השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

הסכם ההעברה ותנועת החרם  1933 - דילמה יהודית ערב השואה

"הסכם ההעברה ותנועת החרם  1933 - דילמה יהודית ערב השואה", של יפעת וייס, חסר לו רגליים. ; הוא חסר את העד המרכזי, שיזם את משלוח המברק ללשכת הקנצלר, בו הוא מודיע שבפלסטין לא החרימו את סחורות גרמניה, ואף אחד אינו מתכוון להחרים, ותמורת חופן  מהונם של יהודי גרמניה, שבר את החרם היהודי והניח מגף על צוואר היהודים, ועד השמדתם.

 

"בחודשי הקיץ של שנת 1933 גיבשו הסוכנות היהודית, ההתאחדות הציונית הגרמנית ומשרד הכלכלה הגרמני תכנית, שמטרתה לאפשר ליהודים גרמנים המהגרים לפלשתינה להציל חלק מערך רכושם בגרמניה באמצעות רכישת סחורות גרמניות עבור היישוב וקבלת פדיונן במטבע מקומי בארץ-ישראל*). תכנית זו, שנודעה בשם 'הסכם ההעברה', באה לענות על צורכיהם של כל המעורבים בעניין: יהודי גרמניה, הכלכלה הגרמנית והיישוב היהודי בארץ-ישראל. על הסכם ההעברה נכתבה ספרות מחקרית ענפה.

"מראשיתו היה ההסכם נושא לביקורת מצד יהודים רבים. ההתדיינות בין התנועה הציונית לנציגיה הרשמיים של גרמניה הנאצית עוררה זעם רב. ממבט מאוחר, ומן הידוע לנו על השמדת יהודי אירופה, מצטיירים הקשרים הללו כבעייתיים במיוחד, אך כבר אז, בעצם ימי ההתדיינות, היה המשא-ומתן כמו גם ההסכם עצמו נושא למחלוקת עמוקה בחוגים יהודיים רחבים. מסיבה זו הסוותה הסוכנות היהודית עד שנת 1935 את חלקה בהסכם וניסתה לשוות לו אופי של הסכם כלכלי בין גופים פרטיים.

"אחת המטרות המרכזיות שהניעו את השלטונות הגרמניים במשא-ומתן עם התנועה הציונית היה הרצון להביא לפילוג בתנועת החרם היהודי העולמי על סחורות מגרמניה. בדיעבד ידוע שהשפעתו של החרם על התפתחות הכלכלה הגרמנית בשנות השלושים הייתה שולית בלבד, אך בעצם אותם הימים הצטייר החרם כאיום ממשי. מן ההתכתבויות בין היינריך וולף, הקונסול הגרמני בארץ-ישראל, ובין משרד החוץ הגרמני עולה ששבירת החרם היהודי הייתה מניע מרכזי למעורבות השלטונות הגרמניים בהסכם ההעברה.

"תנועת החרם היהודית נגד מוצרים גרמניים עמדה במרכז מאמציהם של ארגונים יהודיים בינלאומיים למען היהודים בגרמניה, ונטלו בה חלק מגזרים נרחבים של יהדות ארצות-הברית, צרפת ואנגליה וצבורים יהודיים בכל ארצות העולם. (יפעת וייס, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ו, תשנ"ה, עמ' 99)

 

*) בן-גוריון שלח את המברק ללשכתו של הפיהרר בלי לשאול אף אחד. הוא קפץ על ההזדמנות, להיבנות מחורבנם של היהודים. יפעת וייץ מביאה במחקרה סקירה על תנועת החרם, ועמדתם של אנשים וארגונים שונים בנושא, שלא יכלו להשפיע על עמדתו של בן-גוריון.

ככלל, חוקרי השואה ה"ציונים", מדירים תשומת לבם מהמקור היותר חשוב, מהתיעוד של בן-גוריון, שנרשם דבר יום ביומו ומפוזר ב"זיכרונות", ב"כנסת לזכרו של ביאליק", ב"מערכה", "בהלחם עם" ומקורות נוספים, שיש בהם כיסוי לכול השאלות והמאורעות ש שהתרחשו בעולם היהודי ובארץ מ-1906  ועד 1948, ומחקר על השואה ללא התיעוד של בן-גוריון, הינו מחקר מוטה.

 

"לאסון יהודי גרמניה עלינו לתת תשובה ציונית: להפוך האסון למקור  בנין הארץ, להציל את הנפש והרכוש של יהודי גרמניה למען הארץ, הצלה זו קודמת לכל דבר אחר. 

"עלינו להוציא את ההון היהודי בצורת סחורה לכול הארצות.      (בן-גוריון, "זכרונות", ב', עמ' 521)

"מתוך ישיבת הנהלת הסוכנות, 15.12.1935; " בן-גוריון: רבים רואים בציונות את מקור הרדיפות בגרמניה. כעת יגידו, שארץ-ישראל אינה יכולה להציל את יהודי גרמניה ויש לחפש דרכים אחרות". (בן-גוריון, "זכרונות", ב', עמ' 550)

 

"מישיבת הנהלת הסוכנות" - 19.5.1936 ; "לאשרנו יש לנו מלבד המנדט יש לחץ של מצבנו בעולם"; "מלבד הנייר הזה [הצהרת בלפור] יש לחץ של מצבנו בעולם וישנם אינטרסים. אנחנו מחלישים את הגורם הערבי. ויש להם בנו אינטרסים.  (בן-גוריון, "זכרונות",  ג', עמ' 200/201)

 

"ב"ג בישיבת הנהלת הסוכנות ב-23.11.1935: "לא סוכנים להפצת תוצרת גרמניה, אלא סוכנים להצלת הרכוש היהודי בגרמניה והשקעתו בבנין הארץ אנו צריכים להיות"...  (ב"ג, "זכרונות", ב',, עמ' 523) (מ. גבאי, "טורף", עמ' 121)

 

"אירועי שנות השלושים בגרמניה יצרו זיקה חזקה בין יהודי גרמניה ליהודי פולין, שמצאו עצמם מאוימים על-ידי המדיניות הנאצית. אך בעיותיהם לא היו זהות, ועל כן גם נטו לאמץ פתרונות פוליטיים שונים. יהודי גרמניה נאלצו להתמודד עם קצה של האמנציפציה היהודית בה ופלישת המשטר החדש אל כל תחומי חייהם, ועל כן ניסו לגבש טקטיקות להישרדות במסגרת המשטר הנאצי. הציבור היהודי בפולין, לעומת זאת, התמודד עם המשמעויות העקרוניות והעקיפות שהיו להשתלטות המדיניות האנטי-יהודית בארץ שכנה ועם השפעותיה העקיפות על מציאות החיים היהודיים בפולין.

 

"הסכם ההעברה ותנועת החרם נתנו ביטוי לגישות שונות ואף סותרות לגבי  האמצעים הנאותים להתמודדות עם המציאות החדשה בגרמניה לאחר 1933, ולמחלוקת שבין תומכי שתי הגישות יש משום כך משמעות עקרונית.

"צלע שלישית במשולש זה היה היישוב בארץ-ישראל, שאמור היה להיות הנשכר העיקרי מתכנית ההעברה. הכספים שעתיד היה הסכם ההעברה להזרים אליו צריכים היו לסייע בבניית תשתית כלכלית, שתאפשר לקלוט את היהודים הנוטשים את גרמניה. אמנם בבסיס ההסכם עמד הרצון לסייע ליהודי גרמניה במנוסתם*), אך עם הרגיעה הזמנית והתייצבות המצב בגרמניה כמה חדשים אחר כך גבר משקל השיקולים הכלכליים של היישוב, והנהגתו מצאה עצמה עוסקת יותר ויותר ביתרונות הכלכליים הנשקפים לו מחיסול הבסיס לחיים יהודיים בגרמניה.

"ניגוד האינטרסים שנתגלע בין צורכי היישוב לבין הצרכים השונים ולעתים גם הסותרים של הקהילות היהודיות בגולה העמיד את התנועה הציונית בפני דילמות שאותן לא צפו אבות הציונות, שהרי הללו האמינו בזהות המוחלטת שבין מצוקות היהודים בגולה לבין הרווחה שיביא הפתרון הציוני.

"חורבנה של יהדות גרמניה התרחש בתקופה שבה נאבקו ביניהן 'תנועת העבודה' והתנועה הריויזיוניסטית על השליטה בתנועה הציונית ובהנהגת היישוב, מאבק זה הקיף את כל תחומי החיים היהודיים בארץ ונסמך גם על יחסי הכוחות הפוליטיים בקרב הצבורים בגולה, שהכתיבו את דמותם של המוסדות הציונים המרכזיים. הדיון בשתי האלטרנטיבות - החרם וההעברה - השתלב במאבק הזה, ושיקף באורח מובהק את עמדותיהן העקרוניות של שתי תנועות ציוניות מובילות אלו על מהותה של פוליטיקה ציונית.

 

"החרם והחברה היהודית מסורתית"; "משקלה של פולין במסגרת הייצוא הגרמני היה זניח בהשוואה לחשיבות יצוא זה לכלכלה הפולנית... באמצע שנת 1934 כלל ארגון החרם היהודי כמאתיים ועדות מקומיות, שעסקו בתעמולה אנטי-גרמנית, בפיקוח על סחורות גרמניות בפולין ובהעמדתם למשפט של מפירי החרם. בשנים שבהן היה החרם בתוקף, 1935-1933, ירד היקף היצוא הגרמני לפולין מ-173 מיליון זלוטי בשנת 1932 ל-146 מיליון ב-1933 ול-108 מיליון בשנת 1934, זאת במקביל לעליית היקפי היבוא הכללי לפולין. תנועת החרם היהודי יכלה ללא ספק לזקוף הישג זה לזכותה.    (יפעת וייס, "קובץ מחקרים", יד ושם, כרך כ"ו, תשנ"ה, עמ' 103-101)

 *) ליהודי גרמניה לא היה להיכן לנוס, בן-גוריון סגר את הארץ בפניהם, ומתוך כ-160.000 סרטיפיקטים שנתקבלו למענם, אפשר כניסתם לארץ של כ-24 אלף, בשנים 39-37 הוצעו טריטוריות נרחבות, שהיו מייתרות את התרחשות השואה, אך בן-גוריון התנגד לפתרון בעיית יהודי אירופה בנפרד  משאלת א"י. הוא ראה ביציאתם סכנה ל"ציונות" שלו.

 

"אף שארגון החרם היה בגדר עשייה פוליטית בעלת אופי חילוני לכל דבר, לא נעדרו מפעילות ועדות החרם סממנים ייחודיים ליהדות המסורתית בכלל ולזו הפולנית בפרט.כך למשל קיימו ועדי החרם חלק ניכר מישיבותיהם בבתי-הכנסת...

 "חשוב להדגיש, שבארצות מערביות אין לרבנים השפעה של ההמון היהודי, משום שהיהודים שם הם מתבוללים ואינם מייחסים חשיבות רבה לדרשותיהם של הרבנים. מצב שונה לחלוטין קיים במזרח, שם היהודי רוחש אמון גדול לרב, ולרב השפעה אפילו על חייו הפרטיים [של היהודי]. ודווקא משום שהרבנים הם בעלי כוח רב כל-כך על היהודים, יכול היה החרם לקבל אפיונים חריפים כל-כך.

 

"כיוון שייחסו משקל רב כל-כך להשפעתם של הרבנים על תנועת החרם בפולין, הזדרזו הגרמנים ושלחו את הרב עזריאל הילדסהיימר, מראשיה של האורתודוקסיה הגרמנית, לוורשה, כדי שישפיע על הסוחרים היהודים לבטל את החרם. על סופה של שליחות זו אפשר ללמוד מתיאורו של זלמן רובשוב (שזר), המספר כי 'טוב עשו יהודי ורשה, שלקחו את הרב הילדסהימר על כפיים מבית-הכנסת וביקשו אותו לנסוע בחזרה'.

"אך גם אם נתעלם מנקודת המבט הגרמנית נמצא בידינו תיעוד, המראה שוועדות החרם בפולין פעלו על בסיס קיומה של ציבוריות יהודית המודעת לעצמה ולכוחה, והמממשת את סמכותה בהטלת סנקציות כספיות ופוליטיות על מפירי החרם. כך למשל הכריזה 'אגודת ישראל' בוועידתה הארצית השנייה בפולין בינואר 1934 על הפרת החרם כ'בגידה קשה באינטרסים החיוני של היהדות'. ועדת החרם בקילצה קראה לחברות יהודיות המוכרות סחורה גרמנית שלא לשבור את הסולידריות היהודית,

"אבאקואציה ויציאה"; "למרות שכוונתה למען היהודים בגרמניה, הייתה תנועת החרם היהודית מנוגדת לאינטרסים שלהם. כבר בראשית התארגנותה הפעילו השלטונות הנאציים לחצים על המנהיגות היהודית בגרמניה והניעו אותה לפעול לצמצום פעילותה של תנועת החרם. הרב הילדסהימר, מראשי היהדות החרדית המתבדלת, לא היה היחיד שנסע בשליחותם של השלטונות הגרמניים כדי לצמצם את ממדי החרם היהודי בפולין. קורט בלומפילד, יושב-ראש התאחדות ציוני גרמניה, מדווח על מאמציו למנוע עצרות המוניות בפולין באמצעות פנייה למנהיגים יהודים בקרקוב, ורשה ולבוב.

"בישיבת הוועד-הפועל של ההסתדרות התייחס לכך משה בילינסון, מדובריה המרכזיים של תנועת-העבודה הארצישראלית, שחזר באותם חודשים מסיור מקיף שערך בגרמניה כשליח 'דבר'. הוא העריך 'כי יהודי גרמניה בעד החרם, לא רק הציונים, גם יהודי נאומן ויהודי ה'אגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית'. כל היהודים שונאים את המשטר הזה ואת העם הגרמני. תופעה כזו לא ראינו ברוסיה בזמן משטר הצאר', אך ספק אם דבריו אכן שיקפו את המציאות. בקרב יהודי גרמניה גופא ובייחוד בקרב התנועה הציונית הסתייגו ממנו רבים, משום שחשבו שיש בו כדי להחליש את מעמדה של התנועה הציונית בגרמניה ולחבל בחופש הפעולה שלה.

"... מיד לאחר עלייתו של הטלר לשלטון ראו קבוצות הימין הקיצוני, ובמיוחד מפלגת האופוזיציה הלאומנית בהנהגתו של  רומן דמובסקי 'אנדציה' ו'נרה', את הפתרון לבעיית היהודים בהגירה המונית. בעוד ש'נרה' דיברה על גירושם של היהודים באיום פיזי ישיר, דיברה 'אנדציה' על הידוק החרם הכלכלי עליהם, שיעודד אותם להגירה 'וולונטרית'. בפולין של שנות השלושים, שבה הלכה והתבססה הדעה שהפתרון היחיד לבעייתה הדמוגרפית הוא בהגירת היהודים, הייתה תכנית ההעברה מודל רב-עניין. בנסיבות הבינלאומיות הקיימות, בהיעדר יעדים נראים לעין להגירה ההמונית, הייתה סכנה רבה בכל עמדה שחייבה נטישה יהודית המונית של פולין. פרופ' משה שור, ממנהיגיה של יהדות פולין, התריע בסוף שנת 1934:

 

"...הסבל היהודי בשל התנאים הכלכליים הנוכחיים במזרח-אירופה החריף הרבה יותר מרמת הסבל הכללית. בתנאים אלו ובהתחשב בהעדרן של אפשרויות הגירה בהיקף גדול, אנחנו צריכים לציין בסיפוק רב את העובדה שפלשתינה הייתה מסוגלת לקלוט מספר משמעותי של יהודים פולנים בשנים האחרונות. למרות זאת, מובן מאליו שאפיק זה, לביש מזלנו, לגמרי לא מספיק לרפא את המצב להיקף מספיק. שלושה מיליון היהודים הגרים בפולין חייבים ללא ספק לכוון את עצמם לעזרה עצמית כלכלית במקום כאפשרות היחידה מול הייאוש וההשפלה המעיקים עליהם ברגע זה.

 

"אין אלטרנטיבה להיאחזות בפולין, קבע שור כמו רבים אחרים, מתוך ראיית המצב הבינלאומי באותן שנים. כיוון שהכיר את תנאיה הכלכליים של פולין, לא ראה שור מוצא אחר מלבד התגייסות פנימית ועזרה עצמית של היהדות הפולנית. המבנה החברתי והמצב הכלכלי של יהודי פולין באמצע שנות השלושים היו שונים בתכלית מאלו של יהודי גרמניה. אף שיהדות גרמניה עברה התרוששות קשה עם עליית הטלר לשלטון, עדיין היה זה ציבור מבוסס  ובעל-הון, הון זה הוא הוא הבסיס שעליו נשען הסכם ההעברה, והרצון להצילו קשר בין הסוכנות היהודית לבין בעלי ההון היהודים. באמצעותו, כך הובטח לשלטונות גרמניה, ניתן יהיה לבנות בסיס לקליטה המונית של היהודים הגרמנים בארץ-ישראל.

"הסכם ההעברה, כפי שהתבצע בין גרמניה לסוכנות היהודית, אמנם המציא פתרונות לשכבה מבוססת מקרב היהודים הגרמנים, שהצליחו להציל חלק מרכושם ולעלות לארץ במסגרת הסרטיפיקטים לבעלי  הון. ההסכם לא שיפר את תנאי חייהם של היהודים הנותרים, וספק כמה מהם אכן עלו לארץ בעקיפין בזכותו. בשל המבנה הדמוגרפי של יהדות פולין, לא יכול היה הסכם מסוג זה לענות לצרכיה של האוכלוסייה היהודית הרחבה שם.

"גם מחוץ לתחומי פולין נרעשו רבים מההשפעות האפשריות של הסכם ההעברה על יהדות פולין. יצחק גרינבוים, מנציגיה הבולטים של יהדות פולין ביישוב, פנה בדאגה אל נחום גולדמן, נציג הסוכנות היהודית בחבר הלאומיים, ודיווח על חילוקי דעות בינו לבין בן-גוריון:

 

"הגיע לידי ויכוח פרינציפיוני ואני עמדתי על האסון שנגרום ע"י הרחבה זו [של הסכם ההעברה] ליהודי כל הארצות המסתכלות למעשי הטלר ורואות אכן שהצליח לגרש את היהודים ולרתמם למרכבת התעשייה והמסחר הגרמני. הדבר לא הוחלט עדיין [...]  צריך גם לנהל מלחמה נגד ממשלת הטלר, ומלחמה זו בארץ-ישראל נפסקה.

"...הינריך מרגוליס, מי שהיה ממונה על 'חברת ההעברה' בארץ מטעם בנק אפ"ק, הגיב בזעם רב על חוסר ההחלטיות שגילו בתנועה הציונית ביחס להסכם. במכתב חריף לארתור רופין, ראש המחלקה הגרמנית בסוכנות היהודית, כתב:

"בפעם הראשונה הופיע המצב, אשר הרצל ניבא אותו בזמנו, של התמוטטות הגולה, ובפעם הראשונה הייתה לציונות הזדמנות, להגשים את חזונו של הרצל*) בדבר חיסול בהיקף עצום של מצב זה. חייבים לומר, שהתנועה הציונית לא התגלתה כראויה להתמודד עם תפקיד זה. הציונות ההרצליאנית, המבוססת על התיזה שכל העמים הם אנטישמים, הניחה לנו להכין מראש את האכסודוס, כדי שנהיה מוכנים בבוא השעה. כאשר הגיעה השעה הסתכמה הפעילות של התנועה הציונית בכך שנעשתה 'ברויגעז' בגלל התגשמות תחזיותיה. (יפעת וייס, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ו, תשנ"ה, עמ' 111-9)

*) ההבדל הוא בכך שהרצל ביקש להציל את היהודים ואילו ה"ציונים" מנעו הצלתם

 

"מצבם הכלכלי של יהודי פולין בשנות השלושים היה בכי רע. מן הדיווחים בעיתונות התקופה וגם מן הסקירות בקונגרסים ובוועידות היהודיות העולמית עולה תמונה של מצוקה כלכלית קשה, עוני וחרפת רעב בקרב שכבות רחבות של הציבור היהודי בפולין. בתנאים אלו אפשר לראות בחרם על גרמניה הנאצית ביטוי לנכונותם של יהודי פולין להביא קרבן כלכלי לצורך מחאה על האירועים בגרמניה: החרם צמצם את היקף עסקיהם של הסוחרים היהודים והחליש אותם מול תחרות מצד סוחרים פולנים, מאחר שוויתרו על פלח השוק של הסחר עם  גרמניה.

"ההשתלשלויות המאוחרות הוכיחו, שיוזמיו של חרם כלכלי יכולים למצוא עצמם נפגעים מתוצאותיו. מן הפרספקטיבה הגרמנית חשפה ההתארגנות היהודית במסגרת החרם את ה'קשר היהודי העולמי' המיתולוגי, שעליו התריעה  האידיאולוגיה הנאצית מזה שנים.

"ברומניה תכננה הנציגות הדיפלומטית הגרמנית להשתמש במיעוט הגרמני, ובאמצעות העיתונות הגרמנית ברומניה לעודד תנועה של חרם נגדי אנטי יהודי. גם מפולין הגיעו ידיעות על חרם כלכלי שהטיל הציבור הפולני על סוחרים יהודים באזורים כפריים בפולין. חרם זה התרחב במחצית השנייה של שנות השלושים לממדים מדאיגים והקיף ערים ועיירות רבות בפולין. הוא זכה לתמיכה ברבות מן הרשויות המקומיות, ואילו הממשל המרכזי זיכה אותו בניטרליות אוהדת.

"בין אם היה קיים קשר ישיר בין החרם היהודי על מוצרים גרמניים לבין החרם הכלכלי נגד יהודים, ובין אם הייתה זו התעמולה הנאצית אשר הדגישה קשר כזה לצרכיה, תבע החרם האנטי-גרמני קרבן כלכלי כבד מן המשתתפים בו. התפשטות השמועות והידיעות על הסכם כלכלי ההולך ומתגבש בין גרמניה הנאצית ליישוב*), בחסותה של הסוכנות היהודית, היו במובן זה פגיעה מוראלית קשה ביותר ביוזמי החרם והמשתתפים בו. מרגע שנודעו פרטי ההסכם ברבים, קשה היה לשכנע את הסוחרים היהודים להירתם לתנועת החרם וליטול על עצמם סיכונים וקשיים כלכליים. הסכם ההעברה שמט את הבסיס המוסרי לתביעות לקרבן כלכלי מיהדות פולין הענייה ממילא. (יפעת וייס, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ו, תשנ"ה, עמ' 114-13)

*) כבר ב-1897 קבע הרצל ש"הברירה העומדת בפני יהודי המזרח הרוסי זה הגירה או מוות"! ומי שהתנגד להוצאתם לטריטוריות נרחבות לחיי חרות ורווחה, היו "חובבי-ציון" האנטי-ציונים.

 

"ככל שהתמסד הסכם ההעברה גבר קולם של המקטרגים, שמתחו קווים ישרים בין הקרבן הכלכלי הנדרש מיהודים בעולם ובין הצלת הונם של יהודי גרמניה.  במושב 'הוועד הפועל הציוני' בירושלים באפריל 1935 עמדו על כך הנציגים הרביזיוניסטים. א. בן-חורין ראה את הסכם ההעברה כ'סנטימנט של רחמנות על אחינו בגרמניה שצריך להצילם', בעוד שיש הרבה ארצות שמצבם הכלכלי של היהודים גרוע בהן הרבה יותר ממצב יהודי גרמניה ובכל זאת לא שמענו אף פעם שעלינו לוותר על דברים הנוגעים בכבוד עמנו'. הופמן שאל באותו מושב, איך ניתן לבוא בדרישה אל יהודי הגולה, שייטלו על עצמם הפסדים וינתקו קשרי מסחר רבי-שנים עם גרמניה, בעוד שהיישוב שובר את החרם.

 

"'בויקוטיזם' אל מול הגשמה ציונית"; "בשונה מהסכם ההעברה, שקם מיוזמתם של יחידים*) ונשא אופי של חוזה בינלאומי, הייתה תנועת החרם אקט ספונטאני מאורגן. משמעות רבה ייחסו מארגני התנועה בפולין לאופיה העממי, כפי שעולה מהתבטאויותיהם של מארגניה. רסנר, שהיה מן הנציגים הפולנים בוועידה היהודית העולמית בז'נבה בספטמבר 1933, הכריז: 'ששה-עשר מיליון היהודים בעולם הכריזו זה מכבר באופן אינסטנקטיבי וספונטני על חרם'. ש' וולקוביץ', נציג ועדות החרם בוועידה היהודית העולמית בז'נבה באוגוסט 1934, דיבר על ה'אינסטינקט הבריא של ההמון היהודי' כבסיס וכמקור לחרם.

"גם בעיני מנהיגי היישוב הצטייר החרם כרצון העם: 'כל היהדות נלהבת לחרם', קבע זלמן אהרונוביץ' (ארן), 'בכל העולם מתארגנת מלחמה נגד ההטלריזם בחרם', פסק אליהו גולומב, מעמודי התווך של ההגנה. ואילו אליעזר קפלן, חבר הנהלת הסוכנות ומנהל מחלקת הכספים שלה, הוסיף: 'אני מעריך את ההתפרצות הספונטאנית הזאת גם מנקודה פוליטית וגם מנקודה חינוכית.'

"...המשלחת המאוחדת של יהודי פולין בוועידה היהודית העולמית בז'נבה בשנת 1933 יצאה בתגובה אחידה נגד הסכם ההעברה ורבים מהנציגים כינוהו 'מביש'. 'ההסכם הפלשתינאי מכאיב לנו, כי ההוא נוגע בכבודנו, והוא מחליש את העם היהודי במלחמתו', הכריז בוועידה הנריק רוזמרין, חבר אותה משלחת. התנועה הציונית מצאה עצמה בקונפליקט עמוק בין ההעברה לחרם, ובמובן הרחב בין צורכי היישוב לבין תחושותיו של העם היהודי.

"רק לקראת הקונגרס הי"ט בלוצרן הגיעו רבים להכרה, כי לא ניתן עוד להמשיך במצב שבו אין פיקוח רשמי של המוסדות הלאומיים על מימוש הסכם ההעברה. בקונגרס בלוצרן הגיעה סיעת העבודה להחלטת רוב בנוגע להעברה, ולאחר שכפתה משמעת סיעתית על חבריה הביאה להחלטת רוב של הקונגרס הציוני המביעה תמיכה בהסכם ההעברה, וכך קיבל ההסכם גושפנקא רשמית של התנועה הציונית, ופרישתה מהחרם קיבלה ביטוי סופי.  (יפעת וייס, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ו, תשנ"ה, עמ' 118-16)

*) אקט ההעברה הייתה יוזמה של ב"ג, שמכר את היהודים תמורת כסף.

 

"יציאה כנגד החרם הייתה בעייתית ברמה העקרונית ולא רק בשל שיקולי כדאיות פוליטית מפלגתית. נשקפה סכנה, שאם תצא ההסתדרות נגד החרם, תגדע את הענף שעליו היא והתנועה הציונית יושבות. 'במו"מ הזה אנו קוצרים את פרי החרם שאנו מתנגדים לו'. קבע בצדק דב הוז, וביטא את הערכתו, שדבר לא היה מניע את גרמניה הנאצית להסכם כלכלי עם היישוב היהודי בארץ-ישראל, מלבד הרצון לשבור את החרם האנטי-גרמני. נכון הדבר, שעניינה של גרמניה בהעברה עמד ביחס ישיר לעוצמתה של תנועת החרם. כל סימן להיחלשות החרם טמן בחובו סכנה, ששיקולים כלכליים גרמניים, כמו למשל מצב עודפי מטבע החוץ בגרמניה, יכריעו כנגד הסכם העברה. החרם היה אם כן הפגנת כוח יהודית, ובנה את היסוד שעליו יכול היה היישוב להסתמך במשא-ומתן עם השלטונות הנאציים.

"במשך שנים מספר ניסו חברי הוועד-הפועל של ההסתדרות ואנשי תנועת העבודה שלא להכריע בין החרם להעברה אלא להציגן כשתי דרכים מקבילות. המשמעות המעשית של עמדה זו הייתה, לפעול למען הסכם ההעברה תוך גילוי תמיכה עקרונית בחרם, ובעזרת ניסוחן של עמדות אפולוגטיות, המראות שההסכם אינו עומד בסתירה לחרם.

"הקושי גבר כאשר הוועד-הפועל של ההסתדרות נדרש שנה לאחר מכן, בנובמבר 1934, לנסח עמדה ביחס לחוזה ייצוא תפוזים ארצישראליים. גרמניה הייתה היבואן העיקרי של תפוזים ארצישראליים. בשנת 1933 לא עורר ייצוא התפוזים לגרמניה כל בעיה , שכן היה זה מימושו של הסכם שנחתם שנה לפני עלות הטלר לשלטון. בשנת 1934 שונים היו פני הדברים, שכן ההסכם עמד בסתירה מוחלטת לחרם היהודי העולמי. בדיון בהנהלת הסוכנות הייתה שלילתו של גרינבוים הנחרצת ביותר. 'אמרנו תמיד', הזכיר, 'כי 'העברה' באה כדי לתת ליהודים מגרמניה אפשרות לעבור לא"י.

"הרוב בישיבה נטה להבין, שאין מוצא לסתירה שבין בניין הארץ והצרכים הכלכליים הנגזרים  ממנו לבין החרם. 'ארץ שנבנית על-ידי הצלת ממון ישראל מגרמניה אינה יכולה להחזיק בנשק של החרם שהוא נגדה',

 

" בסתיו 1933. 'התברר לי, כי כל הדבר יהיה בסכומים קטנים בהשוואה עם ההון היהודי [...] הסכומים שאנו מדברים עליהם הם כטיפה בים מבחינה זו'. חששות דומים העלה אהרונוביץ' שנה אחר-כך: 'לי יש הרגשה כי אנחנו פורצים גדר את החרם ואין במה להצדיק זאת ולא להציל יהודים, אלא לשם בנין בתים לארגון פלוני אלמוני [...] אנחנו נשיג קטנות וזה יעלה לנו ביוקר.

"תנועת העבודה ביססה את עמדתה על הדיכוטומיה בין בניין הארץ לגולה, בין מעשה לגאווה. משה שרתוק, מחליפו של ארלוזורוב כראש המחלקה המדינית בסוכנות, נסח זאת נחרצות: 'התנגדתי מהתחלה לחרם, כי ראיתי בו מומנט גלותי, הרואה בזה מזור לנפש הפצועה, יש רק הרגשה כזאת בלב יהודי, אבל תנועה מדינית אינה יכולה להתנהג לפי הרגש [...] מלחמתנו עם גרמניה הוא בניין הארץ ולזה עלינו להתרכז'.

"המקרה הבא מעיד על חוסר-התועלת הקיצוני שליווה את פעילותם של תומכי החרם: הוועד המאוחד למלחמה ברדיפות יהודי גרמניה בביאליסטוק אסף כספים לטובת יהודים שברחו מגרמניה. הכספים נגבו בהתרמות ובקנסות שהוטלו על מפירי החרם. את הסכום, 1.200 זלוטי [לי"א], החליט הוועד להעביר לידיו של חיים ויצמן, כדי שיעשה בו שימוש במסגרת תפקידו כמנהל המחלקה ליישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל, שכן אם לא כן 'במשך הזמן ישכח הדבר ובכסף זה ימשיכו לנהל את הסיוע המקומי הבלתי-פרודוקטיבי והכסף ירד לטמיון.'

"הבחנה זו שעשו ראשי ועדת החרם מביאליסטוק, בין 'סיוע מקומי בלתי פרודוקטיבי' לבין תרומה ליישובם של יהודי גרמניה בארץ-ישראל, הוא תוצר של האידיאולוגיה הציונית. העדר הפרופורציות בין מצבם של יהודי ביאליסטוק באמצע שנות השלושים, חורבנה של יהדות גרמניה ו-1.200 הזלוטי הנשלחים לצורך סיוע פרודוקטיבי ליישובם של יהודי גרמניה בארץ-ישראל משקף יותר מכל את הפער הגדול בין המצוקה היהודית באירופה של שנות השלושים לבין פתרונות מעשיים העולים מתוך ניסיונות ההתמודדות הפוליטיים יהודיים עם מצוקה זו.

"אל האידיאליזם, חוסר התועלת והנאיביות שליוו את השקפתם של התומכים בחרם התלוותה הירואיות מסוימת. בהשפעתה היו יהודים פולנים רבים נכונים להיאבק בנאציזם תוך התעלמות מן הסיכויים הריאליים של מאבק זהה ומתוך הקרבה אישית גדולה והפסדים כספיים גדולים שגרם להם החרם. לכך נוסף השוני העקרוני בין התנאים הבסיסיים בגרמניה ובפולין, כפי שהיטיב גרינבויים לסכמו:

"אילו קרה בפולין מה שקרה בגרמניה, היו קמים אולי מתוך היהדות הפולנית עצמה אנשים שהיו מתנגדים לטרנספר. אבל בפולניה יש 3 מיליונים יהודים ויש אפשרות של מלחמה פוליטית. לא כן בגרמניה: שם אין כל אפשרות למלחמה ומצבם של יהודי גרמניה הוא טראגי. ועלינו לעזור להם, וזוהי מטרת הטרנספר.

 

"סוף דבר" - "תנועת החרם היהודי נגד גרמניה הנאצית דעכה במשך הזמן, ואף ירדה מסדר-היום הציבורי ככל שביססה גרמניה הנאצית את מעמדה הכלכלי והבינלאומי. חוזה אי-ההתקפה בין גרמניה לפולין צמצם את כוחן של יוזמות אנטי-גרמניות בפולין, ובמסגרת החוזה הכלכלי שנחתם בין גרמניה לפולין בנובמבר 1935, הצליחה גרמניה להשיג התחייבות פולנית לפעול נגד וועדות החרם האנטי-גרמני בפולין. הסכם ההעברה המשיך להתקיים כל אותן שנים, אף שנתגלעו קשיים בביצועו. מקור הקשיים היה באי יכולתו של המשק הארצישראלי הצעיר לקלוט את היקף ההון היהודי בסחורות. לכן נעשה ניסיון להרחיב את תחום הסחר מארץ-ישראל לכל המזרח התיכון. גם ניסיון זה נתקל בקשיים רבים, בין השאר משום שמשמעותו הייתה הפרת החרם היהודי באותן ארצות. למרות המאמצים להרחיב את תחומי החרם, לא הצליחו יהודים גרמנים רבים לממש את ההון שהעמידו לטובת הסכם ההעברה.

"הסכם דומה להסכם ההעברה גובש בין הסוכנות היהודית לבין ממשלת פולין במחצית השנייה של שנת 1936 ונחתם במרס 1937, ונקרא 'קלירינג'. מטרת ה'קלירינג' הייתה לאפשר לעולים יהודים מפולין להעביר לארץ-ישראל את רכושם למרות חוקי המטבע הפולניים, באמצעות רכישת סחורות פולניות. בשונה מהסכם ההעברה, אמור היה ה'קרילינג' לשאת אופי הדדי, כלומר לפתוח פתח להעברת הון וסחורות הן מפולין והן מארץ-ישראל. הדרך לגיבוש ההסכם הייתה סבוכה, שכן הסוכנות היהודית צריכה הייתה להתגונן נגד דרישות הצד הפולני להכתיב באמצעות ההסכם את מדיניות חלוקת הסרטיפיקטים. כמו כן נתגלעו מאבקים פנימיים בצד היהודי. בעוד שבתקופת גיבושו של הסכם ההעברה יצאו הרויזיוניסטים בחזית רחבה נגדו, הם גילו עניין רב בהסכם ה'קלירינג', וניסו להגיע להסדרים נפרדים שיעקפו את הסוכנות היהודית שממנה פרשו קודם לכן. ה'קרילינג' החל להתגבש במקביל להידרדרות במעמדם של היהודים בפולין, וככל שתכפו הדיונים בפינוי. את המשא-ומתן מטעמה של הסוכנות ניהל גרינבוים, והגשים בכך את נבואתו הקודרת על אודות 'הבריחה וסידור האקסודוס'. התפתחויות מאוחרות אלו בפולין הוכיחו אם כן את חוסר האונים המצער שבתנועת החרם אל מול מעשיותה של הנוסחה הציונית. (יפעת וייס, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ו, תשנ"ה, עמ' 129-27)

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות