העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

חורבן בית שני א'- מדינת המקבים

"יובנאליס מספר גם על היהודים העניים המצויים ברומא, ונראה מהמקורות שאכן קבצנים ופושטי-יד יהודים רבים היו בעיר והוו במקומות מסויימים חלק מהנוף החברתי שלה. נראה שרבים מיהודי רומא היו שרויים בעוני. בעיקר התרכזו התושבים היהודים של העיר ברובע שמעבר לטיבר (בגדה הימנית) שהיה בדרך-כלל אזור עני. מובן שהיו בין יהודי רומא גם עשירים ובעלי עמדה, כפי שאנו למדים מן הכתובות השונות וממקורות אחרים. אך את מרביתם אפיינה הדלות.

 

היסטוריונים של התקופה מעידים שהיהודים מילאו תפקיד מסוים בחיי העיר. בימי אוגוסטוס (4 לפס"ה) כאשר באה משלחת יהודית מהארץ לרומא לאחר מותו של הורדוס, הצטרפו אליה יותר מ-8.000 מיהודי המקום (קדמוניות, י"ז, 300). יחסו של אוגוסטוס אל יהודי העיר היה מתון ונוח, אם כי לא רחש ליהדות אהדה יתרה.

"בימי טבריוס (19 לסה"נ) גורשו מרומא כל היהודים ו-4000 מהם נשלחו לשרת בצבא בסרדיניה. יוסף בן מתתיהו מייחס זאת למעשה-רמאות שנעשה לגיורת בשם פולביה, ממשפחה אצילה ושבגללה נענשו כל היהודים  (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, י"ח 84-81).

 

"גירוש חלקי היה גם בתקופת קלאדיוס. סווטוניוס (חיי קלאדיוס, 24, 4) מספר שקלאדיוס 'גירש את היהודים מרומא, אחרי שעוררו מהומות תמידיות בהסתת חרסטוס'. הרקע לפרשה זו מעורפל, וכן לא ברור מי הוא 'חרסטוס' הנזכר בה. האם הכוונה למאמיני ישו (המכונה חריסטוס=משיח ומכאן חריסטיאנים=נוצרים בקרב יהודי רומא? או שמא דמיון שמות מקרי לפנינו?

"דיכוי המרד בא"י על-ידי וספסיאנוס וטיטוס הגדיל את מספר יהודי רומא, בעיקר בשל השבויים שהגיעו לעיר. במרוצת הזמן השתחררו רבים מהם והצטרפו אל הקהילות הקיימות.

"דומיטיאנוס פעל גם נגד מתגיירים. בין היתר הוא הוציא להורג באשמת התיהדות את שאר-בשרו פלאוויוס קלמנס ואת אשתו פלאוייה הגלה. שיטותיו של דומיטיאנוס בגביית 'המס היהודי' ובהאשמות בהתיהדות בוטלו בימי נרוה (98-96).  (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית  השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984,עמ' 263/2)

 

תקופת הנציבות השניה

הנציבים (64-44 לסה"נ)

"מותו של אגריפס ה-1 וחידוש שלטון הנציבים הורידו את היהודים 'מאגרא רמא לבירא עמיקתא', במיוחד החמיר מצבם נוכח העובדה שהנציבים בימי הקיסרים קלאודיוס ונירון היו עוינים להם בדרך-כלל. הם היו באים ברובם ממוצא הלניסטי ולכן חשו קרבה לאוכלוסיה הסורית בארץ ואיבה ליהודיה. עמדתם האנטי-יהודית הגבירה את התסיסה בקרב היהודים והחריפה את המתיחות ביניהם.

"המשגיח הראשון ביהודה אחר מות אגריפס היה פאדוס (46-44 לסה"נ). הוא הכריע לטובת העיר פילדלפיה בעבר הירדן, בסכסוך שהיה לה עם היהודים (קדמוניות, כ', 4-2). הוא גם דיכא את הקנאים והרג את תלמי, אחד ממפקדיהם (שם, 5). כן ניסה להחזיר להשגחתו את בגדי הכהן הגדול, אשר ויטאליס מסר ליהודים, ורק על-פי הוראתו של קלאודיוס ויתר על כך. את הטיפול בעניני בית-המקדש ובמינוי הכהן גדול מסר קלאודיוס לידי הורדוס מחאלקיס, אחיו של אגריפס ה-1 (קדמוניות, כ', 16-15).

 

נביא-שקר תבדאס

הבטיח לבקוע את הירדן

"בימיו של פאדוס הופיע ביהודה 'נביא-שקר' בשם תבדאס, אשר הבטיח לעם לבקוע את הירדן. רבים הלכו אחריו, אך פאדוס התנפל עליהם והרג רבים מהם ואף את תבדאס עצמו (קדמוניות, 99-97). מאורע זה משקף את התגברות התסיסה המשיחית בארץ ואת היחס האכזרי של הנציבים ליהודים.

"אחרי פאדוס קיבל את השלטון ביהודה טיבריוס יוליוס אלכסנדר (48-46 לסה"נ), שהיה ממוצא יהודי-אלכסנדרוני מיוחס. פילון היה דודו ואביו היה ה'מיליונר' היהודי אלכסנדר. אך הוא עצמו עזב את הדת היהודית. הוא שלט ביהודה ביד חזקה, ואף הוציא להורג שניים מראשי תנועת המרד ברומא - את יעקב ושמעון, בני יהודה הגלילי, מייסד 'הפילוסופיה הרביעית', היא תנועת הסיקאריים. בימיו היה רעב בארץ והיליני, מלכת חדייב סייעה אז בידי היהודים (קדמוניות, 102-100). טיבריוס יוליוס אלכסנדר הוסיף להתקדם בשירות האימפריה הרומית והיה אחר-כך נציב מצרים. הוא גם סייע לוספסיאנוס לעלות לכס-הקיסרות והיה ממפקדי המחנה של טיטוס שכבש את ירושלים.

"באותו זמן מת הורדוס מחאלקיס, ומלכותו ניתנה לאגריפס ה-2, בנו של אגריפס ה-1 (קדמוניות, 104-103)

 

"בינתיים נתמנה קומאנוס למשגיח ביהודה (52-48 לסה"נ). בימיו פגעו פעמיים חיילים מהצבא הרומי בדת היהודית. חייל אחד עשה תנועה מגונה כלפי היהודים שבאו לירושלים לחוג את הפסח ועורר בכך מהומות (קדמוניות, 108). חייל אחר קרע ספר תורה (שם 113). על מעשה זה נאלץ קומאנוס להגיב בהוצאת החייל להורג, כי חשש ממרד מצד היהודים. שני המקרים מבליטים את השנאה מצד החיילים הרומאים, שהיו ברובם ממוצא יווני-סורי ושונאיהם בנפש של היהודים.

"גורם אחר למתיחות היו סכסוכים בין יהודים לשומרונים. השומרונים הרגו עולי-רגל בדרכם מהגליל לירושלים. היהודים, ובתוכם אלעזר בן דינאי, מנהיגה של קבוצת מורדים ש792הייתה פעילה באותו זמן, התנפלו על השומרונים ולקחו מהם נקם. קומאנוס יצא נגד היהודים והרג רבים מהם. הסכסוך הגיע לאזני קוואדראטוס נציב סוריה, ששלח את נציגי הצדים לרומא, ואת קומאנוס, כדי שיעמוד בפני הקיסר למשפט. הקיסר, קלאודיוס, העניש את השומרונים ודן את קומאנוס לגלות בשל התנהגותו.

"במקום קומאנוס מינה קלאודיוס ל'משגיח' ביהודה את פליקס (60-52 לסה"נ). פליקס היה עוין ליהודים אף יותר מקודמו. התנהגותו הגדילה עוד יותר את המתיחות וסייעה לתעמולת המורדים, שטענו כי אין לסבול את שלטונה של רומא. פליקס, שהיה ממוצא יווני, רחש ליהודים שנאה עזה וכן לא חשש מלעשות מעשה-פשע, משום שאחיו, פאלאס, היה בעל השפעה בחצר הקיסר ברומי (טאקיטוס, ספר השנים, י"ב, 54).

 

"סמוך לאותו זמן סיפח קלאודיוס לממלכתו של אגריפס ה-2 את נסיכותו לשעבר של פיליפוס (הבשן, הגולן, הטראכון ואזור הבאניאס) תמורת נסיכות חאלקיס, שנלקחה ממנו שנים אחדות קודם לכן. (קדמוניות, כ', 139-138)

 

"תקופת שלטונו של פליקס ביהודה 792הייתה מלאה מהומות (קדמוניות, 178-160). מורדים ו'נביאי-שקר' הסיתו את העם. פליקס הרג רבים מהם, ואף תפס את אלעזר בן דינאי. באותו זמן הופיעו ביהודה הסיקאריים, כפי שמכונים אנשי 'הפילוסופיה הרביעית'. מכאן ואילך, כינוים זה בא מן המלה סיקה=פגיון בלאטינית. ככל הנראה אימצו לעצמם אנשי 'הפילוסופיה הרביעית' בתקופה זו דרך של מאבק באמצעות מעשה-רצח, בפגיונות שהסתירו בקפלי לבושם. דרך זו איפשרה להם לתקוף במפתיע ולהיעלם לאחר המעשה. והם נקטו אותה הן  כנגד רומאים והן כנגד 'בוגדים מבין היהודים.

 

ונביא שהבטיח לבקוע

חומות ירושלים לעיניהם

"מבין ה'נביאים' וה'מתעתעים' הרבים שפעלו בימי פליקס בולט 'נביא' יהודי ממצרים, שמשך אחריו להר-הזיתים רבים מן העם, בהבטיחו לבקוע לעיניהם את חומות ירושלים. רבים מן ההולכים אחריו נהרגו על-ידי הרומאים.  (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני",

עמיחי, מהדורה שלישית, 1984,עמ' 270/269)

 

"בימי פליקס אירעו גם התנגשויות בין יהודים לסורים*) בקיסריה. הריב היה על מעמד היהודים ומעמד הקהילה היהודית בעיר. היהודים טענו שאת העיר ייסד מלך יהודי - הורדוס - ואילו הסורים טענו שבמקורה נקראה העיר 'מגדל סטראטון', שהיהודים לא ישבו בה כלל ושאף הורדוס, כאשר בנה אותה, הקים בה פסלים ומקדשים. דבר המוכיח שלא יועדה ליהודים. הסורים גם סמכו על כך 'שרובם של אלה שעבדו שם בצבא תחת שלטון הרומאים היו אנשי קיסריה וסבאסטי (שומרון)'. מחילופי דברים עברו הצדדים להתנגשויות-דמים, והדי המאורעות הגיעו עד לנירון, הקיסר החדש ברומא 68-54 לסה"נ).

 *) בכל מקום שנזכר התנגשויות בין יהודים לסורים, הכוונה ליוונים תושבי עיר-מדינה (פוליס) שנלחמו ביהודים. ואין מדובר בסורים ערבים

 

"יורשו של פליקס היה פסטוס (62-60 לסה"נ). בימיו של פסטוס נמשכה הפעילות המרדנית. הופיע 'נביא שקר' ומשך אחריו למדבר רבים, שנפלו בחרב הרומאים. כך הסתכסך העם עם המלך אגריפס ה-2, שהיה משקיף מארמונו על העבודה בבית-המקדש, דבר שעורר כעס גדול. כדי למנוע זאת ממנו נבנה קיר חוצץ במקדש. ונירון, בהשפעת פופאיה אשתו, שנטתה ליהדות, סמך ידו על כך.  (קדמוניות, שם, 196-185).

 

העשירים עשקו

והסיקאריים רצחו

"משמת פסטוס שלח נירון את אלבינוס (64-62). בימי נציבותו גברה שוב פעולות הסיקאריים, אך הוא היה אדיש לפעולתם. באותה תקופה גם הגיעה לשיא המתיחות החברתית הפנימית בעם. העשירים עשקו את העניים והסיקריים רצחו את העשירים. התכתשויות ואלימות היו מעשים יומיומיים. התערערות הסמכות וההשפעה של המעמדות העליונים, ושל הכהן הגדול בפרט, סייעה לא מעט בידי שוחרי המרד לסחוף את העם למרד ברומא. המצב הכלכלי הקשה של השכבות הנמוכות הוסיף למרירות. מאלף מבחינה זו, סיפורו של יוסף על 18.000 הפועלים שהיו מועסקים בעבודות בניין בירושלים וחשיבות הדבר מבחינה ציבורית.  (קדמוניות, כ', 223-219).

 

"בארץ השתררה אנדרלמוסיה נוראה. הכוהנים הגדולים ועשירים אחרים גייסו לשירותם חבורות וכנופיות, ואלה נלחמו זו בזו. גם הסיקאריים לא טמנו ידם בצלחת והיו עורכים פשיטות על כפרים שלמים (קדמוניות, כ', 214-213). יוסף מסכם את  מצב העניינים במלים אלה: 'מאותה שעה 792הייתה עירנו שרויה במהומה, וכל ענייניה הלכו הלוך ורע (שם, שם).  (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית  השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984,עמ' 271)

 

על סף המרד

"הנציב אחרון ביהודה לפני שפרץ המרד הגדול, היה גסיוס פלורוס (66-64 לסה"נ) בימיו הצליחו הסיקאריים ושוחרי המרד האחרים לסחוף אחריהם את העם ולעורר מרד גלוי ברומא, יוסף בן מתתיהו מגנה אותם על כך, ורואה בהם את האשמים לחורבן, שבא על ירושלים והמקדש. יוסף תולה חלק גדול מן האשמה גם בנציב פלורוס, אשר לדבריו, התעלל ביהודים בזדון וביקש לעורר מרד, כדי שבאמצעותו יכסה על פשעיו. איבתו של פלרוס ליהודים גלויה אמנם לעין, אולם קשה לדעת אם צודק יוסף בהאשימו את פלורוס בליבוי המרד במזיד. אפשר שדבריו אלה באים לצורך אפולוגטי, שכן מבקש הוא 'לטהר' את היהודים מ'אשמה קולקטיבית' כגורמים למרד, ומטיל את האחריות לכך על סיעות המורדים השונות ועל הנציבים הרומאים, ובעיקר על פלורוס.

"מכל מקום, מצוקת העם בימיו של פלורוס דחפה את ההמונים לזרועות המורדים, שטענו שאין לסבול את שלטונה של רומא. המאורעות שגרמו למרד, או יותר נכון, שהגדישו את הסאה - שכן זה שנים 792הייתה אש המרד בוערת במסתרים.

"הסורים תושבי קיסריה השיגו מן הקיסר נירון אישור למעמדם כאזרחי קיסריה ואילו תביעתם של היהודים למעמד שווה, או עדיף, שלהם ושל הקהילה היהודית בעיר נדחתה (יוסף, 'מלחמות  היהודים', ב', 281). אין צורך לומר שהדבר פגע קשה ביהודים. יוסף אף אומר (שם, שם) ש'מאותה שעה נפתחה המלחמה'.

"הצלחתם זו של הסורים וכשלונם של היהודים הסעירה את הרוחות בקיסריה. פלורוס עצמו לא דאג להשלטת סדר. הוא נטל שוחד מן היהודים והסתלק מן העיר. בעיר פרצה תגרה בין התושבים הסוריים-ההלניסטיים ליהודים סמוך לבית-הכנסת שלהם. היהודים נטלו את ספר התורה, עזבו את העיר ועברו לעיר היהודית נרבתא, שלמרגלות הרי השומרון. לשמע המאורעות האלה נסערו יהודי ירושלים.

 

"בינתיים הגיע פלורוס לירושלים והסעיר עוד יותר את רוח העם בה. הור ניסה לחמוס את כספי המקדש, ושלח את חייליו נגד התושבים שוב ושוב. הכוהנים הגדולים ומנהיגי העם ניסו לכבוש את הרוחות הנסערות, אך מעשי ההתעללות המחודשים של פלורוס שמו לאל את מאמציהם. ההתנגשות עם חיילי פלורוס הפכו למלחמה, העם החל תוקף את החיילים הרומאים ומשיב מלחלמה שערה. (מלחמות, ב', 329-328).

 

"מצדדים שונים באו ניסיונות-התערבות כדי למנוע שהמרד יהפוך למלחמה ממש. קסטיוס גאלוס, נציב סוריה, שיגר שליח לחקור את המצב. אף אגריפס פנה בנאום נמלץ לעם והזהירו מפני מרד (שם 345 ואילך). אולם ניסיונות אלה לא היה בהם כדי לעצור את העם ולהתגבר על פעילות המורדים. כי שניהם לא היו מוכנים לפעולה מעשית למען היהודים כדי לעשות לתיקון העוול ולהענשת פלורוס. הם דרשו מהעם להתאזר בסבלנות. אולם דרישתם 792הייתה חסרת השפעה, אחר שהמצוקה הגיעה לממדים בלתי נסבלים.

"בין כה וכה כבש גדוד של סיקאריים את מצדה והשמיד את חיל-המצב הרומאי שחנה בה (מלחמות, ב', 433-409). בו בזמן הצליחו כוהנים מתומכי המרד, בראשות אלעזר בן חנניה, להשתלט על הנהלת עניני המקדש. הם הביאו לביטול הקורבן היומי לשלום הקיסר ובכך קיבלו מעשי המרד אף גושפנקה רשמית - מעין הכרזת מלחמה.    (מלחמות, ב', 410-409) (אוריאל  רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית  השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984,עמ' 272)

 

המרד הגדול נגד רומא

וחורבן הבית השני

אחר כיבושי אלכסנדר מוקדון קמו במדינות הנכבשות ערי פוליס, כ"ערי מדינה", ששאפו להגדיל את שטחי המחיה שלהן על חשבון הילידים. היהודים איבדו את המעמד המועדף שהיה להם באימפריה הפרסית, ולעיניהם הולכים ערי הפוליס היווניות ומתעצמות. ביהודה התפתחה מגמה בקרב השכבה השלטת, להכיר את התרבות של הכובש וליצור אפיקי הידברות ודו-קיום.

אם נזכור שרבע מעולי הגולה היו כהנים ולויים,  שחיו ברווחה יחסית על חשבון המון היהודים הפשוטים, נבין שבין השכבה השלטת, מעטים היו, אם היו, סתם יהודים. הכוהנים אימצו את פעילות הספורט ועוד מנהגים יווניים. בשנת 175 לפהס"נ נוסד בירושלים משטר פוליס, אפשר גם בערים אחרות. הדחתו של הכוהן הגדול יאסון ומינוי מנלאוס על ידי אנטיוכוס בשנת 172 לפסה"נ, עורר משפחות כהנים שהורחקו מהשלטון להתסיס את הציבור נגד השליטים-''המתיוונים''. ולאחר ששלח מנלאוס את ידו בכספי המקדש, פרצו התנגשויות בהם נהרג ליזימכוס, אחי מנלאוס הכהן הגדול, שהיה מראשי הפוליס.

 

בשנת 169 לפסה"נ, כאשר שב אנטיוכוס ה-4 ממסע מלחמה במצרים, הוא שדד את אוצרות בית המקדש. מעשה זה עורר, בעיקר, את חמתם של "עם הכוהנים והלויים". שנה לאחר מכן, כאשר שב אנטיוכוס, בפקודה של רומא, ממסע מלחמה למצרים נפוצה שמועה שהוא מת, וירושלים 792הייתה זמן מה (168 לפסה"נ) בידי המורדים בהנהגת משפחת יאסון, הכהן הגדול, ששב למעמדו. אנטיוכוס תקף את המורדים והחזיר את מנלאוס לשלטון. כעונש הוקמה מושבה צבאית בירושלים, שנקבעה במצודת העיר (החקרא).

משפחת הכהן הגדול יאסון הצליחה לסחוף גם סתם יהודים. פרצו מהומות ומרידות, והארץ לא שקטה על אף מעשי-הדיכוי של השלטון. בתגובה נקט אנטיוכוס בגזרות-דת נגד היהודים. בשנת 167 לפסה"נ נאסר על היהודים לקרוא בספרי התורה, וספריה הושמדו; איסור המילה בעונש מוות; קרבן-התמיד התגבר, ויהודים אולצו להשתתף בטקסים אליליים. אך הגזרות הולידו גיליי-גבורה. לבסוף הוציא אנטיוכוס את מנלאוס, הכהן הגדול שלו להורג, וגזרות הדת בוטלו. אין ספק שהמאבק על השלטון בין משפחות כהנים מיוחסות, עמד מאחורי התסיסה והמרידות, שהכשירו את הקרקע למשפחת כוהנים חדורת רגשות משיחיים, משפחת יהודה המקבי, לשאת את לפיד המרד בשנת 160 לפסה"נ, שהביא, בהתנהגותם הבריונית הפרועה, לקרע עם ערי הפוליס ההלניסטיות, וחלקים ניכרים מיושבי הארץ, גויים ויהודים. מרד שרוח ההזיה המשיחית הזינה אותו, הביא לחיסלם של מיליוני יהודים, ב-3 מרידות נגד רומא. כאן, אנו עומדים בעיצומו של המרד הראשון,שהביא להרס ירושלים ובית המקדש.

 

"בעוד המרד בירושלים [67 לסה"נ] הולך ולובש ממדי מלחמה ניצתה אש האיבה עם בין היהודים לסורים בארץ-ישראל ובגבולותיה ("מלחמות היהודים", ב, 457 ואילך). אנשי קיסריה השמידו את יהודי עירם. היהודים הגיבו בפשיטות על הערים ההלניסטיות שבגבולות הארץ - פילאדלפיה (רבת עמון), גראסה (ג'רש), פלה (פחל) סקיתופוליס (בית-שאן, צור, עכו, קיסריה, אשקלון - וזרעו בהן הרג וחורבן. כמעט בכל ערי סוריה פרצו מלחמות בין שני העמים, שביקשו להשמיד זה את זה. 

"לא רק בערי ארץ-ישראל וסוריה פרצו המהומות. כי אם גם באלכסנדריה של מצרים  (מלחמות היהודים, ב', עמ' 487 ואילך). היוונים התנפלו על יהודים שנמצאו באמפיתיאטרון ואלה הגיבו בהסתערות כללית על היוונים. משלא הצליח טיבריוס יוליוס אלכסנדר*) הנציב של מצרים להשקיט את המהומות בדרכי שידול, שילח ביהודים את הצבא הרומי. רבבות מהם נהרגו והסדר הושב על כנו.       (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ' 277)

*) בן אחיו של פילון, נטש את היהדות ושמש בתפקידים בכירים בשירות רומי, בין היתר היה ראש מטה צבא טיטוס מחריב ירושלים

 

לעומת הישובים היהודים בארץ-ישראל ובמצרים, שלא יכלו למצוא שפה משותפת עם השלטון והעמים  שביניהם ישבו, וגם בתוכם, בין היהודים, לא נמצאה אחוות-אחים, ומאבקים על רקע מעמדי היה דבר שבשגרה, והרעיון המשיחי שהכתיב את התנהלותם האי-רציונלית, הביאה לבידודם, ובסופו של דבר לחיסולם.

המחקר ה"ציוני" העמיד את יהודי בבל בחושך, כבר במאה העשירית הוריד אותם מעל במת ההיסטוריה. רק שני סיפורים פיקנטיים על ממלכת חדייב הערבית, ומלכיה שהתייהדו, ועל הנסיך-מלך עיזת, שהלך בדרכו של אברהם, נימול בגיל מבוגר וקשר את גורלו עם גורל היהודים ביהודה, והסיפור על "חסינאי וחנילאי", שהתפרסמו במקורות רבים, טוחנים אותם שוב ושוב היסטוריוני הממסד ה"ציוני".

 

התורות המשיחיות

פשטו כאש בשדה קוצים

"במצב של מתיחות מתמשכת כזו וללא פתרון נראה לעין, לא ייפלא שהתורות המשיחיות פשטו כאש בקוצים ודחפו בהתמדה להרמת נס המרד. בנסיבות אלה הייתה נציבותו של פלורוס הקש ששבר את גב הגמל; הלחיצה על ההדק שהביאה ליריה.

"נוכח התנגדות המורדים נסוג פלורוס מירושלים. 'יקירי' העיר, כלומר המיוחסים שבין הכוהנים ובין האצילים והעשירים, פנו אליו ולאגריפס ה-2 בבקשת עזרה. פלורוס לא נענה להם, משום ששמח - לפי דברי יוסף - על התפרצות המרד והיה מעוניין שיתפתח למלחמה.

"לאחר מכן תקפו המורדים את מצודת אנטוניה, שם התבצרו אויביהם. חיילי אגריפאס והיהודים שבמצודה קיבלו רשות לפנותה ולעזוב את העיר, אולם המצור על הרומאים נמשך במשנה מרץ. הרומאים נאלצו להיכנע, יצאו מן המצודה ופרקו את נשקם. היהודים התנפלו עליהם ושחטום. יוסף טוען שבכך עשו פשע לא יכופר כי הרומאים סמכו על הסכם לפיו חייהם יינתנו להם לשלל.  (מלחמות, עמ' 456-450).

 

"באותו זמן מתגלית אחת התופעות הבולטות של המרד - מאבק פנימי בין סיעות שונות של מורדים, אף שמטרה אחת - המלחמה ברומי - איחדה את המורדים כולם, לא חדלו הסכסוכים ביניהם... האכזריות שבה נלחמו סיעות המורדים זו בזו אף היא טעונה הסבר, שהרי התנגשויות אלה אירעו שעה שגיסותיה של רומי עמדו בשער.

 

"נראה שגם תופעה זו יש להבין לאור מניעיו המשיחיים של המרד. בעיני רבים מהמורדים היו הלגיונות הרומאים פחות מסוכנים להצלחת המרד מאותם בני עמם אשר בהתנגדותם היו עלולים לגרום לכך שאלוהים לא ימצא אותם ראויים לגאולה. כל סיעה וסיעה של מורדים - כדרכם של זרמים דתיים בכל התקופות - האמינה בצדקתה המוחלטת ובכך שדרכה היא הדרך הנכונה והיחידה, ורק למענה ירד יהוה מהשמים ויציל את עמו. מתוך נקודת-מבט זו הפכו חילוקי-הדעות הבין-סיעתיים לשאלה המרכזית בהצלחת המרד ולא ההכנות לקדם את פני הרומאים. המאבק הדוקטרינרי היה חשוב בעיניהם יותר מן ההכנות הצבאיות. על רקע זה יש להבין את התופעה המוזרה לכאורה, של מלחמת-אחים אף בזמן שהמלחמה ברומי 792הייתה בעיצומה.    (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", הוצאת "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ'276)

 

המורדים מכים את צבא גאלוס  - 

"בעוד המרד בירושלים הולך ולובש ממדי מלחמה, ניצתה אש האיבה גם בין היהודים לסורים בארץ-ישראל ובגבולותיה  (מלחמות, ב', עמ' 457 ואילך). אנשי קיסריה השמידו את יהודי עירם. היהודים הגיבו בפשיטות על הערים ההלניסטיות שבגבולות הארץ - פילאדלפיה (רבת עמון), גראסה (ג'רש), פלה (פחל), סקיתופוליס (בית-שאן), צור, עכו, קיסריה, אשקלון - וזרעו בהן הרג וחורבן. כמעט בכל ערי סוריה פרצו מלחמות בין שני העמים, שביקשו להשמיד זה את זה.

"בשלב זה של המאורעות החליט נציב סוריה, גאלוס, לצאת ליהודה. הוא ריכז צבא גדול ובראשו התקדם עד עכו. משם שלח פלוגות-עונשין לגליל להתקיף את כפרי היהודים. אחר המשיך את מסעו דרך קיסריה וכבש את יפו, כן תקף את היהודים במחוז נרבתא הסמוך לקיסריה. בגליל נתקבלו הרומאים בשמחה על-ידי תושבי העיר ציפורי אשר התנגדה למרד בעקביות.

"משפלת החוף המשיך גאלוס במסעו לירושלים. הוא עבר את אפק ולוד כשהוא זורע חורבן בדרכו. בדרך הסתערו עליו היהודים והסבו לצבאו אבדות רבות. בקרב זה הצטיינו במיוחד מונובאזוס וקנדאיוס, קרוביו של מלך חדייב*) וכן ניגר ושמעון בר גיורא.

"אגריפאס, שנלווה עם חיל-עזר למסעו של גאלוס ניסה שוב להפסיק את המרד ולהשכין שלום אך ללא הצלחה. גאלוס ניסה לפרוץ לעיר אך נהדף על-ידי המורדים שלחמו בעוז ואף דיכאו בתוך העיר קשר, שהיה מכוון להכניס את הרומאים לתוכה.

"נוכח מספרם הרב של היהודים וגבורתם בקרב החליט גאלוס שאין כוחותיו מספיקים לכבוש את ירושלים ולדכא את המרד, ונסוג עם צבאו מן העיר...

"נסיגתו של הצבא הרומאי אל שפלת החוף 792הייתה שעתם הגדולה של המורדים. הם רדפו אחרי הרומאים הנסוגים, וזינבו בהם. ארבו להם בדרך והמטירו עליהם חצים ואבני-קלע. את הטבח הגדול ביותר באויב ערכו היהודים במעלה בית-חורון ורק משבא הלילה מצאו הרומאים מרגוע לזמן-מה. הרדיפה אחריהם נמשכה עד שהגיעו לשפלה, אולם בדרך נאלצו הרומאים להפקיר את מטענם ואת כלי נשקם הכבד - אילי-ניגוח וכלי קלע שונים. אבידותיהם הגיעו לכ-6.000 חיילים ואילו מן היהודים נפלו מעטים בלבד.

"הניצחון הגדול והבלתי צפוי הכריע את הכף לטובת מצדדי המרד ברומי. המורדים התחזקו בבטחונם ואילו המתונים והמהססים נסחפו עם גל ההתלהבות של ההמון. אמנם חלק מהאצילים נמלטו מן העיר ועברו אל הרומאים, בהבינם שאין עוד לעכב את המרד, אך רוב האצילים והעשירים נשארו בעיר והעמידו פנים שהם משתתפים עם העם בשמחת הניצחון...    (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 279-277)

*) מענין!! מונובאזוס וקנדאיוס המתייהדים מצטרפים למתקוממים נגד רומא, ויהודי בבל ישבו לצפות מהצד!!

 

"אספת-עם כונסה בבית-המקדש כשעל סדר-יומה  קביעת סדרי-ממשל. באספה 792הייתה ידם של 'יקירי ירושלים' על העליונה. הוקמה ממשלה שעם חבריה נמנו מתנגדי המרד, ואילו גיבורי הניצחון נדחקו לצד. הממשלה שאמורה 792הייתה לאגור מזון ולהכין את העם למלחמה עם רומי. לא מילאו אחר צפיותיהם של מנהיגי המרד וכוונתם 792הייתה להגיע להסדר עם הרומאים.

 

דיכוי המרד - כיבוש הגליל

"מלחמת היהודים והרומאים ידועה לנו מספרו של יוסף בן מתתיהו 'מלחמת היהודים נגד הרומאים'. בספר זה מתאר יוסף באריכות את מאורעות המלחמה. את הקרבות הרבים. את מלחמת המצור. את המקומות שנכבשו ואת שמות המפקדים שבשני המחנות. אולם את הידיעות הרבות שמביא יוסף חייבים אנו להעביר תחת שבט הבקורת, שכן חיבורו זה של יוסף מגמתי ביותר. הוא נכתב זמן לא רב אחר סיום המלחמה ונועד להיות שופר תעמולה הרומאית במזרח.

"כאשר נודעה לנירון  מפלתו של גאלוס הוא הטיל את תפקיד ניהול המלחמה ביהודים על וספאסיאנוס, שר-צבא ותיק ומנוסה. בידו הופקד צבא עצום שמנה שלושה לגיונות שלמים, פלוגות עזר מלגיונות אחרים וחילות-עזר של המלכים הווסאלים שבמזרח. צבאו  מנה קרוב ל-60.000 חיילים, מלבד נושאי-הכלים והנלוים הרבים.

 

"כבסיס לפעולותיו הראשונות בגליל שימשה לווספסיאנוס עכו, אליה הגיע בראשית הקיץ של שנת 67. מעכו פתחו הרומאים בפעולות מלחמה נגד ערי הגליל ותושביו. העיר ציפורי שמראשית המרד נטתה לרומאים, הצטרפה אליה בגלוי. היא לא 792הייתה היחידה שהסתייגה מן המורדים, כי למעשה רוב הערים הגליליות העדיפו שלא להתנגד לרומאים. לעומת זאת 792הייתה נטיה למרד חזקה בשכבות העניות מבין האיכרים וההמון העירוני ובקרב הפליטים היהודים מן הסביבה.

"כשלונו של יוסף כמפקדו הצבאי של הגליל בולט לא רק בכך שלא היה מסוגל, ואף לא ניסה, להעמיד כוח שיתמודד עם הרומאים בשדה-הקרב, אלא אף בכך שלא 792הייתה לו כל תכנית אסטרטגית נוכח ההתקפה הרומאית. היהודים הסתגרו בערים בודדות ועמדו ככל שיכלו בפני הרומאים הצרים עליהם. הרומאים פשטו במסעות-עונשין גם על פני כפרי הגליל, צרו על נקודות ההתנגדות המעטות וכבשון. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 283)

 

"קשה במיוחד היה המצור על יודפת. עיר קטנה זו עמדה כששה שבועות בפני צבאות עדיפים לאין שיעור עד שהוסגרה לרומאים על-ידי בוגד. יוסף מייחס לעצמו את התפקיד המרכזי במלחמת גבורה זו ומתהלל בתושייתו ובגבורתו. הסיפור כיצד ניצל וכן קורותיו במחנה הרומאים, אחר ש'ניבא' לווספסיאנוס שיהיה קיסר, ידועים. סיפוריו אלה של יוסף אינם מתקבלים על הדעת ולוקים אף בסתירות שונות. אולם אין באפשרותנו לבדוק את אמיתותם מכיוון שאין בידינו ידיעות מקבילות כלשהן.

"אחרי נפילת יודפת נכנעה טבריה לפני הרומאים. היו אמנם בעיר שתי סיעות של נוטים למרד ושל נוטים לרומא, אך משהתקרבו הרמאים גברו 'רודפי השלום' והעיר נכנעה ללא קרב. טאריכי (מגדל נוניא) שמצפון לטבריה עמדה נגדם בגבורה, אך לא יכלה להחזיק מעמד זמן רב. גם אחרי נפילתה, הוסיפו המורדים להילחם בסירות על פני הכנרת. אך בהתנגשויות עם הרומאים נהרגו רבים מהם. על יחס התושבים העירוניים למרד מעיד יוסף בן מתתיהו, המספר שבעיר זו נתלקטו רבים שלא מתושביה, והם שצידדו במלחמה נגד רומא. תופעה זו, שלא היישוב העירוני האמיד, אלא יסודות חברתיים אחרים שמחוץ לעיר, הם שתמכו במרד מתגלית גם במקומות אחרים, כגון בגוש חלב שבגליל ובגדור שבעבר-הירדן.

"אחרי כיבוש החוף המערבי של הכינרת עברה המלחמה לצד המזרחי והוטל מצור על העיר גמלא. בה סבלו הרומאים אבדות רבות מאוד עד שכבשוה. פרק זה בתולדות גמלא נחשף לאחרונה במעדר החופרים,ומגלים לא רק את מבנהו ותולדותיו, אלא גם את עקבות מלחמת הגבורה והייאוש, שנלחם ברומאים. כן כבשו הרומאים את המצודה שהוקמה על פסגת התבור. גם בגוש חלב, עיר מולדתו של יוחנן, מראשי המורדים וממפקדיה של ירושלים עד חורבנה, לא נטו התושבים למרד וכאשר יוחנן עם  נאמניו עזבו את העיר ונמלטו לירושלים, הסגירו התושבים את העיר בידי הרומאים.

"הגבורה שגילו המורדים במקומות בודדים לא עמדה להם. ובכך תמה פרשת כיבוש הגליל על-ידי הרומאים.

 

המרחפים ציפו לנס: צבא רומא

יושמד כמו צבא סנחריב

"השלב הבא של דיכוי המרד בתכניתו של ווספסיאנוס היה כיבוש שאר קני-ההתנגדות שמחוץ לירושלים, כדי להכריח את המורדים לרכז את כל כוחותיהם בתוכה לקראת מערכת-השמדה אחרונה.

"בהתאם לתכנית זו נשלח צבא רומאי לעבר-הירדן היהודי (הפראיאה) בעלי הנכסים בעיר הגדולה גדור הסגירו את העיר בידי הרומאים, מאחורי גבם של המורדים. חוץ מן המבצר מכוור, הסמוך לים המלח נכבש כל עבר-הירדן. כן נכבשו הערים לוד ויבנה וחלק גדול מארץ אדום, כמו כן בוערו המורדים גם מאזורי הכפרים. יפו ששימשה למורדים בסיס לשוד-ים נכבשה עוד קודם לכן. כך הוקפה ירושלים בהדרגה מכל עבריה. אולם וספסיאנוס לא מיהר לעלות על העיר. הוא הניח למלחמת-האחים להתיש את כוחם של מגיניה.

 

"בדרך זו הפכה ירושלים מקום מקלט לגדודי המורדים, שנמלטו אליה מפני הרומאים מכל קצווי הארץ. אולם להתכנסות בירושלים היה גם צד דתי - המורדים קיוו כי בשערי ירושלים יבוא הקץ על צבא רומא. המלחמה עד עתה 792הייתה רק מבוא לחזיון של מלחמת אחרית הימים, בה יושמד צבאה של רומא, כמו שהושמד צבאו של סנחריב*) לפני חומות ירושלים. המחנות התרכזו אפוא סביב ירושלים כשהרומאים מקווים לרכז בעיר את רבית אויביהם ולהשמידם, והמורדים מצפים לגאולה הקרובה ולכליונו של הצבא הרומי.

*) סנחריב, מלך אשור ששלט אחר שלמנאסר (כובש ישראל ומגלה יושביה), כבש את המרחב של מדינת יהודה, ולאחר שהמלך חזקיהו שילם לו שלוש מאות ככר כסף ושלושים ככר זהב (מלכים ב', י"ח, י"ד); הוא שב והטיל מצור על ירושלים, ובתיווכו של ישעיהו ניעור יהוה להגן על "חזקיהו נגיד עמו"; "ויצא מלאך יהוה ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף, וישכימו בבוקר והנה  כולם פגרים מתים..." (מלכים ב',י"ט, ל"ה);

 

מלחמת האחים בירושלים

"בעוד גייסות הרומאים חודרים לארץ, הוסיפה לשלוט בירושלים ממשלה שבחלה במרד. כנגדה התארגנו המורדים בעיר במסגרת 'כת' חדשה, שכונתה קנאים. היו אלה כנראה ממשיכיה של התנועה שבראשה עמד בשעתו אליעזר בן חנניה, הכהן הגדול שהפסיק את הקרבן לשלום הקיסר. (עקבותיו של אליעזר בן חנניה נעלמו ואין אנו יודעים מה עלה בגורלו.) עתה בלט בין מנהיגיה אלעזר בן שמעון, אך יחד עמו עמדו בראשה אישים נוספים. דומה שאפיונה של תנועה זו, שדחקה את רגלי הסיקאריים מירושלים, היה כוהני, שהמקדש עמד במוקד השקפתה הדתית, ושהיא לא נטתה לצעדים קיצוניים בתחום החברתי. הקנאים פעלו עתה בהתמדה כדי להפיל את הממשלה המתונה, אשר האשימוה בבגידה. את מפלתה קירבו הכישלון המחפיר בהגנת הגליל, מצד אחד, ובואו של יונן מגוש חלב עם גדודו לירושלים, מצד שני. גם הפליטים הרבים שהתקבצו לירושלים חיזקו את כוחם של הקנאים.

"בעיר עצמה החלה תקופה של שלטון טרור. הממשלה, אם כי לא סולקה עדיין, לא 792 הייתה מסוגלת לעכב את הקנאים מלשלוח ידם במתנגדיהם. כמה מ'יקירי' ירושלים הושמו בכלא על ידי הקנאים בטענה שקשרו קשר עם הרומאים, ואחר-כך הוצאו על ידיהם להורג.

"הקנאים השתלטו על בית-המקדש, סילקו את בני המשפחות המיוחסות שמהם נתמנו הכהנים הגדולים ואסרו עליהם לשמש בתפקיד זה. הם אף הנהיגו חידוש: בחירת כוהן על-פי הטלת גורל. מעשים אלה נתנו ביטוי להתנגדותם לכוהנים המיוחסים הנוטים לרומי, ולמגמות דמוקרטיות-עממיות שבקרבם.   (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני","עמיחי", מהדורה 3, 1984, עמ' 286/5)     

 

"במצב ענינים זה החליט חנן בן חנן, מנהיגם של המתונים לנסות כוחו להתגבר על הקנאים. הוא ארגן חלק מן העם שהיה נכון לסור למרותו, ושהיה בעל כוח לא מבוטל, ותקף את הקנאים שהתבצרו בבית-המקדש. מצבם של הקנאים היה קשה. על-פי עצתו של יוחנן מגוש חלב, הם שלחו שליחים אל האדומים וביקשום לבוא לעזרתם, כדי להציל את העיר מידי מתנגדיהם, המבקשים להסגירה בידי הרומאים. האדומים*) נענו לבקשתם וחשו מהר לירושלים. משהגיעו לעיר הם תקפו בכוחות משותפים את אנשיו של חנן והכום. עתה נפתח בעיר מסע של רציחות, שקורבנותיו היו יקירי ירושלים החשודים בבגידה, וכפי שטוען יוסף ייתכן גם קרבנות חפים מפשע.

 

"בין הנרצחים בירושלים יש להזכיר את חנן בן חנן ויהושע בן גמלא, מראשי הממשלה ומנהיגי המתנגדים למרד. כן נהרגו אנשים מעשירי ירושלים, וכן גם ניגר, אחד מגיבורי המרד, אם כי לא ברור במה הואשם. הקנאים הקימו בית-דין מיוחד לדון את המואשמים בבגידה.

"בתקופה זו היה יוחנן מגוש חלב הדמות הבולטת בין מנהיגי המרד בירושלים. הוא הגיע מן הגליל, כשהוא רוחש אמון לממשלה המתונה, אך דומה שבמהרה הושפע מן הקנאים. השתכנע בכוונותיה הבוגדניות של הממשלה, ובמשותף עם הקנאים פעל להפלתה. ייתכן אף שהיה מיזוג מסוים בין אנשיו לבין הקנאים, שמצד אחד הם עוינים את המתונים ומצד שני את שמעון בר גיורא, שבנוסף למרד ברומא צידד אף בתיקונים חברתיים.

 

"הרומאים היו שבעי-רצון משפיכות-דמים זאת. אך כאמור הם לא מיהרו להסתער על העיר ובינתיים כבשו והתבססו באזורים שמסביבה. תוך כדי-כך הגיעה הידיעה על מותו של הקיסר נירון ברומי (בקיץ 68 לסה"נ). בשל כך הפסיק וספסיאנוס את פעולות המלחמה ועבר לחנות בקסריה. הוא חיכה לדעת על השתלשלות המאורעות ברומי ומה יהיה גורלו שלו. צפיה זו ואי-הוודאות בקשר למתרחש ברומי, ולאחר מכן הכרזתו של וספסיאנוס עצמו לקיסר ומסעו לשם, כל אלה גרמו להפסקת ההתקפה הרומאית על יהודה במשך יותר משנה (69 לסה"נ). אולם אף שהות זו שניתנה למורדים באופן בלתי צפוי לא שימשה אלא להמשכת מלחמת-האחים ביהודה.

 

"מחוץ לירושלים הלך כוחו של שמעון בר גיורא. מנהיג מורדים זה פשט על יהודה ואדום*) והיה מלסטם את העשירים ומשחרר את העבדים. נראה שמבחינה חברתית הוא ייצג את השכבות העניות ביותר ואת המגמות החברתיות הקיצוניות ביותר בעם.

"שמעון התחזק ובקש להשתלט אף על ירושלים חרף התנגדותם של יוחנן ואנשיו. הזדמנות לחדור לעיר באה לידיו, כאשר אויבי יוחנן פתחו בפניו את השערים. עם כניסתו לעיר הוא הפך לשליט על חלקים רחבים ממנה אך לא היה מסוגל להתגבר על יוחנן ששלט בהר-הבית וסביבתו. בין שני פלגי מורדים אלה ניטשה מלחמה בלתי פוסקת שפגעה בכוח עמידתם מול הרומאים. נזק חמור ביותר נגרם לעיר במהלך המלחמה בין שני הצדדים בשל שריפת מחסני המזון שנאגר בה (מלחמת היהודים, ה', עמ' 26-24). זכרם של מעשים אלה נשמר אף בתלמוד  (ת"ב, גיטין, נ"ו, עא) (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ'287)

*) האדומים אלה צאצאי עשיו "העמלק", שמשה "השמיד" במצוות ה', הנה הם יהודים משיחיים שאינם שונים מכלל היהודים

 

"נוסף לשני המחנות של יוחנן ושמעון, היה בעיר, לפי דברי יוסף בן מתתיהו, אשר מהימנותם מוטלת בספק, גם מחנה שלישי של קנאים, אשר התנגדו לשלטונו של יוחנן. כך ניטשה בעיר מלחמה בין שלושה מחנות, כשכל אחד מזיק לאחרים וניזוק על ידיהם. רק עם ראשית המצור הרומי הצליח יוחנן להתגבר על מתנגדיו אלה ולהחזירם למרותו, והעיר שוב נחלקה לשניים. יוחנן ושמעון פסקו להילחם זה בזה רק כאשר הקימו הרומאים את מחנותיהם סביב ירושלים (מלחמות, ה', 71)

 

"באופן זה שללו המורדים מעצמם, במו ידיהם, את האמצעים העיקריים שבהם יכלו להתנגד לרומאים. ואכן, עם התחדש המלחמה בשנת 70, על ידי טיטוס בנו של הקיסר וספסיאנוס, 792הייתה העיר חסרה הרבה מהאמצעים החומריים הדרושים לניהול מלחמה. אולם רוחם של המורדים, מכל הסיעות, 792הייתה מחושלת ומלאה אמונה בישועת ה'*) ובניצחון במלחמה המתקרבת. אמונה משיחית זו מסבירה את התנהגותם בעיר ואת גבורתם העשויה לבלי-חת במלחמתם ברומאים. ואכן, מעטות המלחמות שבהן היו כה רבים גילויי הגבורה, ההקרבה והמסירות של הלוחמים. אך התוצאה 792הייתה בלתי נמנעת, תקוותיהם של הקנאים נכזבו, וירושלים והמקדש חרבו בידי הרומאים.

 

כיבוש ירושלים

"משהשיג וספסיאנוס את כס הקיסרות הטיל את המשך המלחמה ביהודה על טיטוס בנו. בתחילת ניסן התקרבו הרומאים לעיר בפיקוד טיטוס. טיטוס, שהשתתף באחד הסיורים כמעט שנהרג כאשר התנפלו במפתיע לוחמים יהודים על גדודו. היהודים הסתערו אף על מחנה הלגיון העשירי שהוקם על הר הזיתים, וחוללו בו מהומה והרג רב. גם כאשר החלו הרומאים להקים את מכונות המצור הגיחו הנצורים מהעיר ושרפו רבות מהן.

"גיחות אלה והנזקים שהסבו המורדים לרומאים לא היה בהם כדי למנוע את המצור. לרומאים היה יתרון גדול באנשים ובציוד. ואילו הלוחמים היהודים היו מסוגרים בעיר ללא מוצא. אולם מלאכת-הכיבוש הייתה קשה, כי ירושלים הייתה מוקפת חומות חזקות ביותר. גם התנאים הטופוגרפיים הקשו את המלאכה. ומעל לכל, הגנו על העיר לוחמים שחירפו נפשם בשמחה ולא נרתעו מפני כל.

 

"אחרי שהרומאים נגחו בחומה החיצונית*) של העיר חמשה-עשר יום ביקעוה. חדרו לתוכה והשתלטו על פרבריה החיצוניים. משם המשיכו וניסו לפרוץ את החומה השניה**), שסגרה על חלק העיר שגבל בהר-הבית. הם חדרו פנימה אך נהדפו על-ידי היהודים וסבלו אבדות כבדות. רק לאחר ארבעה ימי קרבות עקובים מדם השתלטו גם על אזור זה. כן נכבשה אחרי מלחמה אכזרית מצודת אנטוניה.

"בתוך העיר עשה בינתים הרעב שמות. חללי רעב מבין האוכלוסיה היו רבים מחללי חרב. רבים ניסו לברוח ממנה אולם הרומאים נהגו באכזריות רבה בבורחים על מנת להתריע את האחרים.

"הקרבות המרים ביותר היו על הר-הבית. הלוחמים היהודים נלחמו בחמה שפוכה. אך הרומאים לא הפסיקו להתקיפם. באחד הקרבות טמנו להם היהודים פח, מילאו את אחד האולמות חומרי בעירה והעמידו פני נמלטים. הרומאים רדפו אחריהם, אך משמילאו את המקום העלוהו המורדים באש על הרומאים שנמצאו בו. אולם המקרה לא הקטין את לחצם של הרומאים והם הצליחו לשרוף את שערי המקדש.

"בזמן הקרבות האלה הגיעו התקוות המשיחיות לשיאן***). יוסף מספר על נביא שקרא לעם 'לעלות למקדש ולקבל את אותות הישועה' וכן על נביאים רבים אחרים שעודדו את העם (מלחמות, ו', עמ' 287-285)

*) "יהוה ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות, פרק י"ד, י"ד)

**) קראנו שאגריפס החל לבנות את חומת ירושלים, אך נאלץ להפסיק, משקיבל מכתב מקלדיוס (קדמוניות י"ט, 326), ובתקופת הנציבים שהחלה עם מותו של אגריפס (44 לסה"נ) הורע מאוד מצב יהודי ירושלים, וחומת ירושלים לא נבנתה - מסקנה ירושלים הייתה פרוצה - וסיפור החומה אצל יוסף, מעשיה

***) גם חומה שנייה העמיד יוסף פלביוס!! להאדרת ניצחון אדוניו הרומאים!

****) אין דבר משותף  בין בני-אדם ארציים מציאותיים ריאליים, לבין המשיחיים המרחפים, ששומעים את פעמי המשיח ובטוחים הם שהנה הוא בא! 

"יוסף טוען ששרפת המקדש הייתה בניגוד לרצונו של טיטוס, שהעדיף להימנע מכך מתוך חסידות. אך בידינו סיפור של סופר נוצרי מאוחר - סולפיקיוס סוורוס -  שנלקח כנראה מטאקיטוס, האומר שטיטוס תמך בהחלטה לשרוף את בית-המקדש, על מנת לפתור את בעיית היהודים אחת ולתמיד. נראה שדברי יוסף אינם נכונים, וכוונתם האמיתית - ליפות את מעשיו של טיטוס. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", הוצאת עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ'293-287)

 

"אף כי נסתם הגולל על תקוות רבים מהמורדים לניצחון, הם הוסיפו להחזיק מעמד בעיר העליונה ולא היו מוכנים להיכנע. אמנם אלוהים 'איכזב' את בניו, אך הם לא בגדו בו - הם העדיפו למות ובלבד שלא יכירו באדון אחר זולתו. הרומאים המשיכו בביעור קני ההתנגדות של המורדים בעיר ורובם נספו בקרבות, כאשר הם תשושים מרעב ומלחמה והמומים משרפת המקדש. רבבות התושבים שהיו בעיר בראשית המצור נהרגו במהלך הקרבות ברעב ובחרב ומספר החללים היה עצום. מנהיגי המרד, יוחנן ושמעון נפלו בשבי הרומי. יוחנן נכלא לכל ימי חיו ושמעון הוצא להורג בתהלוכת-הניצחון שערך טיטוס ברומא. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", הוצאת עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ' 293-288)

 

יוסף פלביוס בן מתתיהו:

ב"תולדות מלחמות היהודים";

"מהאנשים הגוועים ברעב בעיר מת המון רב לאין-מספר אחרי מצוקות וצרות, אשר עצמו מלספר. כי בכל בית קמה מלחמה כאשר נראה שם צל של דבר אשר ייאכל, והאוהבים נצו יחדו בזרוע  וטרפו איש מידי אחיו את הפרורים הדלים למען החיות את נפשם. גם בגוועים לא האמין איש, שאין להם דבר והשודדים התנפלו על הגוססים ובדקו בהם, אם הטמין בכנף בגדו דבר-מאכל. מגודל הרעב פערו האנשים את פיהם ככלבים שוטים. המחסור אילצם להכניס כל דבר לפיהם והם אכלו דברים שבהם בחלו גם החיות הטמאות, ולא נמנעו ללעסם ולבלעם. לאחרונה לא משכו ידיהם גם מהחגורות ונעלי-העור הישנות, אף קרעו את העורות מעל המגינים ולעסו אותם. "

 

יוסף פלביוס מספר על אשה בת-יחס שהמורדים שדדו את רכושה וביקרו בביתה מדי יום לראות אם אין לה עוד משהו שיוכלו ליטול. האשה עם בנה יונק-שדיים רעבו ימים רבים, והרעב דחף אותה לצלות את בנה. היא אכלה מחציתו ואת המצחית שמרה. לריח הצלי התפרצו המורדים והאשה הגישה להם את הנותר מבנה הצלוי. פלצות אחזה באנשים, והשמועה פשטה בכל העיר, ומאז התחזקו הרעבים לשים קץ לחייהם וקינאו באלה שכבר נאספו אל עמם בטרם שמעו או ראו נוראות כאלה.  (יוסף פלביוס בן-מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים", ו', ג', ג-ד, עמ' שמה)

 

"ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר הבא לידם וערכו מטבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עולל וזקן ולא הדרו פני שרי-קודש, כי אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכוהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, גם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה; וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים, ומפני גובה הר-הבית וגודל הבניין הלוהט באש נדמה לעין הרואה כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיום מקול הצעקות במעמד ההוא. כי קול תרועת הלגיונות הרומאים השוטפים ואנקת המורדים, אשר הקיפו אותם האש וחרבות השונאים, ויללת העם העזוב העומד מלמעלה, אשר נדחף בבהלה אל תוך האויבים לקראת המות, ונאקת השבר - כל אלה חוברו יחד. לקול הצעקות העולות מהר-הבית ענתה צעקת העם אשר בעיר, כי אנשים רבים, אשר כלה הרעב את כוחם ולשונם דבקה אל חכם, ראו את האש אשר בבית-המקדש הומצאו כוח בנפשם לקשור מספד-תמרורים וגם להרים קול צעקה. והד ההרים מסביב לעיר חיזק את הצעקה הנוראה.

 

"אולם הכאב היה גדול ונורא, ולעין הרואה נדמה כי הר-הבית בוער כולו מתחתית שרשיו, כי מכל פינותיו יצאו להבות אש, אולם נחלי הדם גברו על להבות-האש, ומספר הנשחטים היה רב ועצום ממספר שוחטיהם, ובכל מקום נראתה האדמה תחת מכסה החללים, ואנשי הצבא דרכו על תלי פגרים ברדפם אחרי הבורחים. בעמל רב הדפו השודדים את הרומאים ונמלטו אל חצר בית ה' החיצונה, ומשם אל תוך העיר, ושרידי העם ברחו אל האולם החיצון. והאש התנשאה למרום והגיעה עדיהם, עלו על קיר ההיכל הרחב שמונה אמות ונשארו שם ושני טובי הכהנים ראו לפניהם שני דרכים - לעבור אל הרומאים ולהציל את נפשם, או להשאר למעלה עד אשר ימצא אותם גורל הנשארים, ובחרו להפיל את עצמם אל תוך האש ולהשרף יחד עם ההיכל.  (יוסף פלביוס בן-מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים", ו', פרק ה', ב, עמ' שנא)

 

"וכראות העריצים כי נגפו בכל מקום וחומת האויב הקיפה אותם עד שאבד מנוס מהם, שלחו אל טיטוס לקחת עמו דברים. הקיסר עמד  בקצה המערב לחצר בית ה' החיצונה בקרבת הגשר המחבר את הר-הבית לעיר העליונה, ופתח בדברים: 'הנה כבר שבעתם את הרעות אשר מצאו את עיר אבותיכם. אתם האנשים אשר לא הערכתם את עוז כוחנו ואת רפיון כוחכם, ובקנאה נבערה וברוח-שגעון הבאתם את הקץ על עמכם ועל עירכם ומקדשכם. ואמנם הצדק היה לי לכלות אתכם מעל פני האדמה, כי מאז שכבש אותכם פומפיוס בחוזק-יד לא חדלתם ממעשי-מרד, עד אשר יצאתם למלחמה על הרומאים ביד רמה. ובמי בטחתם? הנה חלק מצער מחיל הרומאים הספיק להכריעכם!..

"הן יודעים אתם כי גם הגרמנים עובדים אותנו, והאם יש חומה נשגבה מים-אוקיאנוס הסוכך על הבריטנים, אשר נכנעו גם הם לפני חרב הרומאים? והלא ידעתם כי גם בני קרת-חדשה כרעו לפנינו... מרוב טובתנו שמנתם ובשובע נפשכם בעטתם באנשי-חסדיכם וכדרך-נחשים שאין להם לחש תקעתם עקציכם בבשר המתרפקים עליכם. בזיתם את נירון בלבבכם על קלות-דעתו, ... והנה הראיתם הפעם את כל יצר לבכם הרע... ואחרי-כן בא אבי אל הארץ הזאת, והוא לא עלה עליכם לעשות בכם שפטים על הדבר אשר עשיתם לצסטיוס, כי-אם למען שחר למוסר אזניכם. והלא היה עליו למהר ולעקור את שורש הזדון ולהחריב את העיר הזאת מיד, אך הוא לא עשה כזאת, כי אם השחית את ארץ הגליל ואת סביבותיה, ונתן לכם זמן להנחם על מעשיכם. ואחרי מות נירון עשיתם כמעשה הנבלים, כי בקום מלחמת-אחים בקרבנו הוספתם אומץ להרבות תכונה למלחמה, ואחרי שכל הארצות נחו ושקטו, וגם העמים הנכרים שלחו אלינו מלאכים לברכנו, ורק היהודים לבדם היו לנו לאויבים, ואתם שלחתם את ציריכם מעבר לנהר פרת להקים מרד, והעליתם מצודות חדשות על חומותיכם ומריבות וקנאת-עריצים ומלחמות-אחים השחירו בכם... והנה שמעתי כי העם רוצה להשלים אתנו ושמחתי, ועוד לפני המלחמה קראתי לכם לשבות מריב, וזמן רב חמלתי על האויבים הנלחמים בי, ונתתי את בריתי לנופלים אלי, ושמרתי אמונים לבורחים... אך לא אוסיף עוד לדון ברוח שגעונכם! אם תפרקו את כלי-נשקכם תסגירו את עצמכם בידי - אתן לכם את נפשכם לשלל, וכבעל-בית ארך אפיים אעשה שפטים באשר אין לו תקנה, ואת הפלטה אציל למעני.   

"לדברים אלה ענו המורדים כי לא יוכלו לכרות עמו ברית, יען נשבעו לבלתי עשות את הדבר הזה לעולם. ועל-כן ביקשו כי יתן להם לצאת דרך החומה עם נשיהם ובניהם, למען ילכו להם אל המדבר ויעזבו את העיר בידו. לשמע  הדבר הזה חרה אף טיטוס באנשים האלה, העתידים לנפול בידו בקרוב, כי מלאם לבם לדרוש ממנו דברים, כאילו ניצחו במלחמה, והודיע להם כי לא יחמול על נפש איש, ועל כן עליהם להלחם בכל כוחם ולהיוושע  בזרוע-ימינם, אם יעלה הדבר בידם, ומן היום ההוא יעשה להם ככל חומר משפטי המלחמה. ועל אנשי הצבא צוה לשרוף את העיר התחתונה ולהוציא את שללה...  (יוסף פלביוס בן-מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים", ו', פרק ו', ב, עמ' שנז-שס)

 

"וכראות הקיסר כי העיר העליונה היא תלולה מכל עבריה ולא יוכל לכבשה בלי סוללות-מלחמה, חלק את העבודה בין אנשי חילו. ארבעת הלגיונות הקימו את בניני-המלחמה ממערב לעיר ויתר החיל שפך סוללה על לשכת-הגזית ועל הגשר ועל מגדל שמעון בר-גיורא.

 

"ובימים ההם נאספו שרי-צבא האדומים בסתר ויעצו להסגיר את עצמם בידי הרומאים ושלחו חמשה אנשים אל טיטוס ובקשוהו לכרות אתם ברית. טיטוס קווה כי גם העריצים יכנעו בסור מעליהם האדומים, אשר נטלו חלק במלחמה בראש. לאחרונה הסכים, והאדומים התכוננו לעזוב את העיר, והנה נודע לשמעון והוא מהר להמית את חמשת האנשים, ואת ראשי האדומים עם יעקב בן סוסא נשוא-הפנים תפש ואסר בכלא, אף צווה לשמור על המון האדומים.   (יוסף פלביוס בן-מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים", ו', פרק ח', ג-ד, עמ' שנט-שסא)

 

"וכאשר כלתה עבודת הסוללות מקץ שמונה-עשר יום בשביעי באלול, הקריבו הרומאים את מכונותיהם אל החומה, ורבים מן המורדים נואשו הפעם מתקוותם להציל את העיר. אלה עזבו את החומה ועלו אל המצודה ואלה ירדו אל המנהרות, ורבים התייצבו על החומה ונלחמו בשונאים המקריבים את מכונות-הרעש, אולם הרומאים התגברו עליהם. וכאשר נבקע חלק מהחומה ואחדים מן המגדלים כרעו תחת הכרים המנגחים, מהרו מגיני העיר לברוח...

"וכאשר כבשו הרומאים את החומה והקימו את נסיהם בראשי המגדלים ומחאו כף בקול תרועה ופצחו בשירת-ניצחון, כי  בלא שפך-דם עלו על החומה האחרונה. ובהביטם סביב ואין איש מן האיבים, נדהמו ונבוכו. ואחרי זאת פרצו כנחל ברחובות והכו בחרב את כל הנופל בידם והמיתו אנשים לאין מספר, ושרפו את הבתים באש על הנמלטים בתוכם. ואחרי אשר הרבו להרוס ולנתץ את הבתים, באו בתוכם לשלוח ידם אל הביזה הומצאו את הבתים מלאים חללי-רעב, נסערו למראה ויצאו בידיים ריקות.

"אך אם נרתעו אנשי-הצבא מפני המתים, הם לא חסו על החיים וכל הנמצא נדקר בידיהם. הם הקימו תלי חללים ברחובות והציפו את כל העיר במצולת דם, עד אשר כבה הדם את הלהבה במקומות רבים. לעת ערב השיבו הרוצחים את ידיהם ובלילה פשתה הלהבה.

"הקיסר ציווה להמית רק את המזוינים העומדים על נפשם ולקחת את יתר העם בשבי, ואנשי-הצבא הוסיפו להמית גם את הזקנים ואת החלשים, ואת הבריאים ואלה אשר מצאו בהם חפץ דחפו אל הר הבית וסגרו אותם בעזרת-הנשים. אחר הומתו כל המורדים והשודדים, אשר גלה איש את תועבות רעהו ומקרב הצעירים הבדיל את הגדולים בקומה ואת יפי-התואר הועיד לחג-הניצחון. ומיתר העם אסר כל בחור מבן שבע-עשרה ומעלה ושלח אותם לעבוד במכרות הזהב בהרי לוב, ורבים מהם נתן טיטוס למנחה למדינות שונות להעבירם בבתי-חזיון למען ימותו איש בחרב אחיו, ותוך כדי כך גוועו כאחד-עשר אלף מהם ברעב, כי מנעו מהם השומרים את לחמם.

 

ומספר השבוים אשר נתפשו בכל עת המלחמה היה תשעים ושבע אלף, ומספר המתים מיליון ומאה אלף, רובם יהודים אך לא ילידי ירושלים. כי מכל עברים נאספו אנשים אל ירושלים למועד חג המצות, ופתאום סגרה עליהם המלחמה, ובאשר צר המקום לשאתם פרץ ביניהם דבר-הוות ואחריו בא הרעב והרבה את חלליהם... ואחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואת שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצוא את האנשים המסתתרים במנהרות ואת כל הנופלים לידיהם הכו לפי חרב. ובמנהרות נמצאו כאלפים פגרים. (יוסף פלביוס בן-מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים", ו', פרק י', א, עמ' שסא-שסד)

 

בקיסריה עשה טיטוס חג ליום הולדת אחיו ברוב פאר ולכבודו הקדיש רבים מן היהודים לטבח. מספר היהודים שנהרגו בהאבקם עם חיות רעות ואשר נשרפו על המדורה ואשר מתו איש בחרב אחיו, עלה על אלפים וחמש מאות. אולם כל זה לא שווה לרומאים, וכל המיתות המשונות אשר נעשו ליהודים היו לעונש קל בעיניהם. אחרי זה נסע הקיסר אל בארות (בירות) היא עיר אשר לרומאים בגבול צידונים וגם שם חגג בהדר את יום הולדת אביו וערך חזיונות מלאי-תפארת והוציא כסף רב לכל מיני שעשועים, וגם התיר המון רב מהשבוים לטבח, כאשר עשה בחג הראשון.      (יוסף פלביוס בן-מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים", ז', פרק ג', ב-ג, עמ' שעב)  

 

במצדה הביאו המרחפים

את משיחם - בהתאבדותם

"חיסול ספיחי המרד הוטל על נציבי-הארץ החדשים. הראשון, באסוס,  כבש את המבצרים הירודיון ומכוור וביער את שרידי הלוחמים במקומות אחרים (מלחמות, ז', 163 ואילך). אחרי מותו בא סילוה. נציב זה ערך מסע נגד מצדה, מעוזם האחרון של המורדים, מתנועת הסיקאריים, שהחזיקו במבצר מאז פרוץ המרד. הסיקאריים שבמצדה, בפיקודו של אלעזר בן יאיר ממשפחת יהודה הגלילי, נלחמו ברומאים בגבורה. משראו שסופם קרוב הם טרפו נפשם בכפם, כדי שלא יפלו חיים בידי האויב. משנכנסו הרומאים למבצר הריק, מספר יוסף, הם לא שמחו למראה אויביהם ההרוגים 'כי אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למוות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה' (מלחמות, ז', 406)

 

מצב הארץ לאחר החורבן

"הרומאים ניצחו את היהודים אחרי מלחמה ממושכת ועקובה מדם. ומובן שאחרי ניצחונם נקטו אמצעים נוספים כדי לכפות את עולם על העם שמרד. ההחלטה על שריפת המקדש כוונה להכרית את סמל הקוממיות היהודית, את המוסד שאיחד את העם כולו ושהאמונה בקדושתו הפיחה אומץ במורדים. במהלך המלחמה השתדלו הרומאים אף להכרית את אותם יסודות שמרדו ושלא היו נאמנים עליהם. כוונתה של רומא 'לשבור' את אויביה מתגלית אף בהתאכזרות אל הלוחמים שנשבו,  כדי שיכפרו ביהדותם ויכירו בשלטונו של הקיסר.

"משנסתיימה המלחמה נשארה היהדות פצועה ודוויה. נשללו ממנה ירושלים - בירתה ובית-המקדש - מרכזה הדתי. לא ברור מה היה מעמדם של היהודים בארץ ואיזו הנהגה או אילו נציגים היו לאומה המנוצחת בשעה זו. הכהונה הגדולה איבדה את מקור השפעתה וכוחה בעם ואין אנו מוצאים עוד אותה משמשת כדברם של יהודי ארץ-ישראל, כפי ש792הייתה קודם למרד. כך גם האצולה החילונית חלקה נטש את הארץ ערב המרד, חלקה אבד בתקופת המלחמה ואף אגריפס השני אינו נזכר עוד כבעל מעמד בכל הנוגע ליהודי הארץ. (כמובן יש לזכור שמקורותינו על התקופה הזו דלים מאוד, ולכן יש להיזהר מלהסיק מסקנות מתוך שתיקתם.) דומה שרומא נקטה צעדים שנראו לה, בלי ששעתה כלל ליהודים המנוצחים. זמן ניכר חלף עד אשר נוצרה הידברות בין השלטון הרומי לבין גופים יהודיים ייצוגיים כלשהם. יחד עם זאת ייתכן שבמישור המקומי, ובמיוחד באזורים שלא נטלו חלק פעיל במרד, וכאלה היו רבים, לא נפגעה רקמת השלטון היהודי העצמי אנושות, והעניינים התנהלו כפי שהתנהלו קודם למרד, על-ידי ההנהלה המקומית האמידה.

"מכל מקום רומא חיזקה את שלטונה ביהודה. במקום 'המשגיחים' וחילות-העזר שלהם, מונו על יהודה נציבים מן המעמד הסינטורי והועמד בה לגיון רומי, שבסיסו בירושלים - בשלושת המגדלים (היפיקוס, פצאל ומרים) שהשאיר טיטוס לפליטה בעיר בחרבה. בכך חוזקה בהרבה האחיזה הצבאית של השלטון הרומי ביהודה ויחד עם זה סולק גורם קבוע לאי-שקט, שתרם רבות למתח ולמרד עצמו. ביטוי נוסף לחיזוק מעמדה של רומא בארץ, הוא שיפור מצבן ומעמדן של ערים נכריות בארץ. קיסריה הפכה לתקופה ארוכה עיר ללא-יהודים ואף יפו הפכה לעיר נכרית. קיסריה זכתה אף למעמד של קולוניה, שהיה בו בעיקר מעמד של יוקרה. יפו כונתה על שם השושלת המושלת 'פלאוויה יופי', כן גם הוקמה על מקומה של שכם עיר בעלת צביון הלניסטי בשם 'פלאוויה ניאפוליס'. מגמה זו נמשכה אף יותר מאוחר גם בשתי ערים יהודיות - טבריה וציפורי - וכן תרמה לפרוץ מרד בר-כוכבא עם ייסוד איליה קפיטולינה על מקומה של ירושלים.  (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ' 299)

 

"המלחמה פגעה גם באוכלוסייתה היהודית ובכלכלתה של הארץ. הפגיעות בגליל ובעבר-הירדן היהודי היו קלות יחסית, ואילו ביהודה היו חמורות יותר. ירושלים נחרבה עד היסוד ורבים מתושביה נספו, כן נספו במלחמה רבבות מכלל הישוב היהודי בארץ - בחרב הרומאים, בחרב הסורים ובמלחמות האחים. כן אבדו נכסים, הושחתו אדמות, וכפרים נהרסו עד היסוד.

"ביהודה נפגע מעמד היישוב הכפרי בשל חניית צבא רומא, שהכביד על האוכלוסיה. קרקעות הוחרמו על-ידי הרומאים, ואיכרים יהודים שישבו עליהן הפכו לאריסים על האדמה שהייתה בעבר נחלת אבותיהם. חלק מן הקרקעות שהוחרמו ניתנו על-ידי הקיסר במתנה למקורביו, שביניהם היה גם יוסף בן מתתיהו. כן ניתנה קרקע בסביבת עמאוס לצורך יישובם של 800 חיילים משוחררים. יחד עם זאת ידוע לנו במדויק היקף הפגיעות האלה באוכלוסיה, ואין להתעלם משיקומם המהיר של אזורים שונים ביהודה עצמה.

 

"כן נקט ווספסיאנוס צעד שהיה בבחינת קנס כללי, בהטילו על כל היהודים באימפריה מס מיוחד של שתי דרכמות, תחת מחצית השקל (השווה לשתי דרכמות) שיהודים היו מעלים כל שנה לבית-המקדש (מלחמות, ז', 218). ייתכן שצודקים החוקרים הטוענים שמס זה הוטל על היהודים בשל המדיניות הכלכלית הסחטנית של הקיסר, אולם ברור שהיה ב'פיסקוס יודאיקוס' משום עלבון צורב. במקום התרומה למקדש שעתה עמד חרב, הוקדש המס ליופיטר הקאפיטוליני שברומא, דבר שפגע עוד יותר ביהודים. בכך העניש וספסיאנוס את כל היהודים וגם הגדיל את הכנסות האוצר הרומי. מס זה נגבה תקופה ארוכה ואנו מוצאים עדויות לכך מפפירוסים ומחרסים, שעל גבם נרשמו קבלות על תשלום המס הזה, ושנמצאו במספר רב במצרים. כתובת אחת מאיטליה מזכירה אף 'משגיח על מס-הגולגולת של היהודים', שהיה כנראה הממונה על 'קופה' זו. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ' 300)

 

"באותן שנים בהן עדיין התפתלה יהודה תחת ידה המענישה של רומא, שהרגה את בניה והפקיעה את אדמתה, בהיותה המומה מחורבן מקדשה ומוסדות שלטונה, המשיך ריב"ז בלימוד התורה ובחיים על פיה - דבר שהיה חוט השדרה של קיום העם בעזרתם של כמה מתלמידיו וחכמים אחרים שנתלקטו סביבו הוא הקים ביבנה בית-מדרש ובית-דין, שבהדרגה הרחיבו את השפעתם.

 

היזמה שגילה ריב"ז באותן שנים לא נהנתה מהכרתה של רומא. גם רבים בעם לא הכירו בסמכותו של ריב"ז. היו שגינו את בריחתו אל הרומאים; הכוהנים לא ראו  בעין יפה את דחיקתם לקרן זווית ואת ההשלמה למעשה עם חורבן המקדש, שהייתה גלומה בפעילותו של ריב"ז. רבים מן החכמים גם לא התחברו אליו מטעמים שונים. ההתנגדות הרבה כלפיו מעמידה בספק את היותו נשיא. מה גם שקשה לקבוע עד כמה ממשי היה תואר זה, שלא היה מוכר על-ידי רומא ואף לא על-ידי רבים בעם. אולם התואר 'רבן' מרמז שלפחות בעיני חלק מן העם נחשב לנשיא וקיבל תואר זה, שרק הנשיאים משושלת הלל שלאחר מכן החזיקו בו.

 

"לא ידוע לנו כמה זמן עמד ריב"ז בראש בית-הדין וכיצד בא במקומו רבן גמליאל, אך כנראה פינה ריב"ז את מקומו לרבן גמליאל בערך 85-80 לסה"נ. רבן גמליאל המשיך לחזק את בית-הדין שביבנה ואת סמכותו כנשיא, על מנת לשקם את חיי היישוב היהודי בארץ-ישראל ולחדש את הקשרים עם התפוצות.

"מעמדו של רבן גמליאל היה חזק משל קודמו. הוא נהנה מיוקרה רבה וניהל את הנשיאות ביד רמה. הוא הצליח להפוך את בית-הדין שביבנה למוסד היהודי העליון הן בשיפוט והן בחקיקה, וממנו יצאה הלכה לכל ישראל. הוא היה מפקח על בתי-דין שבערי הארץ ומדריכם. וגם מנהל את החיים הדתיים של היישוב. רבן גמליאל וחבריו היו עוברים על פני הארץ על מנת להשגיח ולהדריך את העם.

 

"בשלב מסוים של נשיאותו. אפשר מלכתחילה, אך ייתכן שבימי הקיסר נרווה (98-96), אחרי שזכרונות המלחמה ניטשטשו במקצת והשלטון הרומי היטיב יחסו ליהודים. זכה רבן גמליאל גם בהכרה מסוימת במעמדו המיוחד מצד השלטון הרומי. על-ידי כך התחדשה האוטונומיה השפוטית היהודית. הנשיאות הפכה למוסד מוכר והנשיא היה לנציגו ודברו של העם כלפי השלטון. בעסקי ציבור נסע רבן גמליאל לסוריה, ואף לרומא הגיע.  (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת  הבית השני", הוצאת עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ' 303-302)

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות