השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

הציונים הפקירו חלוצים מאשכנז

 

ב-25.8.2000 התפרסם ב"מעריב" ראיון של רונל פישר עם "פרופ' יהודה באואר מבכירי חוקרי השואה בעולם משיב מלחמה"; "בורות, אנטישמיות, מחלה";

"- אחרי ויכוח נוקב במשך שנים בינך ובין היסטוריונים אחרים בקשר לשאלה אם היישוב*) בארץ עשה או לא עשה כמיטב יכולתו להצלת יהודי אירופה, נדמה בעקבות התבטאויותיו של ח"כ בניזרי שהפסדת במערכה...

"יכול להיות שלא הצלחתי לשכנע, אבל זה לא משנה את העובדות. זה בכלל לא מזיז לי. אם אנשים טוענים שההנהגה הציונית לא עשתה למען הצלת יהודי אירופה, אז הם פשוט לא יודעים על מה הם מדברים. יש פה מערכת של עובדות שהתבררה והם יכולים לטעון כל טענה עד מחר בבוקר. אז אם הציבור יקבל את עמדתם של היסטוריונים אחרים שההנהגה הציונית לא פעלה להצלת יהודי אירופה, זה לא יהפוך את העמדה הזו לנכונה יותר.   (רונאל פישר, "מעריב" סופשבוע, 25.8.2000, עמ' 32/26)   

 

*) ב"יישוב" הכוונה למפלגת מפא"י השלטת בעצמת הכובש הבריטי.  לכלל הישוב היהודי בארץ  לא היה חלק בשלטון ומעולם לא נערכו בחירות

ובכן, "יש פה מערכת של עובדות שהתבררה והם יכולים לטעון כל טענה עד מחר בבוקר", ולפרופסור יהודה באואר ולממסד הנציונאל-הציוני, "זה בכלל לא מזיז"..! אולי פרופסור באואר רוצה לומר: אני מייצג את עמדת הממסד ולכו לדפוק את הראש בקיר. להלן דוגמה מהמחקר האקדמי של פרופ' באואר, בקשר ל"הצלתם" של מעפילי קלאדובו-שאבאץ, בבחינת פרט המלמד על הכלל:

 

כעת נראה כיצד הציל פרופסור יהודה באואר את מעפילי קלאדובו-שאבאץ בהבל-פיו, והביא אותם לארץ:

"...על אף הוראות מפורשות מראשי ההגנה בארץ, שהועברו ע"י י. ארזי וד. הכהן, המשיכו אנשי המוסד-לעליה בפעולתם (דצמבר 1940). בשלב מאוחר (3.1.41) התערב בדבר גם וייצמן, והביע הסכמתו לעמדת הסוכנות (שרת), שיש להחזיר את האניה לבעליה הבריטיים. אלא שכל השידולים והפקודות לא הועילו למראה סבלם של הפליטים שה'דאריין' הייתה עבורם סיכוי הצלה יחיד, והאניה הובאה לקושטא. בקושטא ניסו אנשי ה'שיתוף', ובעיקר ד. הכהן, למצוא אניה אחרת שתביא את המעפילים ותשחרר את ה'דאריין', אך אניה כזאת לא נמצאה, למרות שלדברי ד. הכהן הציעו לו האנגלים עד 100,000 לי"ש ובלבד שתימצא אניה אחרת. גם תוכנית אלטרנאטיבית - להעלות את המעפילים לאי יווני 'עד יעבור זעם' - נדחתה מחמת הסכנה הקרובה של הפלישה הגרמנית ליוון. בסופו של דבר הסכים גם הכהן, אמנם בלב כבד, להפלגת 'דאריין', וזו הגיעה ארצה במארס 1941.  (יהודה באואר, "דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית", הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963, עמ' 100)

"סביב פרשת 'דאריין' התפתח ויכוח חריף בין אנשי 'השיתוף' ואנשי 'המוסד'. הראשונים טענו כי אין זו אלא הפרת-אמון גסה מצד היהודים בעבודה הבנויה בהכרח על אמון הדדי. ניצלו אמנם כמה מאות פליטים, אבל הופקרו סיכויים להציל המונים*) באמצעות שיתוף-הפעולה עם השירות החשאי הבריטי. י. ארזי, שעמד במו"מ היומיומי עם הבריטים, ראה בכל הפרשה הפרת-משמעת לאומית מצד מוסד, שאין עליו פיקוח ציבורי על-מפלגתי, ובהתמרמרותו העזה נטש את פעילותו ב'שתוף'. ואמנם נפגעה העבודה המשותפת עם הבריטים; אך היה למטבע זו גם צד שני: הסיכוי להציל פליטים באמצעות המחלקה הבריטית היה מפוקפק למדי, ואלו אנשי 'המוסד' עמדו תחת לחץ כבד של הפליטים שניתן להצילם בפועל-ממש. יתירה מזו: ה'שתוף' נמשך גם להבא, אמנם לא בלי חשדות והחשדות, ולא באותה אוירה תמימה-במקצת שקדמה לפרשת 'דאריין'. הסיכום היה: 800 נפשות ניצלו מן התופת הנאצית. (יהודה באואר, "דיפלומטיה  ומחתרת במדיניות הציונית", הקיבוץ הארצי השומר  הצעיר, עמ' 101)  הנה, גם עניין קלאדובו-שבאץ התברר ו-800 המעפילים ניצלו והגיעו לארץ, ו"חוקרים אחרים יכולים לטעון כל טענה עד מחר בבוקר"...

*) בטענה זו השתמש לא פעם חיים וייצמן, אךהממסד הנציונל-ציוני פעל למניעת הצלת המונים או בודדים

ומה אומר המחקר?

"דאריין 2". "בחודש מאי 1940 מצא צמרת בנמל פיראוס אנייה, 'דאריין 2' שמה (להלן: 'דאריין'), שנראה היה שתתאים להסעת נוסעים, לאחר שתוכשר לשם כך... כעבור ימים אחדים העביר להם יחיאלי 30 אלף דולרים לתשלום ראשון מכספי הג'וינט... עכשיו לא היה אלא להכין את האנייה להשטת מעפילי קלאדובו.

חנה ויינר דליה עופר, "פרשת קלאדובו-שאבאץ";  "ספר זה מספר את סיפורם של כ-1000 מעפילים, שיצאו בנובמבר 1939 מווינה (או דרכה) לארץ-ישראל. באפריל 1941 חזרו ונפלו בידי הנאצים ביוגוסלוויה, ולא זכו להשלים את מסע עלייתם... "סיפור קורותיה של קבוצת קלאדובו-שאבאץ נוגע בהיבטים מסוימים של הקשרים שבין היישוב והגולה בתקופת השואה, שבמוקדה ההגשמה הציונית והצלת היהודים...    (חנה ויינר ודליה עופר, הוצאת "עם עובד", תשנ"ב, עמ' 13)

           

"דאריין 2". "בחודש מאי 1940 מצא צמרת בנמל פיראוס אנייה, 'דאריין 2' שמה (להלן: 'דאריין'), שנראה היה שתתאים להסעת נוסעים, לאחר שתוכשר לשם כך... כעבור ימים אחדים העביר להם יחיאלי 30 אלף דולרים לתשלום ראשון מכספי הג'וינט... עכשיו לא היה אלא להכין את האנייה להשטת מעפילי קלאדובו.

 

"כאשר הגיעו הפליטים למוצא הדנובה, הסתבר שאין אוניה שממתינה להם בים השחור, כפי שהיה מקובל עם פליטים ממזרח-אירופה, ו-1002 הפליטים התגלגלו לקלדאבו שאבאץ, כאשר קהילה יהודית יוגוסלבית קטנה מטפלת בהם,. מתוך 1002 הפליטים בחרו ה"ציונים" 202 נערים שהוסעו לארץ, ואילו 800 החלוצים נשארו תקועים בקלדאבו. ה"ציונים טענו שאין להם אוניה, והג'ויינט תרם את הכסף לרכישת  "דרין 2". אך ה"ציונים" מסרו את האניה שנרכשה בכספי הג'ינט להבאתם של נוסעי קלדאבו לארץ למשימות שיתוף עם בריטניה. חדשים לאחר מכן כבשו הנאצים את יוגוסלביה וגורלם של 800 הפליטים הציונים האוסטרים היה כגורל יהודי יוגוסלביה.    (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", "עם עובד", עמ' 76)      

"... ההוראה לעצור את 'מפעל שפיצר' נשארה בעינה. יתרה מזו, כעבור ימים אחדים הוחלט בישיבה שהתכנסה בביתו של משה שרתוק, שהשתתפו בה אליהו גולומב, דוד הכהן ופעילים אחרים של המוסד וה'הגנה', ובה נוכח גם אגמי עצמו, להעביר את 'דאריין' מרשות המוסד לרשות דוד הכהן ויהודה ארזי, שעסקו בפעולות שיתוף חשאיות עם הבריטים.  (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", "עם עובד", עמ' 77)

 

מנעו כניסתם לאארץ של ציונים מצ'כיה, אוסטריה, גרמניה וכו'

מי היו מעפילי קלאדובו-שאבאץ? מחקרם של חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ משתרע על פני 170 עמ' ובמחקרם הן יורדות לפרטים. שתי פסקאות להלן: "לראשונה לא היה 'החלוץ' בווינה צריך לחרוץ גורלות בבחירה קפדנית של המועמדים לעלייה, שכן הפעם יצאו כולם, כל אנשי ההכשרות, אנשי 'החלוץ' ותנועות הנוער, כל מי שדבר לא עיכבו בווינה ואפשר היה לסדר את ניירותיו. אבריאל גם צירף אל המשלוח 300 יהודים מווינה, שלא השתייכו אל המסגרות האלה, ודומה שאמת-המידה לצירופם הייתה מצבם האישי הקשה, ובמידת-מה - יכולתם להשתתף במימון הוצאות המסע.

"ב-26 באוקטובר (1939) נסע אהוד אבריאל עם 'יוקל' אל כל מקומות ההכשרה. למחרת התקבל מרשויות השלטון הנאציות אישור סופי ליציאה, ובתחילת נובמבר החלו אנשי ההכשרות להתקבץ בווינה לקראת היציאה. אבריאל בילה עם חברי תנועתו בבית הקיבוץ העירוני בערב שירה וריקודים, ורשם ביומנו: 'היה זה האירוע החלוצי הראשון מזה זמן רב.'    (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", "עם עובד", תשנ"ב, עמ' 32) 

 

"בתוך שבוע באו אנשי דנציג וברלין ברכבת מיוחדת לווינה. הם עשו שם לילה אחד והמשיכו ברכבת אל ברטיסלבה. צבי שרון ויהושע היימן מן 'החלוץ' בברלין ליוו אותם עד וינה...

 

לאחר שנתקעו בשאבאץ הודיע סימה שפיצר ב-15 ליוני לעולים "שמאחר שאין עוד כל סיכוי לעלות לארץ בעלייה בלתי-חוקית, יקבלו כל המעפילים רישיונות עלייה ויעלו לארץ בעלייה חוקית דרך ארצות הבלקן. וזה יהיה סדר חלוקת הרישיונות: ראשונים יקבלו אותם בני הנוער הזכאים להיכלל בעליית הנוער; אחריהם נערות, שיכולות להיקלט בארץ במוסדות ההכשרה של ויצ"ו; אחר-כך משפחות, חברי 'החלוץ', יחידים וחדשים שהצטרפו זה מקרוב אל המשלוח...   (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ",  הוצאת עם עובד,  תשנ"ב, עמ' 54)

 

אם ס"כ המעפילים היו כ-1000, ששלוש מאות מהם צורפו בגלל יכולתן להשתתף בהוצאות הנסיעה, ו-800 נפש היה מניינם של המעפילים שנרצחו על ידי הנאצים, הווה אומר שהסוכנות נטלה 200 נערים היותר צעירים, ובין 800 הנותרים היו לפחות 500 חלוצים שנאספו מההכשרות, שדינם נגזר רק בגלל היותם גרמנים ואוסטרים יהודים.

"... יחיאלי היושב בג'נווה שאל את ראשי המוסד בארץ כיצד לפעול, וקיבל הוראה להשהות את ההכנות להפלגה... כעבור ימים אחדים קיבלו מברק מאליהו גולומב, ובו הוראה להפסיק הפסקה מוחלטת את 'מפעל שפיצר'. (כך כונו מעפילי קלאדובו בצופן. (שם, עמ' 76)

 

"... על ההחלטה להוציא את 'דאריין' מידי המוסד בקיץ 1940: שומה על המדיניות הציונית, כתב וייצמן, להעדיף את המטרות לטווח ארוך, כלומר, הקמת מסגרת שבה ימצאו המוני היהודים מקלט, על פני המשימות המיידיות של העלאת קבוצת עולים זו או אחרת. (שם, עמ' 77)

 

"800 ציונים הפקירו למותם ו"דאריין" הוצעה לפעולות חבלה"; ... ההוראה לעצור את 'מפעל שפיצר' נשארה בעינה. יתרה מזו, כעבור ימים אחדים הוחלט בישיבה שהתכנסה בביתו של משה שרתוק, שהשתתפו בה אליהו גולומב, דוד הכהן ופעילים אחרים של המוסד וה'הגנה', ובה נוכח גם אגמי עצמו, להעביר את 'דאריין' מרשות המוסד לרשות דוד הכהן ויהודה ארזי, שעסקו בפעולות שיתוף חשאיות עם הבריטים. בין שאר הפעולות שהציעו השניים לבריטים במזרח התיכון ובארצות הבלקן היו פעולות חבלה ומיקוש, שיפגעו בתעבורה על נהר הדנובה, ובעיקר באספקת נפט מרומניה לגרמניה. לשם כך היו זקוקים לאניות... האניות ששימשו למבצעי עלייה ב', ובכלל זה 'דאריין', שכבר הוחל בהכנתה להסעת מעפילים, התאימו להם ביותר,  ...      (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", עמ' 77)  

 

"ב-6 באפריל [1941] פלשו הגרמנים ובעלי-בריתם ליוגוסלוויה...

"... הרצח ההמוני של יהודי סרביה החל בסתיו 1941 ברצח הגברים היהודים בירייה במסגרת פעולות הצבא לחיסול הלוחמה הפרטיזנית... הנשים היהודיות בסרביה נרצחו ממרס עד מאי 1942 בקרון גז שהובא מגרמניה לשם ביצוע 'הפתרון הסופי'. גורל אנשי קבוצת קלאדובו-שאבאץ הוא חלק מסיפור דמים זה.    (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ",  "עם עובד", תשנ"ב,  עמ' 93)

 

 

כעת נראה כיצד הציל פרופסור יהודה באואר את מעפילי קלאדובו-שאבאץ בהבל-פיו, והביא אותם לארץ:

"...על אף הוראות מפורשות מראשי ההגנה בארץ, שהועברו ע"י י. ארזי וד. הכהן, המשיכו אנשי המוסד-לעליה בפעולתם (דצמבר 1940). בשלב מאוחר (3.1.41) התערב בדבר גם וייצמן, והביע הסכמתו לעמדת הסוכנות (שרת), שיש להחזיר את האניה לבעליה הבריטיים. אלא שכל השידולים והפקודות לא הועילו למראה סבלם של הפליטים שה'דאריין' הייתה עבורם סיכוי הצלה יחיד, והאניה הובאה לקושטא. בקושטא ניסו אנשי ה'שיתוף', ובעיקר ד. הכהן, למצוא אניה אחרת שתביא את המעפילים ותשחרר את ה'דאריין', אך אניה כזאת לא נמצאה, למרות שלדברי ד. הכהן הציעו לו האנגלים עד 100,000 לי"ש ובלבד שתימצא אניה אחרת. גם תוכנית אלטרנאטיבית - להעלות את המעפילים לאי יווני 'עד יעבור זעם' - נדחתה מחמת הסכנה הקרובה של הפלישה הגרמנית ליוון. בסופו של דבר הסכים גם הכהן, אמנם בלב כבד, להפלגת 'דאריין', וזו הגיעה ארצה במארס 1941.   (יהודה באואר, "דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית", הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963, עמ' 100)

 

"סביב פרשת 'דאריין' התפתח ויכוח חריף בין אנשי 'השיתוף' ואנשי 'המוסד'. הראשונים טענו כי אין זו אלא הפרת-אמון גסה מצד היהודים בעבודה הבנויה בהכרח על אמון הדדי. ניצלו אמנם כמה מאות פליטים, אבל הופקרו סיכויים להציל המונים*) באמצעות שיתוף-הפעולה עם השירות החשאי הבריטי. י. ארזי, שעמד במו"מ היומיומי עם הבריטים, ראה בכל הפרשה הפרת-משמעת לאומית מצד מוסד, שאין עליו פיקוח ציבורי על-מפלגתי, ובהתמרמרותו העזה נטש את פעילותו ב'שתוף'. ואמנם נפגעה העבודה המשותפת עם הבריטים; אך היה למטבע זו גם צד שני: הסיכוי להציל פליטים באמצעות המחלקה הבריטית היה מפוקפק למדי, ואלו אנשי 'המוסד' עמדו תחת לחץ כבד של הפליטים שניתן להצילם בפועל-ממש. יתירה מזו: ה'שתוף' נמשך גם להבא, אמנם לא בלי חשדות והחשדות, ולא באותה אוירה תמימה-במקצת שקדמה לפרשת 'דאריין'. הסיכום היה: 800 נפשות ניצלו מן התופת הנאצית. (יהודה באואר, "דיפלומטיה  ומחתרת במדיניות הציונית", הקיבוץ הארצי השומר  הצעיר, עמ' 101)

*) בטענה זו השתמש לא פעם חיים וייצמן, האמת, הממסד הנציונל-ציוני פעל למניעת הצלת קבוצות יהודים או בודדים,  שאינם פולנים-רוסים

 הנה, גם עניין קלאדובו-שבאץ התברר ו-800 המעפילים ניצלו והגיעו לארץ, ו"חוקרים אחרים יכולים לטעון כל טענה עד מחר בבוקר"...

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות