העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

זמן שיבת ציון 

 

היסטוריונים "ציונים", דתיים וחילונים העלו את שבי הגולה ליהודה ובנו את בית המקדש השני, כבר בשנת 538 לפסה"נ בהסתמך על: "כי כה אמר יהוה כי לפני מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אותם... (ירמיהו, כט, י)

גולה בבבל שחרדו מזעמו של אלוהים, שלעיניהם התקיימו דברי הנביאים, על הרג יקיריהם, חורבן המקדש והרס ארצם, כינסו את נבואות החוזים, הסיפורים והמעשיות שהיו בתודעת העם, בכתובים. וכדי ליצור קהילה מגובשת וממושמעת כתבו גם סיפורים דחוסים איומים בעונשים אכזריים, לצד שפע של טובות הנאה בעולם הזה ובעולם הבא. כך יצרו דת חדשה שונה בתכלית מדת עבודת האלילים והעלאת הבנים קרבן לאלוהים של אבותיהם, הם גם הוסיפו פרקים לנבואות ישעיהו, עמוס, זכריה ואחרים, כל אחד בסגנונו. אפשר שאצולת מדינת יהודה הצליחה להעביר לבבל חלק מהונם, שאפשר להם לבנות בתים, ולעסוק במלאכות ומסחר.

 

קובץ זה מציג את צידו האפל של מאורע מופלה ויחיד במינו בהיסטוריה, עלייתם בשנת 443-2 לפסה"נ, של ארבעים ושנים אלף מצאצאי גולי בבל ליהודה, חדורי רגש משיחי מהפנט, ובניגוד לנבואת יחזקאל הקובע, שבניין המקדש, חידוש הקורבנות,  וחלוקת הארץ בין שנים-עשר השבטים, באים לאחר תחיית המתים, וריכוזם של כול היהודים בארץ -   לכן קיבלו גולה בבל את  ה"בנו בתים ושבו..." כציווי אלוהי, והם בנו בתים, נטעו גינות ולקחו נשים כסדיות-ארמיות-ערביות, מעם אברהם.

 

הכרזת כורש, "מי בכם מכול עמו..." (538 לפס"נ) כ-70 שנה לאחר גלותם, כפי שחזה ירמיהו הנביא: "כי-כה אמר יהוה, לפני מלאת לבבל שבעים שנה... (ירמיהו, כ"ט, י') עוררה בכוהנים והלווים את הרגש המשיחי, וקמו להם נביאי-השקר, חגי, זכריה, מלאכי ועזרא הראשון, "שבנו את בית המקדש", ונוצרה תנועה משיחית המטיפה לשיבת ציון, המסתמכת על הציווי שקיבל כורש מאלוהי השמים,  אך עברו חודשים ושנים, והבטחתו של כורש התמוססה.

 

 

הכוהנים והלווים שהיה בידיהם אסמכתא, על זכאותם למעשרות, תרומות והקדשות, על פי יחזקאל, ומאז "מי בכם מכול עמו..." של כורש הם גבו  תרומות ומעשרות, חיו ברווחה על חשבון הציבור ועשו נפשות להקמת בית-מקדש, ובמשך כ-90 שנה מאז כורש, השנור והתעמולה לבניין בית-מקדש הפך לעיסוקם היחיד של הכוהנים והלויים.

 

90 שנה לאחר הכרזת כורש, ולאחר 160 שנה מיום גלותם, כאשר מנו כבר יותר מ-500.000 (על-פי הריבוי הטבעי של יהדות המזרח הרוסי), עולה שוב וביתר שאת עניין בניין בית-המקש בירושלים.

 

מצבה המדיני של פרס, שהובסה על-ידי יוון בקרב מרתון (490 לפסה"נ), ושוב הובסה מול  צבא יוון בקרב סלאמיס (480 לפסה"נ). ומצרים הכבושה חוזרת ומתקוממת ובמרידה האחרונה ב-465, היא גרשה או השמידה את צבא מצרים, כבשה והחזיקה את דרום הארץ במשך עשר שנים. מצבה זה של פרס הוא שהעלה את הצורך בהקמת מדינה וסאלית שתשמש כקו הגנה ראשון עבור הצבא הפרסי, שיוכל  לדכא מרידה מצרית באיבה.

 

"ובשנת 20 לארתחשסתא ה-1, היא שנת 445 לפסה"נ, מקבל נחמיה מינוי כפחת יהודה ורישיון לגייס מאת היהודים כסף, ואנשים המוכנים לעלות ליהודה לבנות את בית המקדש לחדש את הישות המדינית. וכאן נשאלת השאלה מי היו אלה  שהתנדבו לעלות ליהודה?

 

 

ומה קבע יהוה האלוהים ע"פ יחזקאל?

"תחיית המתים קודמת לחוקת הבית, חוקת המזבח והנחלת הארץ. ללא תחיית-מתים  אין רשות לבנות בית מקדש ולהקריב קורבנות;

 

הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם

וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל

 

"לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוָה הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם יְהוָה: וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: (יחזקאל, ל"ז, יב-טו);

 

"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוָה עַתָּה אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת יַעֲקֹב וְרִחַמְתִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי: וְנָשׂוּ אֶת כְּלִמָּתָם וְאֶת כָּל מַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי בְּשִׁבְתָּם עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד: בְּשׁוֹבְבִי אוֹתָם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם רַבִּים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם בְּהַגְלוֹתִי אֹתָם אֶל הַגּוֹיִם וְכִנַּסְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא אוֹתִיר עוֹד מֵהֶם שָׁם: וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוָה: (יחזקאל, ל"ט, כ', כה-כט);

 

בחלוקת הארץ לאחר תחיית המתים

נחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם

"וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:  וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי  יְהוָה: (יחזקאל, מז, כב-כג)

 

קרוב לוודאי שיחזקאל לא היה מודע לחוקת המזבח של משה - אחרת היה מזכיר אותה. הפריוילגיות הנרחבות שהובטחו לכהנים וללווים הפכו אותם לבעלי עניין, והם שהטיפו לשיבת-ציון.

 

 

סימוכין לקביעה שהכהנים והלויים לא נטלו חלק ביצירה התרבותית של "אילי" ממלכת יהודה בבבל, העובדה שלא העלו אתם ליהודה לא את תורת ישראל שנוצרה בבבל ולא את מוסר הצדק של נביאי ישראל, וכבר בשנים הראשונות לעלייתם, התאפשר שעבודם של חלק מהעולים, אלה שעיבדו אדמות, לכבוש את  בניהם ובנותיהם לעבדות וליטול את שדותיהם וכרמיהם, על שלא יכלו להחזיר הלוואה שנטלו לצורך העיבוד; "...כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים, ואין לאל ידינו ושדותינו וכרמינו לאחרים (נחמיה, ה', ה'). סביר להניח שהכוהנים והלויים, הם שהלוו את הכסף והם שכבשו את אחיהם  לעבדים.

 

כל אדם רביעי מבין עולה הגולה היה כהן או לוי.  עשרת אלפים וחמש מאות כוהנים ולוויים, ויתרם היו מהשכבות היותר נמוכות, בעיקר צאצאיהם של אנשי הצבא, שהכוהנים הצליחו, בנוכלות ומרמה לנטוע בתודעתם את האמונה שזה רצונו של אלוהים.

 

ויהודי בבל מספקים את צרכי העולים בבהמות-משא, בציוד וכסף שמספיק לכלכלתם, לבנין החומה ובית המקדש ולסדור ראשוני. ויהודי מצרים לא רק שלא השתתפו בחידוש הישות היהודית ביהודה, אלא שהם שאבו יהודים במשך כול שנות קיומה של יהודה.

 

עלייתם של שבי בבל התרחשה בשנת 443-2 לפסה"נ, 160 שנה לאחר הגלייתם לבבל ולא לאחר 70 שנה -  כטענת עזרה הסופר ונביאי השקר האחרונים. וכן הממסד הדתי והחילוני ה"ציוני" של המאה ה-20, המסתמך על "כי כה אמר יהוה, כי לפני מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אותכם... להשיב אותכם אל המקום הזה..." (ירמיהו, כ"ט, י')

 

קשה לאדם מהמילניום השלישי הרגיל במטוס ומכונית, באינטרנט ובסולולר, בטלויזיה, במיזוג-אויר, לתאר לעצמו מסע של כ-1500 ק"מ, היוצא מדרום עיראק, עם שמונה או עשרת אלפי משפחות על זקניהם נשיהם וילדיהם, כאשר אמצעי התחבורה שעמדו לרשותם היו פרדות, גמלים וסוסים, ששימשו בעיקר לשאת את מטענם, את המיוחסים, נשים בהריון וזקנים. כלומר, רוב מניינו של ציבור העולים הלך  על רגליו משך כל המסע הארוך הזה.

 

 

בחלוקת הארץ לאחר תחיית המתים

נחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם

"וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:  וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי  יְהוָה: (יחזקאל, מז, כב-כג)

קרוב לוודאי שיחזקאל לא היה מודע לחוקת המזבח של משה - אחרת היה מזכיר אותה. הפריוילגיות הנרחבות שהובטחו לכהנים וללוויים הפכו אותם לבעלי עניין, והם שהטיפו לשיבת-ציון.

 

עלייתם של שבי בבל התרחשה בשנת 443-2 לפסה"נ, 160 שנה לאחר הגלייתם לבבל ולא לאחר 70 שנה -  כטענת עזרה הסופר ונביאי השקר האחרונים. וכן הממסד הדתי והחילוני ה"ציוני" של המאה ה-20, המסתמך על "כי כה אמר יהוה, כי לפני מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אותכם... להשיב אותכם אל המקום הזה..." (ירמיהו, כ"ט, י')

 

קשה לאדם מהמילניום השלישי הרגיל במטוס ומכונית, באינטרנט ובסולולר, בטלויזיה, במיזוג-אויר, בביטוח  רפואי ובשפע של מוצרי מזון, כלים ושאר פיתוחים טכנולוגיים, לתאר לעצמו מסע של כ-1500 ק"מ, היוצא מדרום עיראק, עם שמונה או עשרת אלפי משפחות על זקניהם נשיהם וילדיהם, כאשר אמצעי התחבורה שעמדו לרשותם היו פרדות, גמלים וסוסים, ששימשו בעיקר לשאת את מטענם, את המיוחסים, נשים בהריון וזקנים. כלומר, רוב מניינו של ציבור העולים הלך  על רגליו משך כל המסע הארוך הזה.

 

 

זמן שיבת ציון -

 

כתב פרופ' המשיחיות קלאוזנר:

"והרעיונות המשיחיים שבזכריה ח'-י"ד מתאימים לגמרי לסערות-הזמן הכלליות מצד אחד ול'יום קטנות', שנמשך ביהודה אף אחר גמר הבניין של בית-המקדש (ג' אדר, 515).       (פרופ' יוסף קלוזנר, "הרעיון המשיחי  בישראל", הוצ' רביעית, א', 'מסדה' 1956, עמ' 177/6)

 

 

אוריאל רפפורט גורס: "כשם שאין לנתק את שיבת-ציון בימי כורש (532 לפסה"נ)*) מן המגמות הכלליות של המדיניות הפרסית. כך משולבת במגמות אלה גם קשיי היישוב ביהודה עקב מסע כנבוזי לכבוש את מצרים (525 לפסה"נ)      (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית  השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984,  עמ' 58)

 

כך גם גרץ, דובנוב וכל ההיסטוריונים הציונים. היו שקבעו את מועד בניין בית המקדש בשנת 516 לפנס"נ, כפי שאימץ שלמה זנד, ב-2008, "בניית בית המקדש בשנת 516 לפנה"נ חיזקה את האומה אם כי נותרה בה 'סכנה רוחנית' אחת כאובה. אלה שנותרו ביהודה התחילו להתמזג עם שכניהם ונישואי התערובת הלכו והתרבו. חוקר העבר היהודי [דובנוב] מצדיק רטרואקטיבית את גירוש הנשים הנוכריות המקראי ואת האיסור המוחלט להינשא להן. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם  היהודי', רסלינג, 2008, עמ' 98)

*) קביעתו זו של רפפורט באה על אף העובדה שבעמוד 32 של ספרו הנדון, מצוין שעליית נחמיה  היתה בשנת 20 לארתחשסתא ה-1, שהיא שנת 445

 

 

פרופ' שלמה זנד, בשונה ממנהיגי ה"ציונים" וההיסטוריונים משכתבי ומסלפי התיעוד ההיסטורי, כבן גוריון, ברל כצנלסון, שלמה קליין, דינבורג (דינור), קלמן כצנלסון, ורבים אחרים, שכתבו על יהדות האסלאם וה"ספרדים" מתוך התנשאות ופטרנליות ברמות שונות. לעומתם, פרופ' זנד הינו "עוקר הרים", הוא פשוט מחק את כל מה שמפריע לחונטה הנציונל-אשכנזית השלטת, "כבלוטות פרוורטיות".

 

את יהדות בבל מחק פרפ' זנד עם עלייתם של שבי-ציון, הוא מחק אותם והחזיר לפי צרכיו, ואת "המונותיאיזם האקסקוסיב" ו"הספריה המרהיבה" ייחס זנד ל"תודות לטלטלת ההגליה ו'השיבה', כלומר ליהודאים, שבי הגולה. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008, עמ' 125-4), זאת כאשר שלמה זנד יודע שיהודה הותירה ב-300 שנות קיומה הראשונים דפים ריקים להיסטוריה, כ-8% מיהודי בבל, המשיחיים המרחפים, שביקשו בית מקדש וקורבנות, היו, כביכול, היוצרים של "המונותיאיזם האקסקלוסיבי", שהתנגד לבית-מקדש וקורבנות.

כתב זנד: "מתקבל הרבה יותר על הדעת, כפי שמעלים חוקרים לא ישראלים רבים - וכבר הסיק בשעתו, בהגיונו החד בנדיקט שפינוזה - שספרי התנ"ך העיקריים חוברו ועוצבו תיאולוגית רק אחרי שיוצאי בבל הגיעו לירושלים, ואפילו מאוחר יותר -  בתקופה ההלניסטית. אין כמעט ספק שהמחברים המוכשרים הכירו את משמעותה ואת ענשה של הגלות מכלי ראשון. (ש. זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל?", כנרת, 2012, עמ' 86)

 

"עבור יוסט, כמו גם בעיני ליאופולד צונץ (1886-1792), ההיסטוריון החשוב השני בראשית דרכו של 'מדע היהדות', מתחילה ההיסטוריה היהודית לא בסיפור התגיירותו של אברהם ולא במתן התורה בסיני אלא בשיבת ציון מבבל. רק שם החלה להוולד לדעתם היהדות ההיסטורית-דתית שמקור עיצובה התרבותי הוא עצם השהות בגלות. התנ"ך הזין וערסל לידת יהדות זו, אך הוא הלך ונעשה נכס אוניברסאלי שבאותה מידה אף שימש כמקור עיקרי להופעתה המאוחרת של הנצרות.(שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, עמ' 75)

 

פרופ' שלמה זנד מסמן מטרות ומפגיז את הקורא במטח מקורות להוכחת התיזה שלו. כאשר הוא מתעלם או מבטל מקורות רבים אחרים הסותרים את קביעותיו. פרופ' זנד מביא דעות, שאין להם ביסוס בתיעוד, כעובדות מוסמכות, ובונה עליהם ארמונות על עננים.

 

 

נביאי שקר חגי, זכריה השני ומלאכי:

"בשנת שתים לדריוש... היה דבר יהוה ביד חגי הנביא אל זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה ואל יהושע בן-יהוצדק הכהן הגדול לאמור... עת בית יהוה להבנות (חגי, א', א'-ב') "ויהי דבר יהוה שנית אל חגי... אמור אל זרובבל פחת יהודה לאמור אני מרעיש את השמים ואת הארץ... ביום ההוא נאום יהוה צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאום יהוה ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאום יהוה צבאות (חגי, ב', כ-כ"א, כ"ג)

 

"בשנת שתיים לדריוש היה דבר יהוה אל זכריה בן ברכיהו בן-עידוא הנביא לאמור... (זכריה, א', ז') "ויען מלאך יהוה  צבאות, עד מתי לא-תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמת זה שבעים שנה: ויען יהוה את המלאך הדובר בי דברים טובים דברים נחומים... לכן כה אמר יהוה שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה... (זכריה, א', י"ג, ט"ז) "ויהי דבר דבר-יהוה אלי לאמור: ידי זרובבל יסדו את הבית הזה וידיו תבצענה וידעת כי יהוה צבאות שלחני אליכם כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את אבן הבדיל ביד זרובבל שבעה אלה עיני יהוה המה משוטטות בכל הארץ (זכריה, ד', ח-י')

"שובו אל יהוה ואשובה אליכם אמר יהוה צבאות ואמרתם במה נשוב, היקבע אדם אלוהים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה, במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בבתי ובחנוני נא בזאת אמר יהוה צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד-בלי-די (מלאכי, ב', ז'-י')

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות