העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

חורבן בית שני ד' - מדינת המקבים

 

המורדים קיוו כי בשערי ירושלים יבוא הקץ על צבא רומא. המלחמה עד עתה הייתה רק מבוא לחזיון של מלחמת אחרית הימים, בה יושמד צבאה של רומא, כמו שהושמד צבאו של סנחריב*) לפני חומות ירושלים.

 

 

דיכוי המרד - כיבוש הגליל

"מלחמת היהודים והרומאים ידועה לנו מספרו של יוסף בן מתתיהו 'מלחמת היהודים נגד הרומאים'. בספר זה מתאר יוסף באריכות את מאורעות המלחמה. את הקרבות הרבים. את מלחמת המצור. את המקומות שנכבשו ואת שמות המפקדים שבשני המחנות. אולם את הידיעות הרבות שמביא יוסף חייבים אנו להעביר תחת שבט הבקורת, שכן חיבורו זה של יוסף מגמתי ביותר. הוא נכתב זמן לא רב אחר סיום המלחמה ונועד להיות שופר תעמולה הרומאית במזרח.

"כאשר נודעה לנירון  מפלתו של גאלוס הוא הטיל את תפקיד ניהול המלחמה ביהודים על וספאסיאנוס, שר-צבא ותיק ומנוסה. בידו הופקד צבא עצום שמנה שלושה לגיונות שלמים, פלוגות עזר מלגיונות אחרים וחילות-עזר של המלכים הווסאלים שבמזרח. צבאו  מנה קרוב ל-60.000 חיילים, מלבד נושאי-הכלים והנלווים הרבים.

 

"כבסיס לפעולותיו הראשונות בגליל שימשה לווספסיאנוס עכו, אליה הגיע בראשית הקיץ של שנת 67. מעכו פתחו הרומאים בפעולות מלחמה נגד ערי הגליל ותושביו. העיר ציפורי שמראשית המרד נטתה לרומאים, הצטרפה אליה בגלוי. היא לא הייתה היחידה שהסתייגה מן המורדים, כי למעשה רוב הערים הגליליות העדיפו שלא להתנגד לרומאים. לעומת זאת 792הייתה נטיה למרד חזקה בשכבות העניות מבין האיכרים וההמון העירוני ובקרב הפליטים היהודים מן הסביבה.

"כשלונו של יוסף כמפקדו הצבאי של הגליל בולט לא רק בכך שלא היה מסוגל, ואף לא ניסה, להעמיד כוח שיתמודד עם הרומאים בשדה-הקרב, אלא אף בכך שלא 792הייתה לו כל תכנית אסטרטגית נוכח ההתקפה הרומאית. היהודים הסתגרו בערים בודדות ועמדו ככל שיכלו בפני הרומאים הצרים עליהם. הרומאים פשטו במסעות-עונשין גם על פני כפרי הגליל, צרו על נקודות ההתנגדות המעטות וכבשון. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 283)

 

"קשה במיוחד היה המצור על יודפת. עיר קטנה זו עמדה כששה שבועות בפני צבאות עדיפים לאין שיעור עד שהוסגרה לרומאים על-ידי בוגד. יוסף מייחס לעצמו את התפקיד המרכזי במלחמת גבורה זו ומתהלל בתושייתו ובגבורתו. הסיפור כיצד ניצל וכן קורותיו במחנה הרומאים, אחר ש'ניבא' לווספסיאנוס שיהיה קיסר, ידועים. סיפוריו אלה של יוסף אינם מתקבלים על הדעת ולוקים אף בסתירות שונות. אולם אין באפשרותנו לבדוק את אמיתותם מכיוון שאין בידינו ידיעות מקבילות כלשהן.

"אחרי נפילת יודפת נכנעה טבריה לפני הרומאים. היו אמנם בעיר שתי סיעות של נוטים למרד ושל נוטים לרומא, אך משהתקרבו הרמאים גברו 'רודפי השלום' והעיר נכנעה ללא קרב. טאריכי (מגדל נוניא) שמצפון לטבריה עמדה נגדם בגבורה, אך לא יכלה להחזיק מעמד זמן רב. גם אחרי נפילתה, הוסיפו המורדים להילחם בסירות על פני הכנרת. אך בהתנגשויות עם הרומאים נהרגו רבים מהם. על יחס התושבים העירוניים למרד מעיד יוסף בן מתתיהו, המספר שבעיר זו נתלקטו רבים שלא מתושביה, והם שצידדו במלחמה נגד רומא. תופעה זו, שלא היישוב העירוני האמיד, אלא יסודות חברתיים אחרים שמחוץ לעיר, הם שתמכו במרד מתגלית גם במקומות אחרים, כגון בגוש חלב שבגליל ובגדור שבעבר-הירדן.

"אחרי כיבוש החוף המערבי של הכינרת עברה המלחמה לצד המזרחי והוטל מצור על העיר גמלא. בה סבלו הרומאים אבדות רבות מאוד עד שכבשוה. פרק זה בתולדות גמלא נחשף לאחרונה במעדר החופרים,ומגלים לא רק את מבנהו ותולדותיו, אלא גם את עקבות מלחמת הגבורה והייאוש, שנלחם ברומאים. כן כבשו הרומאים את המצודה שהוקמה על פסגת התבור. גם בגוש חלב, עיר מולדתו של יוחנן, מראשי המורדים וממפקדיה של ירושלים עד חורבנה, לא נטו התושבים למרד וכאשר יוחנן עם  נאמניו עזבו את העיר ונמלטו לירושלים, הסגירו התושבים את העיר בידי הרומאים.

"הגבורה שגילו המורדים במקומות בודדים לא עמדה להם. ובכך תמה פרשת כיבוש הגליל על-ידי הרומאים.

 

המרחפים ציפו לנס: צבא רומא

יושמד כמו צבא סנחריב

"השלב הבא של דיכוי המרד בתכניתו של ווספסיאנוס היה כיבוש שאר קני-ההתנגדות שמחוץ לירושלים, כדי להכריח את המורדים לרכז את כל כוחותיהם בתוכה לקראת מערכת-השמדה אחרונה.

"בהתאם לתכנית זו נשלח צבא רומאי לעבר-הירדן היהודי (הפראיאה) בעלי הנכסים בעיר הגדולה גדור הסגירו את העיר בידי הרומאים, מאחורי גבם של המורדים. חוץ מן המבצר מכוור, הסמוך לים המלח נכבש כל עבר-הירדן. כן נכבשו הערים לוד ויבנה וחלק גדול מארץ אדום, כמו כן בוערו המורדים גם מאזורי הכפרים. יפו ששימשה למורדים בסיס לשוד-ים נכבשה עוד קודם לכן. כך הוקפה ירושלים בהדרגה מכל עבריה. אולם וספסיאנוס לא מיהר לעלות על העיר. הוא הניח למלחמת-האחים להתיש את כוחם של מגיניה.

 

"בדרך זו הפכה ירושלים מקום מקלט לגדודי המורדים, שנמלטו אליה מפני הרומאים מכל קצווי הארץ. אולם להתכנסות בירושלים היה גם צד דתי - המורדים קיוו כי בשערי ירושלים יבוא הקץ על צבא רומא. המלחמה עד עתה הייתה רק מבוא לחזיון של מלחמת אחרית הימים, בה יושמד צבאה של רומא, כמו שהושמד צבאו של סנחריב*) לפני חומות ירושלים. המחנות התרכזו אפוא סביב ירושלים כשהרומאים מקווים לרכז בעיר את רבית אויביהם ולהשמידם, והמורדים מצפים לגאולה הקרובה ולכליונו של הצבא הרומי.

*) סנחריב, מלך אשור ששלט אחר שלמנאסר (כובש ישראל ומגלה יושביה), כבש את המרחב של מדינת יהודה, ולאחר שהמלך חזקיהו שילם לו שלוש מאות ככר כסף ושלושים ככר זהב (מלכים ב', י"ח, י"ד); הוא שב והטיל מצור על ירושלים, ובתיווכו של ישעיהו ניעור יהוה להגן על "חזקיהו נגיד עמו"; "ויצא מלאך יהוה ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף, וישכימו בבוקר והנה  כולם פגרים מתים..." (מלכים ב',י"ט, ל"ה);

 

מלחמת האחים בירושלים

"בעוד גייסות הרומאים חודרים לארץ, הוסיפה לשלוט בירושלים ממשלה שבחלה במרד. כנגדה התארגנו המורדים בעיר במסגרת 'כת' חדשה, שכונתה קנאים. היו אלה כנראה ממשיכיה של התנועה שבראשה עמד בשעתו אליעזר בן חנניה, הכהן הגדול שהפסיק את הקרבן לשלום הקיסר. (עקבותיו של אליעזר בן חנניה נעלמו ואין אנו יודעים מה עלה בגורלו.) עתה בלט בין מנהיגיה אלעזר בן שמעון, אך יחד עמו עמדו בראשה אישים נוספים. דומה שאפיונה של תנועה זו, שדחקה את רגלי הסיקאריים מירושלים, היה כוהני, שהמקדש עמד במוקד השקפתה הדתית, ושהיא לא נטתה לצעדים קיצוניים בתחום החברתי. הקנאים פעלו עתה בהתמדה כדי להפיל את הממשלה המתונה, אשר האשימוהה בבגידה. את מפלתה קירבו הכישלון המחפיר בהגנת הגליל, מצד אחד, ובואו של יונן מגוש חלב עם גדודו לירושלים, מצד שני. גם הפליטים הרבים שהתקבצו לירושלים חיזקו את כוחם של הקנאים.

"בעיר עצמה החלה תקופה של שלטון טרור. הממשלה, אם כי לא סולקה עדיין, לא הייתה מסוגלת לעכב את הקנאים מלשלוח ידם במתנגדיהם. כמה מ'יקירי' ירושלים הושמו בכלא על ידי הקנאים בטענה שקשרו קשר עם הרומאים, ואחר-כך הוצאו על ידיהם להורג.

"הקנאים השתלטו על בית-המקדש, סילקו את בני המשפחות המיוחסות שמהם נתמנו הכהנים הגדולים ואסרו עליהם לשמש בתפקיד זה. הם אף הנהיגו חידוש: בחירת כוהן על-פי הטלת גורל. מעשים אלה נתנו ביטוי להתנגדותם לכוהנים המיוחסים הנוטים לרומי, ולמגמות דמוקרטיות-עממיות שבקרבם.   (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני","עמיחי", מהדורה 3, 1984, עמ' 286/5)     

 

"במצב עניינים זה החליט חנן בן חנן, מנהיגם של המתונים לנסות כוחו להתגבר על הקנאים. הוא ארגן חלק מן העם שהיה נכון לסור למרותו, ושהיה בעל כוח לא מבוטל, ותקף את הקנאים שהתבצרו בבית-המקדש. מצבם של הקנאים היה קשה. על-פי עצתו של יוחנן מגוש חלב, הם שלחו שליחים אל האדומים ובקשום לבוא לעזרתם, כדי להציל את העיר מידי מתנגדיהם, המבקשים להסגירה בידי הרומאים. האדומים*) נענו לבקשתם וחשו מהר לירושלים. משהגיעו לעיר הם תקפו בכוחות משותפים את אנשיו של חנן והכום. עתה נפתח בעיר מסע של רציחות, שקורבנותיו היו יקירי ירושלים החשודים בבגידה, וכפי שטוען יוסף ייתכן גם קרבנות חפים מפשע.

 

"בין הנרצחים בירושלים יש להזכיר את חנן בן חנן ויהושע בן גמלא, מראשי הממשלה ומנהיגי המתנגדים למרד. כן נהרגו אנשים מעשירי ירושלים, וכן גם ניגר, אחד מגיבורי המרד, אם כי לא ברור במה הואשם. הקנאים הקימו בית-דין מיוחד לדון את המואשמים בבגידה.

"בתקופה זו היה יוחנן מגוש חלב הדמות הבולטת בין מנהיגי המרד בירושלים. הוא הגיע מן הגליל, כשהוא רוחש אמון לממשלה המתונה, אך דומה שבמהרה הושפע מן הקנאים. השתכנע בכוונותיה הבוגדניות של הממשלה, ובמשותף עם הקנאים פעל להפלתה. ייתכן אף שהיה מיזוג מסוים בין אנשיו לבין הקנאים, שמצד אחד הם עוינים את המתונים ומצד שני את שמעון בר גיורא, שבנוסף למרד ברומא צידד אף בתיקונים חברתיים.

 

"הרומאים היו שבעי-רצון משפיכות-דמים זאת. אך כאמור הם לא מיהרו להסתער על העיר ובינתיים כבשו והתבססו באזורים שמסביבה. תוך כדי-כך הגיעה הידיעה על מותו של הקיסר נירון ברומי (בקיץ 68 לסה"נ). בשל כך הפסיק וספסיאנוס את פעולות המלחמה ועבר לחנות בקסריה. הוא חיכה לדעת על השתלשלות המאורעות ברומי ומה יהיה גורלו שלו. צפיה זו ואי-הוודאות בקשר למתרחש ברומי, ולאחר מכן הכרזתו של וספסיאנוס עצמו לקיסר ומסעו לשם, כל אלה גרמו להפסקת ההתקפה הרומאית על יהודה במשך יותר משנה (69 לסה"נ). אולם אף שהות זו שניתנה למורדים באופן בלתי צפוי לא שימשה אלא להמשכת מלחמת-האחים ביהודה.

 

"מחוץ לירושלים הלך כוחו של שמעון בר גיורא. מנהיג מורדים זה פשט על יהודה ואדום*) והיה מלסטם את העשירים ומשחרר את העבדים. נראה שמבחינה חברתית הוא ייצג את השכבות העניות ביותר ואת המגמות החברתיות הקיצוניות ביותר בעם.

"שמעון התחזק ובקש להשתלט אף על ירושלים חרף התנגדותם של יוחנן ואנשיו. הזדמנות לחדור לעיר באה לידיו, כאשר אויבי יוחנן פתחו בפניו את השערים. עם כניסתו לעיר הוא הפך לשליט על חלקים רחבים ממנה אך לא היה מסוגל להתגבר על יוחנן ששלט בהר-הבית וסביבתו. בין שני פלגי מורדים אלה ניטשה מלחמה בלתי פוסקת שפגעה בכוח עמידתם מול הרומאים. נזק חמור ביותר נגרם לעיר במהלך המלחמה בין שני הצדדים בשל שריפת מחסני המזון שנאגר בה (מלחמת היהודים, ה', עמ' 26-24). זכרם של מעשים אלה נשמר אף בתלמוד  (ת"ב, גיטין, נ"ו, עא) (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ'287)

*) האדומים אלה צאצאי עשיו "העמלק", שמשה "השמיד" במצוות ה', הנה הם יהודים משיחיים שאינם שונים מכלל היהודים

 

"נוסף לשני המחנות של יוחנן ושמעון, היה בעיר, לפי דברי יוסף בן מתתיהו, אשר מהימנותם מוטלת בספק, גם מחנה שלישי של קנאים, אשר התנגדו לשלטונו של יוחנן. כך ניטשה בעיר מלחמה בין שלושה מחנות, כשכל אחד מזיק לאחרים וניזוק על ידיהם. רק עם ראשית המצור הרומי הצליח יוחנן להתגבר על מתנגדיו אלה ולהחזירם למרותו, והעיר שוב נחלקה לשניים. יוחנן ושמעון פסקו להילחם זה בזה רק כאשר הקימו הרומאים את מחנותיהם סביב ירושלים (מלחמות, ה', 71)

 

"באופן זה שללו המורדים מעצמם, במו ידיהם, את האמצעים העיקריים שבהם יכלו להתנגד לרומאים. ואכן, עם התחדש המלחמה בשנת 70, על ידי טיטוס בנו של הקיסר וספסיאנוס, הייתה העיר חסרה הרבה מהאמצעים החומריים הדרושים לניהול מלחמה. אולם רוחם של המורדים, מכל הסיעות, הייתה מחושלת ומלאה אמונה בישועת ה'*) ובניצחון במלחמה המתקרבת. אמונה משיחית זו מסבירה את התנהגותם בעיר ואת גבורתם העשויה לבלי-חת במלחמתם ברומאים. ואכן, מעטות המלחמות שבהן היו כה רבים גילויי הגבורה, ההקרבה והמסירות של הלוחמים. אך התוצאה הייתה בלתי נמנעת, תקוותיהם של הקנאים נכזבו, וירושלים והמקדש חרבו בידי הרומאים.

 

כיבוש ירושלים -  עיר פרזות ללא חומה..!

"משהשיג וספסיאנוס את כס הקיסרות הטיל את המשך המלחמה ביהודה על טיטוס בנו. בתחילת ניסן התקרבו הרומאים לעיר בפיקוד טיטוס. טיטוס, שהשתתף באחד הסיורים כמעט שנהרג כאשר התנפלו במפתיע לוחמים יהודים על גדודו. היהודים הסתערו אף על מחנה הלגיון העשירי שהוקם על הר הזיתים, וחוללו בו מהומה והרג רב. גם כאשר החלו הרומאים להקים את מכונות המצור הגיחו הנצורים מהעיר ושרפו רבות מהן.

"גיחות אלה והנזקים שהסבו המורדים לרומאים לא היה בהם כדי למנוע את המצור. לרומאים היה יתרון גדול באנשים ובציוד. ואילו הלוחמים היהודים היו מסוגרים בעיר ללא מוצא. אולם מלאכת-הכיבוש הייתה קשה, כי ירושלים הייתה מוקפת חומות חזקות ביותר. גם התנאים הטופוגרפיים הקשו את המלאכה. ומעל לכל, הגנו על העיר לוחמים שחירפו נפשם בשמחה ולא נרתעו מפני כל.

 

"אחרי שהרומאים נגחו בחומה החיצונית*) של העיר חמשה-עשר יום ביקעוה. חדרו לתוכה והשתלטו על פרבריה החיצוניים. משם המשיכו וניסו לפרוץ את החומה השניה**), שסגרה על חלק העיר שגבל בהר-הבית. הם חדרו פנימה אך נהדפו על-ידי היהודים וסבלו אבדות כבדות. רק לאחר ארבעה ימי קרבות עקובים מדם השתלטו גם על אזור זה. כן נכבשה אחרי מלחמה אכזרית מצודת אנטוניה.

"בתוך העיר עשה בינתים הרעב שמות. חללי רעב מבין האוכלוסיה היו רבים מחללי חרב. רבים ניסו לברוח ממנה אולם הרומאים נהגו באכזריות רבה בבורחים על מנת להתריע את האחרים.

"הקרבות המרים ביותר היו על הר-הבית. הלוחמים היהודים נלחמו בחמה שפוכה. אך הרומאים לא הפסיקו להתקיפם. באחד הקרבות טמנו להם היהודים פח, מילאו את אחד האולמות חומרי בעירה והעמידו פני נמלטים. הרומאים רדפו אחריהם, אך משמילאו את המקום העלוהו המורדים באש על הרומאים שנמצאו בו. אולם המקרה לא הקטין את לחצם של הרומאים והם הצליחו לשרוף את שערי המקדש.

"בזמן הקרבות האלה הגיעו התקוות המשיחיות לשיאן***). יוסף מספר על נביא שקרא לעם 'לעלות למקדש ולקבל את אותות הישועה' וכן על נביאים רבים אחרים שעודדו את העם (מלחמות, ו', עמ' 287-285)

*) "יהוה ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות, פרק י"ד, י"ד)

**) קראנו שאגריפס החל לבנות את חומת ירושלים, אך נאלץ להפסיק, משקיבל מכתב מקלדיוס (קדמוניות י"ט, 326), ובתקופת הנציבים שהחלה עם מותו של אגריפס (44 לסה"נ) הורע מאוד מצב יהודי ירושלים, וחומת ירושלים לא נבנתה - מסקנה ירושלים הייתה פרוצה - וסיפור החומה אצל יוסף, מעשיה

***) גם חומה שנייה העמיד יוסף פלביוס!! להאדרת ניצחון אדוניו הרומאים!

****) אין דבר משותף  בין בני-אדם ארציים מציאותיים ריאליים, לבין המשיחיים המרחפים, ששומעים את פעמי המשיח ובטוחים הם שהנה הוא בא! 

 

"יוסף טוען ששרפת המקדש הייתה בניגוד לרצונו של טיטוס, שהעדיף להימנע מכך מתוך חסידות. אך בידינו סיפור של סופר נוצרי מאוחר - סולפיקיוס סוורוס -  שנלקח כנראה מטאקיטוס, האומר שטיטוס תמך בהחלטה לשרוף את בית-המקדש, על מנת לפתור את בעיית היהודים אחת ולתמיד. נראה שדברי יוסף אינם נכונים, וכוונתם האמיתית - ליפות את מעשיו של טיטוס. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", הוצאת עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ'293-287)

 

"אף כי נסתם הגולל על תקוות רבים מהמורדים לניצחון, הם הוסיפו להחזיק מעמד בעיר העליונה ולא היו מוכנים להיכנע. אמנם אלוהים 'אכזב' את בניו, אך הם לא בגדו בו - הם העדיפו למות ובלבד שלא יכירו באדון אחר זולתו. הרומאים המשיכו בביעור קני ההתנגדות של המורדים בעיר ורובם נספו בקרבות, כאשר הם תשושים מרעב ומלחמה והמומים משרפת המקדש. רבבות התושבים שהיו בעיר בראשית המצור נהרגו במהלך הקרבות ברעב ובחרב ומספר החללים היה עצום. מנהיגי המרד, יוחנן ושמעון נפלו בשבי הרומי. יוחנן נכלא לכל ימי חיו ושמעון הוצא להורג בתהלוכת-הניצחון שערך טיטוס ברומא. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ' 293-288)

 

יוסף פלביוס בן מתתיהו:

ב"תולדות מלחמות היהודים";

"מהאנשים הגוועים ברעב בעיר מת המון רב לאין-מספר אחרי מצוקות וצרות, אשר עצמו מלספר. כי בכל בית קמה מלחמה כאשר נראה שם צל של דבר אשר ייאכל, והאוהבים נצו יחדו בזרוע  וטרפו איש מידי אחיו את הפרורים הדלים למען החיות את נפשם. גם בגוועים לא האמין איש, שאין להם דבר והשודדים התנפלו על הגוססים ובדקו בהם, אם הטמין בכנף בגדו דבר-מאכל. מגודל הרעב פערו האנשים את פיהם ככלבים שוטים. המחסור אילצם להכניס כל דבר לפיהם והם אכלו דברים שבהם בחלו גם החיות הטמאות, ולא נמנעו ללעסם ולבלעם. לאחרונה לא משכו ידיהם גם מהחגורות ונעלי-העור הישנות, אף קרעו את העורות מעל המגינים ולעסו אותם. "

 

צלתה את בנה התינוק

יוסף פלביוס מספר על אישה בת-יחס שהמורדים שדדו את רכושה וביקרו בביתה מדי יום לראות אם אין לה עוד משהו שיוכלו ליטול. האישה עם בנה יונק-שדיים רעבו ימים רבים, והרעב דחף אותה לצלות את בנה. היא אכלה מחציתו ואת המחצית שמרה. לריח הצלי התפרצו המורדים והאישה הגישה להם את הנותר מבנה הצלוי. פלצות אחזה באנשים, והשמועה פשטה בכל העיר, ומאז התחזקו הרעבים לשים קץ לחייהם וקינאו באלה שכבר נאספו אל עמם בטרם שמעו או ראו נוראות כאלה.  (יוסף פלביוס בן-מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים", ו', ג', ג-ד, עמ' שמה)

 

"ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר הבא לידם וערכו מטבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עולל וזקן ולא הדרו פני שרי-קודש, כי אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכוהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, גם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה; וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים, ומפני גובה הר-הבית וגודל הבניין הלוהט באש נדמה לעין הרואה כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיום מקול הצעקות במעמד ההוא. כי קול תרועת הלגיונות הרומאים השוטפים ואנקת המורדים, אשר הקיפו אותם האש וחרבות השונאים, ויללת העם העזוב העומד מלמעלה, אשר נדחף בבהלה אל תוך האויבים לקראת המות, ונאקת השבר - כל אלה חוברו יחד. לקול הצעקות העולות מהר-הבית ענתה צעקת העם אשר בעיר, כי אנשים רבים, אשר כלה הרעב את כוחם ולשונם דבקה אל חכם, ראו את האש אשר בבית-המקדש הומצאו כוח בנפשם לקשור מספד-תמרורים וגם להרים קול צעקה. והד ההרים מסביב לעיר חיזק את הצעקה הנוראה.

 

"אולם הכאב היה גדול ונורא, ולעין הרואה נדמה כי הר-הבית בוער כולו מתחתית שרשיו, כי מכל פינותיו יצאו להבות אש, אולם נחלי הדם גברו על להבות-האש, ומספר הנשחטים היה רב ועצום ממספר שוחטיהם, ובכל מקום נראתה האדמה תחת מכסה החללים, ואנשי הצבא דרכו על תלי פגרים ברדפם אחרי הבורחים. בעמל רב הדפו השודדים את הרומאים ונמלטו אל חצר בית ה' החיצונה, ומשם אל תוך העיר, ושרידי העם ברחו אל האולם החיצון. והאש התנשאה למרום והגיעה עדיהם, עלו על קיר ההיכל הרחב שמונה אמות ונשארו שם ושני טובי הכוהנים ראו לפניהם שני דרכים - לעבור אל הרומאים ולהציל את נפשם, או להישאר למעלה עד אשר ימצא אותם גורל הנשארים, ובחרו להפיל את עצמם אל תוך האש ולהישרף יחד עם ההיכל.  (יוסף פלביוס בן-מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים", ו', פרק ה', ב, עמ' שנא)

 

"וכראות העריצים כי נגפו בכל מקום וחומת האויב הקיפה אותם עד שאבד מנוס מהם, שלחו אל טיטוס לקחת עמו דברים. הקיסר עמד  בקצה המערב לחצר בית ה' החיצונה בקרבת הגשר המחבר את הר-הבית לעיר העליונה, ופתח בדברים: 'הנה כבר שבעתם את הרעות אשר מצאו את עיר אבותיכם. אתם האנשים אשר לא הערכתם את עוז כוחנו ואת רפיון כוחכם, ובקנאה נבערה וברוח-שגעון הבאתם את הקץ על עמכם ועל עירכם ומקדשכם. ואמנם הצדק היה לי לכלות אתכם מעל פני האדמה, כי מאז שכבש אותכם פומפיוס בחוזק-יד לא חדלתם ממעשי-מרד, עד אשר יצאתם למלחמה על הרומאים ביד רמה. ובמי בטחתם? הנה חלק מצער מחיל הרומאים הספיק להכריעכם!..

"הן יודעים אתם כי גם הגרמנים עובדים אותנו, והאם יש חומה נשגבה מים-אוקיאנוס הסוכך על הבריטנים, אשר נכנעו גם הם לפני חרב הרומאים? והלא ידעתם כי גם בני קרת-חדשה כרעו לפנינו... מרוב טובתנו שמנתם ובשובע נפשכם בעטתם באנשי-חסדיכם וכדרך-נחשים שאין להם לחש תקעתם עקציכם בבשר המתרפקים עליכם. בזיתם את נירון בלבבכם על קלות-דעתו, ... והנה הראיתם הפעם את כל יצר לבכם הרע... ואחרי-כן בא אבי אל הארץ הזאת, והוא לא עלה עליכם לעשות בכם שפטים על הדבר אשר עשיתם לצסטיוס, כי-אם למען שחר למוסר אזניכם. והלא היה עליו למהר ולעקור את שורש הזדון ולהחריב את העיר הזאת מיד, אך הוא לא עשה כזאת, כי אם השחית את ארץ הגליל ואת סביבותיה, ונתן לכם זמן להנחם על מעשיכם. ואחרי מות נירון עשיתם כמעשה הנבלים, כי בקום מלחמת-אחים בקרבנו הוספתם אומץ להרבות תכונה למלחמה, ואחרי שכל הארצות נחו ושקטו, וגם העמים הנכרים שלחו אלינו מלאכים לברכנו, ורק היהודים לבדם היו לנו לאויבים, ואתם שלחתם את ציריכם מעבר לנהר פרת להקים מרד, והעליתם מצודות חדשות על חומותיכם ומריבות וקנאת-עריצים ומלחמות-אחים השחירו בכם... והנה שמעתי כי העם רוצה להשלים אתנו ושמחתי, ועוד לפני המלחמה קראתי לכם לשבות מריב, וזמן רב חמלתי על האויבים הנלחמים בי, ונתתי את בריתי לנופלים אלי, ושמרתי אמונים לבורחים... אך לא אוסיף עוד לדון ברוח שגעונכם! אם תפרקו את כלי-נשקכם תסגירו את עצמכם בידי - אתן לכם את נפשכם לשלל, וכבעל-בית ארך אפיים אעשה שפטים באשר אין לו תקנה, ואת הפלטה אציל למעני.   

"לדברים אלה ענו המורדים כי לא יוכלו לכרות עמו ברית, יען נשבעו לבלתי עשות את הדבר הזה לעולם. ועל-כן ביקשו כי יתן להם לצאת דרך החומה עם נשיהם ובניהם, למען ילכו להם אל המדבר ויעזבו את העיר בידו. לשמע  הדבר הזה חרה אף טיטוס באנשים האלה, העתידים לנפול בידו בקרוב, כי מלאם לבם לדרוש ממנו דברים, כאילו ניצחו במלחמה, והודיע להם כי לא יחמול על נפש איש, ועל כן עליהם להלחם בכל כוחם ולהיוושע  בזרוע-ימינם, אם יעלה הדבר בידם, ומן היום ההוא יעשה להם ככל חומר משפטי המלחמה. ועל אנשי הצבא צווה לשרוף את העיר התחתונה ולהוציא את שללה...  (יוסף פלביוס בן-מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים", ו', פרק ו', ב, עמ' שנז-שס)

 

"וכראות הקיסר כי העיר העליונה היא תלולה מכל עבריה ולא יוכל לכבשה בלי סוללות-מלחמה, חלק את העבודה בין אנשי חילו. ארבעת הלגיונות הקימו את בניני-המלחמה ממערב לעיר ויתר החיל שפך סוללה על לשכת-הגזית ועל הגשר ועל מגדל שמעון בר-גיורא.

 

"ובימים ההם נאספו שרי-צבא האדומים בסתר ויעצו להסגיר את עצמם בידי הרומאים ושלחו חמשה אנשים אל טיטוס ובקשוהו לכרות אתם ברית. טיטוס קווה כי גם העריצים יכנעו בסור מעליהם האדומים, אשר נטלו חלק במלחמה בראש. לאחרונה הסכים, והאדומים התכוננו לעזוב את העיר, והנה נודע לשמעון והוא מהר להמית את חמשת האנשים, ואת ראשי האדומים עם יעקב בן סוסא נשוא-הפנים תפש ואסר בכלא, אף צווה לשמור על המון האדומים.   (יוסף פלביוס בן-מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים", ו', פרק ח', ג-ד, עמ' שנט-שסא)

 

"וכאשר כלתה עבודת הסוללות מקץ שמונה-עשר יום בשביעי באלול, הקריבו הרומאים את מכונותיהם אל החומה, ורבים מן המורדים נואשו הפעם מתקוותם להציל את העיר. אלה עזבו את החומה ועלו אל המצודה ואלה ירדו אל המנהרות, ורבים התייצבו על החומה ונלחמו בשונאים המקריבים את מכונות-הרעש, אולם הרומאים התגברו עליהם. וכאשר נבקע חלק מהחומה ואחדים מן המגדלים כרעו תחת הכרים המנגחים, מהרו מגיני העיר לברוח...

"וכאשר כבשו הרומאים את החומה והקימו את נסיהם בראשי המגדלים ומחאו כף בקול תרועה ופצחו בשירת-ניצחון, כי  בלא שפך-דם עלו על החומה האחרונה. ובהביטם סביב ואין איש מן האויבים, נדהמו ונבוכו. ואחרי זאת פרצו כנחל ברחובות והכו בחרב את כל הנופל בידם והמיתו אנשים לאין מספר, ושרפו את הבתים באש על הנמלטים בתוכם. ואחרי אשר הרבו להרוס ולנתץ את הבתים, באו בתוכם לשלוח ידם אל הביזה הומצאו את הבתים מלאים חללי-רעב, נסערו למראה ויצאו בידיים ריקות.

"אך אם נרתעו אנשי-הצבא מפני המתים, הם לא חסו על החיים וכל הנמצא נדקר בידיהם. הם הקימו תלי חללים ברחובות והציפו את כל העיר במצולת דם, עד אשר כבה הדם את הלהבה במקומות רבים. לעת ערב השיבו הרוצחים את ידיהם ובלילה פשתה הלהבה.

"הקיסר ציווה להמית רק את המזוינים העומדים על נפשם ולקחת את יתר העם בשבי, ואנשי-הצבא הוסיפו להמית גם את הזקנים ואת החלשים, ואת הבריאים ואלה אשר מצאו בהם חפץ דחפו אל הר הבית וסגרו אותם בעזרת-הנשים. אחר הומתו כל המורדים והשודדים, אשר גלה איש את תועבות רעהו ומקרב הצעירים הבדיל את הגדולים בקומה ואת יפי-התואר הועיד לחג-הניצחון. ומיתר העם אסר כל בחור מבן שבע-עשרה ומעלה ושלח אותם לעבוד במכרות הזהב בהרי לוב, ורבים מהם נתן טיטוס למנחה למדינות שונות להעבירם בבתי-חזיון למען ימותו איש בחרב אחיו, ותוך כדי כך גוועו כאחד-עשר אלף מהם ברעב, כי מנעו מהם השומרים את לחמם.

 

ומספר השבוים אשר נתפשו בכל עת המלחמה היה תשעים ושבע אלף, ומספר המתים מיליון ומאה אלף, רובם יהודים אך לא ילידי ירושלים. כי מכל עברים נאספו אנשים אל ירושלים למועד חג המצות, ופתאום סגרה עליהם המלחמה, ובאשר צר המקום לשאתם פרץ ביניהם דבר-הוות ואחריו בא הרעב והרבה את חלליהם... ואחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואת שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצוא את האנשים המסתתרים במנהרות ואת כל הנופלים לידיהם הכו לפי חרב. ובמנהרות נמצאו כאלפים פגרים. (יוסף פלביוס בן-מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים", ו', פרק י', א, עמ' שסא-שסד)

 

בקיסריה עשה טיטוס חג ליום הולדת אחיו ברוב פאר ולכבודו הקדיש רבים מן היהודים לטבח. מספר היהודים שנהרגו בהאבקם עם חיות רעות ואשר נשרפו על המדורה ואשר מתו איש בחרב אחיו, עלה על אלפים וחמש מאות. אולם כל זה לא שווה לרומאים, וכל המיתות המשונות אשר נעשו ליהודים היו לעונש קל בעיניהם. אחרי זה נסע הקיסר אל בארות (בירות) היא עיר אשר לרומאים בגבול צידונים וגם שם חגג בהדר את יום הולדת אביו וערך חזיונות מלאי-תפארת והוציא כסף רב לכל מיני שעשועים, וגם התיר המון רב מהשבוים לטבח, כאשר עשה בחג הראשון.      (יוסף פלביוס בן-מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים", ז', פרק ג', ב-ג, עמ' שעב)  

 

במצדה הביאו המרחפים

את משיחם - בהתאבדותם

"חיסול ספיחי המרד הוטל על נציבי-הארץ החדשים. הראשון, באסוס,  כבש את המבצרים הירודיון ומכוור וביער את שרידי הלוחמים במקומות אחרים (מלחמות, ז', 163 ואילך). אחרי מותו בא סילוה. נציב זה ערך מסע נגד מצדה, מעוזם האחרון של המורדים, מתנועת הסיקאריים, שהחזיקו במבצר מאז פרוץ המרד. הסיקאריים שבמצדה, בפיקודו של אלעזר בן יאיר ממשפחת יהודה הגלילי, נלחמו ברומאים בגבורה. משראו שסופם קרוב הם טרפו נפשם בכפם, כדי שלא יפלו חיים בידי האויב. משנכנסו הרומאים למבצר הריק, מספר יוסף, הם לא שמחו למראה אויביהם ההרוגים 'כי אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למוות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה' (מלחמות, ז', 406)

 

מצב הארץ לאחר החורבן

"הרומאים ניצחו את היהודים אחרי מלחמה ממושכת ועקובה מדם. ומובן שאחרי ניצחונם נקטו אמצעים נוספים כדי לכפות את עולם על העם שמרד. ההחלטה על שריפת המקדש כוונה להכרית את סמל הקוממיות היהודית, את המוסד שאיחד את העם כולו ושהאמונה בקדושתו הפיחה אומץ במורדים. במהלך המלחמה השתדלו הרומאים אף להכרית את אותם יסודות שמרדו ושלא היו נאמנים עליהם. כוונתה של רומא 'לשבור' את אויביה מתגלית אף בהתאכזרות אל הלוחמים שנשבו,  כדי שיכפרו ביהדותם ויכירו בשלטונו של הקיסר.

"משנסתיימה המלחמה נשארה היהדות פצועה ודוויה. נשללו ממנה ירושלים - בירתה ובית-המקדש - מרכזה הדתי. לא ברור מה היה מעמדם של היהודים בארץ ואיזו הנהגה או אילו נציגים היו לאומה המנוצחת בשעה זו. הכהונה הגדולה איבדה את מקור השפעתה וכוחה בעם ואין אנו מוצאים עוד אותה משמשת כדברם של יהודי ארץ-ישראל, כפי שהייתה קודם למרד. כך גם האצולה החילונית חלקה נטש את הארץ ערב המרד, חלקה אבד בתקופת המלחמה ואף אגריפס השני אינו נזכר עוד כבעל מעמד בכל הנוגע ליהודי הארץ. (כמובן יש לזכור שמקורותינו על התקופה הזו דלים מאוד, ולכן יש להיזהר מלהסיק מסקנות מתוך שתיקתם.) דומה שרומא נקטה צעדים שנראו לה, בלי ששעתה כלל ליהודים המנוצחים. זמן ניכר חלף עד אשר נוצרה הידברות בין השלטון הרומי לבין גופים יהודיים ייצוגיים כלשהם. יחד עם זאת ייתכן שבמישור המקומי, ובמיוחד באזורים שלא נטלו חלק פעיל במרד, וכאלה היו רבים, לא נפגעה רקמת השלטון היהודי העצמי אנושות, והעניינים התנהלו כפי שהתנהלו קודם למרד, על-ידי ההנהלה המקומית האמידה.

"מכל מקום רומא חיזקה את שלטונה ביהודה. במקום 'המשגיחים' וחילות-העזר שלהם, מונו על יהודה נציבים מן המעמד הסינטורי והועמד בה לגיון רומי, שבסיסו בירושלים - בשלושת המגדלים (היפיקוס, פצאל ומרים) שהשאיר טיטוס לפליטה בעיר בחרבה. בכך חוזקה בהרבה האחיזה הצבאית של השלטון הרומי ביהודה ויחד עם זה סולק גורם קבוע לאי-שקט, שתרם רבות למתח ולמרד עצמו. ביטוי נוסף לחיזוק מעמדה של רומא בארץ, הוא שיפור מצבן ומעמדן של ערים נכריות בארץ. קיסריה הפכה לתקופה ארוכה עיר ללא-יהודים ואף יפו הפכה לעיר נכרית. קיסריה זכתה אף למעמד של קולוניה, שהיה בו בעיקר מעמד של יוקרה. יפו כונתה על שם השושלת המושלת 'פלאוויה יופי', כן גם הוקמה על מקומה של שכם עיר בעלת צביון הלניסטי בשם 'פלאוויה ניאפוליס'. מגמה זו נמשכה אף יותר מאוחר גם בשתי ערים יהודיות - טבריה וציפורי - וכן תרמה לפרוץ מרד בר-כוכבא עם ייסוד איליה קפיטולינה על מקומה של ירושלים.  (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ' 299)

 

"המלחמה פגעה גם באוכלוסייתה היהודית ובכלכלתה של הארץ. הפגיעות בגליל ובעבר-הירדן היהודי היו קלות יחסית, ואילו ביהודה היו חמורות יותר. ירושלים נחרבה עד היסוד ורבים מתושביה נספו, כן נספו במלחמה רבבות מכלל הישוב היהודי בארץ - בחרב הרומאים, בחרב הסורים ובמלחמות האחים. כן אבדו נכסים, הושחתו אדמות, וכפרים נהרסו עד היסוד.

"ביהודה נפגע מעמד היישוב הכפרי בשל חניית צבא רומא, שהכביד על האוכלוסיה. קרקעות הוחרמו על-ידי הרומאים, ואיכרים יהודים שישבו עליהן הפכו לאריסים על האדמה שהייתה בעבר נחלת אבותיהם. חלק מן הקרקעות שהוחרמו ניתנו על-ידי הקיסר במתנה למקורביו, שביניהם היה גם יוסף בן מתתיהו. כן ניתנה קרקע בסביבת עמאוס לצורך יישובם של 800 חיילים משוחררים. יחד עם זאת ידוע לנו במדויק היקף הפגיעות האלה באוכלוסיה, ואין להתעלם משיקומם המהיר של אזורים שונים ביהודה עצמה.

 

"כן נקט ווספסיאנוס צעד שהיה בבחינת קנס כללי, בהטילו על כל היהודים באימפריה מס מיוחד של שתי דרכמות, תחת מחצית השקל (השווה לשתי דרכמות) שיהודים היו מעלים כל שנה לבית-המקדש (מלחמות, ז', 218). ייתכן שצודקים החוקרים הטוענים שמס זה הוטל על היהודים בשל המדיניות הכלכלית הסחטנית של הקיסר, אולם ברור שהיה ב'פיסקוס יודאיקוס' משום עלבון צורב. במקום התרומה למקדש שעתה עמד חרב, הוקדש המס ליופיטר הקאפיטוליני שברומא, דבר שפגע עוד יותר ביהודים. בכך העניש וספסיאנוס את כל היהודים וגם הגדיל את הכנסות האוצר הרומי. מס זה נגבה תקופה ארוכה ואנו מוצאים עדויות לכך מפפירוסים ומחרסים, שעל גבם נרשמו קבלות על תשלום המס הזה, ושנמצאו במספר רב במצרים. כתובת אחת מאיטליה מזכירה אף 'משגיח על מס-הגולגולת של היהודים', שהיה כנראה הממונה על 'קופה' זו. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ' 300)

 

"באותן שנים בהן עדיין התפתלה יהודה תחת ידה המענישה של רומא, שהרגה את בניה והפקיעה את אדמתה, בהיותה המומה מחורבן מקדשה ומוסדות שלטונה, המשיך ריב"ז בלימוד התורה ובחיים על פיה - דבר שהיה חוט השדרה של קיום העם בעזרתם של כמה מתלמידיו וחכמים אחרים שנתלקטו סביבו הוא הקים ביבנה בית-מדרש ובית-דין, שבהדרגה הרחיבו את השפעתם.

 

היזמה שגילה ריב"ז באותן שנים לא נהנתה מהכרתה של רומא. גם רבים בעם לא הכירו בסמכותו של ריב"ז. היו שגינו את בריחתו אל הרומאים; הכוהנים לא ראו  בעין יפה את דחיקתם לקרן זווית ואת ההשלמה למעשה עם חורבן המקדש, שהייתה גלומה בפעילותו של ריב"ז. רבים מן החכמים גם לא התחברו אליו מטעמים שונים. ההתנגדות הרבה כלפיו מעמידה בספק את היותו נשיא. מה גם שקשה לקבוע עד כמה ממשי היה תואר זה, שלא היה מוכר על-ידי רומא ואף לא על-ידי רבים בעם. אולם התואר 'רבן' מרמז שלפחות בעיני חלק מן העם נחשב לנשיא וקיבל תואר זה, שרק הנשיאים משושלת הלל שלאחר מכן החזיקו בו.

 

"לא ידוע לנו כמה זמן עמד ריב"ז בראש בית-הדין וכיצד בא במקומו רבן גמליאל, אך כנראה פינה ריב"ז את מקומו לרבן גמליאל בערך 85-80 לסה"נ. רבן גמליאל המשיך לחזק את בית-הדין שביבנה ואת סמכותו כנשיא, על מנת לשקם את חיי היישוב היהודי בארץ-ישראל ולחדש את הקשרים עם התפוצות.

"מעמדו של רבן גמליאל היה חזק משל קודמו. הוא נהנה מיוקרה רבה וניהל את הנשיאות ביד רמה. הוא הצליח להפוך את בית-הדין שביבנה למוסד היהודי העליון הן בשיפוט והן בחקיקה, וממנו יצאה הלכה לכל ישראל. הוא היה מפקח על בתי-דין שבערי הארץ ומדריכם. וגם מנהל את החיים הדתיים של היישוב. רבן גמליאל וחבריו היו עוברים על פני הארץ על מנת להשגיח ולהדריך את העם.

 

"בשלב מסוים של נשיאותו. אפשר מלכתחילה, אך ייתכן שבימי הקיסר נרווה (98-96), אחרי שזכרונות המלחמה ניטשטשו במקצת והשלטון הרומי היטיב יחסו ליהודים. זכה רבן גמליאל גם בהכרה מסוימת במעמדו המיוחד מצד השלטון הרומי. על-ידי כך התחדשה האוטונומיה השיפוטית היהודית. הנשיאות הפכה למוסד מוכר והנשיא היה לנציגו ודברו של העם כלפי השלטון. בעסקי ציבור נסע רבן גמליאל לסוריה, ואף לרומא הגיע.  (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת  הבית השני",  עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ' 303-302)

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות