התימני מסוגל לעבודות גסות

 

אטמן שלטון קהל מנחם אוסישקין לאהרן אייזנברג:

מסכים שהתימני מסוגל לעבודות גסות

אך  פוחד  הנני   מאד  מאד ..!

 

 

4.10.2016

 

"- - בנין בתים לתימנים: מסכים הנני לך שהאלימנט התימני בוודאי מסוגל לעבודות גסות ולהביא ברכה לישוב. אך מפחד הנני מאוד מאוד מפני חיזוק השפה הערבית במושבות ע"י התימנים, בכל אופן יש להשתדל בזה -  מה שנוגע ליעדנו אנו נשים לב בשנת התקציב החדשה. אני חושב כי כבר באה העת לאסוף מעט מעט את המאות אלפים חובות שיש לנו במושבות ואצל האיכרים. אם ישלמו לנו, אם גם לאט לאט, אז בודאי מוכנים נהיה לתת את הכסף עוד פעם בהלוואה לוועדי המושבות לבנין פרברים בעד התימנים."     (אהרן אייזנברג, עמ' 161) ("צר ואויב", עמ' 256)

 

 

יוסף שפירא ב"הפועל הצעיר", על ביקורו בארץ של סניור שלטון הקהל אשר גינזבורג בשנת 1911, כיועץ הסתרים ואדריכל כיבוש הישוב היהודי בא"י;

לאיכרים אין "חיבת אדמה" - אין בדעתם להישאר פועלים

 

"ה'סך-הכל' של אחד העם הוא, כי לאחר ניסיון של שלושים שנה הוא מגיע לידי הכרה כי 'מושבות עבריות אפשר להן להתקיים בארץ-ישראל - - אבל איכרים עברים - - אין אנו יכולים לברוא אף בארץ-ישראל, אלא במספר מועט מאד'. לאיכרים אין 'חיבת האדמה'. אחד העם אינו מאמין שהמצב ישתנה לטובה גם על-ידי הפועלים הצעירים 'שעד עתה לא הצליחו הרבה במשלחתם, שבמשך השנים האחרונות רבו ביניהם היוצאים ומעטו הבאים, והנשארים - מצבם בארץ רופף'. המסקנה היא: השלמה עם הרעיון, שלא יהיה  בארץ המון כפרי יהודי - 'הישוב הכפרי שלנו בארץ-ישראל - - יישאר תמיד ישוב 'עליון' של מועט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו והונו, אבל ההמון הכפרי המרובה, שכוחו בעבודת ידיו, לא לנו יהיה גם אז'. - -  רוב הצעירים אין בדעתם להישאר פועלים כל ימיהם, הם נודדים ממושבה  למושבה  'לא  בשביל   למצוא   תנאי-עבודה   יותר    נוחים,  אלא  מפני שרוחם נודדת ואין שלום בנפשם.

 

התימנים עלולים לשנות תכונת הישוב

 

"- - גם בעליית התימנים אינו רואה פתרון לעבודה עברית, גם משום חולשת גופם וגם משום מצבם התרבותי השונה, 'עד שמאליה מתעוררת השאלה, אם לא תשתנה תכונת הישוב כולו על-ידי ריבויים של אלו, ואם יהיה שינוי זה לטובה'. בסיכום דבריו על 'כיבוש העבודה' הוא מעיר, כי נוסף על שאלת  האפשרות, האם 'מן הראוי הוא לנו - הנכבשים בכל מקום - לשאוף לכיבוש מוחלט זה, ואם לא צדקו האומרים שעצם השאיפה הזאת מצדנו עתיד לעמוד לשטן על דרכנו יותר מכל המכשולים'..."        

(יוסף שפירא, "הפועל הצעיר", עמ' 91/2) ("צר ואויב", עמ' 278)

 

ב"חוקה אחת" של גזענות, כותב בן-גוריון, החי בשלום עם ההשפלה, האפליה, הביזוי והתעללות בתימנים והשלכתם בסוכות, תיבנים ואורוות, כחיות השדה; כתב בין היתר:  "אולם זרותם זו של התימנים היא ממין אחר. יש כאן, מלבד ההבדל המעמדי, גם הבדל 'לאומי'. זרות זו היא לא רק משפטית אלא גם - ובעיקר - נפשית. כאן יש לפנינו שני מיני יהודים משתי מדרגות: המדרגה הראשונה - יהודים סתם, בלי שם-לואי, והמדרגה השנייה - יהודים 'תימנים'. בודאי הננו אין אונים כלפי קיר ההתנכרות וההתרחקות שהוקם במשך מאות, אפשר להגיד אלפי שנה. קרעים של עשרות דורות אינם מתאחים במעוף-עין אחד, וגם בארץ-ישראל לא יתוקן בתנודת-יד אחת מה שקלקלו החיים הגלותיים במשך זמן ארוך כזה.

(ב"ג, "חוליות ראשונות", עמ' 67)

(מ. גבאי, "שלטון הקהל" (מורחב), עמ' 201)

 

 

 

 

לתימני  שכר שמקבל הפועל הערבי

והאיכר מצידו יתנהג אתו כמו עם ערבי'

 

ד"ר ניצה דרוין, במחקר שהופיע ב"סעי יונה" ו"באין מרבד קסמים", כותבת: "מבחינת תנאי העבודה והשכר בהתיישבות החקלאית, היו מרבית הפועלים התימנים בתחתית הסולם. - - ושכרם היה תדיר נמוך משכר הפועלים המזרח-אירופים, ולעתים קרובות אף נמוך משכר הפועלים הערבים. (ד"ר ניצה דרוין, "בואי יונה", יהודי תימן בישראל, "עם עובד", עמ' 199).

 "בסוף המאמר 'לשאלת הפועלים בא"י' (האחדות תרע"ב, גליון 45-46) 'התימנים עומדים על מדרגה תרבותית נמוכה מאוד ואין להשוותה כלל בנידון זה עם הפועל האשכנזי. צרכי חייהם הם כמו אלה של הערבי, מלבד תרנגולת ששוחטים אותה לפעמים לכבוד השבת, הם אינם יודעים טעם בשר. אפשר כמעט להגיד, כי הם הנם אותם הערבים רק מבני דת-משה. ואולי יהיה בכח האלימנט הזה לעמוד בפני התחרות הערבים. הוא יסתפק באותו השכר שמקבל הפועל הערבי והאכר מצידו יתנהג אתו כמו עם ערבי'

(ד"ר ניצה דרוין, "בואי יונה", יהודי תימן בישראל, "עם עובד", עמ' 207, הערה 2)

(מ. גבאי, "פורע", עמ' 176)

 

 

יצחק בן צבי ב"זכרונות ורשומות":

עשר משפחות בצריף עץ - והבתים

 ד' על ד' אמות, ללא מים, והמחיר..!

 

"בזמן האחרון התחילו כבר לבנות בתים לתימנים אחרי שנאספו ונאספים סכומים ממקורות שונים, נדבת מנדבים מחוץ-לארץ בשביל עולי תימן. כבר נבנתה שכונה של שמונה-עשר בתים ננסיים, ד' על ד' אמות, בתור דירת קבע, ושתי 'בקרות-עץ' [צריפים] עומדות מזמן בתור דירת-ארעי, עשר משפחות בכל 'ברקה'. לכל בית דונם אחד אדמה לגינת-בית קטנה, שיותן לכל משפחה בתשלומין לשיעורין במשך עשרים שנה, ג' לי"פ [3 לירות צרפתיות] לשנה בערך. הבית אינו נמסר לרשות המתיישבים בו, כי אם נשכר בשנה הראשונה בדרך שכירות, ואחר-כך יחולקו הבתים בגורל. המושב נמצא בריחוק מן המושבה, ואין בו מים לשתיה ולטבילה - התופסת מקום כל כך נכבד בחיי התימנים - ואין צריך לומר שאין מים להשקות הגינות. במימי המושבה אין התימנים יכולים להשתמש. אך החיסרון העיקרי והמשגה היסודי שבדבר הוא - שהבתים ניבנו על-ידי קבלנים חיצוניים, בלי הסכמת האנשים שבשבילם הם ניבנים. ועל-ידי זה עלו בהוצאות יתרות, שאפשר היה לחסוך אילו המתיישבים היו בונים את הבתים על חשבונם, ולעומת זאת יגדילו להם את מידת הקרקע. את זאת דרשו התימנים - ולא נענו. עכשיו מתאוננים התימנים, ובצדק, שהבתים רעועים ורחוקים, הכתלים דקים, ושבכלל אסור היה לבנות בתים בני מידה אחת, מפני שיש משפחות יותר גדולות ויש זעירות. בייחוד מתאוננים שהתשלומים גדולים, ורבים אינם יכולים לקבל את ה'טובה' הזאת. לפי שעה עומדים הבתים ריקים מלבד אחד שנכנס בו בעל-מלאכה אשכנזי אחד, ועוד אחד שעומד להיכנס. וכי בשביל הללו ניבנו  הבתים?    

(בן-צבי,"זכרונות ורשומות", עמ' 387/8)

(מ. גבאי, "צר ואויב", עמ' 280)

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות