העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

חורבן בית שני ג' מדינת הכהנים

 

 

תמיכת הילידים מבצרת

 מדינת חשמונאים

 

 

בהיסטוריה המגמתית של הממסד ה"ציוני", מופיעים הסורים, המצרים ושאר ערבים כאויב של יהודי ארץ-ישראל, הנלחמים בניסיונות השחרור הלאומי של המכבים, וההבדל בין הילידים הנכבשים ומדוכאים, לבין הכובשים המדכאים מטושטשים.

 

מספר גורמים הביאו להצלחתה של משפחת יהודה המכבי (הכוהנים) לכבוש את השלטון:

א- חמש המלחמות ה"סוריות", שהתנהלו בין בית סלווקוס לבית תלמי, יורשיו של אלכסנדר הגדול על השליטה בארץ, עשו מארץ-ישראל זירת קרבות ועוררו מורת-רוח בקרב הילידים, על גובה המסים, ההיטלים והשירותים שנתבעו מהם;

ב- היחלשותה של האימפריה הסלווקית עקב תבוסתה  מול רומא בקרב מגנסיה (189 לפסה"נ), ותשלום פיצויים עצומים לרומא, בשלום מגנסיה (188 לפסה"נ);

ג - התבוסות של הסלווקים מול ממלכת פרתיה;

ד - מלחמות בין טוענים לכתר בתוך האימפריה הסלווקים;

ה - התנגדות הילידים לכובשים המדכאים;

ו - היות השבטים והעמים השונים בארץ-ישראל, בסוריה, ירדן ועיראק, שמים-ערבים דוברי ארמית, כמו היהודים.

 

ובכן, כאשר מדובר בסורים, מצרים וכו' הכוונה ליוונים הכובשים ולא לערבים הנכבשים.

כיבושי יוחנן

"אחרי מותו של אנטיוכוס התחדשו המאבקים הפנימיים בסוריה. אחיו של אנטיוכוס ה-7, דמטריוס השני, ששוחרר בינתיים משביו בפראתיה, עלה על כס-המלוכה. החצר התלמית שנטרה לו איבה, העמידה כנגדו טוען לכתר בשם אלכסנדר זבינא, והמלחמות בין השניים הלכו והחלישו את סוריה המתפוררת. יוחנן, שהיה ביחסים טובים עם אויביו של דמטריוס ה-2, הגיע בתקופה זו להישגיו החשובים ביותר.

"הוא כבש את אדום על שתי עריה הראשיות וכפה על האדומים לקבל את היהדות. האדומים שהתגיירו הפכו לחלק מהאוכלוסיה היהודית[[1]] בא"י ונטלו חלק בחייה המדיניים... כיון שהעדיף להגדיל את כוחם המספרי של היהודים ובייחוד משום שהאוכלוסיה האדומית הייתה שמית וקרובה ליהודים בגזע ובלשון[[2]], לא הייתה עויינת להם, והוא נתן בה אמון. הצלחת המעשה והשתרשות היהדות בקרב האדומים מוכיחה שהם אמנם לא רחשו איבה ליהודים. מבחינה זו נבדלו האדומים, ואף יסודות שמים אחרים בארץ-ישראל, מתושבי הערים ההלניסטיות שהיו שונים מן היהודים בתרבותם ושונאים אותם בכל נפשם[[3]]. יש לזכור שהערים ההלניסטיות נהנו בדרך כלל ממעמד עדיף לעומת האוכלוסיה המקומית ושהיה ניגוד תרבותי, חברתי ומדיני ביניהם. לכן בעוד שהאוכלוסיה השמית בארץ-ישראל הייתה מסוגלת להסתפח ליהודים, היו תושבי הערים ההלניסטיות, שנושלו משלטונם על-ידי היהודים, יסוד עוין בתוכם. במצרים אף נמצאו כתובות יווניות הנוגעות לאדומים  ששירתו בצבא התלמי. כתובות אלה הן מימי דור או שנים אחר כיבוש מארישה על-ידי יוחנן, ויש יסוד לשער כי החיילים הנזכרים בכתובות אלה הם אדומים מיוונים מתושבי הפוליס מארישה. זו עדות עקיפה אפוא להתגיירות  האדומים מחד גיסא ולגירוש תושבי הפוליס באדום מאידך גיסא.

"יוחנן נלחם גם בעבר-הירדן וכבש, בין השאר, את העיר מידבא, אחרי מצור שנמשך 6 חודשים. כן היכה את השומרונים, וכבש את שכם עירם והרס את מקדשם על הר גריזים. זכר למאורע זה נשתמר במגילת תענית (לכ"א בכסלו): 'בעשרין וחד ביה יום הר גריזים דלא למספד'. את השומרונים לא היה צריך יוחנן לגייר, שכן היו בני הדת היהודית. אולם, האיבה בינם לבין היהודים, שהיה לה אופי דתי-כיתתי, לא פסקה.

"תוך שנים אחדות הרחיב יוחנן את שטח שלטונו. ניצחונותיו הוכיחו שהיהודים הם הכוח החזק ביותר בארץ-ישראל. בשעה שהסלווקים היו מסוכסכים ביניהם ולא יכלו להתערב בנעשה בא"י, קשה היה לעמוד נגד היהודים. האוכלוסיה השמית רחשה להם אהדה, ואילו הערים ההלניסטיות חלשות היו בלא עזר מן החוץ. יוחנן כמוהו כן גם שליטים חשמונאים אחרים, היו ביחסים טובים עם בית תלמי ורומי, עובדה שסייעה במידה מסויימת לחיזוק מעמדו.  בהתאמה ליחסי-חוץ אלה עמדו בדרך כלל גם יחסיו עם הכוחות הנאבקים בתוך בית סלווקוס עצמו. כמו שראינו לעיל, בתמיכתו באלכסנדר זבינא כנגד דמטריוס ה-2.

"הפסקה מסוימת בכיבושיו של יוחנן חלה כאשר התחזק זמנית אנטיוכוס ה-9 קיזיקנוס - אחד המלכים הנלחמים על השלטון בסוריה. כוחו הרב יחסית, שהגיע לשיאו בערך ב-113 לפסה"נ גרם במידת מה לנסיגה במעמדו של יוחנן. על רקע זה יש, כנראה, להבין את מגעיו עם רומי וניסיונו להשיג את התערבותה נגד קיזיקנוס.

 

"ההפוגה במלחמה הפנימית בסוריה הייתה קצרה מאוד. יוחנן ניצל את התחדשות המלחמה בין קיזיקנוס לאויבו אנטוניוס ה-8 גריפוס, ופתח בהתקפה של שומרון (סמאריה), שהייתה עיר הליניסטית חשובה במרכז הארץ, וסמוכה ביותר לגבול שלטונו מאז השתלט על שכם ועל השומרונים, שומרון קיימה קשרים הדוקים עם הסלווקים והייתה עוינת ליהודים (קדמ', י"ג, 275). יוחנן הטיל את ניהול המלחמה על בניו, יהודה אריסטובולוס ואנטיגונוס. במערכה על שומרון השתתפו גם כוחות זרים, שנשלחו על-ידי קיזיקנוס ועל-ידי תלמי ה-9 לאתירוס, מלך מצרים, שהודח על-ידי אמו והתבסס בקיפרוס, כוחות אלה שניסו לחלץ את שומרון מן המצור, ניגפו בפני בני יוחנן, אחרי מצור כבד שנמשך כשנה נפלה שומרון (107 לפסה"נ) ונחרבה כליל.

 

"בו בזמן נפלו בידי היהודים בית-שאן (סקיתופוליס), עמק בית שאן ועמק יזרעאל. ייתכן שגן הגליל התחתון נכבש בשנים אלה, אך אין לכך סימוכין ברורים במקורותינו. שנותיו האחרונות של יוחנן (104-107 לפסה"נ) עמדו אפוא בסימן כיבושים גדולים, שהרחיבו את שלטונו צפונה.

 

"ראינו כבר במספר מקרים שכיבושיהם והתרחבותם של החשמונאים באו עקב חולשתו של השלטון הסלווקי. תקומתה של יהודה העצמאית הייתה חלק מתהליך ההתפוררות של האימפריה הסלווקית. את התערערותה ניצלו לא רק היהודים. אלא גם הנבטים (שהקימו מדינה לאורך גבולותיה המזרחיים והדרומיים של מדינת החשמונאים); הטטורים (שבט ערבי שהקים מדינה מצפון לגליל) והפארתים, שהשתלטו על חלקה הגדול של האימפריה הסלווקית. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 127/6)

 

 

"...שלטון יוחנן לא היה מלכות-אלוהים עלי אדמות, ולא הייתה בו התגשמות חזונם של החסידים וחוגים של יראי ה' הקרובים להם. כבר בימי יהודה המקבי נתגלו הבדלי השקפות בין החסידים לבין נאמני בית חשמונאי ודרכיהם נפרדו (מקבים א', ז', 13/12). אולם בימי ההתלהבות של מלחמת-השחרור הלאומית, רובו של העם לא נמשך, כנראה, אחרי הלכי-רוח אלה. ואף על פי כן נצטברה ביקורת ונתעוררו ספקות לגבי שלטונו של בית חשמונאי. יוסף בן מתתיהו מוסר על הופעת הכיתות (פרושים, צדוקים ואיסיים - להלן). בימיו של יונתן החשמונאי, פינה האידיאליזם של ימי המרד מקומו למדיניות מתוחכמת ולמעורבות מוגברת בעסקי הממלכה הסלווקית; הכהונה הגדולה נתפסה בידי יונתן בצורה שיכלה לעורר ביקורת נוקבת נגדו, ובהחלט ניתן לשער אי-נחת, אכזבה, וכתוצאה מכך שידוד-מערכות שהביא להתגבשות הכיתות הנזכרות. כמה מחוקרי מגילות קומראן סבורים שבתקופה זו שורשי כת קומראן, המזוהה בדרך כלל עם האיסיים. מכל מקום, קרוב לוודאי שהיווצרות הכיתות קשורה לתסיסה בקרב העם בכלל והחסידים בפרט, שנבעה, בין השאר, מהיחס לפעולות החשמונאים ומתגובות שונות למציאות החברתית והמדינית החדשה של דורם.

"מוצאן של הכיתות לוט בערפל. האם הפרושים הם ממשיכיהם של החסידים שבימי גזרות אנטיוכוס? והאם יש קשר גם בין האיסיים לחסידים? ואם כן, מהו? על שאלות אלה אין תשובה המבוססת על עובדות. כל שבידינו הוא לשער השערות. המבוססות במידת-האפשר על ידיעותינו הדלות ועל הגיון ושיקול-דעת. זו הסיבה לחילוקי-דעות רבים בין החוקרים בנושא זה.

"לנו נראה שאכן הפרושים הם מעיקרם גלגול של החסידים. אנו מוצאים בהם אותה יראת ה', אותה מסירות לתורה והתמסרות לענייני הציבור. נקודה אחרונה זו חשובה, שכן היא מייחדת את הפרושים מן האיסיים, ומבדילה את החסידים מחוגים קיצוניים יותר, אשר משכו ידם ממלחמה בסורים, והפקירו גורלם בידי שמים בלבד. ההתרחקות מענייני העם היא אפוא סימן אופי לחוגים קיצוניים יותר מן הפרושים ומן החסידים, ואילו ההשתתפות בחיי הכלל מאפיינת את הפרושים וגם את החסידים...

 

"יוסף מציג את נקודות-המחלוקת הבאות: הפרושים סבורים שהאדם יכול להשפיע במידה מסוימת על גורלו, אף על פי שיש 'דברים שהם מעשה הגזרה. אך לא כולם. וכמה מהם בידינו לעשותם או לא לעשותם'. דברי יוסף אלה מזכירים את דברי רבי עקיבא האומר: 'הכל צפוי והרשות נתונה' (אבות פ"ג, ט"ו). לעומתם כופרים הצדוקים בגזרה לגמרי ומאמינים שגורלו של האדם תלוי אך ורק בידיעתו לנהוג בתבונה...  (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 130/129)

 

 

"שתי הכיתות נחלקו גם בשאלת הישארות-הנפש ובשאלת שכר ועונש בעולם הבא. הפרושים האמינו ואילו הצדוקים כפרו בשניהם. אמונה כזו של הפרושים מופיעה בצורה מגובשת כבר בספר דניאל (י"ב, 3/2), השייך אולי לחוגים קרובים לחסידים של ימי גזרות אנטיוכוס. הצדוקים, שכפרו [בהישארות הנפש ושכר ועונש בעולם הבא], היו מלגלגים על הפרושים: 'מסורת היא בידי הפרושים שהם מצערים את עצמם בעולם הזה - ובעולם הבא אין להם כלום' (אבות דרבי נתן, ה').

"מחלוקת חמורה, שחשיבותה הייתה רבה, כי נגעה הן לאורחות חיי הפרט והן למעשים בציבור. הייתה בשאלת התורה שבעל-פה - הלכות ותקנות שהנהיגו החכמים, ושלא נמצאו במפורש בתורה. בעוד שהפרושים קבעו לתקנות אלה חשיבות לא פחותה משל דברי התורה, כפרו בהן הצדוקים והכירו רק בחוקים הכתובים בה. בשל כך נוצרו חילוקי-דעות בשאלות משפט ודיני-עבודה במקדש,  שהגבירו את המחלוקת בין הכיתות... בין המחלוקות המפורסמות אפשר להזכיר את זו, אם כתבי הקודש 'מטמאים את הידיים' (ידיים, פ"ד, י'). את שאלת טומאתם של מים ניצוקים מכלי טהור לטמא (שם, שם ז'); כן נחלקו בדיני ירושה (תלמוד בבלי, בבא בתרא קט"ו, ע"ב); בדיני קרבנות: בשאלת 'נסוך המים' ובשאלות רבות אחרות (ראה למשל ידיים פ"ד, ו-ח').   (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני","עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 131)

 

אלכסנדר ינאי; יהודה אריסטובולוס

(104-103 לפסה"נ)

"לאחר מותו של יוחנן עלה לשלטון בנו יהודה אריסטובולוס. הוא מת ממחלה אחרי ששלט שנה אחת בלבד. אולם לתקופה קצרה זו קשורים מאורעות רבי ענין.

"תקופת שלטונו הקצרה מתוארת אצל יוסף כפרשה של תככי-חצר, מזימות ומעשי-רצח. התיאור של יהודה - כשל מלך הלניסטי מושחת - מעורר תימהון...

"אין לקבל את תיאורו של יהודה כ'מפלצת' על כס-שלטון, אך עם זאת אין למחות את הכתם שהוטל עליו, בשל רצח אחיו אנטיגונוס, שחזר לירושלים מנצח מן המלחמה על כיבוש הגליל. פשע זה - שנעשה כנראה מתוך חשש לשלטונו - הפסיק את המסורת של אחוה משפחתית, שבה נבדלה משפחת מתתיהו, בדרך-כלל לטובה ממשפחות שליטים אחרות במזרח ההלניסטי.

 

"לפי דבריו של יוסף בן-מתתיהו היה יהודה הראשון מבית חשמונאי שנטל לעצמו כתר- מלכות (קדמוניות, י"ג, 301). סטרבו - היסטוריון וגיאוגראף יווני מימי אוגוסטוס - מייחס מעשה זה לאלכסנדר ינאי. לדברי סטרבו מסייעת גם עדות המטבעות. שכן במטבעות ינאי מופיע התואר 'מלך', ואילו במטבעות יהודה אריסטובולוס הוא מופיע רק כ'יהודה כהן גדול...'.

 

אנטיגונוס מייהד את שבטי הגליל

"כיבוש הגליל על-ידי אנטיגונוס אחיו של יהודה היווה הישג חשוב להתרחבות השלטון היהודי בא"י... אנטיגונוס סיפח את הגליל ליהודה. תושבי הגליל חויבו במילה והצטרפו רובם-ככולם לעם היהודי. כמו האדומים גם הם נהפכו יהודים לכל דבר... תושביו הלא-יהודים של הגליל היו שמיים דוברי ארמית -  לשון משותפת להם וליהודים. חלק מהם מוצאו מבני שבטי הצפון, ויתכן ששמרו על זיקה איזושהי למוצאם זה; ייתכן שחלקם התגייר עוד זמן רב לפני שנכבש הגליל, והכיבוש החשמונאי רק חתם תהליך ממושך זה... משום כך ובשל ההשפעה היהודית שהייתה חזקה עוד לפני הכיבוש, היכה גיורם שורש, וייהודם היה שלם.   (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", הוצאת "עמיחי", 1984, עמ' 137)   

 

ינאי רוצח את אנטיגונוס

אחיו וטובח ביהודים

"אחד ממבצעיו הראשונים של ינאי הייתה התקפה על העיר עכו, אחת מערי הנמל החשובות בארץ ואויבת ליהודים ולשלטונם בגליל. בהתמודדות עם עכו הייתה ידו של ינאי על העליונה, ואנשי עכו הזעיקו את לתירוס - מלכה המודח של מצרים ששלט בקיפרוס. לאתירוס הגיע לחופי הארץ בראש צבא גדול, וינאי נאלץ היה לקרוא לעזרתו את קליאופטרה ה-3 מלכת מצרים. התקשרות זו של ינאי עם בעלי-הברית המסורתיים של החשמונאים, הביאה להתקפה נמרצת של לאתירוס. שכן לאתירוס היה אויבה המושבע של אמו - קליאופטרה ה-3 - שהדיחה אותו מהשלטון...

"היהודים סבלו קשות מהתקפתו של לאתירוס. עד שהגיע הצבא ממצרים, פלש לאתירוס לגליל, הכה את ינאי בקרב על הירדן והצליח לפרוץ ליהודה. רק כאשר הגיע צבא מצרים נהדף לאתירוס מהארץ.

"אחרי שחלפה הסכנה מצדו של לאתירוס ולאחר שכרת ברית עם קליאופטרה, פתח ינאי בהסתערות-רבתי... הוא כבש את גדארה (גדר), אחת הערים החשובות שבעבר-הירדן, וכן את המבצר חמתא (חמתן). באזור החוף כבש את רפיח, אנתידון ואת עזה (96 לפסה"נ)... ינאי כבש את העיר לאחר מצור ממושך ועשה בה שמות וחרתת מלך הנבטים לא הצליח להצילה...

"אולם, לאחר הצלחות אלה בא על ינאי תקופה קשה של מפלות מבחוץ וקשיים בפנים המדינה. במלחמתו עם הנבטים בעבר-הירדן, לא האירה לו ההצלחה פנים. הוא נחל מפלה קשה בגולן ובקושי נמלט לירושלים.

"מפלה זו שימשה אות להתמודדות אויביו בקרב היהודים. ביהודה פרצה מלחמת-אחים אכזרית וממושכת ונטל בה חלק גם מלך סוריה, דמטריוס ה-3. באותן שנים 84-89 לפסה"נ בקירוב) היה ינאי נתון במצוקה קשה. אמנם חלק מהמורדים חזרו בהם ממרדם, ודמטריוס הסתלק מן הארץ, אך דכוי המרד היה איטי והמדינה נחלשה. ינאי נאלץ לוותר על כיבושיו בעבר הירדן כדי להבטיח את עצמו מפלישת הנבטים. הוא גם לא הצליח להתגבר על אנטיוכוס ה-12 דיוניסוס - אחד ממלכי סוריה האחרונים שפלש לארץ-ישראל...

"מעמדו המדיני של ינאי השתפר במידה ניכרת שלטונו בארץ, אחר דיכוי המרד התחזק. תלמי לאתירוס, שמפניו חשש, מת. ואנטיוכיה בירת הסלווקים נכבשה ע"י טיגראנס מלך ארמניה. על-כן החליט ינאי לחדש את המלחמה עם הנבטים על השלטון  בעבר-הירדן. בשנותיו האחרונות (76-83 לפסה"נ) הוא כבש את דיון, את פחל ואת גרש; ...   (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 139-137)

 

 

"נראה שאחד הגורמים למרד נגד ינאי היה ניסיונו לחזק את שלטונו המוחלט. חיזוק שלטונו התבטא בנטילת התואר מלך ובמשתמע מכך...

"גם נטייתו של ינאי לצדוקים עוררה את כעסם של הפרושים. במיוחד כאשר פרצו התנגשויות על רקע של הפולחן בבית-המקדש ובשאלות דין ומשפט. יש חוקרים הקושרים את רגימתו של ינאי באתרוגים בזמן ששימש בבית-המקדש בסוכות (קדמוניות, י"ג, 372) עם המסופר בתלמוד: 'מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו (ובכך נהג בניגוד לדעת הפרושים) ורגמוהו כל העם באתרוגיהם' (תלמוד בבלי, סוכה, מ"ח, ע"ב). כן יש לזכור שינאי החזיק צבא גדול של שכירים נכרים ועם היותו כהן גדול היה בו בזמן גם מלך ומצביא שופך-דמים שבילה רוב ימיו בשדה-הקרב.

"המלחמה [במורדים] הייתה מרה. לפי דברי יוסף נמשכה שש שנים ונפלו בה 50.000 יהודים (קדמוניות י"ג 376 ואילך). המורדים הזעיקו לעזרתם את דמטריוס ה-3, מלך סוריה, ובעזרתו ניצחו את ינאי... בהמשך המלחמה הייתה ידו של ינאי על העליונה ולבסוף הושם מצור על המורדים. אחר מפלתם הוא ציווה לשחוט לעיניהם את בניהם ונשיהם ואותם, 800 במספר, צלב. באותו זמן הוא עצמו התהולל עם פילגשיו. זהו מכל מקום סיפורו של יוסף בן מתתיהו. ייתכן שמאחורי הסיפור עומדים מעשי דיכוי והענשה של המורדים, אשר הביאו לבריחת רבים מהם למצרים... יוסף מוסר אף שהוא כונה 'תראקידס' על-ידי נתיניו, כינוי שבא ללמד על אכזריותו (היה אכזר כמו תראקי, בן לעם התראקים, שהרבו להתגייס כחיילים שכירים ושהיו ידועים בפראותם). אך במיוחד חשובה לענין זה עדותו של הקטע הקומורני 'פשר נחום', אשר אם נכון שהוא עוסק במעשיו של ינאי הרי שהוא מאשר את העדויות על אכזריותו ולפחות על כך שצלב את הפרושים מתנגדיו.

 

"אישיות מרכזית ביהודה בתקופה זו היה שמעון בן שטח, אחד מגדולי החכמים בכל הדורות. במסורת שנשמרו עליו, והעטופות מעטה של אגדה, בולטים מאמציו לשמור על כבוד התורה והחוק. האגדה מספרת שהחשיב את החכמה והחכמים אף יותר מכבוד המלך, ולכן גם הסתכסך עם ינאי (תלמוד ירושלמי, ברכות, ז', ה"ב, י"א-י"ב) (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 139-137)

 

 

שלומציון המלכה (67-76)

"ינאי הוריש את המלוכה לשלומציון אשתו (קדמוניות, י"ג, 405 ואילך). היא קירבה את הפרושים לשלטון והללו סייעו בידה להביא את ינאי לקבורה ברוב פאר והדר. את הכהונה הגדולה היא הפקידה בידי בנה הבכור, יוחנן הורקנוס. דבר זה היה לרצונם של הפרושים, אף כי בא באקראי, שכן שלומציון, כאשה, לא יכלה לשמש בתפקיד זה. הורקנוס שהיה איש יושב-בית ורחוק מענייני מלחמה, היה עשוי להיות כוהן גדול לרוחם.

 תחת שלטונה של שלומציון הלכה והתחזקה השפעת הפרושים בהנהלת המדינה. לדברי יוסיפוס הייתה הממשלה בידם. הם החזירו פליטים, שיחררו אסירים והעמידו אנשים לדין. הפרושים ביקשו להעניש את אויביהם מימי ינאי. אחד מאלה, בשם דיוגנס, נהרג על ידם, ורבים אחרים, ביניהם מפקדי צבאותיו של ינאי היו נתונים בסכנה. תבעו מהמלכה ערובות לביטחונם והיא נאלצה למסור לידיהם את המבצרים בארץ, בהם לא תשיגם יד הפרושים.

"הצדוקים, האצולה המקורבת לבית חשמונאי ומפקדי הצבא מצאו להם בעל-ברית בבנה הצעיר של המלכה -  אריסטובולוס, שהיה דומה במזגו לינאי אביו, וראה בדאגה את השתלטות הפרושים על הממשלה.  הוא עשה אפוא יד אחת עם הצדוקים כדי לעמוד נגד הפרושים ולחזור ולתפוס את השלטון. אריסטובולוס היה מועמדם הטבעי למלוכה של חוגים אלה, שכוחם נשען בעיקר על הצבא אשר תחת פיקודם ועל המבצרים הרבים שבהם החזיקו.

"השתלטות הפרושים על הממשלה, עליה מספר יוסף, נרמזת במקורות התלמודיים. מהם אנו למדים שתפקיד חשוב בהנהגת המדינה מילא שמעון בן שטח. הוא שימש כנשיא הסנהדרין ואף הצליח להרחיק את הצדוקים ממוסד זה, אשר טיבו המדויק אינו מחוור לנו די צרכו. זכר למעשה, עטוף במעטה של אגדה, נשמר במגילת תענית (לכ"ח בטבת...

"הייתה זו גם תקופה של פעילות משפטית ותחיקתית, שבראשה עמד שמעון בן שטח הנשיא[[4]]. כשמשנהו  בראשות הסנהדרין היה יהודה בן טבאי, ששימש אב בית דין. מסופר על כמה מקרים שבהם החמיר מאוד שמעון בדין, אולם אף על פי שהחמיר בדין, הקפיד על הפרוצדורה המשפטית. (במסכת אבות א'-ט') מובא משמו:'הוי מרבה לחקור את העדים, והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכן ילמדו לשקר'. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 137)

 

*

 

התיעוד, על בן שטח, ששמר על הפרוצדורה המשפטית;

כל היודע שהיא מכשפה יקדים להורגה

וכל הקודם זכה

 

"שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר, הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר: (משנה פרקי אבות, א', ט)

 

"פירשו מכשפה לא תחיה. לא יעמידנה בדין סנהדרין אלא כל היודע שהיא מכשפה יקדים להורגה. וכל הקודם זכה. ואם יביאנה לב"ד שמא תעשה מכשפות להינצל. וכן הוא אומר גבי כנעניים לא תחיה כל נשמה. שלא יביאם לב"ד. וכן מצינו בשמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד.  (פירוש בעלי התוספות על שמות פרק כ"ב, י"ז)

 

"לפי דאין מכשפות מועיל אלא א"כ רגלי המכשף עומדים על הארץ. כדאמרינן במעשה שמעון בן שטח שהגביהו הבחורים הכשפניות והחרטומים רצו להוציא את הכנים מתחת רגליהם לעשות מכשפות ולא יכולו: (פירוש בעלי התוספות על שמות פרק ח', פסוק י"ב)

 

 

"בכוחות משותפים עלה בידי הורקנוס וחרתת להכות את צבא אריסטובולוס ולשים עליו מצור בירושלים. אולם, לא היה בכוחם לכבוש את העיר המבוצרת ורבת האוכלוסין.

"אחד ממאורעות המצור הידועים לנו קשור בחוני 'המעגל', מאנשי המופת והצדיקים של הדור ההוא. כינויו בא לו משום שפעם, בזמן בצורת, התפלל חוני על העם שיוריד לו ה' מטר. הוא חג מעגל והכריז באזני אביו שבשמים שלא יצא ממנו, עד שייעתר לבקשתו. הקדוש-ברוך-הוא נענה לו, כמו אב שאינו יכול לסרב לבקשת בנו האהוב (מסכת תענית, פ"ג, ח'). בזמן המצור תבעו אנשי הורקנוס מחוני זה לקלל את אנשי אריסטובולוס הנצורים. משמיאן לעשות זאת וביקש מה' שלא ירע לשום צד, כי 'אלה הם עמך והנצורים כוהניך', סקלוהו. (קדמוניות, י"ד, 24-22).

 

בזמן המצור נהגו אנשי הורקנוס במרמה עם הנצורים. הם נטלו מהם כסף והבטיחו לספק להם בהמות קרבן למקדש, אך לא קיימו את הבטחתם (קדמוניות, י"ד, 28/25). התלמוד מספר סיפור דומה. אך גורס שאנשי הורקנוס העלו חזיר תמורת הכסף שקיבלו (ת"ב, סוטה, מ"ט, ע"ב)

 

"אגדות אלה אינן יכולות להתקבל כפשוטן, אך דומה שמשתקף מהן המורא של שנאת-אחים, שהחלה לעשות שמות ביהודה, והביאה על העם אסונות רבים. ואכן, בעוד שני האחים ערוכים לקרב, הופיעו לגיונותיה של רומי בסוריה. המאבק ביניהם לבש עתה צורה חדשה. ההכרעה לא יכלה ליפול בשדה-הקרב, כי  אם על-פי תמיכתה של רומי. באחד משני האחים.    (א. רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 147/146)

 

השמידו את מבקשי הפתיחות

והיו לאצולה ושליטים

 

"הרכב האצולה וצביונה השתנו במידה רבה. האצולה של התקופה הקודמת שחלק נכבד ממנה התיוון, הושמדה בחלקה במלחמות הממושכות ביהודה; חלקה הסתלק מן הארץ, לאחר שלא יכול היה להיעזר בסורים שיגנו עליו, ויתרה - אפילו נשאר בארץ וחזר בו מייוונו[[5]]- איבד, כגוף ציבורי, את השפעתם הקודמת. לעליית השפעתם של החשמונאים נתלוותה עליית משפחות חדשות, שמהן נוצרה האצולה החשמונאית. אלה שנטלו חלק בפעולות החשמונאים ובמלחמותיהם קיבלו משרות ותפקידים, נחלות ומתנות, והפכו למעמד-אצולה חדש. הכהונה - שהיוותה חלק חשוב של האריסטוקרטיה היהודית - אף היא טוהרה מיסודות שהיו קרובים למתיוונים (מקבים, א', ד', 42) ומשפחות כהונה חדשות עלו בה לגדולה.  החשמונאים ממשמר יהויריב, הם דוגמה אופיינית לתופעה זו. כן ניתן להצביע על אלעזר בן יאסון ובניו ששימשו בשירות-החוץ של החשמונאים, ושהיו ככל הנראה ממשפחת כוהנים ותיקה ומכובדת, וכמוהם גם אבפולמוס בן יוחנן, שאביו עסק ב'מדיניות חוץ' בימי אנטיוכוס ה-3 ואבפולמוס עצמו שימש שליח של יהודה המקבי לרומא, יחד עם אלעזר בן יאסון. משפחת חוניו ומשפחת בלגה איבדו לעומת זאת הרבה מהשפעתן, ולמשפחת טוביה, שהיתה החשובה במשפחות האצולה המיוונת, אין זכר באצולה היהודית החדשה.

 

"משפחות חדשות, שנוספו לאצולה, באו גם  מאזורי הספר והכיבוש של החשמונאים, אחת מהן הייתה משפחת אנטיפטרוס, שמילאה תפקידים מרכזיים במינהל ובצבא של החשמונאים. מקרה דומה, שסיומו היה שונה אמנם, היה זה של תלמי בן חבוב, מושל יריחו שרצח את שמעון החשמונאי.

 

"רווחה מסוימת פקדה גם את מעמד האיכרים היהודי. בחלקים מסוימים של ארץ-ישראל הם השתחררו מן הכפיפות לערים ההלניסטיות. כן פתחו הכיבושים החשמונאים אזורי התיישבות והגירה לאוכלוסיה היהודית הצפופה ביהודה, ולפחות למשך תקופה מסוימת נהנו האיכרים היהודים מן האפשרות להתיישב על הקרקע בתנאים נוחים.

"מובן שלא רק האיכרים נהנו מן האדמות שנכבשו. חלק גדול מן הקרקעות עבר לידי השליטים, מהן הם נטלו הכנסות גבוהות יותר באשר עובדיהן היו אריסים, ולא איכרים חופשים. אף האצילים - שרי-הצבא והפקידים הגבוהים - קיבלו נחלות-אדמה במתנה לאות הוקרה או כתמורה לשירותים הרבים למדינה המתפתחת. מכל מקום הביאה התרחבות טריטוריאלית זו להתעצמות החקלאות היהודית בארץ.

"עם התעשרותה של הארץ התעשרו גם השליטים החשמונאים. אמנם אין אנו יודעים מה היו השיטות לגביית מסים ומכסים בארץ, אך אין ספק שהנטל הכבד שרבץ על התושבים בימי הסלווקים - הוקל. אולם לא ייתכן שגביית מסים נפסקה כלל, ובאשר למכסים ברור שהחשמונאים גבום בערי-הנמל בקדמוניות, י"ד 250-249, נשתמרה תעודה מימי יוחנן הורקנוס ה-1, המכילה החלטה של הסינאט הרומי בנוגע ליהודים, האומרת: 'ושום מלך או עם המייצאים (סחורות) מארצם או מנמליהם, לא יהיו פטורים ממכס, מלבד תלמי...'. גם האוצרות העצומים של בית-המקדש היו בשליטתם של הכוהנים הגדולים מבית חשמונאי.    (א. רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 147/146)

 

 

 

ראשית השלטון הרומי בארץ-ישראל

 

"בעוד בני שלומציון נלחמים זה בזה, השתלטו לגיונותיה של רומא על המזרח, תחת פיקודו של פומפיוס. ההשפעה הרומית במזרח ראשיתה בשנת 189 לפסה"נ, אחר ניצחונה על אנטיוכוס ה-3 בקרב מאגנסיה. מתקופה זו מתחילה רומי להתערב בעניני המדינות שבמזרח: מלכות הסלווקים והתלמים, מלכות פרגמון, ארמניה, ביתיניה, יהודה ומדינות וערים רבות אחרות - אולם אין היא מטילה עליהן את שלטונה הישיר. רק בשנת 130 לפסה"נ בערך נעשה צעד להטלת שלטון ישיר, עם הפיכתה של מלכות פרגמון לפרובינציה רומית בשם 'אסיה'. תנופה מחודשת מקבלת השתלטות זאת עם מסע המלחמה של פומפיוס נגד מתרידת, שנערך בשל התערערות מעמדה של רומא במזרח. אי-הסדר וחוסר-הבטחון עקב מכת שודדי-הים, התקפות מיתרידת מלך פונטוס, שהיה הכוח המדיני והצבאי הבולט שהעז להתנגד להגמוניה הרומית, על הרומאים ובעלי בריתם והעובדה שהתערבות רומית ללא שלטון ישיר לא הועילה, המריצו את רומא להתערבות פעילה באסיה. התפקיד לסיים את המלחמה במתרידת הוטל על פומפיוס, אשר הסדיר את ענייני המזרח בהתאם לאינטרסים של רומי לאחר נצחונו.

 

מדינת הקיקיון של המקבים

אבן נגף ליהדות א"י

 

במהלך מלחמה זו מגיעים הצבאות הרומיים לסוריה והופכים אותה לפרוביציה רומית. האחים החשמונאים, הנלחמים זה בזה, פונים עתה אל סקאורוס, אחד מקציניו של פומפיוס, ומבקשים את תמיכתו. סקאורוס נענה לבקשת אריסטובולוס ומצווה על הנבטים, שפלשו ליהודה, להסתלק. אריסטובולוס מנצל את נסיגתם. מתקיפם בדרך ומנצחם בקרב. אולם בכך עדיין לא נקבעה מדיניותה של רומי סופית. שכן בינתיים מגיע פומפיוס לגבולות הארץ, והוא מזמין את בעלי-הריב להופיע לפניו.

 

"יוסף (קדמוניות, י"ד, 41) ודיודורוס הסיקילי (מ', 2) מספרים, שגם משלחת של 'העם' הופיעה בפני פומפיוס. זו ביקשה שיבטל את שלטון המלכים החשמונאים ויחזיר את שלטון הכהונה. את מי בדיוק ייצגה משלחת זו אין אנו יודעים, אך מתקבל על הדעת שלפנינו ביטוי למאווייהם של אותם חוגים שנלחמו בשעתו בינאי, התנגדו ליוחנן הורקנוס והסתייגו מפעולותיהם של בני מתתיהו. הם קיוו, אולי, שפומפיוס יסכים לכונן ביהודה שלטון של כוהנים גדולים, הקשורים ותלויים במועצות המייצגות את העם ובחכמים. מכל מקום, בקשתה של המשלחת נדחתה. שכן רומא העדיפה בדרך כלל קשרים עם נסיכים מקומיים על קשרים עם גופים רחבים עממיים.  (א. רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", הוצאת "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 194-193)

 

"את הבחירה בין הורקנוס לאריסטובולוס דחה פמפיוס בינתיים. הוא ביקש להיכנס קודם לארץ, כדי לא לתת שהות לצד המקופח להתכונן למלחמה עמו. תכסיסיו של פומפיוס עוררו את חשדו של אריסטובולוס, והוא החל לנקוט צעדים להתגונן בפני רומי. פומפיוס חדר לארץ והגיע עד יריחו. אריסטובולוס ניסה אמנם, לבוא עמו לידי הסדר של שלום. אך חלק מאנשיו מיאנו להניח לרומאים להכנס לירושלים. פומפיוס השתמש בכך כבאמתלה לאסור את אריסטובולוס ועלה על העיר. מתנגדיו של אריסטובולוס פתחו את שעריה בפני הרומאים, אך תומכיו השתלטו על הר-הבית והחזיקו בו. פומפיוס הטיל מצור על הר-הבית ואחרי קרבות מרים, שנמשכו שלושה חדשים, ותוך ניצול מנוחת השבת של היהודים לבניית סוללות המצור, כבש את בית המקדש. הרומאים פרצו פנימה וטבחו את הכוהנים, שהוסיפו לשרת בקודש ללא הפוגה. פומפיוס עצמו נכנס בעזות מצח לקודש הקודשים. למחרת ציווה המצביא הרומי לטהר את המקדש ולחדש את עבודת האלוהים. את השלטון הוא מסר לידי הורקנוס הנכנע והצייתן ואילו את אריסטובולוס הגאה והסרבן לקח לרומא.

"הפגיעה החמורה ביותר של פומפיוס ביהודים היתה בשינויים שהכניס בגבולות יהודה. הוא בטל את כל כיבושי ינאי ואף חלק מכיבושי קודמיו. הטריטוריות של הערים ההלניסטיות נלקחו מיהודה וסופחו לפרובינציה של סוריה והערים עצמן שוקמו וקיבלו מחדש מעמד של פוליס. בין הערים הללו נמנו גדרה בעבר הירדן, בית-שאן (סקיתופוליס), עזה, מרשה ויפו. בכך קבע פומפיוס את קו המדיניות הרומית, אם כי את פרטי ההסדר השלים יותר מאוחר נציב סוריה גאביניוס. מכל מקום עקרונות מדיניות זו היו ברורים למדי. השלטון ביהודה צריך להיות בידי אדם נאמן לרומא. היהודים אינם צריכים לשלוט על טריטוריות מעבר לגבול התפשטותם האתנית. לכן הושארו בידם הגליל ואדום המזרחית. ואילו אזורי עבר-הירדן וחוף-הים, שנכבשו בחלקם רק כעשרים שנה קודם לכן, נלקחו מהם.

"כן הנחה את הרומאים עקרון נוסף והוא הסתמכות על הערים ההלניסטיות במזרח, כעל נקודות-משען לשלטונם, להנהלת הארצות הכפופות להם ולשמירת הבטחון והסדר. גם קרבה תרבותית מסוימת השפיעה בכיוון זה של תמיכה ב'הלנים' כנגד ה'ברברים'. מבחינה זו חזרה רומא למלא את תפקידה שלל השושלת הסלווקית, שהייתה מגינת ההלניזם. מובן שגגישה זו הייתה מנוגדת לאינטרסים של היהודים, שהרי המדינה היהודית נבנתה על חורבותיו של ההלניזם במזרח.

 

לאחר 70 שנות מלחמה

החליפה רומא את הסלווקים

 

"פומפיוס חזר לרומי והשאיר את סקאורוס כנציב בסוריה (62-65 לפסה"נ) הלה נלחם בנבטים ובמלחמה זו הסתייע באנטיפטרוס. ידידו ועוזר של הורקנוס, אשר השתדל לטפח קשרים הדוקים עם הפקידים הרומיים במזרח. לאחר זמן-מה בא גביניוס לשמש כנציב בסוריה במקומו של סקאורוס (55-57 לפסה"נ).  (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני",  "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 195/193)

 

"באותו זמן התקומם  אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס, נגד הורקנוס דודו. הורקנוס לא יכול היה להחזיק מעמד בפניו ואלכסנדר השתלט על כל הארץ פרט לירושלים. מובן שעל-ידי מלחמתו בהורקנוס הפך אלכסנדר אויב לרומי, שהרי היא מינתה את הורקנוס לשליט ביהודה. ואכן גאביניוס נחלץ לעזרתו של הורקנוס, נלחם באלכסנדר והצליח לגבור עליו. מרד זה והמרידות שלאחריו חיזקו עוד יותר את מעמדו של הורקנוס כנאמן של רומי והרחיקו את סיכויו של אריסטובולוס לחזור לשלטו.

"אריסטובולוס נמלט בינתיים משביו ברומי, חזר ליהודה ועורר בה מרד חדש. אך גם מרד זה דוכא על-ידי גאביניוס. כן מרד שנית אלכסנדר בנו, שהרג רומאים שנמצאו אותו זמן בארץ, אך בסופו של דבר, גם הוא נוצח בקרב. מכל מקום, המרידות החוזרות ונשנות והסיוע הרב למרדים מצד התושבים היהודים בארץ, מעידים על אהדתם לאריסטובולוס ובניו... קיצוץ גבולותיה של יהודה וטיפוח הערים ההלניסטיות היו למורת-רוחם.

"בשנת 54 לפסה"נ קיבל קראסוס לידיו את הנציבות בסוריה. בואו למזרח כוון למלחמה בפארתים, ופעולותיו ביהודה היו גם הן חלק מתכניתו זו. הוא שדד את האוצרות העצומים שהיו בבית-המקדש,  לצורך ניהול המלחמה. בכך הגביר את האיבה לרומי. קראסוס עצמו נהרג לאחר זמן קצר (53 לפסה"נ) בקרב נגד הפארתים.

"באותו זמן נמשכה ביהודה ההתמודדות בין תומכי אריסטובולוס להורקנוס ואנטיפטרוס. קאסיוס, שהחזיק בסוריה אחר מות קראסוס, דיכא את תומכי אריסטובולוס. הוא הרס את העיר טאריכאי (מגדל) שלחוף הכינרת והרג את פיתלאוס שעמד בראש תומכי אריסטובולוס.       (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 195/193)

 

אנטיפטרוס והורדוס מחליפים

את המכבים בשלטון

 

"קיסר אישר וגם חיזק את מעמדם של הורקאנוס ואנטיפטרוס ביהודה. הוא החזיר ליהודים את יפו וחלק מעמק יזרעאל. לאנטויפטרוס העניק אזרחות רומית ופטור ממסים ומינה אותו ל'אפוטרופוס של יהודה'. אנטיפטרוס החזיק בידו למעשה את רסן השלטון ביהודה, אם כי לכאורה היה כפוף להורקאנוס.

"אנטיפטרוס חיזק את מעמדו גם על ידי מינויו של פצאל בנו למושל ירושלים ושל הורדוס בנו למושל הגליל. בגליל היתה תסיסה מרובה, גם משום שהאהדה לחשמונאים הייתה חזקה בחבל-ארץ זה וגם משום שהחייאת הערים ההלניסטיות ע"י רומי עוררה את איבת הגליליים, שפשטו מפעם לפעם על ערי סוריה. מעשהו הראשון של הורדוס היה לתפוס את חזקיהו, מנהיג המורדים הגליליים, ולהרוג אותו ואת אנשיו ללא משפט.

"מעשי-רצח זה עורר כעס גדול בירושלים. תחת לחץ כבד נאלץ הורקאנוס לתבוע את הורדוס לדין הסנהדרין. הורדוס בא לעיר להישפט, ועמו שומרי ראשו. הוא התנהג לא כנתבע אלא כמנצח. סקסטוס, נציב סוריה שלח מכתב אל הורקנוס ובו הזהירו שלא לפגוע בהורדוס... משנוכח הורקאנוס שהסנהדרין נוטה לחייב את הורדוס בדין, דחה את המשך המשפט ליום המחר, והשפיע על הורדוס להסתלק מהעיר.

"הורדוס עזב את העיר  ובא לסקסטוס שמינהו למושל על קוילה-סוריה. עתה ביקש הורדוס לנקום באויביו וגם בהורקאנוס, ורק בקושי הצליחו אביו ואחיו להניאו מכך. על כל פנים, כבר בשנותיו הראשונות ניכרים בהורדוס קווי אופי המאפיינים אותו כל ימיו; מרץ בלתי נלאה בכל מעשיו, אכזריות במאבק עם אויביו מבית, וצייתנות גמורה לדרישותיה וצרכיה של רומי.

"לאחר זמן לא רב נרצח יליוס קיסר ברומי (44 לפסה"נ) ומלחמת אזרחים פרצה שוב באימפריה. קאסיוס, מרוצחי קיסר, הגיע למזרח על מנת לאסוף צבא ואמצעים לקראת ההתמודדות עם אוקטבינוס ואנטוניוס. הוא גבה באכזריות כסף רב מיהודה, ועורר בכך מחדש את רוחות המרד בארץ. בקרב האצולה שביהודה חזקה הייתה האיבה לאנטיפטרוס וביתו, על שזכו במעמד כה חשוב בארץ. ומאליכוס, אחד ממקורביו של הורקאנוס, הרעיל את אנטיפטרוס. לאחר זמן קצר ראו בני אנטיפטרוס נקמה במאליכוס, כשנהרג בפקודת קאסיוס על-ידי הרומאים. אך הרוחות בארץ לא שקטו. בירושלים פרצה התקוממות נגד פצאל, אך זה הצליח לדכאה. גם אנטיגונוס בן אריסטובולוס הרים את נס המרד בגליל, אך נוצח על-ידי הורדוס.

"בינתיים ניצחו אנטוניוס ואוקטביאנוס את אויביהם, קאסיוס וברוטוס, בקרב בפיליפי שבמקדוניה (42 לפסה"נ). משהופיע אנטוניוס המנצח במזרח נזעקו אליו שליחים מן היהודים בטרוניות על בני אנטיפטרוס וגם על הורקאנוס. אולם השליט הרומי החדש, כקודמו יוליוס קיסר, ביכר להשאיר אותם על כנם.

"שוב הייתה ידו של בית אנטיפטרוס על העליונה במאבק על ההשפעה והשלטון ביהודה... אולם פלישת הפארתים לסוריה (40 לפסה"נ) הדיחה אותם לפתע מן השלטון וחידשה את שלטון בית חשמונאי. כשאנטיגונוס בן אריסטובולוס עלה למלוכה, דומה היה שנטרפו קלפיהם של בני אנטיפטרוס. אך דווקא מתוך מאורעות אלה עלה הורדוס לשיא כוחו., כמלך ביהודה. שלטונו הקצר של אנטיגונוס היה בבחינת 'שירת הברבור' של בית חשמונאי.   (א. רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת  הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 199/198)

 

 

 

 

 

[1] כל שוכני חצי-האי ערב והסהר הפורה  היו ערבים שמים, ונטלו חלק במלחמה  בכובשים הפרעונים, היוונים, הרומאים, הסלווקים, הביזנטים ונוסעי הצלב

 

[2] ראה הערה קודמת

 

[3] ראה הערה קודמת

 

[4] בן שטח זה גדול קנאי דת העוולה היה, ושופך דמי נקיים. וראה להלן

 

[5] בן שטח זה גדול קנאי דת העוולה היה, ושופך דמי נקיים. וראה להלן

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות