האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

יצרו בהבל פיהם עליה המונית של אשכנזים שהביא "לשינוי הרכבו של היישוב היהודי בארץ-ישראל"!

 

 

"ואין זו עלייה של שכבות עממיות בלבד, אלא עליה של גדולי תורה, שנתנו את האות ועוררו רבים לעלות (1285-1280) בעקבותיהם", ו"עליה זו בעיקרה עלייה מארצות הנוצרים..." ו"אין אנו שומעים על עליה מהארצות השכנות לארץ-ישראל", מה שהביא "לשינוי הרכבו של היישוב היהודי ארץ-ישראל"! ובנימין זאב קדר בנה ישוב וקהילה דמיונית  ב-1221, כדי לספר על פירוד בגלל מוצא עדתי.

 

 

חידוש הישוב היהודי באשכנז;

"והמסורת היהודית מצידה מספרת: 'והמלך קרלייש שלח למלך בבל, שישלח מן היהודים אשר לו מזרע המלוכה, מבית דויד, והוא שמע לו ושלח לו אחד משם, גדול וחכם, ושמו ר' מכיר[[1]], והושיבו בנרבונה עיר הגדולה ונטעו שם ונתן לו אחוזה גדולה שם..' (הוספות ל'ספר-הקבלה'. של הראב"ד). וכן מסופר על קרלוס הגדול. שהביא חכם יהודי מלוקה שבאיטליה והושיב אותו במגנצא.(י.א. קלויזנר, "תולדות  הספרות", ב', הוצאת ניומן, עמ' 188)

 

"פרובינציה " - "בשם 'פרובינציא' נקראה בספרות העברית בדרך-כלל לא רק פרובאנס של זמננו, אלא גם שטחים אחרים של צרפת הדרומית.

"כבר נזכר למעלה שהכתובת היהודית העתיקה ביותר, שנמצאה על אדמת-צרפת ושתאריכה ידוע לנו בדיוק, מוצאה מצרפת הדרומית. הכתובת מנרבונה (משנת 688) כתובה בלאטינית די עלובה. ובנרבונה קשורה האגדה על ר' מכיר, היהודי, שנשלח על-ידי הח'ליפה הערבי לקרלוס הגדול (814-768) 'והושיבו [הקיסר] בנרבונה עיר הגדולה' (השווה למעלה. לפי המסורת היה ר' מכיר הראשון, שקבע ישיבה בצרפת הדרומית וממנו הסתעפה משפחת 'הנשיאים' (מעין 'ראשי-גולה') של פרובינציה, שהיו מוכתרים בתואר: 'מלכי-היהודים'.     (י.א. קלויזנר, "תולדות הספרות", ב', הוצאת ניומן, עמ' 380)

 

עוד היסטוריון "ציוני" עם מנה גדושה של סילוף שהחוקר סותר בדף הבא..!

 

"עצם גידולה וגודלה של קהילת עכו נתן אותותיו ביחסים הפנימיים בתוכה. מדרך הטבע שקהילה זו בגדול נמלי הארץ הייתה רבגונית למדי מבחינת מוצא תושביה, עברם ורקעם התרבותי. יוצאי צרפת ואשכנז, צצאיהם והנלוים אליהם בבית-מדרשם נפגשו עם יוצאי איטליה וספרד או יוצאי מצרים והארצות השכנות, ששימשו לעתים דרך-מעבר ותחנת-ביניים ליוצאי-אירופה בדרכם לארץ.

"ואם נתפלגו בזמנן לאנגדוק וספרד בוויכוח הראשון על כתבי-הרמב"ם, עתה, לאחר שכבר נשתתק ויכוח זה בארצות דרום-אירופה, הוליד פילוג-הדעת ריב ומדנים בתוך עכו עצמה חסר כאן, כנראה, אותו יסוד חברתי שמילא תפקיד כה מכריע בוויכוח של שנות השלושים בספרד. (י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, ח"א, עמ' 71)

 

מסא של בלוף, מרמה ושקרים

 "חשיבות רבה יותר הייתה למסורת התרבותית של המתיישבים, או למסורת של בתי-המדרש שבעכו. חסרה גם מנהיגות מוכרת ומקובלת על הכל. אפילו עלייתו של נכד הרמב"ם והשתקעותו בעכו (קרוב לאמצע 1285), לאחר שהורד מנגידותו במצרים בצו השלטונות, לא הבטיחה לו מעמד בתוך קהילת עכו. אם נזכור שבעכו נמצאו באותה שעה בתי מדרש מיסודו של ר' יחיאל מפאריס והרמב"ן[2]. יסתבר אולי שלא עמדה לו לר' דוד שהיה פליט בעכו הצלבנית מתלאותיו במצרים הממלוכית, זכות אבות. ההרכב העדתי המגוון של היישוב היהודי בעכו הוא שהכניס כנראה לוויכוח על תוכן כתבי-הרמב"ם אף נימה של התגודדות עדתית, כשיהודי המזרח וסביבותיו נחלצים להגן על המורה הדגול, המקובל עליהם כפוסק אחרון בכל דבר. (יהושע פראוור, "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל",  ב', מוסד ביאליק, עמ' 403)

 

שלמה פטיט, חסיד הקבלה

מעורר ויכוח על כתבי הרמב"ם

 

"האיש שחידש את המלחמה על כתבי הרמב"ם היה ר' שלמה בר' שמואל הצרפתי, המכונה 'הקטן' (פטיט) מתושבי עכו, שעמד בראש בית-מדרש בעיר זו... אולי עצם האפשרות שנוכחותו של ר' דוד נכד הרמב"ם בעכו תטה את הקהל ללימוד ספרי הרמב"ם הפילוסופיים (עכו הנוצרית לא שימשה מעודה מרכז של חקירה פילוסופית או תיאולוגית), עוררה את קנאתו של חסיד הקבלה, ר' שלמה פטיט. הוא הטיח דברים קשים כנגד ספרי הרמב"ם, ואולי אף כנגד הרמב"ם עצמו, ועורר מחלוקת בקהילת עכו. (שם, עמ' 404-3)

 

מגייס תמיכת רבני אשכנז

ומכריז חרם על כתבי הרמב"ם

 

"... תגובת הקהל במקום אינה ידועה, אבל ברור שמחלוקת זו הכתה גלים מחוצה לה, וישי בן חזקיה הנשיא, 'ראש גלויות כל ישראל' בדמשק, התרה בר' שלמה הצרפתי. ר' שלמה יצא מעכו לאשכנז ומשם גם לאיטליה, כדי לקבל הסכמות רבניהם להחרים את ספרי הרמב"ם. ואמנם לא נתקשה כלל  לקבל הסכמתם. מחוזק על-ידי תמיכתם של רבני אשכנז חזר ר' שלמה הצרפתי לעכו ושם, כנראה, הכריז חרם על כתבי הרמב"ם.

בהערה: "התיאור מבוסס על כתב החרם של ישי בן חזקיה נשיא דמשק מאמצע שנת 1286 ועל אגרתו של ר' הלל ב"ר אליעזר מווירונה. ר' 'כרם חמד', ח"ג, 169; 'חמדה גנוזה' י"ח ע"ב. ולכל העניין, א. אשתור, תולדות היהודים במצרים וסוריה, ח"א, 130 ואילך. (יהושע פראוור, "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל", ב', מוסד ביאליק, עמ' 404)

 

נשיא יהודי דמשק מטיל חרם

על הקטן וחבורתו...

 

"... כתגובה הטיל ישי בן חזקיהו הנשיא, בתמוז (יוני-יולי 1286) חרם על ר' שלמה הקטן וכל בני חבורתו ועל כל אלה שידברו בגנות ספרי הרמב"ם או יתבעו את גניזתם. חרם הוטל אף על אלה שבידם העתקים של כתבי-ההסכמה של רבני אשכנז... (שם עמ' 404)

 

את קומץ הסכסכנים

הפך פראוור ל"תושבי עכו"

 

"תושבי עכו נדרשו למסור את הסכמות רבני-אשכנז לידי ר' דוד נכד הרמב"ם או לבניו או ל'עשרת חשובי העיר' על-מנת לבערם. תגובת תושבי עכו אינה ידועה ומתקבל הרושם שהקהל המפולג עמד בפילוגו.

(בהערה: "למרות הודעתו של ר' שם טוב ב"ר יוסף פלקירא, המספר על חרם דמשק: 'ונידא הוא ובית-דינו וכל קהלות ארץ הצבי ורבני-עכו'. (ר' קובץ תשובות הרמב"ם, ח"ג, כ"ג, א. הכותב היה מנותק ממקום המאורעות - י.פ.) לעומת זאת מצא כתב החרם הד בצפת... (יהושע פראוור, "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל", ב', מוסד ביאליק, עמ' 404)

 

חכמי צפת מטילים

חרם על המסכסכים

 

"חכמי צפת ובראשם 'משה הכהן בן הרב הגדול רבינו יהודה הכהן זצ"ל, עובדיה ברבי שמואל, אלעזר בר' תמים נ"ע,יצחק ברבי שלמה הגר' עלו למקום קברו המסורתי של הרמב"ם ושם הצטרפו לחרם הנשיא ישי בן חזקיה מדמשק, ובאותו מעמד היו אתם 'מקצת מחכמי עכו' - רק 'מקצת' אם מפאת המרחק מעכו או מפאת פילוג קהילתם. (שם, עמ' 404)

 

ואת חרם 'ראש גלויות כל ישראל'

רשאי לבטל רק ה"פליט"

 

"המחלוקת בעכו לא שככה. פחות משנתיים לאחר החרם של דמשק חודש החרם על-ידי ר' דוד בן דניאל ראש הגולה של אשור (כלומר מוצול). אמנם מתמיהה במקצת ההשהיה של שנתיים, ואולי נגרמה על-ידי המצב הפוליטי בסביבה, או שתאריך החרם של ישי בן חזקיהו הוא משנת  מ"ז (1287) ולא מ"ו (1286) לפרט. חרם זה, מכריז ראש גלויות כל ישראל', אין אדם רשאי לבטלו, אלא ר' דוד נכד הרמב"ם בכבודו ובעצמו (ראה ישורון של קובק, כרך ז' (תרל"א), 69 ואילך).     (יהושע פראוור, "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל", ב', מוסד ביאליק, עמ' 404)

 

 

העתק החרם של ראש ישיבת בבל

ל"פליט" ולתושבי עכו

 

"חצי שנה לאחר-מכן (תשרי מ"ט = ספטמבר 1288) הוכרז חרם נוסף על-ידי ראש ישיבת בבל (בגדאד), שמואל הכהן בן דניאל הכהן, שהעתקו הועבר לר' דוד הנגיד ולתושבי עכו. למרות החרמות והחרמות-שכנגד לא נראה קץ למחלוקת שפילגה את קהילת עכו. שני הצדדים פנו לרשב"א, שניסה לפשר ביניהם... קצה של המחלוקת לא בא, כנראה, אלא לאחר שר' דוד הנגיד הוחזר על כנו במצרים (1290) ולאחר האסון שפקד את קהילת עכו, שנחרבה שנתיים לאחר-מכן עם הכיבוש הממלוכי של העיר בשנת 1291. (יהושע פראוור, "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל", ב', מוסד ביאליק, עמ' 404/5)

 

 

יהושע פראוור, כשאר היסטוריוני שלטון הקהל הנתלים בקורי עכביש ואורגים עלילה, שתתן תוקף לפילוג בין יהודים-שמים ערבים לבין הנציונל-ציונים, שאימצו להם זהות אשכנזית-ארית שונאת ישראל, ומנסים באמצעות בלוף, מרמה ואחיזת עיניים להוכיח שהסכסוכים הם שורשיים, וההתבדלות היא בת מאות שנים, וגם אשכנזיותם היא לא מתמול-שלשום, ואך טבעי הוא  הבידול והאפליה למי שאינו אשכנזי-ארי

 

יהושע פראוור ארג את פרשת החרם של ר' שלמה פטיט נגד כתבי הרמב"ם, כאילו מדובר היה בעיר שלווה ובמצב ביטחון שאפשר קיומם של בתי מדרש בעכו, כאשר חבורת ה"אשכנזים"  לא היה בה מניין. רוב ביניניה של עכו הוחרבו במלחמת האחים בין הוונציאנים לגנואזים, ובמצב של תוהו ובוהו ואין שלטון; כאשר שטחה של "ממלכת ירושלים הצלבנית הצטמצם לחתיכת חוף שכלל את עכו, צור וצידון שרוב תושביה הושמדו ע"י כתבוע'ה המונגולי, שצבאותיהם שבים ותוקפים את סוריה ומצרים, ומפחד ידו הקשה של ביברס הממלוכי עקרה עכו את כל הנטיעות מחוץ לעיר, והמשך קיומה התאפשר הודות להסכם הפסקת-אש (1282-1272) עליו חתם ביברס.  במצב זה גם היישוב היהודי נפגע והצטמצם.

 

פראוור דבק במטרה להוכיח שהיה ישוב יהודי בעכו: "ואין זו עלייה של שכבות עממיות בלבד, אלא עליה של גדולי תורה, שנתנו את האות ועוררו רבים לעלות בעקבותיהם", ו"עליה זו בעיקרה עלייה מארצות הנוצרים..." ו"אין אנו שומעים על עליה מהארצות השכנות לארץ-ישראל", מה שהביא "לשינוי הרכבו של היישוב היהודי בארץ-ישראל"! והקורא תחת הרושם שאלפים, ואולי רבבות יהודים עלו מארצות הנוצרים, - זאת כאשר אין לפראוור להצביע על מקור אחד, שיאשר קיומו של מנין יהודים מארצות הנוצרים בעכו באותן שנים (1290-1282) שאותו חשוך ר' שלמה פטיט וחבורתו החרימו את כתבי הרמב"ם.

 

 

בחרם שהטיל ישי בן חזקיהו הנשיא, על ר' שלמה הקטן וכל בני חבורתו, מסתבר שכל "יוצאי צרפת ואשכנז, צאצאיהם והנלוים אליהם" הוו חבורה ולא עלו לכדי מניין, שאילו היו מניין היו מתייחסים אליהם כאל קהל. ובניגוד לדבריו של פראוור, נוכחנו שהייתה מנהיגות מקובלת על יהודי ארצות האסלאם, ורק חבורת החשוכים, שביקשו להחרים את כתבי הרמב"ם לא קיבלה את מרות הציבור, וההתגודדות שלהם הייתה על רקע רעיוני.

פראוור הכניס במרכאות את 'ראש גלויות כל ישראל',  ר' דוד בן דניאל, ומגדיר את  תפקידו כ"ראש הגולה של אשור (כלומר מוצול)". אך מדובר בתקופה שלאחר כיבוש בגדאד על ידי המונגולים ב-1258, שטבחו את אוכלוסיית בגדאד, מלבד אנשי החסות. ורוב יהודי בגדאד עברו לאזורים הכורדים. עובדה אף אחד מחכמי ארצות האסלאם לא הרהר אחר הלגיטימיות של ראש גלויות כל ישראל,  ר' דוד בן דניאל.

קריאת "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל" של ההיסטוריונים ה"ציונים", מותיר אצל הקורא הרגשה שהכותב הזדהו עם פועלם של נוסעי-הצלב, וכתב את עבודתו כצאצא של אותם צלבנים שביקשו להשמיד את הערבים היהודים והמוסלמים.

 

 

 

 קדר משכתב - להשלים

ההיסטוריה של א"י סבלה מהלהט להוכיח

 

"העיסוק בתולדותיהם של יהודי ירושלים - כמו יהודי ארץ-ישראל בכלל - סבל לא אחת מן הלהיטות להוכיח את מציאותם של יהודים ומוסדותיהם גם כאשר אין לדברים כסוי ממשי במקורות. (הדברים הרבים שנכתבו על חלקו של הרמב"ן בחידוש היישוב היהודי בירושלים – באנצקלופדיה חשובה אחת נאמר אפילו כי הוא בנה כנראה ישיבה בעיר! -  משמשים דוגמה מאלפת למגמה זאת) ואולם ההיגררות אחרי נטיית-הלב, ככל שהיא מובנת, מעוותת את כתיבתה של היסטוריה אמיתית, ועל כן אין לחסוך מאמץ כדי להתגבר עליה. המחקרים המובאים בקובץ זה משמגים הוכחה נוספת לכך, שאכן ניתן לכתוב עלנושא כמו תולדותיהם של יהודי ירושלים, אף להרחיב באופן משמעותי את ידיעותינו עליו, מבלי להדרדר למשען וליהדרש, הרמז, והסוד שאש-זרה של מגמתיות מלחכת את שוליהם.       (בנימין זאב קדר, פרקים בתולדות ירושלים בימי הבינים, פתח דבר, עמ' 1)

 

קדר בדרכם של משכתבי ה"היסטוריה"

 

כתיבתו של בנימין זאב קדר סובלת מ"הלהט להוכיח" גם "כאשר אין לדברים כיסוי במקורות". אין להשוות, כמובן בין קידר לבין שלמה קליין, בן-ציון דינור, יהודה קלויזנר ודומיהם , שקובעים "עובדות" שסותרים את להם הסימוכין והתיעוד. אך קדר מוסיף גם נדבכים נוספים של "היסטוריה" ו"מגדלים באויר", שאין להם שום אחיזה וביסוס במקורות, מלבד ה"כנראה", ה"סביר להניח", ה"נדמה" וה"מותר לשער".

 

"יהודי ירושלים, 1267-1187

 

"... עובדה היא, שתוך עשרים-וחמש השנים שלאחר הכיבוש המוסלמי קם בה ישוב יהודי של ממש. מרביתם של יהודי אשקלון, שעירם נחרבה בפקודתו של צלאח אלדין בספטמבר 1191, השתקעו בירושלים. כעבור זמן הצטרפו אליהם יהודים מן המגרב. עלייתם של הללו הייתה קשורה, כנראה, ברדיפות שהחלו בצפון-אפריקה בשנת 1198; מכל מקום, התיישבותם בירושלים קדמה לשנת 1214, שכן במכתב משנה זו מוזכרים 'זקני האשקלונים והמערביים' היושבים בעיר, ואילו יהודה אלחריזי, ששהה בירושלים בשנת 1218, מצא בה קבוצה שלישית של יהודים, הלא הם 'הבאים מארץ צרפת': אלה נמנו בוודאי עם שלוש מאות עולי צרפת ו'אנגלטירה' מן השנה 1211-1209...       (בנימין זאב  קדר, פרקים בתולדות ירושלים בימי הבינים, עמ' 122)

 

 

קדר המתריע על עיוות בכתיבת ההיסטוריה והיגררות אחרי נטיית-הלב גם כאשר אין לדברים כסוי ממשי במקורות. נאחז ב"בועת-סבון", זו עלייתם של שלוש מאות רבני צרפת ואנגלטירה, שבמקורות מוזכרים כעליתם של רבנים אחדים. כך כתב בנו של הרמב"ם: "כשהגיעו חכמי צרפת אל הארץ הזאת..." והזכיר בשמות ארבעה חכמים, וחכמים אחרים, וכן את רבינו שמשון, שלא עבר דרך מצרים. ואילו יהודה אלחריזי מציין את הקהלה המעולה של האשקלונים והקהלה החשובה של המערבים, - ואילו היו הצרפתים מנין או יותר, אין ספק שהיה מציינם כקהל או קהלה, ולא סתם הבאים מארץ צרפת לשכון בציון. המקור היחי'די ל"שלוש מאות רבני צרפת ואינגלטירה" הוא כרמולי שאינו מקובל על חוקרי ההיסטוריה.

 

היחסים המתוחים נבעו מהמפגש

בין עדות לבין ה'צרפתים'?!!

 

"טיב היחסים בין היהודים אשר נקבצו בירושלים לאחר הכיבוש המוסלמי משנת 1187 לא היה שפיר. יהודה אלחריזי תיאר את המצב במלים בוטות: 'בכל יום ירבו מריבות ומחלוקות [...] והראשים הממונים עליהם, נושכים בשיניהם, הראש אחד יפנה להזיק לאחר, והאחר כנגדו'. ייתכן שהיחסים המתוחים נבעו בחלקם מן המפגש שבין יהודים יוצאי ארצות שונות, ובעיקר בין ה'צרפתים' ובין יהודי ארצות המזרח. מתיחות כזו אכן הייתה קיימת בתקופה ההיא: נשיאם של יהודי דמשק - כך יעיד בראשית שנות השלושים ר' יוסף בר' גרשון, שהיה כנראה בין עולי צרפת בשנים 1211-1209 - 'קרא לכל בני צרפת מינים וכופרים ועושים לבורא גוף, דמות וצורה, ומספר אחרי מיטתן של תלמידי-חכמים, והחרים כל מי שיהנה מנכסיו של רומי או צרפתי'. [ראה יהושע פראוור, "תולדות ממלכת הצלבנים..." עמ' 10-9] (בנימין זאב קדר, פרקים בתולדות ירושלים בימי הבינים, עמ' 123)

 

קדר שכתב "היסטוריה"

של פירוד ושנאה

אפשר לקבוע שלרשותו של בנימין זאב קדר, בבואו לכתוב את מחקרו, עמדו תעודות ומקורות, שיש בהם דפים מפוארים של אהבת-אחים, והחלצות לעזרה בצרה, שאפיינו את העם היהודי במשך כל שנות קיומו. אך נתמקד כאן בתקופה של מחקרו של קדר, בשנים 1267-1187, ובעיקר בקטע המצוטט לעיל. ארבע-חמש רבני צרפת שעלו ב-1211-1209, נתקבלו באהבה ובכבוד הראוי למעמדם ונתנו להם משרות ציבוריות נכבדות. כך מונה ר' יוסף בן גרשם על-ידי ר' אברהם, בנו של הרמב"ם, לדיין באלכסנדריה. את ר' יחיאל בר' יצחק הצרפתי, אנו מוצאים בירושלים, ככתובת לכספי הצדקה וההקדש של יהדות מצרים. ואילו ר' יהונתן מלוניל ור' שמואל ב"ר שמשון, שהגיעו לארץ דרך עכו, אנו מוצאים בחברת ר' דוד בן זכאי, ראש הגולה ממוסול, המטייל אתם בארץ, ונותן בידם מכתב עם חותם המלך.

על שליח אחד, ר' יעקב, שאסף כספים בא"י בשנת 1228, לטובת ישיבתו של ר' יחיאל בצרפת, אנו קוראים ב"ספר אוצר מסעות", ובאותה שנה, 1228, שוהה בגרמניה הנשיא עזריה מבבל, ולפי השערת מאן ב"ספר הזכרון לפוזננקסי", עמ' כה, היה זה בן שמואל בן זכאי, אחי דוד, ראש הגולה ממוצל.

על אחוות-האחים של יהדות המזרח-התיכון, רוחב לבם ונכונותם להושיט עזרת-אחים בכלל, ובפרט לפליטים מארצות הנוצרים, אנו לומדים מספרי המסעות של בנימין מטודלה ב-1170, ר' פתחיה מרגנסבורג ב-1175, ר' שמואל ב"ר שמשון ב-1210 (בהסתייגות רבה מפאת טפולו של כרמולי), יהודה אלחריזי ב-1218 ורבים אחרים. אך בנימין זאב קדר הלהוט להוכיח מציאותם של שלוש מאות רבנים מצרפת ואינגלטירה, ושהיו מתחים בין יוצאי מזרח ומערב, מתעלם, כמו שאר משכתבי ההיסטוריה ה"ציונים", מכל גילוי חיובי, מכל עדות שיש בה לקרב, ומתמקד בגילויים שליליים, הנובעים ממציאות דמיונית שלא הייתה קיימת במציאות.

את בקרתו של אלחריזי ב-1218, "בכל יום ירבו מריבות ומחלוקות" שמתקבל על הדעת שמכוון לריב בין ר' יחיאל ב"ר יצחק הצרפתי שלידו נשלחו כספי הצדקה עבור הציבור וכספי ההקדש מיהודי מצרים, לבניית מקוה לטובת הכלל אך הוא עשה מקוה בביתו, לבין ר' שלמה הדיין - כך משתמע מדברי אלחריזי הכותב: "וכל המעשים בלבבות שנים / ואין בהם עושה לשם שמים".

את הריב הזה מרחיב קדר רטרואקטיבית, כשלושים שנה קודם לכן, לפרשת ריב הסמכויות (1187), וללא תיעוד וסימוכין, מביא קידר את דברי "נשיאם של יהודי דמשק" ש"קרא לכל בני צרפת מינים..." תוך התעלמות מהעובדה שלצדו של ר' יוסף בר' גרשם עמדו כל תשעת רבני עכו הלא צרפתים, נוסף על ר' אברהם בנו של הרמב"ם. אך קדר המתריע מן הלהיטות להוכיח, נהג באותה דרך של קביעת "עובדות" שאין להם יסוד.

 

 

אירועי שנת 1219 חוללו זעזוע חמור

בחייהם של יהודי ירושלים

 

"... זמן קצר אחרי ביקורו של אלחריזי נתרגשה פורענות קשה על ירושלים. בתחילת 1219, ושוב בתחילת 1220, ציווה הסולטאן הדמשקאי אלמלך אלמעט'ם להחריב את ביצורי העיר, משום שחשש כי היא עומדת ליפול בידי חילות מסע הצלב החמישי. עוד מלאכת ההרס נמשכת, ומוסלמי ירושלים, שנתייראו מן הצפוי להם עם נפילת העיר בידי הצלבנים, החלו להימלט על נפשם; חלקם הרחיק עד מצרים ודמשק, אין בידינו ידיעות על התנהגותם של יהודי ירושלים באותה שעה, אבל סביר להניח שרבים מהם, ואולי כולם העדיפו לעזוב את העיר אמנם חששו של אלמועט'ם לא נתאמת: מסע הצלב החמישי נסתיים בכשלון בספטמבר 1221; ירושלים נשארה בידיים מוסלמיות, ותושביה יכלו לשוב אליה. ואולם מותר לשער, שלא כל פליטי ירושלים בחרו לחזור אל העיר הפרוזה והחרבה, שחומותיה לא שוקמו. מסתבר אפוא, שאירועי שנת 1219 חוללו זעזוע חמור בחייהם של יהודי ירושלים, וקרוב לוודאי שצמצמו את מספרם באורח משמעותי. (בנימין זאב קדר, פרקים בתולדות ירושלים ביחמי הבינים, עמ' 124)

 

 

קדר בנה ישוב וקהילה דמיונית כדי לספר

על פירוד בגלל מוצא עדתי

 

"השלטון המוסלמי על ירושלים בא אל קיצו בשנת 1229, כאשר עברה העיר לידיים נוצריות בעקבות ההסכם בין הקיסר פרידריך השני והסולטאן המצרי אלמלך אלכאמל. אין בידינו ידיעות ודאיות על גורלם של יהודי ירושלים בעשור השנים שבין החרבת העיר בידי אלמלך אלמועט'ם ובין מסירתה לידיים נוצריות, ואולם מותר לשער שמספר קטעי גניזה לא-מתוארכים שהסתום בהם מרובה, מתייחסים לעשור זה[3]. באחד מקטעים אלה כותב 'יחיאל בר יצחק ז'ל'ה'ה' הצרפתי ירושלמי' - דהיינו יוצא צרפת שהשתקע בירושלים - כי עשה בביתו מקווה העונה על צרכי הקהל; על כן אין הוא מוצא טעם להקים מקווה נוסף בעיר, ומה גם ש'טוב יהיה שיטבלו בביתנו כדי שתלמדנה הגבירות דין טבילה'.

"אפשר כמובן, שמגרונו של ר' יחיאל מדבר החשש מפני מקוה מתחרה, אולם עצם העלאתה של הטענה כי מקווה אחד יספיק לכל יהודי ירושלים מלמד כי בימיו של ר' יחיאל הייתה קהילת ירושלים קטנה בהרבה מאשר בעת בקורו של אלחריזי, בשנת 1218. ברם, גם בקהילה המדולדלת פרצו 'מריבות ומחלוקות'. ר' יחיאל קובל, באחד ממכתביו, כי שלמה הדיין שלשל לכיסו תרומה שנועדה להקמתו של מקווה. איש זה גרם לכך שר' יחיאל נאלץ לחדול מלשמש מורה-הוראה ולהפסיק לשאת את דרשותיו בשבתות. וכאשר ניסה ר' יחיאל לשים קץ ל'מחלוקות' החוזרות ונשנות בין כתלי בית-הכנסת על-ידי הטלת חרם על מחרחרי הריב, בא שלמה הדיין והתיר לעבור על חרם זה. מקטעי הגניזה, שאפשר לייחסם לעשור השנים 1221-1219, עולה אפוא תמונה של מריבות בבית-הכנסת, התנצחויות בין ראשי הקהילה בקשר ליעודן של תרומות המגיעות אל העיר, ואף האשמות הדדיות בפני השלטונות המוסלמיים[4].         (בנימין זאב קדר, פרקים בתולדות ירושלים ביחמי הבינים, עמ' 155)

 

 

 

[1] והחכם מכיר מזרע המלוכה לא נסע בגפו להתייצב בפני קרלוס הגדול. ואין ספק שנלוו אליו מאות תלמידיו וחסידיו, שמשכו אחריהם עוד אלפי בני משפחה וקרובים

[2] בתי המדרש מיסודו של ר' יחיאל מפאריס והרמב"ן נתקיימו רק בסיפורי הבלוף של פראוור

[3] קשה לייחס תום-לב לעבודת שכתוב ההיסטוריה המגמתית של קדר, המתריע נגד "הלהט להוכיח"; קדר דבר על הריסת ירושלים ב-1220 בלי להזכיר שאותה הריסה הייתה יסודית, וכללה עקירת עצים וכרמים וסתימת בורות-מים; קדר אינו מזכיר את הריסת ירושלים ב-1227 בגלל החשש ממסע-הצלב הקסרי הגדול, שמותיר תקופה של שש השנים, מהשמדת גייסות-הצלב במצרים בספטמבר 1221 ועד מסירת העיר לידי הנוצרים ב-1227. אך קידר הופך את חמש השנים לעשור ומציג שוב את המריבות והמחלוקות בין ר' יחיאל בר יצחק הצרפתי לר' שלמה הדיין. עליהם כתב אלחריזי: "וכל המעשים בלבבות שנים / ואין בהם עושה לשם שמים"

[4] בהערה מפנה קדר לש.ד. גוטיין, 'ידיעות חדשות על א"י בתקופה הצלבנית', א"י, ד' (תשט"ז), עמ' 155)

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות