חיי היהודים בגיהנום האשכנזי ב 1616 3-4 קהילות יהודים באשכנז

 

14.09.2016

 

להלן דוגמה, אחד ממאה מ"חסדי הכנסיה הנוצרית", באותה תקופת-אפלה בחייהם של עמי אירופה.

 

 

"כאשר זרח קו-אור ראשון ליהודים בהולנד, היו עוד שאר ארצות אירופה מלאות צללי-אופל, ביחוד באשכנז, נחשב עוד היהודי במאה השבע-עשרה, כמו בעבר, ליצור נאלח שאין לרחם עליו, ומן הראוי  להשליך עליו שיקוצים. לשרוף את זקנו ולהרע לו יותר מאשר לכלב. רק שלוש או ארבע קהילות גדולות נמצאו עוד באשכנז. בקהילת פרנקפורט על נהר מיין מנו כ-4-5 אלפים בערך [עד מהרה נותרו מהם מאות אחדות - ג.מ.]. בקהילת ורמיזה אלף וארבע מאות. בקהילת פראג - לכל היותר עשרת אלפים, ובקהילת וינה שלשת אלפים נפש. [היהודים בארצות השפלה היו רובם ככולם "ספרדים" ממגורשי ספרד - ג.מ.].

 

"בפרנקפורט ובורמיזה שררה שנאה ליהודים, הם הביטו על היהודים היושבים אתם כעל עבדי-עולם, והם הסתמכו על תעודה של הקיסר קרל הרביעי, שעל פיה מכר להם את היהודים לעבדים בגופם ובממונם. שנאתם באה לידי ביטוי באוסף חוקים נתעבים, בשם 'חוק הישיבה של היהודים', וקבע את התנאים או את ההגבלות, שעל פיהם מותר ליהודים לשאוף את אוירה של פרנקפורט, או יותר מזה: לשאוף את האוויר המעופש של רובע היהודים.

"העיר הזאת התנהגה עם היהודים כעם אסירים ממש. מחוץ לרובע היהודים מותר היה לשהות רק לשם עסקים נחוצים, אולם אסור היה לשני יהודים להתהלך יחד ברחובות כמטיילים. ובכלל אסור היה ליהודים ללכת בקרבת בית שלטון העיר, בייחוד חל האיסור הזה בימי חגי הנוצרים או ביום חתונה של נוצרי או בעת אשר מושלים שהו בעיר. גם ברובעם המיוחד הוטל עליהם להתהלך בדממה, למען לא יצרמו אוזן נוצרי בקולם הרם. זה ועוד הרבה איסורים והגבלות שהפכו את חיי היהודי לפחותי ערך.       (צבי גרץ, "דברי ימי ישראל", ו', עמ' 5)

 

 

"היהודי אולץ לשלם מסים גדולים מאלה אשר שילמו יתר התושבים. כמו שהוטל עליהם לשאת אותות קלון על בגדיהם, כן הוטל עליהם לשים על בתיהם שלטים מיוחדים, שעליהם נרשמו צורות ושמות מוזרים: 'אל השום', 'אל החמור', 'אל  השלט הירוק', או הלבן, 'שלט אדום' 'שלט לבן'. על פי השלטים האלה נקראו יושבי הבתים: 'יהודי פלוני אל החמור'. בשעה שניתן רשיון ליהודי לשבת בעיר הוטל עליו להשבע בנוסח-שבועה מעליבה, כי ימלא בדיוק את כל התקנות האויליות והאכזריות האלה.

"... אחר כל אלה היו חייהם הקשים של היהודים תלויים ברצונו הטוב של שלטון-העיר; כי בסעיף אחד נאמר: 'הועד לוקח לעצמו את הרשות לשלול מכל יהודי, יהיה מי שיהיה, בכל עת ובכל שעה, את זכות הישיבה. במקרה כזה על היחיד או המשפחה לעזוב את העיר אחרי עבור המועד הקבוע לזה'. אף כי לשלטון-העיר היה המשפט לשלול מאת יהודים בודדים את זכות הישיבה, בכל זאת הייתה הרשות בידו לגרש את כל היהודים מן העיר.

 

טבח ופרעות ביהודי פרנקפורט

 

"- - בשנת 1612, נשמעו פתאום קולות מתדפקים על שער רובע-היהודים, בלוית קריאות מלאות חמה. אז התפרצו מפי היהודים זעקות-בהלה והחלו לרוץ כנואשים לכל עבר לבקש להם מפלט. נערים ואנשים בני-חיל תפשו כלי-זין בידיהם, להדוף אחור את המון המתנפלים או למות כגיבורים. משני הצדדים היו פצועים ואף חללים מספר, אולם מחנהו של פטמילך, אשר עלה על היהודים במספרו ובאומץ-לבו, נחל ניצחון. אז התפרצו אנשי המחנה כזאבים טורפים אל רובע היהודים, בזזו הרסו וחללו מקומות קדושים במשך כל הלילה ההוא עד יום המחרת. רוב היהודים, אשר לא הסתירו אותם אזרחים רחמנים, הצטופפו בחרדה בבית-הקברות, רבים מהם עטופים בתכריכים, חיכו למוות. בכוונה עזבו הפורעים את היהודים במצבם הקשה, עת ריחפה נפשם בין חיים למוות. עד כי ראו את הדבר כנס מן השמיים, כאשר גמלו אתם הנוצרים חסד והרשו להם, אמנם בלי לקחת את רכושם, לעזוב את העיר במספר אלף שלוש מאות ושמונים נפש.            (צבי גרץ, "דברי ימי ישראל", כרך ו', עמ' 5)

      

ובכן, מתוך 4.000-5.000 יהודי פרנקפורט ניצלו אלף שלוש מאות ושמונים נפש, שגורשו ללא רכושם. ודאי הוא שלא יכלו להרחיק לכת. וכרגיל ומקובל במקומות ההם, השכירו עצמם לעבודת השדה תמורת אוכל להחיות את נפשם. גרץ מספר על גרושם של יהודי ורמיזה, מעיר מגוריהם תוך שעה. וכאן בהתערבות היהודים ה"ספרדים" משתנה היחס לכלל היהודים  במדינות הנוצריות.

"אולם שמחתם של אזרחי ורמיזה צוררי היהודים לא ארכה. הרוזן מפפלץ פרידריך, ידידו של הרופא היהודי זכות לוזיטנוס, שלח חיל רגלי ופרשים עם כלי תותח אל העיר, והם שמו קץ לקשר. - - אולם עברו עוד שלושת רבעי השנה עד אשר הושבו יהודי ורמיזה, על פי פקודת הקיסר אל מקום מגוריהם (ינואר 1616). כעבור שני חדשים הובילו שליחי הקיסר את יהודי פרנקפורט כמו במסע ניצחון, בתופים ובתרועת-חצוצרות, להשיבם אל בתיהם. פה נענשו ראשי הקושרים ענשים יותר קשים מאשר בורמיזיה. וינסנץ פטמילך נגזר בחרב לארבעה חלקים ונתלה על עץ. ביתו נהרס ומשפחתו גורשה מן העיר.       ( צבי גרץ, "דברי ימי ישראל",  ו', עמ' 7)

            

מ-4.000-5.000 יהודי פרנקפורט

נותרו 500 "עתירי זכויות"

 

"הקיסר מתיס בטל את 'חוק ישיבת היהודים' הישן בורמיזה ובפרנקפורט, ותקן ליהודים תקנות חדשות בטעם ימי הביניים. ההגבלות הישנות בתלבושת, במשא-ומתן ובחופש-התנועה נשארו בתקפן ונעשו עוד יותר חמורות. 'אולם היות וקבלו זכויות מאת הקיסר, על הועד להגן עליהם ולא תהיה רשות לגרש את אלה שכבר קבלו זכות-הישיבה', וזכותם  עברה לצאצאיהם.

 

מספר היהודים נקבע לחמש-מאות. לא יותר משש משפחות תקבלנה זכות ישיבה מדי שנה, ולא תהיינה יותר משתים-עשרה חתונות בשנה. ההגבלות אשר בתקנות החדשות ליהודי ורמיזה היו עוד יותר קשות, ונראה שנוסף לתקנות פרנקפורט, נשללה מהם הזכות לרעות את בהמתם. 

(גרץ, "דברי ימי ישראל", ו', עמ' 8)

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות