האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

זנד מייהד את יהודי כזריה

 

פרופ' זנד מביא תלי מקורות להוכחת טענתו שכוזריה ומלכה התייהדו והיו למעצמה יהודית, ששמעה הגיע לספרד, והראב"ד פגש כוזרים מתייהדים הלומדים בישיבות ספרד, כאשר בגדאד לא שמעה על התגיירות הכוזרים ומלכם. לאחר חורבן האימפריה הכוזרית שולח פרופ' שלמה זנד את הכוזרים לפולין, ליטה ורוסיה. אך מחקר היסטורי חייב לעקוב אחריהם למקומות שאליהם נשלחו אך לפרופ' זנד אין הוכחות למציאותם של יהודים באותם מקומות. ההוכחה היחידה של הטוענים שיהודי מזרח אירופה הם כוזרים – מציאותם במאה ה-19 של מיליוני יהודים במזרח אירופה. אך בין חורבן כוזריה במאה ה-10 או ה-11 לבין גזרות ת"ח-ת"ט, היה מספר מועט של יהודים במזרח הרוסי, שלא קשה לעמוד על מקורותיהם

                                                                                              

 

ומנחם בן סרוק, מזכירו של חסדאי וראשון המשוררים בשפה העברית כותב את המכתב למלך הכזר. לאחר שחסדאי הציג את עצמו, כאחד מבני גלות ירושלים, פנה לעיקר:

"הסוחרים שאמרו לי, כי יש ממלכה ליהודים הנקראת על שם אלכזר, ולא האמנתי לדבריהם,  ... ואשתומם על הדבר הזה עד אשר באו שליחי קסטנטינה בתשורה וכתב מאת מלכם אל מלכנו, ואשאלם על הדבר הזה. וישיבו אותי כי באמת הוא הדבר הזה, וכי שם מלכות אלכזר, ובין קוסטנטינה ובין ארצם מהלך ט"ו יום בים, אבל ביבשה יש בינינו אומות רבות. ושם המלך המולך יוסף [...] ואני כשמעי את הדבר הזה מלאתי כח וחזקו ידי ואמצא תקוותי, ואקוד ואשתחווה לאלוהי השמים. ואפן כה וכה למצוא ציר נאמן לשלוח לארצכם לדעת אמתת הדבר ולדעת שלום אדוני המלך ואת שלום עבדיו אחינו, ויפלא הדבר על כי רחוק המקום. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 204)

 

"יש להוסיף שאף הראב"ד (רבי אברהם בן דוד), ממייסדי הקבלה בפרובנס, שהיה צעיר מיהודה הלוי בעשרים שנה וחי באותה מאה, כתב על אודות מזרח אירופה: "שהיו שם עמים כוזריים שנתגיירו ויוסף מלכם שלח ספר לר' חסדאי הנשיא בר' יצחק בן שפרוט והודיעו שהוא על דעת הרבנות וכול עמו". בהמשך, מעיד חכם הקבלה שפגש בעיר טוליטולה (טולדו) תלמידי חכמים אשר הצהירו בפניו שהם מבני הכוזרים ונאמנים ליהדות הרבנית. ("ספר הקבלה לרב אברהם בן דוד", בתוך "סדר החכמים וקורות הימים", ירושלים, העתק של מקלארינדון שבאוקספורד, 1967, עמ' 78) (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 206/204)

 

 

"מכתב רב חסדאי בן יצחק, מנוחתו כבוד למלך אל כזר" בתוך: אברהם כהנא (עורך), ספרות ההיסטוריה  הישראלית, ורשה, 1922, עמ' 38 (פורסם גם בעריכת אברהם צפרוני, תל-אביב, אמנות, 1932)

 

והמלך יוסף שולח מכתב תשובה לחסדאי אבן שפרוט, בו עונה על שאלותיו; "תשובת יוסף המלך התוגרמי", שם, עמ' 43-42. שני המכתבים נדפסו לראשונה בקושטא בשנת 1577 בידי יצחק עקריש.

 

פרופ' זנד מסתמך בכתיבתו על משכתבי ההיסטוריה ה"ציונים", שכתבו דברים הזויים כעובדות, ועל "עובדות" אלה בנו ערים וארמונות.  דווקא על אלה שסילפו ועיוותו את התיעוד ההיסטורי, וחותרים למחיקתם של יהודי האסלאם וה"ספרדים", שלמה זנד מסתמך.

 

 

"הח'ליף מרוואן ה-2 [749-744] פלש בראש חילות חזקים לכזריה עצמה וכפה תמורת נסיגתו את התאסלמותו של הכגן. הריבון הכוזרי הסכים והצבא הערבי שב על עקבותיו להרי הקווקז, שנקבעו כגבול סופי בין כזריה לבין העולם המוסלמי. ההתאסלמות הזמנית של הממלכה הכוזרית הפגאנית, כפי שנראה בהמשך, לא הייתה משמעותית גם אם בין נתיניה היו רבים שאימצו את דתו של הנביא מוחמד. (זנד, שם, עמ' 208)

 

"מקום מושבם של המושלים היה בעיר הבירה איטיל ששכנה בשפך הוולגה שעל שפת הים הכספי. לרוע המזל, שינוי ערוצי יובלי הנהר הרחב ועליית מפלס המים של הים הביאו ככול הנראה להצפתה של העיר, שאת מיקומה המדויק אין יודעים עד היום. כך אבד התיעוד של הממלכתי של כזריה, במידה שהיה, מה שאילץ את החוקרים להסתפק בעיקר במקורות חיצוניים. איטיל הייתה ברובה הניכר עיר אוהלם ובתי עץ, ורק מקום מושבם של השליטים עשוי היה מלבנים. (זנד, שם, עמ' 209)

 

"שפת הקודש והתקשורת הכתובה של הכוזרים הייתה עברית, ועל כך אין מחלוקת. המסמכים הכוזריים המעטים שבידנו מלמדים על כך והסופר הערבי אבן אל-נדים שחי במאה ה-10 בבגדאד אישר: "אשר לתורכים והכזרים [...]  הרי אין להם כתב [משלהם] והכזרים כותבים בעברית". בחצי האי קרים נמצאו אפילו כתובות בשפה לא שמית שנכתבו באותיות עבריות, ושתיים מאותיות אלה (ש' וצ') כנראה מפאת שליטתם הקדומה של הכוזרים על הרוסים, התגלגלו, בסופו של דבר, גם לאלפבית הקירילי.

"ברם, מדוע לא אימצה הממלכה הכוזרית את הלשון היוונית או הערבית כשפת דת ותקשורת גבוהה? וסוגייה נוספת: מתי החלה התגיירות קולקטיבית מדהימה זו? (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 210)

 

 

 

"בין  העדויות המעטות שהגיעו לידינו מהכוזרים עצמם נמצא המסמך החשוב שמוכר במחקר כ"תעודת קמברידג'". בניגוד ליחס הספקני כלפי מכתבו של המלך יוסף, המחלוקת לגבי מקוריותה של עדות זו היא מצומצמת יותר. האיגרת בעברית שנכתבה על ידי כוזרי יהודי מחצרו של המלך יוסף התגלתה בגניזה הקהירית, פורסמה בשנת 1912 ומאז היא נשמרת בספריית האוניברסיטה הבריטית הידועה. אין אנו יודעים הרבה על כותב המכתב ולא על נמענו, סביר להניח שהוא חובר לראשונה במאה ה-10 לספירה וייתכן שהיה מכתב תשובה נוסף לפנייתו של חסדאי.  הטקסט קטוע ומילים רבות נמחקו בו, אך חרף כול זאת ניתן לקרוא את הדברים הבאים:

 

"[...] ארמיניא. ויברחו מפניהם אבותי[נו כ]י [לא יכל]ו לשאת עול עובדי אלילים, ויקבלום [שרי  קזרי]א כי {אנ]שי קזריא היו תחילה בלא תורה, וישאר[ו גם הם] בלא תורה ומכתב. ויתחתנו ליושבי הארץ וית[ערבו] בג[וים] וילמדו מעשיהם, ויצאו עמם תמיד ב[מלחמה] ויהיו לעם אחד. רק בברית המילה נסמכו, ומק[צתם היו] שומרים את השבת. ולא היה מלך בארץ קזריא, כי א[ם] אשר עושה במלחמה נצחונות שמוהו עליהם לשר צבא, עד פעם שיצאו   עמהם היהודים במלחמה כפעם בפעם, ואותו היום גבר יהודי  אחד בחרבו והבריח את הצרים הבאים על קזר, ושמוהו עליהם אנשי קזר לשר צבא במשפטם הראשון.

"בהמשך, מופיע תיאור הדומה במאפייניו המרכזיים לזה שנמצא במכתבו של המלך יוסף, על "סיעור המוחות" המשולש בין מוסלמי, נוצרי ויהודי וכמובן הבחירה הנבונה ביהדות. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 211)

 

"לעדות העברית-כוזרית על הגירת יהודים יש גם תימוכין בספרות הערבית. הכרוניקן הערבי אל-מסעודי (895-956) כתב:

"ואשר ליהודים, הריהם המלך ואנשי חצרו והכוזרים בני עמו. והתייהדות מלך הכוזרים חלה במלכות הכליף א-רשיד (809-786). וכבר נספחו אליו יהודים רבים שהגיעו אליו מכול ערי המוסלמים ומביזנטיה. וסיבת הדבר היא כי מלך ביזנטיה בזמננו זה, שנת 332 [944 לספירה], והוא ארמנוס, העביר את היהודים שהיו במלכותו לדת הנוצרית, ואנס אותם [...] ברחו אז יהודים רבים מביזנטיה לארץ הכוזרים. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 212)

 

"בניגוד להיסוסים שהתקיימו בקהל החוקרים בני המאה ה-19, לא קיימת היום כול מחלוקת לגבי עצם התייהדותה של הממלכה. המונותיאיזם המתפשט הגיע מעתה גם לקווקז ולערבות הוולגה והדון, דרום רוסיה  שלך היום, ופיתה מושלים ואליטות שבטיות להאמין ביתרונותיו הרבים של אל אחד ויחיד. (שלמה זנד, שם, עמ' 213)

 

"אחד הפלאים שבהם התברכה הממלכה היהודית המזרחית, הזוכה לשבחים עד היום, הוא הפלורליזם הפולחני שלה, המשך לשאמאניזם הפוליתיאיסטי הקדום, שהיה פופולרי באזור. אל מסעודי דיווח לקוראיו: "ולפי תקנות בירת הכוזרים יש בה שבעה שופטים: (פולק, "כזריה" עמ' 288. גם אל-אצטח'רי מוסר אינפורמציה דומה,  (דינור, "ישראל בגולה", 1, ספר 2, עמ' 45)

"אנו יודעים בסבירות גבוהה שתחת מטריית השלטון הכוזרי דרו בצוותא יהודים, מוסלמים, נוצרים ועובדי אלילים. ובתי כנסת, מסגדים וכנסיות שכנו זה לצד זה בעריה המרכזיות. גם אבן חוקל, שכתב ב-976 לספירה, אישר זאת ברשמיו על סמנדר: "והיו שוכנים בה מוסלמים וזולתם, ולהם בתוכה מסגדים ולנוצרים בתי תפילה וליהודים בתי כנסיות". (כהנא, "ספרות ההיסטוריה" עמ' 55) (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008,, עמ' 214)

 

 

הקימו ממלכה מסודרת מן הדניפר ועד  הים הכספי ובנו את בירתם איטיל בשפך הוולגה ליד אסטרחן של ימינו. מלכיהם ומעמדותיהם העליונים קיבלו עליהם את היהדות: בין הפטיש המוסלמי וסדן הקיסרות הנוצרית, ביכרו מן הסתם לקנטר את שני אלה כאחד ולא להכעיס את אחד הצדדים עד כדי סכנה. עם זאת נתנו חופש מוחלט לאמונותיה השונות של דלת-העם. המשפט נמסר לידי שבעה בתי-דין - ערעור על פסקי-הדין של כל אחד מחמשת בתי-הדין האחרונים הותר בפני בתי-הדין המוסלמים אשר חוקותם נחשבו אז שופרא-דשופרא. סוחרים בני דתות שונות, ששאבו עידוד ממדיניות נאורה זו, התלקטו אל הערים הכוזריות שבהן שגשג סחר עירני בין הים הבלטי והים הכספי, ובמאה השמינית נמנתה איטיל על הגדולות שבערי המסחר בתבל. במאה התשיעית פשטו על כוזר נוודים תורכיים; עתה קצרה יד הממשלה מהגן על עורקי-סחרה מפני ליסטים ושודדי-ים בתוהו-ובוהו האתני שממנו נוצרה. (וויל  דוראנט, "תולדות התרבות" , כרך 7, עמ' 376) (מ. גבאי, "שלטון קהל, גזענות ושד עדתי", 1998, עמ' 145)

 

 

 

"האם היו היהודים רוב המאמינים המונותיאיסטים במרחבי כוזריה? כאן העדויות סותרות. חלק מהמחברים הערבים קובעים שהכוזרים היהודים היו מיעוט שלטוני ונבחר. אל-אצטח'רי ציין לממשל ש"העדה הקטנה ביותר הם היהודים ורוב התושבים הם מוסלמים ונוצרים, אלא שהמלך והמקורבים אליו הם יהודים". (דינור, "ישראל בגולה", 1, ספר 2, עמ' 44, וכן פולק, "כזריה", עמ' 285)

 

התעו'דה מהגניזה של בית-הכנסת הבבלי באל-פסטאט-קהיר שהפכה ל"תעודת קמברידג'": "ואומרים בארצנו כי אבותינו משבט שמעון היו, אבל איננו עומדים על אמיתת הדבר". ... הממלכה ראתה את עצמה כיותר יהודית מכוזרית וכך אמנם תועדה באפוסים הרוסיים בני הזמן: לא ארץ הכוזרים אלא ארץ היהודים. ... בין רשימת המלכים במכתבו של יוסף מופיע גם השם "חנוכה". ב"תעודת קמברידג' מוזכר גם שמו של מפקד צבאי בשם "פסח" מאוחר יותר יהגרו שמות אלה מערבה לעבר רוסיה, פולין ואפילו גרמניה. ההנחה שהממלכתיות הרוסית נבטה לראשונה תחת אורה של ממלכה יהודית לא נראתה משונה בתחילת המאה ה-19 ובעקבות עבודה חלוצית זו התרחב העניין בכזריה והיסטוריונים נוספים החלו לפרסם מחקרים על הסוגיה מתוך גישה אוהדת הנוטה להאדיר את העבר הכוזרי..(שלמה זנד, שם, עמ' 215)

 

"...יאקות כתב על פי אבן פלדאן, המקור המהימן ביותר של התקופה:אל מסעודי אישר: "ואשר ליהודים, הריהם המלך ואנשי חצרו והכוזרים בני עמו". ייתכן  מאוד שהשבט הכוזרי הגדול התייהד כמעט כולו, שבטים אחרים, לעומת זאת, התגיירו חלקית ורבים מבניהם אימצו את האסלאם והנצרות או נותרו עובדי אלילים.

"...בחלק הארי מההיסטוריוגרפיה היהודית המסורתית, כמו גם בפלח חשוב של והמוני הכוזרים הפשוטים היו פגאנים או העדיפו לאמץ את האסלאם. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 216)

 

"מלבד התעניינותו  החשובה של חסדאי אבן שפרוט או הערותיו של הראב"ד מוזכרים הכוזרים גם אצל רבי סעדיה גאון שישב בבגדאד. ראינו בפרק הקודם שהוא ביכה את התאסלמותם של יהודי בארץ-הקודש. האם שמח על התגיירותה של ממלכה שלמה כתחליף? סביר להניח שהיה חשדן לגבי היהודים החדשים שצמחו מצפונה הרחוק של בבל, חסידי דת משה שהם לוחמים קשוחים, רוכבי סוסים, ומוציאים לעתים את מלכם להורג וגם פעילים מאוד בסחר עבדים. החשש שיהודים "פראים" אלה גם לא קיבלו את כול עולה שלן התורה ואת כול ציווי התלמוד הרתיע כנראה את אויבם האידיאולוגי הקשה ביותר של הקראים. (אברהם אליהו הרכבי (עורך) "תשובות הגאונים, זיכרון לראשונים", ברלין, איטצקאווסקי 1887, עמ' 278) (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 216)

 

 

ר' פתחיה מרינגסבורג נסע מעירו שבגררמניה לבגדאד. בדרכו עבר בקייב, בחצי האי קרים ובאזורים שהיו חלק מממלכת כזריה שכבר ירדה כנראה מגדולתה והצטמצמה, בספרו אנו קוראים: ארץ קדר כזריא, ושם מנהג שנשים מספידות ומייללות כול היום וכול הלילה את אבותיהם שמתו [...] ובארץ קדר אין יהודי, ויש שם מינים, ואמר להם הר' פתחיה למה אינכם מאמינים בדברי חכמי[ם]? אמרו בשביל שלא למדים אבותינו. ובערב שבת חותכין כול הלחם שאוכלין בשב[ת] ואוכלין בחושך ויושבין במקום אחד כול היום ואינם מתפללי[ם] אלא מזמירים[ם] וכשסיפר להם הר' פתחי[ה] התפילה שלנו וברכת המזון היה טוב בעיניהם ואמרו לא שמענו מה הוא תלמוד.

 

"חוויית מסע זו מחזקת את התזה על קיומה של קראות באזור או לחלופין היא גם עשויה להורות על סינקרטיזם יהודי מאוד לא מוגדר שהיה נפוץ ברחבי הערבות. (שלמה זנד, שם, עמ' 217)

 

 

ישים לב הקורא, באיזה להט מנסה שלמה זנד לשכנע  שהכוזרים ומלכם התגיירו, כאשר אין לו , לפרופ' זנד בדל הוכחה לאישוש טענתו מלבד ההוא-הא כאשר כול ה"עובדות" וה"סימוכין" שלו מרחפים באוויר., ואין מאחוריהם ממש. חוקר חייב להמשיך במעקב ולהראות בעובדות מציאותם של כוזרים מתייהדים בפולין ורוסיה, אליהם שלח אותם. אך זנד  הסתפק בשליחתם, למקום שלא נמצאו להם עקבות. 

 

שלמה זנד מסתמך על היסטוריונים "ציונים", כאשר פולק מסתמך על הנוכל דינבורג-דינור, שבמקום "שניים ליהודים" הוא כתב: "שניים הדנים  לפי חוקי תורה , לכוזרים",  כך מחק הנוכל דינור-דינבור את המוני יהודי כוזריה, והשאיר אפשרות יחידה, כוזרים מתייהדים.

פרופ' שלמה זנד ארג סיפור על התייהדותו של מלך כוזריה והעם הכוזרי, והוא מדבר על ממלכה יהודית, ואימפריה יהודית אך הכול על הנייר. את הכוזרים המתייהדים העביר זנד, לאחר התפוררות האימפריה הכוזרית היהודית  לרוסיה, פולין וגרמניה.

 

על השטחים שעליהם קמה הממלכה הכוזרית ישבו מוסלמים, יהודים ונוצרים. גם בתי-הדין, בתי-הכנסת, המסגדים והכנסיות, גם הם היו קיימים לפני שקמה הממלכה הכוזרית. שכן מיליוני היהודים, צאצאי גלות בבל, שהתרבו והתעצמו במשך 1.600 שנה (אלף ושש מאות שנה), וללא הפרעה, התפזרו במרחב הערבי, ולאחר מכן במרחב המוסלמי. הם חידשו את הישוב היהודי בצפון אפריקה, וכחיילים בצבא האסלאם הם הגיעו לספרד ודרום צרפת, להודו ולסין,והשתקעו בכול מקום שהיה בו אפשרויות קיום טובות יותר.

 

 

ה"ציונים" אימצו את הרוח הכוזרית

ולא את מוסר "הכוזרי" של ריה"ל

 

"גרץ צדק. מאות שנים לפני התחייה הלאומית, כשהשיח היהודי היה שבוי בשאלות תיאולוגיות, טען הלוי שבמוקד היהדות אין למקם אמונה ברעיונות מסוימים אלא בהשתייכות לעם מסוים. עד כדי כך הרחיק לכת בטענה הזאת, עד שבסיפורו בוחר המלך ביהדות מבלי לדעת מי הוא אלוהי היהדות. לפי הכוזרי, ההשתייכות ולא האמונה היא הדי-אן-איי של הסיפור היהודי. ולכן ניתן לומר שהגנים של הכוזרי נוכחים היטב במחשבות שעוררו את התחייה הלאומית היהודית. כפי שהטיב לסכם זאת ביאליק: 'ריה"ל היה החוקר הראשון שייסד את הרעיון הלאומי על היות התוכן הלאומי קשור בצורה הלאומית -  הארץ, הלשון, המצוות, כך שלא יצויר זה בלי זה'.

"הציונות הדתית מורכבת מכמה זרמים, ואחד הדומיננטיים והמשפיעים ביותר שבהם הוא הזרם המשיחי. האב המייסד של זרם זה היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), [1935-1865]. בנו, הרב צבי יהודה (הרצי"י), [1891-1982] ליכד סביבו חוג של תלמידי חכמים. ... הציונות הדתית המשיחית מזהה את ההיסטוריה הדרמתית של מדינת ישראל כעדות של מעורבות של אלוהים בהיסטוריה. ... ותפקידם של מורי הדור הוא לחשוף את המסרים המשודרים בערוץ  הזה. הם שגרירי המאה ה-20 של ההגות שיצר הלוי בימי הביניים, המחפשת את אלוהים בהיסטוריה. על כן אין פלא שבמרכז סדר היום הלימודי של הציונות הדתית המשיחית ניצב ספר הכוזרי. כך תיאר את סדר היום בישיבה שהקים הרב קוק. אחד מגדולי תלמידיו, הרב דוד הכהן: 'בייסדו הישיבה הנהיג בה, נוסף לתלמוד ההלכה [...] עוד לימודים רוחניים ובייחוד ספר הכוזרי'.   (מיכה גודמן, "חלומו של הכוזרי", דביר, 2012, עמ' 285-284)

 

 

 

"מתי נחרבה האימפריה הכוזרית הרחבה? רבים האמינו שהיה זה במחציתה השנייה של המאה ה-10 לספירה. נסיכות קייב, שממנה צמחה ממלכת רוסיה הראשונה, הייתה במשך שנים רבות ארץ וסלית של שליטי כזריה. במאה ה-10 ישות זו מתחזקת, כורתת ברית עם הקיסרות הרומית המזרחית ומסתערת על שכניה הכוזרים החזקים. סוויאטוסלב, נסיך קייב, עלה בשנת 965 (או 969) על העיר הכוזרית סרקל שחלשה על נהר הדון וכבש אותה בסערה. סרקל, עיר מבוצרת שנבנתה בשעתו בעזרת מהנדסים מהקיסרות הביזנטית, היוותה עמדה אסטרטגית חשובה באימפריה היהודית ונפילתה סימנה את תחילת היחלשותה.

"אין אנו יודעים בוודאות מה עלה בגורלה של איטיל עיר הבירה בעת העימות, שכן בידינו מצויות ידיעות סותרות. מקורות ערביים מסוימים מעידים על חורבנה, אחרים מזכירים את קיומה לאחר התבוסה לרוסים. התפתחויות באזור הביאו לכך שבמחצית השנייה של המאה ה-10 כזריה חדלה למלא תפקיד הגמוני באזור. ולדימיר, בנו הצעיר של סוויאטוסלב, הרחיב את גבולות שלטונו עד חצי האי קרים ובצעד משמעותי לעתידה של רוסיה אף התנצר. בריתו עם הקיסרות הרומית במזרחית פוררה את הקשר האמיץ שהיה לה עם כזריה ובשנת 1016 פלש צבא מאוחד ביזנטי-רוסי והכה שוב את הממלכה היהודית. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 218)

 

"ב-1071 לספירה השמידו הסלג'וקים, שבטים מתעצמים ממוצא תורכי, את צבאה הגדול של הקיסרות, ובסופו של דבר, התפרקה גם ממלכת רוסיה הקיובית. על גורלה של כזריה באותה עת, כלומר בסוף המאה ה-11, אין אנו יודעים הרבה. פה ושם מוזכרים עדיין לוחמים כוזרים המשרתים בצבאות של אחרים על הממלכה עצמה אין אנו שומעים כמעט דבר.

"אם המלחמות הפנימיות במרחבי הערבות שבין הים הכספי לים השחור והרי הקווקז לא מחו לחלוטין אוכלוסיות ודתות, הרי הסופה המונגולית השועטת שבראשה עמד ג'ינגס כאן ובניו הצליחה בתחילת המאה ה-13 לטאטא בתנופתה את הקיים, ולערבל כליל את המורפולוגיה הפוליטית, התרבותית ואף הכלכלית של כול מערב אסיה ומזרח אירופה. תחת אימפריית "אורדת הזהב" קמו מלכויות חדשות, ... חורבן מערכת ההשקיה של הנהרות הרחבים בזמן הכיבוש, הביא לנדידת המונית שרוקנה למשך מאות של שנים את הערבות. ... לאחר המחצית הראשונה של המאה ה-13 לא נשמע  יותר על כזריה.(על סופה של מלכות הכוזרי ראו את מאמרו של פולק: "ימי כוזריה האחרונים","מולד", 168 (1962, עמ' 329-324) ((שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 219)

 

כאשר "נהוג לחזור ולהדגיש שרק בית המלוכה והאצולה הגבוהה התגיירו" -  שלמה זנד ארג סיפור פנטסטי על הנייר,  הוא גייר את יהודי כוזריה, ועשה ממנה "אימפריה כוזרית יהודית". אך לסיפורו אין רגליים, אין על השטח גיבוי לקביעותיו.פרופ' שלמה זנד  שלח את הכוזרים המתייהדים, לאחר מפלתם, שלח אותם לרוסיה, לפולין וגם לגרמניה

 

פרופ' זנד לא רק שהוא מסתמך בכתיבתו על משכתבי ההיסטוריה ה"ציונים", באלה שעסקו בגיורם של יהודי כוזריה, וכתבו דברים הזויים כעובדות, אלא שהוא נטל על עצמו את הובלת הכוזריזציה של יהדות מזרח אירופה והטלת דופי ביהדותם של יהודי תימן, צפון אפריקה וספרד.

 

 

 

"ההופעה הראשונה של יהודים מאירופה המערבית ברוסיה הקיובית קשורה בהתפתחות מסחר השיירות היהודי בין מערב ומזרח. - - אחת מהן הייתה דרך הצפון ממיינץ דרך רגנסבורג, פרג, קראקא וארצות הסלאבים, עד לאיטיל  ליד שפך הוולגה, והלאה לטורקיסטאן ולסין. דרך יהודית זאת תוארה, כמפורט למעלה, על ידי אבן חורדאדבה בשנת 847 - - שמואל בן עלי - - אפשר להסיק, שברוסיה הקיובית היה רוב האוכלוסיה היהודית ממוצא מקומי, שהיו לה לשון משלה ומנהגים משלה, ואילו הבאים מן המערב היו מיעוט קטן. (יוליוס ברוצקוס, "העבר", כב, עמ' 292-3)

 

ובכן סוחרים מעיראק עברו אחת לשנה דרך קייב, שהייתה תחת שלטון כוזרי, ואיטיל בירת הכוזרים, ולא שמעו על התייהדות מלך הכוזרים. האם בגדאד לא הייתה שומעת על כך? אך הסוחרים  האלה המבלים 5-4 חודשים בשנה בסיבוב מסחרם, ובמשך עשרות שנים, לא שמעו על התגיירותם של מלך הכוזרים ועמו.

ואילו היה הרב סעדיה גאון שומע על התייהדות מלך הכוזרים, האם היה מסתפק בכך ש"בכתביו מהמאה ה-10 התייחס להתייהדות הכוזרים כאל מובן מאליו, סביר להניח שר' סעדיה גאון התייחס לעניין כשמועה. הרי לא ייתכן שרבבות יהודי כזריה על רבניהם ובתי-הדין שלהם,לא היו כותבים על כך למרכז היהדות בבבל.

 

פרופ' שלמה זנד ארג מסא של "עובדות"  על התגיירות המלך הכוזרי, אך לא רק המלך והאצולה התגיירו,  לא רק השבט הגדול התגייר - אלה שכוזריה התגיירה והפכה למעצמה יהודית – אך כול זה על הנייר, מתעופף באוויר ואין לו אף הוכחה על מציאותם על הקרקע. ברוצקוס טוען שהם הלכו לגרמניה והתערבו עם היהודים שם. אך בגרמניה שרפו אותם ובמאה-16 נותרו במערב אירופה שלוש קהילות יהודים קיים תיעוד על פולין מהמאה השלוש עשרה, ששלטה על קייב והשטחים שעליהם הייתה האימפריה הכוזרית, ועד למאה ה-15 היו מניינים אחדים.

 

אמרנו, פרופ' זנד מוחק את יהודי בבל ומחזיר אותם לפי צרכיו.

 

 

סעדיה גאון, "איש אשכולות מפורסם זה, בן המאה ה-10 לספירה, נולד במצרים וגדל בה, אחר-כך היגר לעיר טבריה ופעל בה שנים ספורות. אולם כרבים אחרים הוא העדיף, בהליך קידום הקריירה הרבנית שלו, לעבור בהזדמנות הראשונה שנקרתה על דרכו למרכזים התוססים והמפתים שבבבל. כאשר הוצעה לו משרת ראש ישיבת סורא המהוללת הוא ויתר ללא היסוס על 'ארץ-ישראל', והתעלם לחלוטין מהמצווה לשבת בה כפי שנוסחה במפורש בהלכה. ...  (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", כנרת, 2012, עמ' 117)

 

 

ובספרד הרחוקה לא רק שמעו על הכזר המתגיירים אלא שרב חסדאי מתכתב עם מלך הכוזרים המתייהדים, ומלך הכוזרים המתייהדים , יוסף, מספר לחסדאי על אחד ממלכי כזר הקודמים שקיבל את הדת היהודית, והעם הכוזרי הלך בדרכו, והראב"ד נפגש עם תלמידים כוזרים מתייהדים הלומדים בישיבות ספרד

 

 

ברוצקוס – "

 

"החל מסוף המאה התשיעית, התחילה המלכות הכוזרית לסבול מפלישת הרוסים. תחילה, נקרעו ממנה הנפות של שבטי הרדמיצ'ים, סנוריאנים ופוליאנים על שפת הדניפר, ובהן עיר המסחר החשובה קיוב, ליד שפך הדיאסנה לדניפר על  הגבול בין ערבות לבין יערות. בשנת 933 פלש איגור לקרים וכבש את סאמאקארץ', אבל אחרי כן הדפו הכוזרים את הרוסים וגירשו אותם. יותר קשה הייתה התקפת סוויאטוסלאב, שקרע ממלכת הכוזרים את כל נפות הנהרות אוקה ודון, וכבש את המבצר סארקל (ביילאיה וייז'ה) בשנת 964-965. בשנת 969 החריב הצי הרוסי את כל ישובי שפת הוולגה עם איטיל ועיר הבירה הישנה סמנדר. המלכות הגדולה נתפוררה אבל נסיכויות כוזריות קטנות על שפת הוולגה, וכן בדגסטאן ובקרים הוסיפו להתקיים עד החרבן על-ידי הטטרים בשנת 1223.

 

"שרידי העם הכוזרי, נשתמרו עד היום בקוקז בשם שבטי הקומיקים והבולקארים, וכן בערבות הוולגה הדרומית והדון, בין שבטי הנוגאיים, ולבסוף בקרים. ששם נטמעו ביחד עם הפולובצים בעם הקרימי-התתרי. - - העם הכוזרי הגדול והאדיר  נספה על ידי מכות הפלישות של הרוסים, הפצ'נגים, הטורקים, הפולובצים, התתרים וקלגסי טאמרלאן. (יוליוס ברוצקוס "העבר" כ"ב,  עמ' 290) (מ. גבאי, שלטון קהל גזענות ושד עדתי", עמ' 149)

 

 

"כך, על ידי חילופי מקום רבים ותערובת קמה אותה חטיבה אחידה מבחינה אנטרופולוגית, אשר אנו קוראים לה יהדות רוסית-פולנית. היא מורכבת בעיקר ממזיגת שני יסודות: ראשית, ששם היו שורפים אותם, קהילות שלמות, על הנשים והטף, ושנית - שברובם היו ומעוטם -

"לעובדות ההיסטוריות*) הנ"ל מתאימות גם תוצאות המחקרים האנטרופולוגיים, ובייחוד בדיקת קבוצות הדם, שבוצעו בין היהודים במקומות שונים בעשרות השנים האחרונות. - - בהתבסס על בדיקות מרובות אלו של קבוצות היהודים, עלינו לבוא לידי שהיא עתה מעור אחד, נוצרה מתערובת שתי קבוצות אנטרופולוגיות: , שגורשו מצרפת לגרמניה ולצ'כיה בסוף ימי הביניים... . (יוליוס ברוצקוס "העבר" כב,  עמ' 294) (מ. גבאי, שלטון קהל גזענות ושד עדתי", עמ' 152)

 

 

עובדה שהופכת את כל סיפור ההתייהדות של מלכי הכוזרים לסתם מעשיה, היא שלא נמצאו בשטח כוזרים מתייהדים. ובידינו תיעוד על יהודי אירופה ואנגליה מאז הכיבוש הערבי, ומ-780 לס"נ, כאשר הגיעו לנרבונה הרב מכיר ופמלייתו על פי בקשת קרל הגדול מהאימפראטור הארון אלרשיד; העובדה שלא הגיע אף כוזרי מתייהד לבגדד ולא נוצר קשר התכתבות עם מרכז הגאונים בבבל, ולא שלחו משלחת או שאלות בעניין הלכה, אם באופן ישיר או באמצעות אגרות או שליחים, ואילו לספרד הרחוקה הם כן הגיעו ולמדו תורה שם.

עובדה שנייה; המוני מוסלמים ויהודים ישבו באותם מרחבים שהפכו לאחר מכן לממלכה הכוזרית. ואין לך במקורות הוכחה לכך, שהתגיירותם של אותם מלכי הכוזרים אמנם הייתה לשם שמיים, ונמשכה לאורך זמן, או עד חורבן כוזריה. היסטוריונים מוסלמים כתבו רבות על ה"כזר", משום שאלה חיו על חרבם. הקשר שנוצר בין ר' חסדאי לבין מלך הכוזרים יוסף, מזכיר את סיפור ה"זוהר", שר' משה דה-ליאון כתב אותו וטען שאורחת ישמעאלים, שמכרו לו את הספר, והם טענו שמצאו אותו בכנען.

 

הבחינה המעשית לבדיקת טענות הכוזריסטים היא במציאת  כוזרים מתגיירים בפולין ובליטה. שם אמורים להיות עשרות, או מאות אלפי כוזרים מתייהדים, ואם לא מוצאים אף כוזרי מתייהד בפולין ובליטה, זה אומר שכול עניין התייהדות מלך הכוזרי ועמו, בדיה היא מראשיתה ועד העיסוק של פרופ' זנד בפרטי פרטיו.

 

פוסט הבא – "הולכים בעקבות הכוזרים המתייהדים"

 

 

אין מחלוקת בין 5-4 ה"ציונים" ממזרח-אירופה שעוררו את הנושא במחצית המאה ה-19. יהדות התפוצות דעה ש"הכוזרי" של הלוי הוא משל, לחזק את רוחם של יהודי מערב אירופה הנטבחים בידי הנוצרים

זהו מכתב שנשלח מסביבתו של הלוי, המביא שמועה שאין לה קשר למציאות. לא יתכן שיהודים "יתחתנו ליושבי הארץ ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם", ובגדאד לא תשמע על כך

לבורחים קל היה הרבה יותר להגיע לתחומי האימפריה העבאסית, שהייתה במלא גדולתה ועוצמתה

בעיראק נשאו יהודים שמות שבת, פסח וחנוכה.

מה פירוש "כאל מובן מאליו", אפשר שלא רצה להתייחס לשמועה על ההתגיירות שאין לה ביסוס

(מצוטט בעבודת ה-מ.א. של יהושע ליאור, הכוזרים לאור ההיסטוריוגרפיה הסובייטית, רמת-גן, אוניברסיטת בר-אילן, 1973, עמ' 122.

 

כוזרים יהודים ייתכן, אך לא מגויירים או מתייהדים. לאחרונה כתב שלמה זנד: "והגיעו עד לאזורי פולין וליטא". כאן ובהמשך, כאשר הוא מדבר על פייקוביץ' ואחרים ש"לא מוטל ספק כי בכוזריה היו יהודים רבים שדבקו ביהדות הרבנית" (עמ' 221)

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות