השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

זקני ציון והיהודים הסמויים

 

"הפרוטוקולים של זקני ציון" יצרו את "היהודים הסמויים"; "פולנים ויהודים בין שתי מלחמות עולם";

 

האם "הפרוטוקולים של זקני ציון'' זיוף אנטישמי, או תיעוד של שלטון קהל "בני הגבירה" הרוסי, רבני עוולה, שחיתות ורוע-לב, שהורידו את היהודים למחילות חשוכות, עם לאומנות וסגירות, שאת שפת המדינה בה ישבו מאות שנים הם לא ידעו, ולכול מקום אליו הגיעו עוררו רגשי סלידה ואנטישמיות. ולאחר שבריטניה הבטיחה לרבני שלטון הקהל את פלסטין והארצות הסמוכות הם הפנו את הגב ליהדות המזרח הרוסית שלהם, ועברו למזה"ת לעשות מהיהדות והאסלאם, "אזרחים סמויים";

 

 

"לפני המלחמה חייתה בפולין הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה.  היא מנתה שלושה מיליון וחצי נפש. 'ההידרדרות ביחסים אירעה כאשר זכתה פולין בעצמאות בשנת 1918. המדינה, שקמה על חורבותיהן של שתי אימפריות, האוסטרו-הונגרית והצארית, גילתה כי אחרי השינויים ההיסטוריים האלה מונה אוכלוסייתה 27 מיליון תושבים, ושליש אינו פולני. המיעוט הלאומי הגדול ביותר היה האוקראיני (16% מן האוכלוסייה), ואחריו באו היהודים (10%), הביילורוסים והגרמנים.

"החוקה הפולנית משנת 1921 פותחת במלים : 'אנו, בני העם הפולני'; כוונת מלים אלה הייתה אל נכון: 'אנו אזרחי המדינה הפולנית'. כאזרחים נחשבו רק מי שהיו חלק מן הקהילה האתנית. כלומר רק הפולנים 'האמיתיים'. המדינה החדשה שאבה את השראתה מאווירה זו, מנעה מן היהודים זכויות קהילתיות, ואף דחתה את דרישות האוקראינים לאוטונומיה בגליציה המזרחית. זו הייתה מכה קשה למנהיגי הקהילה היהודית. יותר מכל מקום אחר בעולם חשו היהודים בפולין 'כאומה'. רק מדינת ישראל העמידה בעצם הקמתה אנלוגיה לתחושה זו, שרווחה בקרב יהודי פולין. בבחירות הראשונות לפרלמנט הפולני בשנת 1919, הצביעו היהודים, ברובם הגדול, בעד רשימות יהודיות, ואילו המפלגות הפולניות זכו במעט מאוד קולות יהודיים. שני מפקדי אוכלוסים, שנערכו בשנת 1921 ובשנת 1931, היו חשובים הרבה יותר. בראשון ענו 73% מהיהודים, כי הם חשים עצמם בני הלאום היהודי, ואילו בשני הכריזו 79%, כי לשון אימם היא היידיש, ולא העברית.      (גבריאלה נסים וגבריאלה אשכנאזי, "היהודים הסמויים", דביר, עמ' 113)

 

"... היהודים לא נתפסו על ידי מנהיגי הפולנים כקבוצה שיש להפוך לחלק מן העם הפולני, אלא כאיום העיקרי לעם הפולני*). זה היה האיום על העצמאות הפולנית, על התפתחותה של בורגנות פולנית. זה היה הגיס החמישי הבולשביקי. היהודים נתפסו כאיום. לאמיתו של דבר, היו היהודים סמל של החולשה והתסכול של האומה הפולנית. ככל שפולין חשה עצמה בטוחה פחות כאומה עצמאית, כן עלה והתחזק ה'איום' היהודי, כביכול. וכך התפוצצה השנאה ליהודים בעת המשבר הכלכלי של שנת 1929. המיתוס הקתולי בדבר 'העוצמה השטנית' היהודית שימש היטב את הפולנים כדי לתרץ את מגבלותיהם ופחדיהם.

"סיבה נוספת הייתה נוכחותם הבולטת והגלויה לעין של היהודים ברחבי המדינה הפולנית. בעוד שהאוקראינים והביילורוסים חיו בחבלי ארץ מוגדרים (בעיקר בשטחי הספר של גליציה המזרחית) ישבו היהודים במרכזים הכלכליים והתרבותיים החשובים ביותר של פולין. הפולנים התקשו לשאת את העובדה כי 352,659 יהודים חיים בוארשה, עיר הבירה, ומהווים כ-30% מכלל תושבי העיר. ובלודז', שהייתה מרכז תעשייתי חשוב, חיו 202,497 יהודים (33.5%), ואילו בקרקוב הם מנו רבע מכלל תושבי העיר. גם העובדה שברחוב ירושלים בוארשה דיברו התושבים בלשון לא מובנת לפולנים והאמינו בדת השונה מדתם, לא נשאה חן בעיני הלאומנים הפולנים. בעיניהם היה מרכז הבירה נתון לשליטת תרבות אחרת, המהווה עולם בפני עצמו. לעתים קרובות כינו הפועלים את הרובעים שבהם גרו יהודים 'היבשת השחורה', כאות לסלידתם מן היהודים. ועוד: היהודים לא התרכזו במקום אחד, ולא תבעו לעצמם שלטון אוטונומי בחלק כלשהו של המדינה הפולנית, אלא היו מעוניינים לקיים אורח חיים יהודי הן מבחינה פוליטית והן מבחינה תרבותית, בקרב האומה הפולנית. בעיני הפולנים דומה היה הדבר למישהו המקים לו מדינה בתוך מדינתם! זו הייתה תופעה בלתי נסבלת במדינה שעצמאותה עדיין לא הייתה מבוססת והיא לא חשה בטוחה, בעיקר כשבמזרח ריחף האיום הרוסי ובמערב - האיום הגרמני. (גבריאלה נסים וגבריאלה אשכנאזי, "היהודים הסמויים", דביר, עמ' 114)

*) בניגוד ליהודי האמריקני, הצרפתי, האיטלקי, הסורי והעיראקי, שלא נבדלו מתושבי הארץ, בלבוש, בשפה ובמנהגים. יהדות מזרח-אירופה בשלטון קהל היודנראט, הוחזקה במנהרות חשוכות, שגם לאחר מאות שנים, לא ידעו את שפת הארץ, וזרים היו  להשכלה ולקדמה הטכנולוגית שצמחה מחוץ למושבותיהם

 

"'הפרוטוקולים של זקני ציון'', אותו זיוף אנטישמי אוניברסלי, שבו תוארה 'המזימה היהודית להשתלט על העולם', נמכרו בהצלחה רבה. בהקדמה למהדורה פולנית של 'הפרוטוקולים', שראתה אור בשנת 1919, נכתב: 'עלינו להביא בחשבון כי היהודים הם אויב פנימי עיקש, שמפניו עלינו להתגונן, אם אין רצוננו שפולין תהפוך לעיי חורבות, ותחתיה תקום המדינה היודו-פולנית, שלה מייחלים היהודים'.

"וכיצד היה אפשר להתגונן מפני אותם יהודים ? מפני אותו 'איום'? לא רק בדחיית דרישותיהם הקהילתיות, אלא גם במניעת כל ניסיון השתלבות בחברה הפולנית: היהודים שיצאו מקהילתם וניסו להשתלב בחברה הפולנית, נתפסו על ידה כמשחיתי הזהות הלאומית הפולנית. כך כתב רומן דמובסקי, מנהיגה ומעצב הגותה הפוליטית של המפלגה הדמוקרטית-הלאומית : ההשתלבות בחברה מצד מספר כה גדול של יהודים תביא להריסתנו, וזאת משום שהיהודים, מטבע גזעם, דוגלים בערכים אחרים, הזרים למערכת המוסרית שלנו, ומסכנים את חיינו'. בעיני הימין לא הייתה כל אפשרות לחיים משותפים: היהודים היו מסוכנים כמיעוט, ומסוכנים יותר אילו היו מנסים להשתלב ולהיטמע בחברה הפולנית. הפתרון היחידי לבעיה היה: הגירה. החל משנות השלושים הופיע הפתרון הזה רשמית במצע המפלגה הדמוקרטית-לאומית.

 "וכיצד היה אפשר לחולל את ההגירה הזאת? בעזרת 'פולניזציה' של הכלכלה, החרמת הסחר היהודי, הנהגת מכסות מגבילות של סטודנטים יהודים באוניברסיטה והרחקתם ממשרות ממשלתיות. קריאתו של ראש הממשלה הפולני, הגנראל סקלאדקובסקי בשנת 1936, נהפכה לקריאה רווחת: פגיעות פיסיות ביהודים - לאו; מאבק כלכלי בהם, אדרבה. לאחר שיידחקו לפינה, מבחינה כלכלית, ייאלצו היהודים, בלית ברירה, לעזוב את פולין. כך חשבו המנהיגים הפולנים. הקיצונים מימין רצו לזרז את יציאת היהודים, ואילו המתונים הציעו הגירה 'ספונטנית'. בשמאל הפולני באותה תקופה לא הייתה אנטישמיות מפותחת, אך גם בו רחשה הלאומנות מתחת לפני השטח. הם אמנם הציעו ליהודים להשתלב בחברה הפולנית, אך התנגדו בתוקף לרעיון, כי ימשיכו לחיות בפולין כמיעוט לאומי. יהודי, לשיטתם, יכול להפוך לאזרח טוב רק אם נטש את מסורתו התרבותית והדתית, הפסיק לדבר יידיש, שאותה כינו בזלזול ז'רגון, ולחנך את ילדיו בבתי ספר יהודיים, והחל לנהוג כפולני 'בן תרבות'.

 

"בעיני השמאל, התרבות היהודית הייתה שריד מן התקופה הפיאודלית. בהפכו לפולני, היהודי משתחרר מן האמונות התפלות של העולם הפרימיטיבי, אשר אפיינו את קיומו מאות בשנים ועוררו בשל כך את שנאת הסביבה. ואילו לסוציאליסטים היהודים, אנשי הבונד, שביקשו מן השמאל הפולני לגלות סולידריות עם מאבקם של היהודים לאוטונומיה תרבותית-לאומית, השיבו השמאלנים הפולניים: 'אתם מעוניינים בקיום הגטו של ימי הביניים, ואילו אנו מציעים לכם להפוך לאזרחים פולנים טובים. אתם מעוניינים בעבר, ואנו מציעים לכם את התרבות, את העתיד'.  (גבריאלה נסים וגבריאלה אשכנאזי, "היהודים הסמויים", דביר, עמ' 115)

 

שלטון הקהל - כנופיות פושעים,

פושטים עור העניים

 

"מכיוון שהמשטר הסוציאלי של הקהילה עמד בעינו גם אחר ביטול האוטונומיה בשנת 1844, לא חל גם כל שינוי לטובה בתופעת שלטון הכנופיות. התזכיר העברי שנשלח למיניסטר הפנים בשנת 1852 בשם 'עניי ק"ק מינסק' הוא כולו זעקת הדל על תועבות 'המנהיגים הרעים, עזי הפנים הרשעים'. 'משוד עניים עשו חיל', כש'גזילת עניים בבתיהם'. הממונה על גביית המסים והממונה על גיוס הרקרוטים שולטים בעזרת מנגנון גדול ולעת צורך עומדים לרשות כל אחד מהם עשרים אנשי צבא. לא די בכך שלפי שיטתם בחלוקת המסים חובלים מן העניים והדלים את כלי בתיהם, בגדיהם, הכרים והכסתות 'ועורם מעליהם מפשיטים'; מוסיפים מרמה על שוד בחשבונות שוא, כגון תביעת תשלומים לסילוק עודפי מסים מלפני שלוש עשרה שנה, שלא היו ולא נבראו; גוזלים מן העניים את כספם בגביית תשלומים בלי אישור קבלה ובהטלת דמי-גביה לטובת עצמם. אפילו מגבית 'פדיון נפש' לצדקה לעניים משמשת להם שעת כושר למעילה בכספי הציבור. מקור נוסף לצבירת רווחים בידי הכנופיה הוא זיוף רשימות החייבים בגיוס לטובת העשירים.   (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 119) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 273)

 

שלטון הקהל מונע לימודי-חול

 

"האוכלוסיה היהודית, שהייתה רובה ככולה דבוקה לערכיה של היהדות המסורתית*), ראתה ביזמתו של השר אוברוב, לפתוח בתי ספר לילדי היהודים מזימה מוסווית נגד היהדות**), ורק משכילים בודדים מקרב היהודים הביעו התלהבות לגבי היזמה הזו. כדוגמה קלאסית לתגובה של המוני היהודים, תשמש 'קבלת הפנים' הצוננת והנזעמת שנערכה לד"ר מ. לילינטאל, בביקורו בקהילת מינסק בשנת 1841, כדי להצביע לפרנסיה על היתרונות של בתי הספר מטעם הרשות לילדי היהודים. הד"ר לילינטאל הוקע על-ידי הפרנסים וה'עמך' כאחד ונאלץ לעזוב בבושת פנים את מינסק כשהוא מלווה בקריאת ההמון שחציה רוסית וחציה אידית: 'שקאלס, נע ז'עלאיים!' (בתי-ספר לא רוצים) - ביטוי שהפך סמל למאבקה של היהדות האורתודוכסית נגד ההשכלה הכפוייה מטעם הרשות בימים ההם.        (מ. ברגר, "העבר", לדברי ימי רוסיה, י"ט, עמ' 128)  (מ. גבאי, "משעבד",עמ' 256)

*) מסורתית היתה לגבי יהדות המזרח הרוסי, ולא בהשוואה עם קהילות היהודים בעולם

**) ללמד אותם כתיבה וקריאה, חשבון והיסטוריה, זו "מזימה מוסווית נגד היהדות"

 

 

ספר הקהל = כתב פלסתר

 

יצחק מאור - "הליבראלים הרוסים במאה ה-19 ושאלת היהודים"; "...בשנת 1869 הופיע כתב-הפלסתר בשפה הרוסית 'ספר הקהל' כתוב בידי המומר להכעיס והמלשין יעקב בראפמאן. ספר זה נעשה עד מהרה מעין 'שולחן ערוך לכל שונאי ישראל ברוסיה, וממנו ינקו הצוררים למיניהם בציבוריות, בעיתונות ובחוגי הממשלה. בשנת 1876 נתפרסם כתב-שיטנה נוסף על היהדות, מ'יצירתו' של הכומר הקתולי לשעבר היפוליט ליוטוסטאנסקי על הנושא: 'על השתמשות היהודים בדם נוצרים'... להשלמת התיאור נוסיף עוד את הפוגרום באודיסה, שהתחולל בימי חג הפסח 1871 ואת משפט עלילת הדם בקוטאיס שבקאוקז ב-1879. (יצחק מאור, "העבר", לדברי ימי רוסיה, ג, עמ' 96) 

 

 

יצחק א. לויטאץ, משיב ליצחק מאור: "מה הוא שלטון קהל"

"החברות היהודיות ברוסיה:

"במאמר זה ניתן תיאור של החברות בקהילה היהודית ברוסיה... ידיעותינו מיוסדות על שלושים כתבי-יד של פנקסי חברות, שהועתקו או נצברו לפני מלחמת העולם השניה בספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, ביווא בווילנא וממקורות פרטיים... פינה זו של חיינו החברתיים טרם נחקרה כהלכה, ואפילו לתקופה המודרנית אין לנו מחקר סוציולוגי על החברות.

 

בראפמאן מוציא-לאור

פנקס קהל מינסק

 

"ביחוד הוזנח שטח עבודה זה בנוגע ליהודי רוסיה. שווה בנפשך: היו אלף קהילות ברוסיה בתקופה שאנו דנים בה, בכל קהילה  היה פנקס הקהל ופנקסים של עשרות חברות. מתוך אלפי הפנקסים האלה נשארו לנו אולי חמישים פנקסים, גם אלה לא היו נשמרים לולא הייוא והספריה הלאומית, ומספר המאמרים שנכתבו על נושא זה נער יספרם. דוקא שונאינו ומקטרגינו התענינו בנושא זה ועשו מזה חיצי רעל וסם המוות. בחתירה לקראת הבנה סוציולוגית של חיינו הפנימיים עלו שונאינו עלינו. המשומד יעקב בראפמאן הוציא לאור את הפנקס היחידי המלא של קהילה יהודית ברוסיה. (תרגום רוסי של פנקס קהל מינסק, 1888 - 1882. תורגם לגרמנית והופיע בשני כרכים בלייפציג, 1928).      (יצחק א. לויטאץ, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה, ד', עמ' 95)  (מ. גבאי, "משעבד",  עמ' 204)

 

שלטון קהל = זקני ציון ?!

 

"... בראפמאן כתב גם את הספר היחידי על החברות ברוסיה EBPNEKNE GPATCTBA ווילנא 1868), הקדמתו של המשומד והערותיו ל'ספר הקהל' מלאות שנאה ושטנה ל'מדינה בתוך המדינה' ויש יסוד להשערה שמגרעין זו נולדה אגדת 'זקני ציון' שעלתה לנו בייסורים כה רבים. וכשניסו יהודים מלומדים כביכול להוכיח, שלא בצדק, שספרו של בראפמאן הוא זיוף, כתבו מתוך סניגוריה ללא ידיעת העובדות, הגיעה השעה לגול חרפה זאת מעלינו. סדרים אלה לא נשתנו בהרבה במשך מאות בשנים בארצות השונות. כוחה של החברה לקיום הקיבוץ היהודי התגלה בייחוד לאחר ביטול הקהילה ברוסיה על-ידי הממשלה בשנת 1840. מזימת הממשלה להרוס את החיים הציבוריים של היהודים עלתה בתוהו*). החברה קיבלה על עצמה רוב תפקידי הקהילה והמשיכה לדאוג לקיום הציבור היהודי המאורגן.

"החברה לא רק האריכה ימים אחרי הקהילה: היא גם קדמה לה. במיטוי (עיירה בלטביה) נוסדה חברה קדישה ב-1730 ואילו הקהילה התארגנה רק בשנת 1799.  (יצחק לויטאץ, לבקורת ספר הקהל של בראפמאן, "ציון", ג', עמ' 170)  (מ. גבאי, "משעבד",  עמ' 205)

*) יש כאן הוכחה על גודל פשעיהם של "בני הגבירה" שהרעילו את מוחות היהודים לחשוב שיש בהשכלה, ואף בלימוד שפת המדינה, משום עבירה על הדת היהודית

 

היסטוריון ד"ר י. קלויזנר מצטט מספר הקהל של בראפמאן: "קונים שלטון אוליגרכי בכסף";

 

"שלטונו של ועד הקהל, הוא ועד הקהילה, כשלצדו פועלים בית-הדין והרב, היה שלטון כמעט בלתי מוגבל על תושבי הקהילה. ועד שנת 1764 גם ועד ארבע ארצות (פולין) או ועד המדינה (בליטא), ייצג את האוכלוסיה היהודית כלפי חוץ, כלפי השלטונות, ואילו כלפי פנים נהנה מאבטונומיה כמעט שלמה. הקהל השתדל למנוע התערבות השלטונות בענייני פנים של הקהילה, ואסר לפנות אל ערכאות של הגויים בעניינים שבין יהודי ליהודי בלי רשות מהקהל. בלי 'חזקת הישוב', לא יכול היה יהודי מבחוץ להתיישב בקהילה; בלי קבלת 'חזקה' לא יכול תושב יהודי לשכור או לרכוש מקרקעין, וכן לעסוק במלאכה*). רישום על רכישת מקרקעין, או של שטר-חוב מיהודי ליהודי, היה נעשה בבית-הדין היהודי, ורק אחר-כך היו רושמים את התעודה גם בערכאות של גויים.

"שמשי הקהל ובית-הדין מילאו תפקיד דומה לזה של שמשי ערכאות של גויים, חתימה שלהם על תעודה נתנה לה תוקף. סופר הקהל, שהיה עפ"י רוב גם סופר בית-הדין ודיין, 'ספרא ודיינא', היה רושם בפנקס את התעודות, ההחלטות ופסקי-הדין, שהשמשים היו מגישים לו חתומים בידם. הקהל עמד על משמר החיים הדתיים, החברתיים, והכלכליים של הקהילה והיה דן ופוסק בענייני סדר ומשמעת, בענייני הטלת מסים וכדומה, בה בשעה שבית-הדין דן בעיקר בדיני ממונות. - -

"מסירת משרות תמורת כספים נעשה במשך הזמן לתופעה מקובלת בקהילות. במינסק נמסרה בשנת תקמ"ט (1789) משרת הספרא ודיינא לאחר הכרזה פומבית בכל בתי הכנסת בעיר ליהודי, שהלווה לקהל 2000 זהובים בלי רבית לשש שנים [י. בראפמאן: ספר הקהל ברוסית, ב' תעודה מס' 1, פטרבורג 1875], נוהג זה של מסירת משרות, החל ממשרת הרב ודיין קבוע, וגמור במשרה קטנה יותר, תמורת תשלום או הלוואה, נפוץ בקהילות ישראל בתקופה המדוברת וגרם לא מעט לירידת סדרי הקהל. לא תמיד קבל את המשרה מי שהיה ראוי לה ביותר, אלא מי שהיה בעל אמצעים והשפעה על ידי קרובי משפחה וידידים מה שקרה למשרות, קרה גם להתמנויות בקהילה. בגלל צורך תכוף בכספים התחיל הקהל למכור דרגות והתמנויות. בן אדם עשיר יכול היה לרכוש לו דרגות ולחלקן בין ידידיו...  (ד"ר ישראל קלויזנר, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה, י"ט, עמ' 55) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 206)

*) זהו משטר עבדות על-פי כל קנה מידה. משטר עבדות כזה השליטו "בני הגבירה" הרוסים בישראל. גם כאן הרעילו את המוחות לחשוב שמעשה הפשע והעוולות שהם מטיפים להם – הם מהתורה.

 

"בעיית יחסם של הפולנים אל היהודים בעת הכיבוש הגרמני צריכה להידון בהקשר אחר לחלוטין. האנטישמיות שהייתה קיימת לפני המלחמה הכינה את היהודים לתנאים של בדידות מוסרית, שהיו מנת חלקם של היהודים*): זו הייתה הטראומה של הגברים והנשים שהושמו בגטו וארשה. מחוץ לגטו החיים נמשכו כאילו לא אירע דבר, כפי שתיאר זאת המשורר הפולני צ'סלב מילוש, חתן פרס נובל, בשירו 'קמפו דיי פיורי'. לעתים קרובות הניצולים זוכרים, בשנאה גדולה יותר, את שתיקת הפולנים משהם זוכרים את ההתנשאות הנאצית. מארק אדלמן, סגן מפקד מרד הגטו, עדיין משתמש במלים קשות בדברו על 'המתחם הארי' שמחוץ לגטו: 'זו הייתה ארץ אויב. אינך יכול להבין זאת: אויב אינו רק מי שמחסל אותך, אלא גם מי שנותר אדיש [...] להימנע מעזרה ולרצוח הם היינו הך [...] היו הורגים אותך בקרן רחוב, ואיש לא עזר לך'.

"הפולנים גילו אזלת-יד מסיבות רבות: בראש ובראשונה פחדו מאוד מן הכובש הגרמני, בעיקר בשל האיום הנאצי להרוג כל מי שיחביא יהודי בביתו. הפולנים חשו עצמם כקורבנות העיקריים של הפלישה הנאצית. כפי שכבר הבחינה ההיסטוריונית הפולנית, כריסטינה קרסטן, 'מי שסובל נהפך בהכרח לאנוכי. הוא רואה בעיקר את כאבו, ואינו מבחין בסבלו של הזולת. הדבר הוא אנושי, אנושי מאוד, והוא נכון הן לגבי החברה והן לגבי יחידים בתוכה'. (גבריאלה נסים וגבריאלה אשכנאזי, "היהודים הסמויים", דביר, עמ' 118)

 

 

"הדעה הקדומה שלפיה היו היהודים אנטי-פולניים, ונסמכו על כוחות זרים כדי לממש את מאווייהם, נשענה על שני תקדימים: ועידת השלום שנערכה בפאריס בשנת 1919, והכיבוש הסובייטי משנת 1939.

"עם קריסתה של האימפריה ההאבסבורגית זכתה פולין בעצמאותה כאומה, והקהילה היהודית, למעט החרדים ויהודים שנטמעו לגמרי בחברה הפולנית, ביקשה לעצמה אוטונומיה לאומית אקסטריטוריאלית*), בהסתמכה על הצעה שהועלתה באוסטריה בשלהי המאה ה-19, ביחס לתהליך שיקום האימפריה. הצעה זו הייתה מקור ההשראה לבקשותיה של המשלחת היהודית שהשתתפה בוועידת השלום בפאריס, בשנת 1919: ייצוג בפרלמנט, אפשרות לנהל את מוסדות הקהילה באופן דמוקרטי, כדי שיהוו בסיס לארגון אוטונומי של חיי היהודים, ומועצה נבחרת של היהודים לניהול הקשרים שבין הקהילה לבין הממשלה הפולנית. שום מפלגה פולנית לא הייתה מוכנה להיענות לדרישות אלה. השמאל גרס, כי על היהודים להיטמע לחלוטין בחברה הפולנית, וראה בבקשות היהודים ביטוי לעמדות חשוכות. הימין האנטישמי התנגד לכל צורה של אוטונומיה.

 

"אפילו לא נענו היהודים במסגרת שיחות השלום, ולמרות שהשיחות בוארשה לא הניבו כל תוצאות, העדיפו הפולנים להיענות להם ולא לבוא בעול הכיבוש של בעלות הברית. וכך  אושר בפאריס, ביוני 1919, הסכם שעניינו מיעוטים לאומיים, ובו סעיפים שהוקדשו ליהודים. הראשון אפשר הקמת בתי ספר יהודיים בפולין, ואילו השני הכיר במעמד השבת כיום מנוחה שיש לכבדו. למרות שבהסכם זה כלל לא דובר על אוטונומיה ליהודים, פגע הדבר בפולנים פגיעה גדולה, והם ראו בשני הסעיפים התערבות בענייני מדינתם. גם לדידם של היהודים היה מדובר בניצחון פירוס. הפרלמנט הפולני אמנם אישר את ההסכם, אך רק לאחר שכל המפלגות גינו אותו כאנטי-פולני. מאז הלכה ורווחה הדעה, כי היהודים, משתמשים בכוחם הבינלאומי כדי לפגוע בריבונות האומה הפולנית.

"בפולין שלאחר מלחמת העולם הראשונה החלה גוברת הדרישה ליצירת אומה אחידה מבחינה אתנית. מפלגות פוליטיות מרכזיות אף דרשו את גירוש היהודים בהיותן משוכנעות שליהודים יש קשרים עם כוחות זרים מחוץ לפולין. אופיינית, בעניין זה, הייתה עמדת הימין והנהגת המפלגה הלאומית הליברלית. האידיאולוג שלהם, רומן דמובסקי, טען בספרו, שראה אור בשנת 1926, כי היהודים היו משרתי הגרמנים במשך תקופה ארוכה, והם אויבים מושבעים של פולין. לטענתו, היה ליהודים כוח עצום, והם הצליחו בתחבולות שעשו בוועידת פאריס. כל תכלית האידיאולוגיה הציונית שלהם לא הייתה אלא רצון לשלוט מפלשתינה בעולם כולו*). (גבריאלה נסים וגבריאלה אשכנאזי, "היהודים הסמויים", הוצאת דביר, עמ' 128)

*) "בשנת 1800 הוגשו לשלטונות הצריים ברוסיה  שתי תכניות שמטרתן המוצהרת הייתה 'תיקונם של היהודים' ושילובם במסגרת המדינה. שתי הצעות אלו הקשורות בשמם של הסנטור דרז'בין, שהיה גדול משוררי רוסיה באותו זמן, ושל שר-הפלך הליטאי פריזל השפיעו במידה מרובה על התהוות 'התקנה' של 1804; "לפי פריזל 'כדי לשים קץ לחוסר סדרים כזה בעם היהודי, להפסיק את השוד שראשיהם שודדים אותם, להגן על פשוטי היהודים מדכוי ולהביאם עם זה למצב המועיל למדינה יש לערוך במצבם תיקון כללי...; "בהתנהלם על-פי תקנות תורתם הקדומה, ועל-פי הפירושים חסרי הטעם של רבניהם וזקניהם המלומדים, עושים ראשיהם, לא ברור על סמך איזה  חוק, תקנות המיוחדות להם. בנוגע לירושות, חינוך, מוסר ושיטור עצמי. נוסף על כך הם נטלו לעצמם שלטון במידה כזאת ורכשו השפעה כה גדולה על פשוטי עם מבני אמונתם, עד שהללו נאלצים לשאת ללא הרהור ומתוך הכנעה גמורה, במיסיהם הכבדים, שהראשים משתמשים בהם לטובתם בלבד'...; "גם דרז'בין רואה בהנהגה העצמית אמצעי לדיכוי פשוטי העם על ידי הראשים. 'קהלים כלומר בתי-דין או מקומות הנהגה מורכבים, כמו בתי הכנסת שלהם (ר"ל הקהילות), מבחירי ראשיהם ורבניהם, הם קיימים מימי קדם ושולטים בעמם באופן שרירותי'. וראה בהרחבה "משעבד", עמ' 278

 

כלומר שהיהודי הפולני עומד מחוץ לחוק ולתקנות הנהוגים כלפי כלל האזרחים, ורק חוקי שלטון היודנראט יחולו עליו. להלן פסקה מזכרונותיו של הבל"וי  דוד יודילוביץ בעניין האיכס-טריטוריאלות: "ואותו איש קם על רגליו ורץ לקונסול הצרפתי-שויצרי והביא קוואס [שוטר איכס-טרטטוראלי של הקונסול] לאסור אותנו. התעקש אבגוסטובסקי ואמר שהוא נתין רוסי ובלי קוואס רוסי לא יזוז ממקומו. רץ בעל -דיננו שנית, הוא והקוואס השויצרי עמו, והביא קוואס רוסי - ולא מצא כבר את אבגוסטובסקי בבית. בקשו לאסור את אשכנאזי והתעקש גם הוא ואמר, שהוא עותומני ובלי זקיף תורכי לא יזוז ממקומו. וכשבא גם זקיף תורכי יצא רבי ליפא קמיניץ בכבודו ובעצמו ואמר לקוואסים, שהוא אנגלי ומלונו אנגלי ואוסר עליהם לדרוך 'על אדמת בריטניה'. וכשבא גם קוואס אנגלי קמתי אני עבדכם ואמרתי: ... (דוד יודילוביץ, "יובל ראשון לציון", עמ' 75) (מ. גבאי, "רוכב", הוצאת "קום התנער" עמ' 137)

 

*) ההכללה בין עמך, לבין "בני הגבירה" שאכלו/אוכלים את "בני השפחה", היא שאפשרה את המשך התעצמותו של ממסד היודנראט. שכן הפניית האצבע המאשימה כלפי היהודים, נתנה בידי "שלטון הקהל" את היכולת לשכנע את היהודי, שוכן המערות החשוכות, ש"כל העולם נגדנו", ולגייס אותו, את היהודי המשול לעוף בלול,  לקידום מטרות ממסד היודנראט;

 

"הכיבוש הסובייטי בשטחים המזרחיים

"למרות כל זאת, היה על הכוחות האנטישמיים בפולין ורוב התושבים להמתין ל'הוכחה מוחשית' לנטייתם האנטי-לאומית של היהודים, ולרצונם למכור את האינטרסים הלאומיים הפולנים. הדבר אירע ב-17 בספטמבר 1939, כאשר בעקבות ההסכמים החשאיים בין הרוסים לגרמנים, חדר הצבא האדום לשטחיה המזרחיים של פולין, כשבוע לאחר הפלישה הגרמנית.

"רווחו שמועות, כי המוני יהודים קיבלו את אנשי הצבא האדום כאילו מדובר בצבא שחרור. היו גם יהודים, שהשתלבו במנגנון הביורוקרטי הסובייטי, בהחליפם את הפקידים הפולנים הוותיקים. בעיני הפולנים נהפכו היהודים לאויבים, ממש כמו הגרמנים או הרוסים, אפילו היה ברור לכל, כי היהודים חשו בטוחים יותר בשטחי פולין הנתונים לשליטה רוסית, מאשר בשטחים שבשליטה גרמנית. הפולנים שמו לב רק לכך שהיהודים נוטים לטובת הכובשים. הם לא הבינו, כי היהודים עושים זאת כדי להימלט מידי הנאצים. בעיני הפולנים, עברו היהודים לצדו השני של המתרס, והם המשיכו להאמין בכך אף לאחר שהוורמכט כבש, בשנת 1941, את פולין כולה. (גבריאלה נסים וגבריאלה אשכנאזי, "היהודים הסמויים", הוצאת דביר, עמ' 119)

 

 

"המחתרת הפולנית והיהודים "הבוגדניים"

"דימוים של היהודים כאנטי-פטריוטים וכאוהדי ברית-המועצות התחזק, אם כן, במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי פולין המזרחית. כיבוש זה, שנמשך שנתיים בלבד, משנת 1939 ועד שנת 1941, הוא שטבע את הדימוי היהודי הזה, אשר נותר על כנו בכל שנות מאבקם של אנשי המחתרת הפולנית בגרמנים, וזאת למרות שהוברר יותר ויותר, גם לפולנים האדישים, כי הגרמנים עורכים ביהודים השמדת עם. בהשוואה לארצות אחרות, שהיו נתונות לכיבוש נאצי, התפתחה בפולין תופעה, שאפשר לומר, כי יותר משהיית הנדירה הייתה רווחת ומקובלת: אפשר היה להיות אנטישמי ואנטי-נאצי בעת ובעונה אחת. לאנטישמיות היה נימוק מיוחד במינו: בעיני עם לאומני כעם הפולני היא סימלה את מאבקו חסר הפשרות בבוגדים ובאויבי האומה.

"בצרפת, בתקופת שלטונו של פטן, שיתף הימין פעולה עם הנאצים, ואילו הכוחות הדמוקרטיים הגנו על היהודים. אך טבעי היה שהאנטי-פשיסטים יהיו גם מתנגדי האנטישמיות. בפולין, לעומת זאת, התרחש היפוכו של דבר. לא זו בלבד שהאנטישמיות הייתה חלק מן הפטריוטיות, אלא היא ביטאה גם תפיסת עולם דמוקרטית. בשורות המחתרת שלחמה בנאצים שיתפו פעולה כוחות דמוקרטיים, כוחות שמאליים, ואף אנשי המפלגה האנטישמית, הנציונל-דמוקרטית, וכוחות ימין אחרים, שלחמו בנאצים, למרות שרצונם היה לגרש את היהודים מפולין לאחר המלחמה. הנאצים, מצידם, ראו בפולנים עם 'מדרגה שנייה', שיש להפכו לעם עבדים, ולכן כלל לא ניסו לחתור לשיתוף פעולה עם כוחות הקרובים אליהם מבחינה אידיאולוגית... (גבריאלה נסים וגבריאלה אשכנאזי, "היהודים הסמויים", הוצאת דביר, עמ' 132)

 

 

"יקיצת הניצולים

"הסופרת קלרה מירסקה חייתה מילדותה, בשנות העשרים, ברובע היהודי של וארשה. הסובבים אותה דיברו יידיש, הוריה קראו עיתונים עבריים, וכל עולמה היה עולם יהודי. יום אחד יצאה לטיול בהרים, בזאקופנה, ונדהמה: האנשים שפגשה דיברו לשון שונה, וכולם נראו לה זרים. היא חשה כאילו הגיעה לארץ נידחת. העיר ההררית הייתה רחוקה רק קילומטרים ספורים מביתה, אך היא הרגישה כאילו היא נמצאת בסין או בהודו, במקום שבו חיים אנשים שונים מכל מה שהכירה ברובע היהודי*). יציאת היהודים מן העיירה הייתה, בדרך כלל, בבחינת זעזוע. בשובה מברית-המועצות, שאליה נמלטה מאימת הנאצים, חוותה חוויה דומה לתחושה שהייתה לה בילדותה. ברכבת שהחזירה אותה לביתה היא חשה כי דבר מה אינו כשורה. היא לא הבינה את המתרחש, ולכן שאלה בתמימות את מבקר הכרטיסים: 'להיכן נעלמו כל היהודים'? פולין ללא מרכזי החיים היהודיים, הייתה לה ארץ זרה.

 

"זה היה ההלם הגדול ביותר שספגו 350 אלף היהודים שניצלו מידי הנאצים, בשובם לארצם. רובם, כ-300 אלף אנשים, הגיעו מברית-המועצות. רק מעטים, לא יותר מ-50 אלף, ניצלו, למרות שנשארו בפולין תחת הכיבוש הגרמני. 'האי היהודי' הפולני היה לבית-קברות עצום ממדים. קהילת מיעוט, שבמשך מאות שנים התרגלה לחיות חיים אוטונומיים, התקשתה להסתגל לחיים במדינה שיש בה רק פולנים. היהודים לאחר השואה חששו לדבר יידיש ברחובות. יראים היו, כי עוקבים אחריהם.    (גבריאלה נסים וגבריאלה אשכנאזי, "היהודים הסמויים", הוצאת דביר, עמ' 139)

 

המקור של הק.ג.ב.

 

*) בתגובה על הצעותיהם של דרז'בין ופריזל והתקנה של 1804, הגביר ממסד היודנראט את דיכוי היהודים והעסיקם בחיפוש חטאים: "ביותר שמו מנהיגי הקהילה את עינם על שמירת הדת והמוסר הדתי. בקהילה גדולה מינסק נתמנו משגיחים מיוחדים לפיקוח על הקמח הנמכר בחנויות, שלא ימצא בו תולעים, לשם שמירת שבת כחוק ניתקנו תקנות מיוחדות... בימי גזירות המלכות או פורענויות אחרות נצטוו כל אנשי הקהילה בתענית ציבור. אגב גזירת צום נבחרו בקהילת מינסק בשנת 1803 שלושה משגיחים על עבירות, וכרוז יצא בכל בתי הכנסת 'שכל מי שיודע דבר שיש בו משום ספק עבירה, שנעשתה על-ידי איש או אישה, חייב בעונש חרם - להודיע על זה לשלושת המשגיחים האלה'.

 

"...הנוגש או הרודף הנעלם, שהיה נבחר לתפקידו בסודי סודות, בקהילת מינסק היו מפקחים על ביצוע החלטות הקהל, בייחוד בענייני מסים. השוטרים או בעלי עשרות ('דיסיאטניק') שנתאגדו בשנת 1805 לחברה מקצועית, בדומה לוועד הקהילה הטילו גם החברות עונשים חמורים על עוברי תקנותיהן או החלטותיהן ויש שגם הן הסתייעו לשם זה ברודף נעלם משלהן... (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ב', עמ' 161) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 210)

 

זכור את אשר עשה בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות