השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

"הפקרת היהודים - אמריקה  והשואה 1945-1941"

 

"הפקרת היהודים", מחקר שיורד לפרטים, חסר את העובדה שממשל הנשיא רוזוולט עשה דיל עם בן-גוריון, שבסיום המלחמה תהיה פלסטין מולדת ליהודים, שנתקבלה בועידת בולטימור, והיוותה הכרה דה-פקטו במדינה יהודית. הצלת יהודים לאחר תבוסת גרמניה של בן-גוריון נכללה באותו דיל. כתב בן-גוריון באוקטובר 1939: "לשבר העם היהודי בימינו אלה יש רק תרופה אחת ויחידה: העברה מהירה בגמר המלחמה, לאחר ניצחונה של אנגליה, ל'טריטוריה' היחידה שבה הצליח 'הניסיון' הטריטוריאליסטי.  (בן-גוריון, "במערכה", ג', עמ' 56) (מ. גבאי, "שואה",עמ' 261); מה הייתה התמורה שקבלה אמריקה באותו דיל? ישראל תשמש/משמשת נבוט על ראש הערבים והציביליזציה האסלאמית. וזה עובד מזה שבעים שנה

 

"הקדמה - "קשה הייתה מלאכת המחקר והכתיבה של הספר הזה. הלב ממאן להאמין לעובדות המתגלות במסמכים שעליהם הוא מבוסס. אמריקה, ארץ המקלט, הושיטה עזרה מועטה בלבד. הנוצרים האמריקאים שכחו את השומרוני הטוב, ואפילו יהודי אמריקה לא חשו תחושת דחיפות שאין לכבשה לנוכח המשבר. הנאצים היו הרוצחים, אבל אנחנו היינו שותפים פסיוויים לדבר עברה.
"בין יוני 1941 למאי 1945 נרצחו 5 עד 6 מיליוני יהודים בידי הנאצים ושותפיהם. בשל שליטתה של גרמניה ברוב אירופה לא היה עולה בידי בעלות-הברית להציל יותר משליש מן הנספים גם לו היו מנהלים מערכת הצלה תקיפה. אבל נראה שמחויבות של ממש לעניין ההצלה הייתה מביאה לידי הצלתם של כמה מאות אלפי יהודים בלא לסכן את מאמץ המלחמה. הרשומות מראות בבירור שבלא יזמתה של ארצות-הברית לא הייתה מערכה שכזאת מתחוללת, אבל ארצות-הברית לא עשתה דבר עד שלב מאוחר של המלחמה, וגם אז, אף-על-פי שהייתה לה מידה של הצלחה, היה המאמץ מוגבל עד מאוד.


"הספר הזה הוא ד"וח על תגובתה של ארצות-הברית להתקפתם של הנאצים על יהודי אירופה. לא נושא חדש הוא; אחרים כבר כתבו עליו וכן עשיתי גם אני בספרי הקודם חומות של נייר: אמריקה ומשבר הפליטים, -1938 1941. החידוש שבספר הזה הוא בגילוי מידע רב שלא פורסם קודם לכן; והוא מציע כמה תשובות חדשות לשאלה הראשונה במעלה: מדוע לא עשתה ארצות-הברית מאמץ למען הצלה כפי שהיה לאל ידה לעשותו.
"להלן סיכום הממצאים החשובים ביותר לדעתי:

1 - משרדי החוץ של ארצות-הברית ושל בריטניה לא התכוונו להציל מספר רב של יהודים אירופים. להפך, הן חששו שמא ישחררו גרמניה או מדינות הציר האחרות עשרות אלפי יהודים לידי בעלות-הברית. יציאה של המוני יהודים הייתה מטילה לחץ כבד על בריטניה שתפתח את שערי ארץ-ישראל, ועל ארצות-הברית שתקבל עוד פליטים יהודים, מצב ששתי המעצמות הגדולות ביקשו להימנע ממנו. לפיכך כוונה מדיניותן להכשיל את אפשרויות ההצלה ולהחליש את הלחצים הציבוריים למען פעולה ממשלתית.

2. - מידע בדוק על ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה בידי הנאצים התפרסם בארצות-הברית בנובמבר 1942. במשך ארבעה-עשר חודש לא עשה הנשיא רוזוולט דבר למנוע את הרצח ההמוני*). ולאחר מכן פעל רק בגלל לחצים פוליטיים שלא יכול להימנע מהם, ומפני שממשלו עמד על סף שערוריה מכוערת בשל מדיניות ההצלה שנקט.

3. - 'הוועד לפליטי מלחמה' שהקים הנשיא כדי להציל יהודים ונרדפי נאצים אחרים קיבל סמכות מועטה בלבד. וכמעט לא זכה לשיתוף פעולה של רוזוולט וממשלו, והמימון הממשלתי שניתן לו לא סיפק בדרך-כלל את צרכיו. (90 אחוז מהוצאותיו של הוועד שולמו מתרומותיהם המוגבלות של הארגונים היהודיים) הודות לעבודתם המסורה של אנשים מעטים למדי הצליח 'הוועד לפליטי מלחמה' להציל כ-200.000 יהודים ולפחות 20,000 לא-יהודים.

4. - בגלל מדיניותו המנהלית של משרד החוץ הורשו להיכנס לארצות-הברית 21,000 פליטים בלבד בשלוש השנים וחצי שבהן הייתה הארץ במצב מלחמה עם גרמניה, שהם 10 אחוזים ממספר הפליטים שיכלו להיכנס לארצות-הברית כחוק על-פי מכסות ההגירה בעת ההיא. (דוויד ס' ויימן, "הפקרת היהודים", "אמריקה והשואה 1945-1941, יד ושם, תשנ"ג, קטע מהמבוא, עמ' טו)


"הנאצים ראו בחיסול יהודי אירופה משימה בעלת עדיפות גבוהה ביותר. ומנהיגי גרמניה, אף-על-פי שהיו נתונים בעיצומו של מאבק עולמי, עצם קיום אומתם היה מוטל על כף המוזניים, הקצו אמצעי לחימה ניכרים לתכנית הזאת של השמדת עם. האיינזצגרופן צרכו לפעולותיהם תחמושת וכוח אדם כשיר, בכמה מקומות בנתיב הרצח נעשה שימוש בדלק כדי לשרוף את גופות הנרצחים, ותהליך ההכחדה הכביד על מנגנון המנהל הגרמני העמוס. אבל המחיר הכבד ביותר שולם במערכת התובלה ובכוח העבודה.
"הובלתם של מיליוני יהודים על פני אירופה אל בתי-החרושת למוות בפולין הוסיפה עומס על מערכת מסילות הברזל שכבר הייתה נתונה בלחץ כבד בשל הצורך להסיע גייסות ואמצעי לחימה. וחשוב מכול, למרות המחסור הקבוע בידיים עובדות – ב-1944 חסרו לנאצים כארבעה מיליוני עובדים - השמידו הנאצים כוח עבודה כשיר של שניים או שלושה מיליון יהודים. אפילו עובדים יהודים מיומנים שהועסקו בתעשיות הקשורות למלחמה נשלחו אל תאי הגזים, אף-על-פי שהכול הכירו שפוריותם של היהודים בעבודה גבוהה פעמים רבות מן הממוצע, מפני שהיהודים ראו בערכם הכלכלי את הסיכוי הטוב ביותר להישרד.
"בשביל להרוג את היהודים היו הנאצים נכונים להחליש את יכולת הלחימה שלהם, ואילו ארצות-הברית ובעלות-בריתה לא היו מוכנות לעשות כמעט כלום כדי להצילם.
        
"באמריקה : מכשולים על דרך ההצלה

"עד שחסמו הנאצים את דרכי היציאה בסתיו של 1941 יכלו יהודי אירופה הנרדפים לברוח למקום מבטחים, אבל רק מעטים יחסית נחלצו, בעיקר מפני ששאר מדינות העולם לא ניאותו לקבלם. ארצות-הברית הנמיכה מעט את מחסומיה בראשית 1938, אבל בסתיו של 1939 שבה והחלה להגביהם. שנתיים לאחר מכן הייתה ההגירה מוגבלת אף יותר משהייתה לפני 1938, ולמעשה, מאז יולי 1941 היו שעריה של אמריקה כמעט סגורים. שעת הכושר הטובה ביותר להציל את יהודי אירופה חלפה עברה. (דוויד ס' ויימן, "הפקרת היהודים",  יד ושם, תשנ"ג, קטע מהמבוא, עמ' 5)

"בשנים שקדמו להתקפה על פרל הרבור ראתה ארצות-הברית בדאגה אה המשבר שפקד את יהדות אירופה, אבל מיאנה להרשות כניסת פליטים במספרים גדולים. ואף-על-פי שהקונגרס וממשלו של רוזוולט הם שעיצבו את המדיניות הזאת, מקורה בשלושה צדדים חשובים של החברה האמריקאית בשנות השלושים: אבטלה, התנגדות של ילידי המקום לקליטת  (Nativistic Restrictionism) ואנטישמיות. 
"לאחר פרל הרבור הגבילה המלחמה עצמה את האפשרויות להציל יהודים. יתר על כן, בשל כישלונם של אמצעי התקשורת להסב את תשומת לבו של הציבור אל אירועי השואה נפגעו המאמצים ליצור לחץ ציבורי על הממשלה ולאלצה לנקוט פעולות הצלה. אבל הסיבות העמוקות יותר שבגללן היו מאמצי ההצלה של האמריקאים מאוחרים ורפים כל-כך, ובגללן לא הניחו אלא לזרם דק של יהודים נמלטים להיכנס לארצם, לא היו שונות בעיקרן מן הסיבות שקבעו את תגובתה של האומה למשבר הפליטים לפני פרל הרבור.
"הגבלת ההגירה: בשנים שבין 1933 ל-1941 נימקו המתנגדים להגירת פליטים את התנגדותם בשיעור הגבוה של האבטלה בימי השפל הגדול. תומכי מדיניות ההגבלה קבעו שוב ושוב, שהפליטים הנכנסים לארצות-הבריח גוזלים את המשרות המיועדות בזכות לאמריקאים מובטלים. השקפתם התקבלה על דעת הרבים. הדעה הנגדית, שלא דורשי עבודה בלבד הם הפליטים אלא גם צרכנים לפיכך הם יוצרים משרות חדשות במקום המשרות שהם תופסים. לדעה הזאת לא נמצאו אוהדים רבים.  (דוויד ס' ויימן, "הפקרת היהודים", יד ושם, תשנ"ג,  עמ' 6)


"ההתנגדות להגירה מתוך טעמים כלכליים נתחזקה עוד בשל זרמים חזקים של נייטיוויזם, או שאיפה ל'מאה אחוזים של אמריקאיות'. החששות האלה מפני זרים, שגאו והתעצמו מאוד לאחר מלחמת העולם הראשונה, חברו אל הכוחות הכלכליים בשנות העשרים והביאו לידי כינונה של שיטת המכסות, זו ההגבלה הגדולה הראשונה שהטילה האומה האמריקאית על ההגירה. אחר-כך, בשנות השלושים, מילאה ההתנגדות לזרים תפקיד מרכזי בשמירה על רמת הגירה נמוכה של פליטים לארצות-הברית. רגשות הנייטיוויזם באמריקה הוסיפו להיות חזקים כל שנות מלחמת העולם השנייה.
"גם בימי השגשוג הכלכלי של ימי המלחמה לא פג תוקפו של הטיעון הכלכלי נגד ההגירה. רבים עדיין חששו שמא ישוב השפל הכלכלי עם תום פעולות האיבה. מיליוני אמריקאים סברו, שכאשר ישתחררו החיילים מן הצבא והכלכלה תשוב להיות כלכלה של שלום, תשתרר תקופה ממושכת של אבטלה בכל המשק, אם לא גרוע מזה.
"מאבק עז ביותר ניהלו ארגוני החיילים המשוחררים, שתבעו להגן על זכויות התעסוקה של המשתחררים מן השירות. על-פי השקפתם, כל זר שמניחים לו להיכנס למדינה פירושו תחרות לא הוגנת על מקומות עבודה. 'הלגיון האמריקאי' (Legion [Arnerican) קרא במשך כל שנות המלחמה לבטל למעשה את ההגירה עד זמן רב אחרי המלחמה, ו"ותיקי המלחמות שמעבר לים" ('Veterans of Foreign Wars - VFW) תבעו גם הם להנהיג הגבלות נוקשות - באוגוסט 1944 תבע הארגון הזה להפסיק את ההגירה כליל בעשר השנים הבאות. בראשית שנות הארבעים מנה 'הלגיון האמריקאי' יותר מ-1.2 מיליון חברים, ובכללם 28 סנטורים ו-50, חברי קונגרס, ובארגון 'ותיקי המלחמות' היו כמעט מיליון חברים. יתר על כן, חזית רחבה של גופים פטריוטיים תמכה תמיכה פעילה בתביעתם של ארגוני החיילים המשוחררים לקצץ בהגירה הנכנסת. בראש הגופים האלה עמדו הארגון רב ההשפעה 'בנות המהפכה האמריקאית' ו'ברית החברות הפטריוטיות של אמריקה', גוף שייצג את ענייניהם המשפטיים של 115 ארגונים אחרים, ובהם כ-2.5 מיליון איש. (דוויד ס' ויימן, "הפקרת היהודים",  יד ושם, תשנ"ג, קטע מהמבוא, עמ' 7)


 "הכוחות המתנגדים להגירה ריכזו בידיהם כוח פוליטי של ממש. גם חברי קונגרס רבים תמכו תמיכה עיקשת בהגבלות הגירה, עמדה ששיקפה גם את דעתם שלהם וגם את הדעות הפופולריות שרווחו באזורי הבחירה שלהם. רבים מהם, הסנטור רוברט ריינולדס, למשל (דמוקרט מצפון קרוליינה), הסנטור רופוס הולמן (רפובליקני מאורגון), וחבר בית הנבחרים ויליאם אלמר (רפובליקני ממיסורי), אימצו להם עמדה קשוחה של דחיית זרים שגבלה באנטישמיות. 
"בשנת 1942 הגיש הולמן הצעת חוק להפסקת כל ההגירה הנכנסת (חוץ מביקורים זמניים), ולא חדל מלפקוח עין על המאמצים לערער את המחסומים המונעים כניסת זרים למדינה. פעם אחת חסם הצעת חוק בסנט רק משום שעוררה את חשדו 'שהיא מקלה את חוקי ההגירה,' אף-על-פי שהוא עצמו הודה, 'איני יודע דבר על הצעת החוק הזאת.' לא היה לה דבר עם הגירה. אלמר היה חשדן גם הוא, ובאוקטובר 1943 הזהיר את בית הנבחרים מפני 'תנועה ממומנת היטב ונחושה בדעתה... להניח לכל המדוכאים, לכל נרדפי הטלר בגרמניה ובארצות אירופה האחרות, להיכנס לארצנו.
"אפילו מחוקקים הרחוקים בדעותיהם מרחק רב מריינולדס, הולמן ואלמר, כגון הסנטור הארולד ברטון (רפובליקני מאוהיו), צידדו בדעותיהם של חסידי ההגבלות. ברטון דגל במדיניות בינלאומית, היה אוניטרי וליברל בדעותיו, ועם זה היה סבור שעל ארצות-הברית לכוון את המהגרים 'אל אזורים אחרים ולא אלינו'. לדעתו 'יש ארצות רבות אחרות בעולם שבהן יש מקום לקלוט אותם הרבה יותר משיש כאן.
"בימי המלחמה הוגש לקונגרס מאות הצעות חוק להקטין את ההגירה הנכנסת. בין החשובות שבהן - והמובהקות ביותר - היו שלוש הצעות שהוגשו לבית הנבחרים. ליאונרד אלן (דמוקרט מלואיזיאנה) יזם שתיים מהן! האחת דרשה לדחות כל הגירה עד תום מעשי האיבה; והאחרת קראה להפסיק את ההגירה עם סיום המלחמה. אדוארד ריז (רפובליקני מקנזס) יזם הצעה צנועה יותר: להקטין את המכסות עד כדי חצי לתקופה של עשור שנים. (דוויד ס' ויימן, "הפקרת היהודים",  יד ושם, תשנ"ג, קטע מהמבוא, עמ' 8)


"מגמת פניו של הקונגרס הייתה ברורה לכל, ועוררה חששות בלבם של מנהיגים של כמה ארגוני סיוע לפליטים וארגוני רווחה. בסתיו של 1943 כבר היו הללו משוכנעים, מתוך מקורות המידע שלהם ברחבי המדינה, שהגל הגואה של דעת הקהל בצד הלך-הרוח שרווח בקונגרס, של התנגדות לפליטים, מעמידים בסכנה את שיטת המכסות כולה. לפיכך החלו הארגונים האלה לתכנן מבצעי הסברה ושתדלנות כדי למנוע חקיקה 'שתקצץ קיצוץ חמור בהגירה'. נראה שהמערכה הזאת סייעה לשמר את שיטת המכסות ולמנוע הפסקה מוחלטת של ההגירה הנכנסת; אף אחת מן ההצעות הרבות של חסידי ההגבלות לא הייתה לחוק. אבל מאמציהם לא הועילו להרחיב את הפתח שבין שעריה הכמעט סגורים של אמריקה בימי המלחמה, ואף לא להגדיל את שיעורי המכסות הנמוכים שהועמדו לרשות הפליטם.
"סקרי דעת הקהל הראו בעליל כמה מוגבלת נכונותה של אמריקה לשאת בנטל הפליטים. בשנת 1938, שנה שבה הגבירו הנאצים במידה רבה את רדיפת היהודים, נתברר מתוך ארבעה סקרים נפרדים, ש-71 עד 85 אחוזים מן הציבור באמריקה מתנגדים להגדיל את המכסות כדי להושיט עזרה לפליטים. 67 אחוזים ביקשו לאסור כליל כניסת פליטים למדינה. מסקר שנעשה בראשית 1939 התברר, ש-66 אחוזים מן האמריקאים לא היו נכונים להניח ל-10,000 ילדים פליטים מחוץ למכסה להיכנס למדינה, אפילו לא באורח חד-פעמי. 
"חמש שנים לאחר מכן, בעיצומה של המלחמה, עדיין לא השתנה דבר בגישתם של האמריקאים. על השאלה אם 'רעיון טוב הוא או רע להניח ליותר מהגרים להיכנס לתחומי הארץ הזאת לאחר המלחמה', ענו 78 אחוזים מן הנשאלים בינואר 1943 שהרעיון רע. בשלהי 1945, כשתנאי החיים האיומים הצפויים לעקורים באירופה כבר היו ידועים ברבים, סברו 5 אחוזים בלבד מן הנשאלים שעל ארצות-הברית 'להרשות לבני-אדם מאירופה להיכנס לארץ הזאת בכל שנה במספרים גדולים יותר משהרשינו לפני המלחמה.' (32 אחוזים סברו שמספר הנכנסים צריך להישאר בעינו, 37 אחוזים ביקשו להקטין את המספר, ו-14 אחוזים קראו לסגור את השערים לחלוטין.)             (דוויד ס' ויימן, "הפקרת היהודים",  יד ושם, תשנ"ג, קטע מהמבוא, עמ' 9)


        
 "האנטישמיות באמריקה: מובן שרבים מן המתנגדים להגירה של פליטים לא רחשו עוינות כלשהי ליהודים, ועם זה הייתה הגישה הדוגלת בהגבלת ההגירה ובהתנגדות לפליטים קשורה בעיקרה קשר הדוק לאנטישמיות. האמת לאמיתה היא, שאמריקאים רבים היו בעלי דעות קדומות שליליות באשר ליהודים, והיה אפשר לצפות שלא יתמכו בצעדים המכוונים להצלתם. האנטישמיות הייתה אפוא גורם בעל משמעות בקביעת תגובתה הלא נדיבה של אמריקה למצוקתם של הפליטים בתקופה שלפני פרל הרבור. בשנות המלחמה הייתה האנטישמיות לגורם חשוב בתגובתה של האומה לשואה.
"בשלהי שנות השלושים גאתה האנטישמיות באמריקה והגיעה למדרגה גבוהה ביותר, ובראשית שנות הארבעים הוסיפה להתגבר עד שהגיעה לשיאה ההיסטורי בשנת 1944 . באביב 1942 תיאר אותה הסוציולוג דיוויד ריסמן במלים: 'מעט מתחת לנקודת הרתיחה'. שלוש שנים אחר-כך התריע אלמו רופר, מומחה לדעת קהל, ש'האנטישמיות פשטה בכל רחבי הארץ, ובמרכזים העירוניים היא ארסית ביותר.'

"בעשור שקדם להתקפה על פרל הרבור פעלו יותר ממאה ארגונים אנטישמיים והלעיטו את החברה האמריקאית בתעמולת שנאה. בראש כל אלה עמדו האב צ'רלס א' קוגלין ותנועתו 'צדק חברתי' (Justice Socil). ויליאם דאדלי פלי וארגונו 'חולצות הכסף' (Silver Shirts). 'הבונד הגרמני-האמריקאי' (Bond German-American והגוף הפרוטסטנטי הפונדמנטליסטי 'מגיני האמונה הנוצרית- (Defenders of The Christian Faith) ומנהיגו הכומר ג'רלד ב' וינרוד. חודשים אחדים לאחר שהצטרפה ארצות-הברית למלחמה הושתקו ארבעה אלה ביעילות, ועמם עוד הרבה מנהיגים אנטישמים אחרים, חשובים פחות, הם ותומכיהם. קוגלין הושתק בפקודת הארכיהגמון שלו, וגם ביטאון תנועתו 'צדק חברתי' נאסר להפצה בדואר. פלי נידון למאסר של חמש-עשרה שנה בעוון קשירת קשר. הבונד הגרמני-האמריקאי התפרק; כמה מחבריו נכלאו ואחרים נשלחו למחנות מעצר בתורת זרים ואויבים מסוכנים. כנגד וינרוד היה תלוי ועומד כתב אישום על הסתה רוב ימי המלחמה. הוא הוסיף אמנם להוציא לאור את עיתונו 'דפנדר מגזין'. אבל תוכנו נעשה מתון במידה ניכרת. (דוויד ס' ויימן, "הפקרת היהודים",  יד ושם, תשנ"ג, קטע מהמבוא, עמ' 10)

"האנטישמיות המאורגנת ספגה אפוא מכה, אבל לא מכה ניצחת. אחדים מן הדמגוגים הפחותים עדיין הוסיפו להשמיע את קולם בעת המלחמה וכמה חדשים הופיעו. האב אדוארד לודג' קארן, נשיא 'אגודת האמת הקתולית הבינלאומית' (CatholicTruth Society International), פעל לשמר את תנופתה של 'החזית הנוצרית' (Christian Front), קבוצה מיליטנטית מארגונו של קוגלין. ובשנת 1942 נודע שמו של המטיף הפונדמנטליסטי ג'רלד ל"ק סמית בתורת תועמלן אנטישמי מן השורה הראשונה. באותה שנה ייסד סמית את ביטאונו 'הצלב והדגל', חנך את הארגון Million, Onc of Committee, והציג כןח רב למדי בבחירות המוקדמות של המפלגה הרפובליקנית לבחירת מועמד של מדינת מישיגן לסנאט. בשנה שלאחריה הקים את המפלגה First America, גוף בדלני שהתנגד למדיניות ה'ניו-דיל'. מעל במותיו הרבות הפיץ סמית תעמולה נגד יהודים ופליטים. ותקף את הבינלאומיות, את הקומוניזם ואת ה'ניו-דיל'.
"בזמן המלחמה נבטו זרעי השנאה ליהודים שנזרעו וטופחו שנים רבות ועשו פירות מרים ובאושים ביותר. בכמה מקומות בארצות-הברית פרצו כמין מגפות של מעטים אנטישמיים חמורים. שנעשו בידי כנופיות של צעירים בדרך-כלל, בייחוד באזור העירוני שבצפון-מזרח המדינה. בתי-קברות יהודיים חוללו, בתי-כנסת ניזוקו והושחתו בצלבי קרס ובסיסמאות אנטישמיות, סמלים אנטישמיים צוירו על מדרכות ועל חנויות של יהודים, וספרות אנטישמית הופצה ברבים. ועצוב מכל. פעמים רבות התנפלו חבורות של בני נוער על ילדים יהודים והיכום - לפעמים מכות קשות, כמו שלושת הנערים היהודים מבוסטון שהוכו בידי עשרים מבני כיתתם. ובעיר אחת במערב התיכון הפשיטו עבריינים צעירים נער יהודי בן שתים-עשרה עד מותניו וציירו על חזהו מגן-דוד ואת המלה 'Jude'.  (דוויד ס' ויימן, "הפקרת היהודים",  יד ושם, תשנ"ג, קטע מהמבוא, עמ' 11)
    


ארה"ב לפני מלחמת-העולם השניה  הייתה יותר גזענית מאשר אוסטרו הונגריה. לקוקס-קלאן היה חופש פעולה לערוך פיקניק לינץ' בכושים ויהודים. יהודי שנעשה בו לינץ' ב-1928, ליאו פרנק, הואשם ברצח נערה כושית שעבדה במפעל העפרונות שניהל. ואף שהעובדות הצביעו על השומר שרצח את הנערה ושדד את כספה. נתפר תיק בלוף וזדון נגד פרנק שחרץ את גורלו למות. אמנם המושל חנן אותו אך קבוצת קוקס-קלאן חטפה אותו ועשתה בו לינץ. 
בירחון אמריקני, רידר דייג'סט בשפה הערבית, שחולק בגדאד חינם, ונמצא תדיר בבתי הדודים שלי,  היה דחוס באנטישמיות גזענית, כמעט בכול גיליון הופיעו שלטים בפתח מסעדות ומועדונים, עם הכיתוב: ל"כושים, יהודים וכלבים הכניסה אסורה". אמריקנים רבים ביקשו לחבור להטלר במלחמה נגד רוסיה הקומוניסטית.


זכור את אשר עשה בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות