ומקבליהם שוחררו מחובת הנשיאה של 'מגן דוד צהוב' ומעבודת כפיה (בברגן בלזן נמצאו 4,500 עצירים "מיוחסים" כאלה מהולנד). לבודפשט נשלחו 12,000 'מכתבי הצלה', לצרפת - 15,000 וכן נשלחו אישורים לאנשים שונים בפולין, לפי בקשות שנתקבלו מהם. למעשה ניצלו כמעט כל הנרשמים שקיבלו אישורים כאלה.

"הנציגות של הסוכנות היהודית בקושטא הוציאה תעודות על סמך הרשימות לעליה בארצות הכיבוש, שנשלהו באמצעות 'הצלב האדום' ובהן האישור שיקבלו רשיונות עליה. השלטונות בגרמניה ובשטחי הכיבוש הכירו במקבלי התעודות בתור 'נתיני חו"ל מוגנים' והם לא לוקחו לעבודות כפיה או אל מחנות המוות.

 

"מספר 'תעודות ההצלה' שנשלחו מקושטא עד אמצע 1944 נתחלק עפ"י הארצות כדלקמן :

בולגריה      3,545

בלגיה          552

צרפת          389

רומניה        4,528

הולנד          2,917

הונגריה       9,426

שונות          553

סה"כ          21,710

 

"מלבדם היו 'מכתבי הצלה' שהוצאו ע"י המשרד הארצישראלי בז'נווה, שקיים קשרים עם הולנד, בלגיה והונגריה.

"ב1944- נכנס 'הועד לפליטי המלחמה' אף הוא לפעולה במשא-ומתן שניהל על ידי נציגיו בשווייץ ושבדיה. הדו"ח של ד"ר קולמן, סגן המנהל של 'הועד הבין-ממשלתי למען הפליטים', שנמסר למשרד-החוץ במרס 1944, הדגיש את המצב של הפליטים בשווייץ בקשר עם הדרישות להגירתם, ושם נאמר :

                       

"לפי האומדן ניתנו בשווייץ כ4,000- דרכונים של ארצות נייטרליות, דרום-אמריקה ושבדיה, לפליטים. יש משערים שמספרם הוא כ10,000-, אך נראה הדבר שאינו עולה על 5,000. בשווייץ הגיעה הפעולה שנעשתה ע"י ארגונים ופרטים להיקף כזה, שממשלת הפדרציה של שווייין התערבה בענין. נמסרו תביעות למשפט נגד כמה מן המארגנים ואף התנהלה חקירה בדבר סמכותם של מספר נציגים של ארצות דרום אמריקה להוציא לפועל ענינים אלו. אין ספק שהשלטונות הגרמניים יודעים על הנעשה, אלא שמטעמים ידועים להם לא נקטו עד עתה בפעולות לביטול הדרכונים... 

 (חיים ברלס, "הצלה בימי שואה", "הקיבוץ המאוחד, עמ' 154)

 

 

"משרד-החוץ של ארצות-הברית נתן הוראות לשגרירים בדרום-אמריקה להשפיע על הממשלות שלא יבטלו את הדרכונים, וכי במקרה של הגשת רשימות ע"י השלטונות הנאציים יענו שהדרכונים הם בתוקף, כי 'אם אמנם אין לעודד הוצאת דרכונים מזויפים, הרי במקום שחיי אלפי אנשים נתונים על כף המאזנים יש לנקוט אמצעים כדי למנוע את ביטול הדרכונים על-ידי שלטונות גרמניה'.

                       

"הקבוצה האחרונה, הרביעית, של פליטים יהודים שניצלו על פי 'תכנית החליפין' הגיעה לקושטא באניה 'דרוטינגהולם', היו בה 134 פליטים יהודים. בהתקבל הידיעה המוקדמת על צאת האניה משבדיה, הודיעו השלטונות התורכיים, שמכיוון שהאניה באה בלי רשות, לא יותן לפליטים לעבור דרך תורכיה והם יוחזרו לשבדיה באותה אניה. לפי בקשתי, בתור בא-כוח הסוכנות היהודית, הודיע ציר שבדיה לשלטונות תורכיה, שאם לא יותן לכל נוסעי 'דרוטינגהולם' לרדת לשם מעבר, תימנע הירידה גם מנתיני תורכיה הנוסעים באניה, והם ישולחו בחזרה יחד עם 134 היהודים הנמצאים בה. החל משא-ומתן בין שגרירות ארצות-הברית ובריטניה בדבר רשיונות-עליה לארץ-ישראל, כתנאי שקבעו השלטונות התורכיים למתן רשות מעבר לנוסעי האניה. אך המשא-ומתן נכשל. לבסוף ניתנה אמנם רשות הירידה על יסוד ערבותי שהנוסעים יקבלו רשיונות-עליה מהסוכנות היהודית, וכל הפליטים, ביניהם כמה עסקנים מיהדות הולנד וקבוצת פליטים מהמחנה ראבנסברוק, ירדו בשלום ונשלחו ברכבת לחיפה. (חיים ברלס, "הצלה בימי שואה", "הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, עמ' 156)

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות