האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

מתי שבה השפה העברית המתה – לחיים

 

נדמה לי שאני יכול לסמן את הרגע המדוייק שבו העברית  חזרה לחיים אחרי הפסקה של כאלף ושבע מאות שנה. זה קרה כאן, בירושלים, בערך בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה,

 

 

ה"מפעל הלאומי" של שלטון קהל "בני הגבירה" בשרות המעצמות הנוצריות, הינו מפעל אנטי לאומי ואנטי ישראלי. אלה שגרמו למותם בייסורי רעב של רבבות יהודי פלסטין, במהלך מלחמת-העולם הראשונה; לטבח מאה אלף מיהודי אוקראינה, עקב כינוסה של אסיפה לאומית-"ציונית" והכרזת אוטונומיה איקס-טריטוריאלית ליהודי אוקראינה; אלה ששברו את החרם היהודי על סחורות גרמניה, בהסכם עם הטלר וגרמו לשואה - נציונל-ציונים אלה מסוגלים לכל עוולה ופשע.

 

היהדות נכבשה כאשר ב-1902 "יצאו ראשי הציונים לכבוש  את 'המדינה' בדרכים ידועים",  הווה אומר: תמורת העמדת היהודים נגד הערבים והציויליזציה האסלאמית יקבלו "בני הגבירה" את פלסטין והארצות הסמוכות.  ("על פרשת דרכים", דביר, א', עמ' 15) (מ. גבאי, "רוכב", עמ' 303)

 

"בשביל לפתור שאלת היהודים פתרון מוחלט לעולם". כלומר ש"בני הגבירה מקבלים חופש גמור לעשות מהיהודי חומר ולבנים לייסוד מדינת-דת-משיחית בשרות המעצמות  הנוצריות, וכהגדרתם: "ולפיכך הגלות תעלם  ותיכרת מאליה ורק היושבים הציון יישארו כעם העברי.    ("על פרשת דרכים", דביר, א', עמ' 15) (מ. גבאי, "רוכב", עמ' 264)

 

נציונל-ציונים משיחיים אלה הם האויב היותר קשה שקם ליהודים מעולם. רבני עוולה ושחיתות, עם ובלי שטריימל, גייסו צבא גלדיטורים  כמכונת-מלחמה, חסרת רגשות אדם, לחפור תחת קיומם של היהודים, לגרום להעלמתם והשמדתם על-פי משנתו של אבי הנציונליזם היהודי אחד העם, ולרשת אותם.

 

כאמור "עם האידיש" הושמד בידי "בני הגבירה", שביצעו את הפתרון הסופי של הבעיה היהודית של הטלר, ובישראל של המילניום השלישי, נטמעים צאצאי יוצאי ארצות הנוצרים בדת האהבה של היהודים הערבים, וקשה לקבוע מוצאו של אדם על-פי חזותו. אך מספרם של הקומיסרים השולטים בברזים, ממסד "בני הגבירה", נציגי דת המשיחיות, השנאה והגזענות, נותר איתן במעמדו, כאשר הוא מתחדש ומתרענן בשיטת אב מביא בן, וחבר מביא חבר, נוסף על רכישת משת"פים, קפ"ואים ומוציאים לפועל.

דוגמה לכך פרופ' שלמה זנד, שהתברג בין קליין, דינבורג, קלמן קצנלסון וי.ח. ברונר. שלמה זנד הוא קבלן מחיקות "בליטות פרוורטיות", כלומר היהודים-השמים-ערבים, שעצם קיומם מפריע ל"איטלגנטים", ה"אינטלקטואלים", צאצאי "בני הגבירה", היושבים על צוואר הישראלים, ומונעים מהם להשמיע את קולם. וככל שמתרבים שכירי-העט, דוגמת שלמה זנד, ובאותה מידה כוחו של הציבור להשפיע על המדיניות הולך ושואף לאפס.

ומדוע זה נמשך? משום שבמאה השנים האחרונות מנע קרטל הפשע "המפתח המפלגתי", שנוסד ב-1910 וסגר את השלטון בידי מפלגות הנציונל-ציונים, מנעו באלימות כל אפשרות להתארגן ממי שאינו שייך לחוגי "בני הגבירה". וגם לאחר מאה שנה, עדיין אין לשני שליש מיהודי מדינת דת המשיחיות המושחתת, נציגות מייצגת, וחלקם ב"דמוקרטיית הבלוף" מסתכם בזכותם לבחור ברשימות מועמדים של מפלגות  הנציונל-ציונים, הפועלות נגד האינטרסים שלהם.

הציבור בישראל מכוסה בשבע שמיכות וקולו לא יכול להישמע.  האזרח במדינת דת המשיחיות החשוכה בישראל, רתוק בעבותות ואינו יכול לשחרר את אסוריו. עינם של הישראלים כלות ליום בו תשלוט דת האהבה, דת הערבות ההדדית ומוסר הצדק של הנביאים, ללא הבדל מוצא, אמונה וצבע עור, יכול להתממש רק בסיוע דעת קהל בינלאומית, שהנושא הכאוב זה נוגע גם בקיומה.

 

 

 

מסעות זכריה (יחיא אלט'אהירי) מתימן בא"י (1567);

בצפת, קהל גדול רחוק מסלף /

כארבעה עשר אלף /

 

"את 'ספר המוסר' החל המשורר לכתוב בהיותו כלוא בבית-הסוהר בצנעא בשנת 1569. שנה זו והשנה שלפניה היו שנות גזרות איומות ליהודי תימן. האימאם אל מט'הר שניצח את התורכים כבל בבית-הסוהר את כל יהודי צנעה, וביניהם את המשורר, ובכדי להפיג צערו התחיל המשורר כותב את מחברותיו, כפי שהוא מודיע בהקדמתו. - - [בהקדמה של יערי]

 

"אמר מרדכי הצידוני: נסעתי מסוריא המדינה / דרך גליל העליון אשר בא אבנר חנה, / ארץ כנען בן-אחי יפת / היא ארץ צפת. / ובדרך ההיא חמת ודמשק וארם נהרים, / בהם מבני יהודה ואפרים, / חוץ מכמה עיירות / בדרך הירדן על המעברות. / ואבוא אל המדינה / והנה בתוכה שרתה שכינה, / כי בה קהל גדול רחוק מסלף / כארבעה עשר אלף / בשמונה עשרה ישיבות / בעיון התלמוד נצבות. / שם ראיתי אור התורה / וליהודים הייתה אורה. (יחיא אל-ט'אהרי, "מסעות ארץ-ישראל", א. יערי, עמ' 199)

 

 

"ויאמר הנשיא: עד מתי אתם יוצאים מדחי אל דחי / ולא ידעתם את שיחי? / ואומר לו לפי מעלת כבודו: / מה אדוני מדבר אל עבדו? / ויאמר: דעו כי מימים קדמונים / הנה ישיבתנו קרובה משבעים זקנים, / הספקתם על-ידי אשה נכבדת, / והייתה לאל עובדת, / מקושטנטינא רבתי, / לכל הנשים שרתי / והייתה קרובה למלכות / לנו ממליצי יושר וזכות, / עד כי נתבקשה בישיבה של מעלה / וכמעט ישיבתנו דקה וקלה, / ואבדה תקוותנו / ונכזבה תוחלתנו. / ונשלח אל-גלילות תגרמה / ואל היהודים השוכנים ברומה / ואל בני נף ותחפנס ומצרים / ואל ארם נהרים, / לא הייתה קריה אשר שגבה ממנו למלאת שאלותינו / ונשמח כי רב חילנו / כי נמצאו קהלות בארץ תימן, / על-כולם קהלת מדינת צנעא / בעלי שכל ודעה, / ונשלח חכם אחד מחברינו / להפיק רצוננו, /  - -    (יחיא אל-ט'אהרי, "מסעות ארץ-ישראל", א. יערי, עמ' 215)

 

 

 

משורר עברי במרוקו: ר' דוד אלקאים

"... בעולם שבו חי ר' דוד אלקאים אין מכבדים את החכמה אלא את הממון, ובהיותו עני אין חכמתו נחשבת. פיוט זה כותב הוא בכתובת של "שיר נוסף:

דת יצאה כי נמעטה קטני / ממתני רבי זמן עפו,

הס מלהזכיר חכמת העני, / כמעט קט פסו ידיו רפו

מני נבצרה מחשב זמני, / בעל הון וכסיל - טוב מרעפו

 

עוד שמשי לא בא, אץ / כיום תם בתומה.

כל שם נגדי נואץ, / אגדף בזעמה.

בסביבי אשליך הס, / אגזור קול דממה,

עתה אמרי נואש / בפה נאלמה

 

טובי ושלמי, / עני מעשיר לא יוכר /

ובני אומללי / דעת נשוא

לא אוכל.

(יוסף שטרית, "פיוט ושירה ביהדות מרוקו", מוסד ביאליק, תשכ"ט, עמ'183)

 

 

 

 

יום יום בי משלה, / אהבת חון תחול / יגעה בקרבי להעשיר

[העפילה;

אם צדק אם עוולה, / אם קדש אם חול / אך רק תתעשר, תאוותא

[העפילה;

הרה וגם חלה, / ילדה ריב כחול; / כל אלה קרה כי גאוה במסילה.

 

יתרון ראיתי לי, / חכמה כנחל;

יקרה מפז אצלי, בגללה אנחל;

יגדל כבוד חילי, / תמיד לא אתחל / ולא אתחלחל.

 

מכאוב חכמה עלה / על מוח עקול, / הומה מכה בפטיש חזק

[בחילה;

כל יומם ולילה / רק שקול אשקול, / התעלית בדמיוני להרבות

[תהילה;

בועט מעלה מעלה, / חבתי כסקול; / גם כל אלה יד הגאווה

הפעילה

(יוסף שטרית, "פיוט ושירה ביהדות מרוקו", מוסד ביאליק, תשכ"ט, עמ' 183)

 

 

 

ר' דוד אלקאים

 

פיוט לילדים וילדות המנגנים בביה"ס ללמוד הברות ומשקל הנגונים, בשירים וכלי זמר;

שפה יפה, כפרח גינה ביפיך, / כניצנים, כשושנים מחמדים;

באל יןצרך בטחי ועדה עדיך, / יחדש ששונך כלשון

[לימודים;

ובטה שירה כלשון זהב בלחייך, / ואל יהיו עטי ידך כבדים;

ובנות השיר יטעמו מן מפרייך, / עומדות צפופות כפנינים,

[כצמודים;

בעזר נדיבים, משכיחי עניך, / כימי אורה ושמחה ליהודים.

ודעי כי יוצרך ישלם נשיך, / עדי היום צאתך מבית עבדים.

(יוסף שטרית, "פיוט ושירה ביהדות מרוקו", מוסד ביאליק, תשכ"ט, עמ' 287-286)

 

 

ר' שלום שבזי, גדול משורר תימן הידועים לנו, כתב פיוטים ושירים בעברית, בערבית עם אותיות עבריות, ובוריאציות שונות של עברית וערבית, שיהודי תימן אהבו;

 

לבבי יחשקה עפרה           לשכלי החולה

ואשיר שיר וקול זמרה       בניגון ממללי

ובאו כל בני חברה ועופר בבלי

פרידת אהבה קשה            כאש חרב מלוטשה

ידידי בא ולא נשה             והאיר אהלי

אמיר אלחור ואלאמלאך  קד אללה זיינה עקול מתפארקת סלאך

חואלי מסכנה. וחכם דורת       אלאפלאך תניר מן מוטנה:

לכנה פי גנאן אעלי             ויזהי אלעאלם אלאספלי.

(ר' שלום שבזי, "ספר השירים", הוצאת אהרון בן יוסף, תשי"ג, עמ' רב)

 

 

קטע משיר מהדיואן של ר' שלום שבזי, גדול משוררי תימן מהמאה השש-עשרה:

נוחיל לבת נדיב עד תשכנה                  תקרא לבניה ונזכה לחזות

יהיה עווני נכבש ונישא ולא תשים לנגדך העוונות

ושים יחיד לנגדך חסדים,                    וחנם תעשה ואשב בישיבות.

סביבם אשכנה עם המנויים,                עשר שמונה אלף פרסות

פנה אלי ואל תט לעמלי,                      ותסמכני לעבודות טהורות

הופע אלהי על עבדך באור צהלה         וחדווה גם פנים מאירות

פתח עין למולי ואל תעלימה                למען שוב מחרון אף וחימות

ראה נא צור בגלותי ודחקי                  והט למולי מערבות

צמא למי חכמת תורה תמימה            וגם דעת וחשק התבוננות

יחידה הללי צורך ויוצרך                    והוא יזכור זכות בנים ובנות

אחתום לשירי בהודות והלל               לצור קוני, הקימני מעפרות

ועת ישלח לפקדון אלהי לשמרני בדרך הישרות

ויכין לי מקום בין הורדים                  ומלאכים להקריב הנשמות

ואזכה לחזות ציון בקרוב                   ואת מקדש ומגדלים וחומות

שערים הם מאה במנין ואש סביב ואבן היקרות

ושלום רב מאדון האדונים                 לנגד כל שלש חבורות. א.א.א.

(ר' שלום שבזי, "ספר השירים", אהרן בן יוסף חסיד, תשי"ג, עמ' צ/צא)

 

 

 

מדיואן הר' שלום שבזי, "כנראה חברו על ידידו חכם הדור";

 

אני אשאל ליוצר כל יצורים               שהוא אחד וגם משפיל ומרים

והוא אחד ואין שני לנגדו                  והוא עונה ופוקח לעוורים

דרשתיהו בעת צרה וצוקה                 ועת גברו עלי עבדו מחצירים

ועם צדיק מדקדק בשערה                 ומי יוכל ישיבנו דברים?

ואחר זה אני אנעים בשירי                 למול אהוב וראש כל החברים

והוא כהן ובן כהן מיוחס                    והוא נחל שלושה הכתרים*)

ועל מצחו אמת נזר אלהים                מלובש הוא בתומים ואורים

וחכמתו כמו חכמת בצלאל                אשר עשה קדשים המאירים

והוא דורש בכל נסתר ונגלה              בסוד חכמה ובינה בסתרים

וצורתו כיוסף היא מאירה                 ככוכבים בגלגלים מאירם

דבריך כמו נופת מתוקים                   וחיכך כיין הטוב שמורים

וכל אויב וכל הקם למולך                  יהי נכרת וילקה בטחורים

ושימני כמו חותם בלבך                     ומלי יהיו עמך קשורים

אני הקל אשר באתי לחבר                 למוליך ותבין בדברים

ומהאל אני אשאל יחייך                    וירבה לך שנותך עד לדורים

ונקבץ לתוך ציון אחדים                    ונקריבה  כבשים גם פרים

ותזכה לחזות נועם הדרו                   בתוך ציון מקום אבות טהורים

ושלום רב יסובב לך ויחנה                כמו מים נגורים בנהרים

ואל תגעל ואל תמאס בשירי              אני הדל מחבר הדברים

והנני בזה הדור מיוסר                       כמו חבוש בתוך בית האסורים

ואין לי אח ולא אהוב ורע                  עזבוני לנצח גם לדורים

ועם כל זה אני תמיד מקווה              לאל עליון וצר כל היצורים

יקבץ עם אשר הלכו בגלות                מפוזרים בכל פינות עברים

(ר' שלום שבזי,"ספר השירים", הוצאת אהרן בן יוסף חסיד, תשי"ג, עמ' צג)

*) כתר תורה, כתר גדולה וכתר שם טוב

 

נעלה למקדשך ובו נשורר, שירה ומזמור

עם חליל נעים ותוף וכינור, צלצל ועשור

בשבח אלהי אפתחה במילול, אשיר בהילול

יזכור ברית אזרח ותם ומהול, יוציא לכבול

אעלה לארצי אעלזה בהילול, מנחה ובלול

נקריב זבחינו ונעשה שור, יונה וגם תור

שובי עניה         גלות שנייה,          עם בן יכניה

כי זה משיחך מאדום ממהר, זרח כמו אור

יציל שבויה נמלטה כציפור מפח ומבור

רוכב עלי שבעה דרוש לטובת עמך בחיבה

הוגים בתורתך שהיא ערבה, נפשם משיבה

קבץ נפוציהם ברון ואהבה, זקן ושיבה

גם אל תפלתם ענה והסר חולי ומזור

(ר' שלום שבזי,"ספר השירים", הוצאת אהרן בן יוסף חסיד, תשי"ג, עמ' עה/עו)

 

 

 

 

 

ספרי פילוסופיה שנכתבו בתימן "בוסתאן אל עקול") פרדס הדיעות). ספר ראשון, שנכתב ברובו בערבית. ספר זה, שנתחבר על ידי רבינו נתנאל פיומי.

נור אלצ'לאם" (אור האפילה)

בתקופת הרמב"ם התרחבו הקשרים עם יהודי תימן בשל השלטון עם מצרים, שחלש על תימן ויהודים מתימן היגרו למצרים ולהפך. השפעת הרמב"ם על יהודי תימן הייתה עצומה והתגלתה בספרות המדרש, ההלכה והפילוסופיה, שהגיעה לתימן והפרתה את המחשבה. עקבות השפעה זו אנו מוצאים בספר "נור אלצ'לאם". ספר זה מיוחד מסוגו, משום שהוא כולל מדרשים, הלכה, פילוסופיה ופירושים. מחברו הוא רבינו נתנאל בן ישעיהו.

 

- ספר זה הוא פאר יצירתה של יהדות תימן. מחברו, ר' דוד בן עמרם העדני. 1328. כתבו עברית צחה והוא כולל חומר ספרותי יותר ממדרש רבה. רבים עסקו בו והדפיסו ממנו חלקים שונים. חשיבותם של מדרשי תימן בכך שנשתמרו בהם הרבה ממדרשי ארץ ישראל שהגיעו לתימן ואבדו ליהדות. "המדרש הגדול" כולל חומר בלתי ידוע יותר מאשר מדרשים אחרים,

 

 

חיים שרמן ב"תולדות השירה והדרמה העברית", מביא אחד מאלף מהיצירה של יהדות המוסר והתרבות של יהודי המע'רב.

 

 

 

"כתב-היד מס' 1194 של הספריה הבודליאנית באוקוספורד יש בו קצת ממורשתה של האסכולה הספרדית הקלאסיתצריך לציין שהאוסף נערך באבחנה ובטוב-טעם, והמעיין בו מגלה כמה וכמה מן הפיוטים המעולים של בני המדינה הנ"ל. כל אלה נתחברו על טהרת הקודש, אולם קודמת לו עוד תוספת אחרת המכונה בשם 'נחת רוח', ואין להכחיש שיש דמיון רב בין הכתב שלה והכתב של שירי-הקודש.

"'נחת-רוח' זו אינה אלא מחזה עברי קטן, שנכתב ברובו בצורת שירים סטרופיים ובמיעוטו בפרוזה מחורזת...    (חיים שרמן, "לתולדות השירה והדרמה העברית ", מוסד ביאליק, ב', 1979, עמ' 176)

 

בראות כי לבי השיגני / ויי בעצתו הבינני / ותשאני רוח

לתכן שירה ויסדתיה / וזה שמה אשר קראתיה / 'נחת רוח'

עמלתי ובה הייתי עוסק / לא (כן) כמו שיוגעים לריק /

בנבלי הרוח, יגעתי בצדק ובנדבה / וזאת שמתיה למצבה /

ובה אמצא מנוח. (חיים שרמן, "לתולדות השירה והדרמה העברית ", מוסד ביאליק, ', 1979, עמ' 176)

 

 

 

 

"לדברים הללו יש משמעות מיוחדת, משום שעד כה לא מצאנו עדויות מפורשות על הצגות בעברית אלא מאיטליה, ולכל היותר מותר היה לשער שלעתים רחוקות נערכו הן גם בהולנד. לא שמענו על מסורת תיאטרונית אצל יהודי אפריקה הצפונית. (מ. שטיינשניידר מביא בספרו (1902) Die arabische Literatur der Juden עמ' 271, מס' 231

 

"לפי צורת האותיות נראה שכתב-היד שייך למאה השבע-עשרה או השמונה-עשרה. עד כמה שאנו יכולים לזהות את פייטני אלג'יריה הכלולים באוסף, שייכים הם  נזכיר את שמותיהם של אבא מרי (כנראה אבן כספי) יוסף אבן-כספי, מנדיל אבן-זמרה, יצחק מועטי, נתן בלחן, אברהם ציארי (מת ב-1714). בין הפייטנים ששמם אינו ידוע לנו ממקור אחר מופיע איזה יצחק בן-יוסף פליאג'י.

 

"כידוע הייתה משפחת פליאג'י או פאלאג'י או פאלאצ'י מן המפורסמות שבצפון-אפריקה וכמה מבניה עברו לארצות אחרות ועלו לגדולה, בייחוד באמסטרדם ובאיזמיר. לגבי יצחק בעל הפיוטים שבכתב-היד האוקספורדי לא אוכל אלא לשער שהוא חי בראשית המאה השמונה-עשרה. אשמח מאוד, אם אפשר יהיה פעם לקבוע את זמנו בדיוק, משום שהוברר לי שהוא בעל המחזה 'נחת-רוח', היינו גם האיש שהכין את ההצגה המרומזת בדברי הקדמתו.   (מ. שטיינשניידר מביא בספרו (1902) Die arabische Literatur der Juden עמ' 271, מס' 231

 

 

 

 

 

 

 

A.Neubauer, Catalogue of the Hebrew Manuscripts in the Bodleian Library oxford 1886. p. 411-415. עלי להודות למכון לתצלומים של כתבי-יד עבריים על שהרשה לי  להשתמש במיקרופילם של כתב-היד הנ"ל

א. נויבואיר מזכיר את המחזה בקיצור נמרץ (שם 415) וטוען שמשתתפות בו  שלוש נפשות, הריהן מלך (יצר טוב) אישה (יצר הרע) ונחת רוח.

מ. שטיינשניידר מביא בספרו (1902) Die arabische Literatur der Juden עמ' 271, מס' 231. חוברת יהודית ערבית בשם כ'לאעת פורים' (תוניס, בית-הדפוס של ויטוריו פינסי, חש"ד) הכוללת בין השאר גם 'טיאטרו' בחרוזים. חוברת זו לא הייתה לנגד עיני, אך מסתבר שהיא נדפסה במאה הי"ט, ואם הדיאלוגים הכלולים בה ראויים באמת לשם 'טיאטרו', הרי משקפים הם בוודאי השפעה איטלקית אוחרת.

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות