השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

השעון שמעל הראש - שלב ג. מבצע ילדים

 

חיסול היהודים  שבא-כוחם, בן-גוריון רצה מדינה תמורתם - בשלוש מערכות; ניצולי שואה כתבו על ההשפלה, הביזוי ורמיסת כבוד האדם של מיליוני היהודים, שהורעבו למוות, נורו, נתלו ונשרפו בקרמטוריומים. שישה מיליון יהודים מושמדים, שכול אחד מהם, כשלעצמו, שווה עולם ומלואו, אחדים מהם יכלו  להיות איינשטין או שפינוזה. אך כולם, שישה מיליון יהודים הושמדו, בגלל החלטה של איש אחד – בן-גוריון

 

"סביב-סביב-שדות-חול מוכי-צהבת, חתוכי-אופקים, דלוקי-ציה. אין אל מי לשאת את העיניים. הגטו עוצר נשימתו 'מבצע-ילדים'.
"כיכר הגטו רחבת-הידיים שוממה. שמשות-החלונות של בקתות-הגטו ניבטות קפואות אל המוות השלוף. בחוץ-גרמנים ורובים בידיהם חפותות-השרוולים. סביב-סביב, ליד כל קרן-זווית, אצל כל סמטת-חול מרוקנה.
"מיד יוחל הדבר.
"בבקתות פנימה מאמצות אמהות אל בטנן את ראשי ילדיהן מאחורי גביהם של אבות, ועיני כולם קופאות אל פתחה האפלולי של המשאית הגדולה החונה בחוץ.
"ראשים-קסדות-פלדה; נטולות-פנים. הללו אינם בני-אדם כלל. עיניך רואות רק: מדים שחורים ורובים נטויים. אט-אט חג-עג קנהו של מקלע, אנה ואנה. בולש ומרחרח את סמטות החול הקפואות של הגטו, אנה ואנה.
"כאן אין כל מקום למחבוא. בקתות פרוצות וריקות כאוהלים. חול למטה ושמי-גטו למעלה. כאן אתה מביט היישר אל תוך עיניו של המוות.
"ילדים נלחצים אל בטני אמותיהם, כמבקשים לשוב ולהתכנס בתוכן. זעקתם הנאלמה משוועת מתוך עיני האמהות.
"מבצע-ילדים. הנה הם מופיעים ובאים מתוך אחת הסמטות. שורה ארוכה. שניים-שניים. שניים-שניים. הפעוטות ממוסד-הילדים. ידיהם הקטנות אחוזות זו בזו. הגננת ברכה נוהגת בהם. שניים-שניים, שניים-שניים.
"אחדים מרימים ראשיהם הקטנים למעלה. אור-הצהרים הבהיר חזק מדי. עיניהם הקטנות ממצמצות בהביטן אל הרובים הנטויים ואל הדממה סביב-סביב. בוכה, הגננת, מובילה אותם.
"ראשי-ילדות, ראשי-ילדים, פעוטות-גן. רגלי ילדים יחפות. הרבה הרבה רגליים קטנות, יחפות, על-פני האדמה החולית, הצהובה.
"היישר אל המשאית.
"למעלה, בפתחה האפלולי של המשאית, עומד הגרמני. הוא חוטף וקולט אל בין ידיו את הילדים הנזרקים אליו בזה אחר זה, בזה אחר זה. בבקתות, מאחורי הזגוגיות, מאבן הפחד את הקול בתוך הגרונות.
"המשאית מלאה. הנה הם מטלטלים ומביאים את העוללים מ'טיפת-חלב'. נושאים אותם בידיים מורדות, כנשוא צרורות בחבלי-אריזתם. תינוק ליד, תינוק ליד. עוללים, אשר אמם ואביהם הולכו מכאן במשלוחים זה כבר. מרוגעים הלכו, שכן ילדיהם נשארים אחריהם בגטו, ויחיו.
"המשאית מלאה. פעיות העוללים מושחלות על חודי הרובים המזוקרים. הגרמני העומד בפתח המשאית משלשל שק ארוך לארץ. המביאים מטילים את התינוקות אל תוך פי השק. עוד. עוד. עד מלואו. המגף השחור בוטש ודוחק מלמעלה על פי השק המפוטם. עוד. עוד.
"נקשר השק-מושלך אל תוך המשאית. נקשר עוד שק-מושלך אל תוך המשאית. חיש-חיש. שק אחרי שק. שק אחרי שק.
שוב אינך שומע את פעיות-הבכי. דומה, שקע הכול בין קרעי פני-מים. נתאחה הראי ונסגר. שוב אין אל מי לשאת את העינים.
מבצע-ילדים.                   (ק. צטניק - "השעון אשר מעל לראש", מוסד ביאליק, עמ' 25) 
 

"עוצר-בלוקים ! ! ! עוצר-בלוקים ! ! !
"כהרף-עין מסתתמות כל כניסות הבלוקים בגופים ההורסים להתפרץ פנימה. כל אחד ואהד יודע, כי בכל רגע עלול ראש-המחנה לודוויג טין להגיח מתוך בלוק מספר 1; וכל אחד ואחד מהם יודע, מה יאונה לו אם תתפוס עינו של טין את גבו מחוצה לסף-הבלוק.

"שערי-הבלוק מוגפים. מזה-השער הפונה אל כביש-המחנה הראשי, ומזה-השער אל דרך המחנה האחורית.
"מאורות-קרשים משולשות-קומה. עשרה גברים במאורה. חמש מאות גברים לאורך ולגובה קיר הבלוק האחד; חמש מאות-לאורך ולגובה הקיר השני. מגובבים על אצטבות-העץ כחבילות-ירק על אצטבות-הירקן.
"אלף גברים דמומים מוטלים בבלוק. את הבלוק חוצה מן הקצה עד הקצה מבנה של לבנים, גבוה שמונים סנטימטרים ורחב חמישים. תוכו חלול. הוא מכונה-תנור. התנור שאינו מוסק עולמית, הכול יודעים למה הוא משמש בבלוק.
"אלף גברים. מוטלים במאורות. סמויים מעין. בבלוק הס. ריקנות. כמו אין בו כל נפש חיה.
"אלף גברים. רק משרתי-הבלוק בלבד מפסיעים על גב התנור הארוך, אחת הנה ואחת הנה. איש-איש בכברת תנורו. איש-איש ואלתו בידו.
"בקיטון, אצל שער-הבלוק, נמצא ראש הבלוק. זאת חשים באוויר.
"עוצר בלוקים.                 (ק. צטניק - "השעון אשר מעל לראש", מוסד ביאליק, עמ' 42) 

 

"וכשם שלעולם אינך יודע אימתי ולמה פתאום יוחל עוצר-הבלוקים, כן לעולם אינך יודע מתי ולמה יסתיים.
"בכול-ניקיון למופת. על אדמת-פלניטה זו, אין אתה מוצא אף זכר לפיסת-נייר. פה אינך רואה בכלל נייר. אינך זוכר אפילו כי אי-פעם היה זה במציאות. ואפילו נשאה לכאן הרוח אי-מזה פיסת נייר, מיד היו רבבות פיות מורעבים מתנפלים עליה ובולעים אותה כהרף-עין, במקום לחם. כל מה שרק ניתן להיבלע בוושט-אנוש, נבלע ובולע פה זה כבר. כאן שויירו רק: חול צחיח, והעץ של הבלוקים; כאן שויירו רק! חוטי-תיל מחושמלים סביבך, ושמי-אושוויץ מעליך.
"לא אחת אתה רואה : אסיר מתנפל פתאום על מוט-הסמוכה של מאורתו, נועץ שיניו בעץ - שיניים ארוכות, מבעיתות, בולטות היישר מתוך עצם-הלסת חשופת כל בשר-חניכיים עד שהן נפשקות ונשברות, נושרות לארץ כחרצני-תמרים יבשים, ארוכים, והלה-גרמי-חניכיו נטולי-הבשר עדיין נושכים ונושכים בעץ.
"לא אחת מקפיצה אותך זעקת-חרדה באישון-ליל : למישהו נטרף מרגלו הצמוקה נתח חי ואין יודע מי בלעו. (ק. צטניק - "השעון אשר מעל לראש", מוסד ביאליק, עמ' 44) 

"עשרה ראשים. על גב תנור-הלבנים מפסיע משרת-הבלוק אחת הנה ואחת הנה. מאצטבת-הקרשים התחתונה אינך רואה אלא את רגליו. לפתע : ראשו של אחד משכניך למאורה מתרומם. רגלו האחת נקפצת על השנית. עצמות שתי רגליו נצמדות ומתהדקות בעווית-רעדה נפתלת. אגרופו לוחץ במלוא כוחו בשיפולי-בטנו, במשולש שבין שרשי-רגליו.
"תשעה ראשים מתרוממים, נחרדים להביט. לבם חש להם זאת מראש. הם יודעים מה זאת. הנה תפסוהו בקלקלתו! הוא היה המתחיל. תשעת זוגות עיניים ערוכים עתה עד זוג-עיניים אחד. עד קלסתר-פנים אחד. תשעה זוגות-עיניים עוקבים אחרי כל ניד חדש באותם פנים; אחרי התמורה הקלה ביותר בברק של אותן עיניים קמות.

"... הרגליים נלחצות ומתהדקות בעווית מתגברת. האגרוף לוחץ נוראות, בלי הרף, על זווית המבושים, כשידו השנית דבקה באגרוף הלוחץ לעודדו; כשעיניו נעוצות בפני התשעה-ומתנועע. מביט בהן-ומתנועע. אגרופו הקפוץ לוחץ. לוחץ. גלוי וידוע לפניו: טיפה אחת אם ישחרר משם, יתפרץ משם הכול. הכול. כמתוך סכר פרוץ. שוב אינו יכול לעצור. הדבר ברור לו. הוא יודע זאת. ויודעים זאת גם תשעת זוגות-העיניים שכנגדו. הן מצפות. כי ברגע בו יארע הדבר, מיד יקראו לעבר משרת-הבלוק : לא אנחנו! לא אנחנו! הוא אשר השתין בבלוק ! הוא ! הוא !
הוא יודע זאת. הוא יודע אל-נכון מה צפוי לו על כך. באושוויץ יודעים הכול מה צפוי לו לאסיר המשתין בבלוק. מה יעשה ?         (ק. צטניק,  "השעון אשר מעל לראש",  עמ' 46) 


  "המיפקד לקרימטוריון 
"רק כשתי עשרות מטרים מבדילים עתה בין רחבת-המפקד לבין הכביש הראשי. משרתי-הבלוק ערוכים באלותיהם מזה ומזה. אחדים מהם חוטפים ומוציאים בינתיים מתוך השורות את ה'מספרים' שהוכרזו. הכביש הראשי בא לקראתך: קרימאטוריון! משרתי-בלוק חובטים באלותיהם על גולגלות. המוזלמאן רץ ביניהם בתווך. וצרור-הבגדים בידיו המורמות, כמי שצולח נהר. רץ בהליכתו, והולך בריצתו. צרור-הבגדים מפריעו מלסוכך בידיו על ראשו. אך לוותר על הרכוש תוך ריצתו בדרך לקרימאטוריון - חלילה! אין דבר זה עולה כלל על דעתו.
"משהגיע אל הכביש הראשי, זועקת מתוך עיניו של המוזלמאן אמה שקויית-סיפוק, פחד ספוג רוגע: עבור עבר בשלום את הדרך! הוא בוהה באישונים גדולים. מתוך פיו הפעור נוטף חוט של ריר ארוך, מאפו-כיח. אין הוא בוכה, אלא מצייץ בכל כוחו וטוען לפני מאן דהו, לא-נראה; מספר לו דבר-מה בלא-הרף. קולו אינו יוצא מתוך פעור-פיו הקופא, אלא בוקע מתוך צלעותיו. הקול מטיח שם כהטיח נידון ראשו בסריגי תא-כלאו. הוא מצייץ לתוך חלל-האוויר בקול שתחילתו רחב, שטוח, מחורץ כראשו של מסמר, וסופו ארוך, מעוגל, מחודד-עד-דק. הוא אינו פוסק מלנענע בראשו כמו לפי קצב טמיר, ומצייץ בכל כוחו. (ק. צטניק,  "השעון אשר מעל לראש",  מוסד ביאליק, עמ' 78) 


זכור את אשר עשה בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות