האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

העוקץ בתרגיל הגיור של ה"ציונים"

 

פרופ' שלמה זנד הלך בעקבות ההיסטוריונים ה"ציונים" שמחקו את יהדות בבל כבר במאה ה-5 לפני הספירה, את יהדות מצרים מחקו על פי איומי העונש של ירמיהו, וזרעו ספקות לגבי יהדותם של התימנים הצפון אפריקנים והספרדים, לעומת זאת זנד פאר, רומם וקלס את "בני הגבירה" עם הנפש הקרימינלית, האחראים לכל הצרות והשחיטות שמצאו את היהודים במאה השנים האחרונות, בלי להזכיר את שמם.

 

 

"תודות לטלטלת ההגליה ו'השיבה' במאה ה-6 לפנה"ס זכו כנראה המשכילים היהודאים - סופרי חצר לשעבר, כוהנים וצאצאיהם -  לאוטונומיה יחסית גבוהה שמעולם לא הייתה מושגת תחת שלטון שושלתי ישיר ותובעני. סיטואציה היסטורית של שבר פוליטי ואיבוד סמכות ממלכתית הדוקה מדי העניקה להם כר פעולה חדש ויוצא דופן. כך נוצר שדה ייצור ספרותי ייחודי שבו הון היוקרה המכריע לא היה ממלכתי אלא רלגיוזי. רק סיטואציה מעין זו יכולה להסביר, למשל, כיצד ניתן לשורר את תהילת מייסד השושלת המלכותית (דוד) ובד בבד להציגו כחוטא ואפילו כעבריין הנענש על-ידי כוח אלוהי נעלה ממנו. כך תורגמה חרות כתיבה, שהייתה נדירה בחברות הטרום מודרניות, ליצירת מופת תיאולוגית.(שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", 2008, רסלינג, עמ' 124)

 

"ניתן להציע את ההיפותיזה הבאה: המונותיאיזם האקסקלוסיבי, כפי שהוא ניבט אלינו  מכל דף במקרא, לא נבע מתוך 'פוליטיקה' - של מלך אזורי קטן המנסה להרחיב את גבולות ממלכתו - אלא מתוך 'תרבות': מקור המונותיאיזם נעוץ היה ככל הנראה במערכת אינטלקטואלית מפותחת, ...

"למעשה, לא מדובר בספר אלא בספרייה מרהיבה, שנכתבה, עובדה ושוכתבה במשך למעלה משלוש מאות שנה, כלומר מסוף המאה ה-6 ועד לתחילת המאה ה-2 לפנה"ס. יש לקרוא את התנ"ך כמערכת רב-שכבתית של בדיון דתי-פילוסופי או כמשלים תיאולוגיים, המשתמשים לעתים בתיאורים מעין היסטוריים למטרות פדגוגיות המכוונות בעיקר לדורות הבאים (מערכת הענישה האלוהית מתפקדת אף היא לעתים קרובות ביחס לעתיד).

 

"המחברים והעורכים המגוונים של העולם הקדום ביקשו ליצור קהילת-דת מגובשת והם שאבו מלוא החופן מהפוליטיקה ה'מרהיבה' של העבר על מנת לתרום לכינונו של עתיד יציב ומתמשךלמוקד פולחני מרכזי בירושלים. דאגתם העיקרית הייתה להיבדל מהתושבים עובדי האלילים, ולכן הם המציאו את הקטגוריה של 'ישראל' כגוי קדוש ונבחר שמוצאו בניכר אל מול 'כנען' כאנטי-עם מקומי של שואבי המים וחוטבי העצים.  (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", 2008, רסלינג, עמ' 125)

 

 

את יהדות בבל מחק פרפ' זנד עם עלייתם של שבי-ציון, הוא מחק אותם והחזיר לפי צרכיו, ואת "המונותיאיזם האקסקלוסיב" ו"הספריה המרהיבה" ייחס זנד ל"תודות לטלטלת ההגליה ו'השיבה' (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008, עמ' 125-4), כלומר ש"שבי הגולה", כ-8% מיהודי בבל, המשיחיים המרחפים, שביקשו בית מקדש וקורבנות, היו, כביכול, היוצרים של "המונותיאיזם האקסקלוסיבי", שהתנגד לבית-מקדש וקורבנות. ומתי יצרו היהודאים את המונואיזם האקסקלוסיבי? באותן 300 שנים שההיסטוריה אינה יודעת דבר על יהודה והיהודאים. כתב זנד:

"מתקבל הרבה יותר על הדעת, כפי שמעלים חוקרים לא ישראלים רבים - וכבר הסיק בשעתו, בהגיונו החד בנדיקט שפינוזה - שספרי התנ"ך העיקריים חוברו ועוצבו תיאולוגית רק אחרי שיוצאי בבל הגיעו לירושלים, ואפילו מאוחר יותר -  בתקופה ההלניסטית. אין כמעט ספק שהמחברים המוכשרים הכירו את משמעותה ואת ענשה של הגלות מכלי ראשון. (ש. זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל?", כנרת, 2012, עמ' 86)

 

"עבור יוסט, כמו גם בעיני ליאופולד צונץ (1886-1792), ההיסטוריון החשוב השני בראשית דרכו של 'מדע היהדות', מתחילה ההיסטוריה היהודית לא בסיפור התגיירותו של אברהם ולא במתן התורה בסיני אלא בשיבת ציון מבבל. רק שם החלה להיוולד לדעתם היהדות ההיסטורית-דתית שמקור עיצובה התרבותי הוא עצם השהות בגלות. התנ"ך הזין וערסל לידת יהדות זו, אך הוא הלך ונעשה נכס אוניברסאלי שבאותה מידה אף שימש כמקור עיקרי להופעתה המאוחרת של הנצרות.(שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, עמ' 75)

 

 

תחת הכותרת כתב זנד:

 

"... הייתה זו העילית התרבותית שהוגלתה לבבל אשר יצרה את היהדות כזהות קולקטיבית המגדירה את גבולותיה לא על בסיס של שפה, תרבות יומיומית או זיקה ומסגרת פוליטית, אלא על בסיס מידת אמונתם של מאמיניה.

"... בזכות מגמת גיור בולטת זו, טבועה למעשה בכל אמונת-אל-יחיד, קמו גם הממלכות היהודיות בכורדיסטאן, בצפון אפריקה הברברית, באזור תימן של היום ומאוחר יותר גם בקווקז שעל שפת הים הכספי[]. פיגורה ותבוסתה של היהדות מול שתי 'בנותיה', הנצרות והאסלאם, נבעו בעיקר מחששותיו של הממסד הרבני מפני גיור יתר המוני שעלול היה לערער בשלב מסוים את מעמדו כאליטה תרבותית שלטת.     (שלמה זנד, "ההיסטוריון, הזמן והדמיון", עם עובד, 2004, עמ' 202/201)

 

 

 

 

ברחבי האימפריה הרומית סביב הים התיכון (הרי עם האיכרים העברי לא הוגלה בחורבן בית שני) בזכות מגמות גיור בולטת זו, הטבועה למעשה בכל אמונת-אל יחיד, קמו גם הממלכות היהודיות בכורדיסטאן, בצפון אפריקה הברברית, באזור תימן של היום ומאוחר יותר גם בקווקז שעל שפת הים הכספי. ... (שלמה זנד, "ההיסטוריון הזמן והזיכרון", עם עובד, 2004, עמ' 202)

 

"... האם ליהודים בהרי האטלס, בחלקם צאצאי הברברים, היו פרקטיקות תרבותיות לא רליגיוזיות משותפות עם יהודי אוקראינה ופולין, שלא מעטים מהם היו צאצאי הכוזרים?    (שלמה זנד, "ההיסטוריון, הזמן והדמיון", עם עובד, 2004, עמ' 202)

 

פרופ' שלמה זנד יודע שיהודה הותירה בשלוש מאות שנותיה הראשונות דפים ריקים לתיעוד, הוא יודע שגולת בבל היא שיצרה את היהדות כזהות קולקטיבית, והיא שהניחה את היסודות לדת מונותאיסטית אוניברסליסטית חדשה, שלא נודעה בבית ראשון, ובכול זאת הוא מייחס את המונותיאיזם והספריה המרהיבה ליהודאים, ובאותן 300 שנה שבהן אין ידיעה על ממלכת הכוהנים.

 

"... תודות למפגש  הפורה של המונותיאיזם עם התרבות היוונית, היהדות נעשית דת אקטיבית מגיירת, וכך היא תתפשט סביב הים התיכון ותרכוש נפשות רבות. ואם בבבל התקיימה קהילה מונותיאיסטית רציפה, ככל הנראה מאז המאה ה-5 לפני הספירה, 300 שנה מאוחר יותר יצאו מיהודה מהגרים לכל בירות העולם ההלניסטי והחלו להפיץ שם ברבים את אמונתם. (פרופ' שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל", כנרת, עמ' 102)

 

פרופ' שלמה זנד פועל כקוסם בקרקס. הוא מעלים את יהדות בבל ומחזיר אותה לפי צרכיו. כאשר הוא יודע שכול ידיעותינו על 130 שנותיה הטראגיות האחרונות של מדינת "הבית השני", שאובים מכתביו של יוסף בן-מתתיהו (פלביוס). וכאשר הוא מעלים את יהדות בבל, שכבר נפוצה ברחבי הסהר הפורה ועד הודו וסין, הוא משתומם  מאין צמחו המוני היהודים? הוא כתב:

 

"ראשית כל, אנו מתוודעים למרכזים היהודיים במצרים השכנה. על פי מחבר ספר ירמיהו היגרו אליה יהודאים כבר בזמן חורבן בית ראשון, אולם במהרה הם נעשו לעובדי אלילים שנענשו על ידי האל. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008, עמ' 142)

 

 

התפשטות היהדות המופלאה של מאה וחמישים השנה שלפני הספירה ושבעים השנה שלאחריה מקורה למעשה הווי אומר, עם הטלטלה העצומה של מלחמת אלכסנדר הגדול החלו תושבי יהודה חסרי המנוח להגר מארצם בהמוניהם. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 144)

 

"תודות לטלטלת ההגליה ו'השיבה' במאה ה-6 לפסה"נ זכו כנראה - סופרי חצר לשעבר, כהנים וצאצאיהם... [כאשר זנד יודע ש"300 השנים הראשונות של שבי הגולה ביהודה, הם דפים ריקים עבוד התיעוד ההיסטורי"]; (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008, עמ' 125-4)

 

"... וכבר  הסיק בשעתו, בהגיונו החד, בנדיקט שפינוזה - שספרי התנ"ך העיקריים חוברו ועוצבו תיאולוגית רק אחרי שיוצאי בבל הגיעו לירושליים, ואפילו מאוחר יותר - בתקופה ההלניסטית. ... (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל", כנרת-ביתן,, 2012, עמ' 86)

 

"בניגוד לדעתו החלוצית של שפינוזה, לא סביר להניח שמחבר אחד או שניים אחראים לטקסטים המדהימים. קרוב לוודאי שקהילת הכותבים הייתה רחבה ומגוונת, אופי החיבורים מלמד שהם נכתבו ושוכתבו שוב ושוב לאורך מספר דורות. מכאן הסיפורים הכפולים, העלילות התפורות זו לזו טלאים טלאים. ... (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל", כנרת-ביתן,, 2012, עמ' 86)

 

 

 

 

"בין מניחי היסודות לחידוש השפה העברית בטריטוריה החדשה היה כידוע אליעזר בן יהודה - אולי לא במקרה -  מהגר שהקדים את לידתה של הציונות הפוליטית. לא זו בלבד שהוא חיבר את המילון העברי הראשון, אלא הוא גם הפיץ את השפה המחודשת בעריכה ובכתיבה עיתונאית ענפה. כמובן, אין דבר זה אומר שהעברית הפכה ללשון הדומיננטית כבר בתחילת המאה. מעטים הצליחו לדבר עברית שוטפת למרות צו האופנה הלאומי. ... האחראים המרכזיים למהפכה הלשונית המדהימה וללידת תרבות חדישה באותה לשון, היו כמובן שלוש הקטגוריות הקלסיות ביצירת כל תרבות מתוכננת: העיתונאים, הסופרים והמורים. ...

"למרות מאמציו העיתונאיים הבלתי נלאים של בן יהודה, העיתונות העברית התבססה ופרחה רק לאחר כיבושו של האזור על ידי הצבא הבריטי בתום מלחמת העולם הראשונה. המיעוט היחסי של קוראי עברית לא מנע, החל משנות העשרים, את הופעתם של מספר עיתונים שנטלו חלק מרכזי בהתבססות הלשונית המהירה. ...  (שלמה זנד, "האינטלקטואל, האמת והכוח", עם עובד, 2000,  עמ' 145)

לקרוא על מותה של השפה העברית והחייאתה על ידי בן-יהודה, של עמוס עוז

 

בן-יהודה -  מחייה השפה העברית;

 

 

 

"אחרי סעדנו את לבנו בפת שחרית, יצאנו שלושתנו, אשתי וידידי הרוסי ואני, לראות את העיר, ונשוטט בחוצותיה כשעות אחדות, ושוב התחיל רגש המגור והספק לענות את נפשי. יפו הייתה אז עיר שכולה ערבית. יהודים כמעט שלא פגשנו בחוצותיה, ... ונגש לאחד החלפנים האלה ונפרוט אצלו זהובים צרפתים במטבעות הארץ, וכל המשא-ומתן אתו נהגתי בעברית. זה היה העסק הראשון, שעשיתי בחיי בעברית, ולשון הקודש של החלפן, שהוא היה יהודי מזרחי, היתה מזרחית, רכה בשגירות לשון, ויהי לי הדבר הזה באמת כצרי לנפשי העגומה, תחיית הלשון הבריקה שוב לפני עיני. (בן-יהודה, "זכרונות ארץ-ישראל", א. יערי, עמ' 342) (מ. גבאי, "את מי משרת", עמ' 124)

 

ההתעלמות מיהדות בבל ומגורם הזמן אפשר לפרופ' שלמה זנד לספר בדותות, כעובדות היסטוריות, זה העוקץ ה"ציוני" ה"מתוחכם". בשנת 445/4 לפסה"נ, 160 שנה לאחר גלות בבל, כאשר עלו שבי הגולה לבנות בית-מקדש, באותה שנה נאמד מספרם של יהודי בבל, על פי הריבוי הטבעי של יהודי פולין במאה ה-19, בלמעלה מ-570 אלף, ולאחר כ-600 שנה, יכלו למנות מיליונים רבים, ועדיין לא היה להם חרם דרבנו גרשם, שימנע ריבוי נשים.

ומי ילד את מיליוני צאצאי גולי בבל? על זה לא התעכב אף היסטוריון נציונל-ציוני. משום שיש בזה מעין הכרה בהיות כול היהודים שמים בגזעם וערבים בלאומיותם.

 

 

שלמה זנד המביט על התרבות הערבית מפסגת האוורסט, אינו יכול להבין משמעות החרות הטבעית של האדם הערבי, שראש השבט או המלך הוא ראשון בין שווים, וכאשר פרט או קבוצה אינם מקבלים את ההגמוניה, רשאים ללכת לדרכם. כורש כבש את בבל ללא שפך-דם, משום שהבבלים שהתנגדו לנבונאיד שישב בתימא, לא נלחמו בצבאו.

את הסיפור המדהים של יצירת המונותיאיזם ו"הספריה המרהיבה" שיצרו גולי בבל, מביא שלמה זנד מבלי להזכיר את גולת בבל ורק "טלטלת ההגליה ו'השיבה'", הם שיצרו את דת מוסר הצדק של נביאי ישראל, ששמרה על יהודי ערב והאסלאם במשך 2.500 שנה ועד בואם של "בני הגבירה"

המונותיאיזם של גולי בבל  הינו דת תרבות המיוסד על מוסר הצדק של נביאי ישראל, עיקרו אהבת הזולת, דאגה לאחיך הנצרך והעני, גם האחר והזר. דת-תרבות זו שמרה על יהודי ארצות ערב במשך למעלה מ-2500 שנה.

דברים חסרי שחר שפרופ' זנד מביא כעובדות. באחד הספרים הבאים, נעסוק בכוזרים וכוזריסטים.

זו הייתה תבוסת המשיחיות המרחפת שאינה יכולה לראות את המציאות בעיניים רציונליות ולא תבוסת המונותיאיזם של יהודי בבל. לא פעם חלפה במוחי המחשבה שאילו ישוע מנצרת היה מזדמן לבבל, היה מוצא את רעיונות אהבת האדם והאחווה, שהטיף להם, מוטמעים בישותם של יהודי בבל.

את יהודי בבל ומצרים שלמה זנד מחק,  על מרד התפוצות לא ידע, שנזכר רק בספרו החמישי שיצא לאור ב-1912, ...  והוא מדבר על "עם האיכרים" ביהודה שלא הוגלה - הם היהדות.

האמירות של זנד שאינם מגובים בסימוכין ומקורות הם נפיחות כפצצות סרחון, ולא היסטוריה.

מסתמך על אוריאל רפפוורט, ומדובר בגיורם של האדומים ושבטי הערבים בגליל. גיור התימנים, הצפון-אפריקנים וה"ספרדים" -  המקורות הם של צלבנים המבקשים למחוק את זכרם של היהודים.

גלות בבל התרחשה בשלהי המאה ה-7, ב-792 לפס"נ ולא המאה ה-5

אין סימוכין למגע בין המרכז בבבל לממלכת הכוהנים, מלבד זה עלו ספר בן מתתיהו

"על אופנות והתפתחותה של העברית ראה אצל איתמר אבן-זוהר, 'הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית: 1948-1882'."

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות