השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

הסוד הנורא-קטעים 


"הסוד הנורא – קטעים ממחקרו של זאב לקוויר, על השמדת יהודי אירופה בידי הנאצים. הדגש מושם על העובדה, שארה"ב ובריטניה, כמו בן-גוריון ומפלגות ה"ציונים", ידעו בזמן אמת על ההשמדה, אך הם תמכו בבן-גוריון וה"ציונים", בהקמת מדינת-חסות לאחר המלחמה. מחקרו של לקוויר מנותק מהתיעוד ה"ציוני" ובן-גוריון, שדחף להתרחשות השואה והכנסתו של הטלר לאטרף להשמיד את היהודים.


"ב-15 באפריל 1945 נכנסו יחידות מהחטיבה נגד-טנקים הבריטית אל מחנה ברגן-בלזן, אחרי שנחתמה הפסקת-אש עם מפקד הצבא הגרמני במקום. קולונל טיילור, מפקד החטיבה נגד-טנקים כתב, בלשון המאופקת של הדו"ח הרשמי שלו, על הסיור הראשון אשר גילה מצב מחפיר : 
"כאשר פסענו לאורך הדרך הראשית של המחנה, הריעו לנו העצורים, ובפעם הראשונה ראינו את מצבם. רבים מהם היו כשלדים חיים. גברים ונשים היו מוטלים בערימות בשני צידי הדרך. אחרים צעדו לאט-לאט ובאפס-מטרה, ועל פניהם מזות-הרעב הייתה נסוכה ארשת נבובה.
"היו שם עשרת אלפים גופות שלא נקברו עדיין, רבות מהן במצב מתקדם של התפוררות.  בימים הבאים פשטו הידיעות על זוועות בלזן [ברגן בלזן] על פני העולם כולו, מאות כתבים ביקרו במחנה וכעבור שבועות אחדים פרסם כתב-העת הבריטי הרשמי, שיצא לאור בשטח הכבוש: 'פרשת הדוגמה הנוראה ביותר של התעללות האדם באדם, פרשת מחנה-הריכוז בלזן, ידועה היום בעולם כולו'. העולם כולו זועזע עמוקות, וכפי שציין העיתון של הממשל הצבאי, היה העולם מאוחד בהחלטתו 'למחות את בלזן מעל פני האדמה'...

"היו כמה וכמה סיבות לעובדה, שקשה היה להאמין לפרשת בלזן. חלפו שלוש שנים מאז נודע לעולם לראשונה על אודות קיומם של מחנות-ההשמדה. הצטבר מידע רב ומפורט על שמותיהם של המחנות הללו, מיקומם, המיליונים שנרצחו שם, ואפילו שמותיהם של המפקדים זכו לפרסום. אבל כמו סרן סינגטון, איש לא יכול היה 'לשוות בדמיונו מראהו של מחנה-השמדה'...  
"היה זרם רצוף של מידע, אך מסתבר שהוא לא עשה רושם. ואולי היה זה מקרה של שמועות מעורפלות, שאי-אפשר היה לתת בהן אמון מפני שאי-אפשר היה לאמת אותן ?
"בקיצור, לפנינו בעיה שלא נפתרה. בספר זה השתדלתי לספק תשובות על השאלות הבאות: מתי נודע לראשונה ליהודים ולשאינם-יהודים על אודות 'הפיתרון הסופי'? באילו צינורות הועבר המידע הזה? מה הייתה תגובתם של מקבלי הידיעות? מצד אחד, זה מחקר על זרם המידע בתקופת המלחמה, המעיד כי גרמניה הנאצית לא הייתה חברה סגורה הרמטית, וכי למרות הסודיות ומסכת-הכזבים היה 'הפתרון הסופי' סוד גלוי כמעט מלכתחילה...  (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", שוקן, תשמ"א 1981, מבוא, עמ' 8)

"במחקרי זה אני סוקר את התקופה שבין יוני 1941, מועד הפלישה הגרמנית לברית-המועצות, לבין סוף 1942. אפשר לחלוק על חשיבותם של שני התאריכים הללו כתמרורים חשובים. אפשר לטעון, שנקודת-המפנה האמיתית הייתה ועידת ואנזי בינואר 1942, וכי מאחר שמחנות-ההשמדה הגדולים ההלו פועלים רק בקיץ של 1942, לא יתכן שמידע חשוב יצא את אירופה המזרחית לפני התאריך הזה. בזמנו הייתי שותף לדעה זו. היום שוב אין אני שותף לה.
"ועידת ואנזי כונסה על-ידי אדולף אייכמן, שהזמין אליה את הנציגים הבכירים של המיניסטריונים הגרמניים השונים, שלעזרתם נזקק על-מנת להחיש את 'הפיתרון הסופי'. זה היה שלב חדש וחשוב, אך זו לא הייתה ההתחלה. בששת החודשימ שקדמו לוועידה זו, כבר נרצחו יותר מחצי מיליון יהודים על-ידי יחידות מיוחדות של אס-אס, ה'איינזאצגריפן" ומרכז-ההשמדה הראשון כבר פעל, בעיר חלמני. אילו היו ה"איינזאצגרופן' ממשיכות בפעילותן הרצחנית באותו קנה-מידה בכל שנות המלחמה, היו נרצחים ארבעה מיליון יהודים. יחידות אלה לא עסקו בפרעות, כי-אם ברצח שיטתי, ולכן אי-אפשר להתעלם מן האירועים שקדמו לינואר 1942. (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", שוקן, תשמ"א 1981, מבוא, עמ' 10)

"... ידוע לנו ממקורות שונים, פולנים וגרמנים, שהאוכלוסייה הפולנית שהתגוררה בקרבת מחנות הרבה יותר מבודדים מאושוויץ, ידעה היטב מה מתרחש בתוך המחנות הללו. אי-אפשר להאמין, שאף אחד מתושבי גלייביץ, בויטן או קטוביץ, לא ידע דבר על מה שקרה בריחוק קילומטרים ספורים מביתו. יתירה מזו, אותם עצורים מאושוויץ, ששיחק להם המזל והם נבחרו לעבודה במקום להשמדה, היו פרושים למעשה על-פני שלזיה כולה, ומאחר שפגשו אלפי אנשים, אין להעלות על הדעת, שהידיעות על אודות אושוויץ לא הגיעו אל אנשים רבים שאינם יהודים. אם יהודים שחיו בקרבת הגטאות ידעו זאת, ידעו זאת גם אחרים שנהנו מחופש תנועה גדול יותר.
"צ'ארלס ג'וזף קוארד, שבוי-מלחמה בריטי, אמר בעדותו במשפט שנערך אחרי המלחמה למפעל אי-גה פארבן :
"תושבי העיר (אושוויץ), אנשי האס-אס, עצורי המחנה, פועלים זרים וכל המחנה כולו ידעו זאת. כל האוכלוסיה האזרחית ידעה זאת. הם התלוננו על הצחנה שעלתה משריפת הגופות. אפילו פועלי אי-גה פארבן שעימם שוחחתי, רבים מהם הודו בכך. אי-אפשר היה שלא לדעת.
"רופא ששירת ב'ואפן אס-אס' אמר בחקירה:
"שאלה: 'האם האזרחים שחיו בצל הכבשנים ידעו על אודות ההמתות בגז?'
"תשובה: 'כן, לזה התכוונתי, מפני שבקטוביץ אפשר היה להריח את סירחון הכבשנים בדיוק כמו באושוויץ.                (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", הוצאת שוקן, עמ' 27)


"'הידיעות המהימנות, פה-אחד' באו ממקורות מקריים וגם מצינורות-מידע מקובלים. המקרה של הנתין השווייצי, שהיה במקרה עד-ראיה לרצח יהודים בקמניץ-קאזירסקי, על-ידי 'איינזצגרופן' בשלהי 1941, ואשר דיווח על כך לקונסול השווייצי בהאמבורג, כבר הוזכר בפרק הקודם. הדין-וחשבון של פרופסור לודוויג מרבה לצטט את הידיעות ממקורות יהודיים, שנתקבלו על-ידי הקונגרס היהודי העולמי והסוכנות היהודית. אבל אין זה ודאי, שהשלטונות של שווייץ האמינו לידיעות הללו. על כל פנים, הייתה להם גישה לאותם המקורות ולמקורות נוספים.
"היה המקרה של רופא מציריך, דוקטור רודולף ביכר, מומחה לעירויי-דם, שביקר בוארשה, בסמולנסק ובערים אחרות באירופה המזרחית, בין נובמבר 1941 לבין ינואר 1942. הוא היה חבר המשלחת הרפואית השווייצית הראשונה שביקרה בחזית המזרח, בראשותו של דוקטור בירכר, קצין בכיר בצבא השווייצי (שהיה גם רופא) ובעל נטיות פרו-גרמניות בולטות...  
"כמעט מיד אחרי שובו לשווייץ, הופיע דוקטור ביכר בכנסים ציבוריים, בהם דיבר על אודות התנאים הלא-אנושיים שבהם הוחזקו היהודים, ואמר כי ראה במו-עיניו כיצד נרצחו רבים מהם בוארשה ובסמולנסק. מאות אנשים שמעו הרצאות אלה. שלטונות גרמניה הגישו מחאה וביכר הוזהר על-ידי הממונים עליו בצבא השווייצי, כי אם לא יחדל מהרצאות אלה, ישא בתוצאות חמורות. לימים נעשה ביכר אישיות ציבורית, הוא היה חבר הפרלמנט השווייצי במשך שנים אחדות, סמוך לאחר המלחמה. מיודעיו מתארים אותו כעד שאינו מהימן ביותר, איש שנטה להתרגשות יתרה ולהגזמות. אבל, וזה העיקר, במקרה שלפנינו הוא בוודאי לא הגזים והתרגשותו הייתה במקומה.
"עדותו חוזקה על-ידי העדות של פראנץ בלאטלר (קרוב לוודאי, שם בדוי) סמל-נהג שליווה אותה משלחת. גם הוא כתב ספר ובו תיאר את 'חזיון ההמתה-בהמון' בגטו וארשה, שהיה לדבריו 'בית-עלמין גדול': 'התביישתי לצאת כאדם חופשי מגיא ההריגה הזה'. יומנו הוגש לשלטונות שווייץ. הוא כלל קטעים כגון - 23 באוקטובר: 'אתמול הומתו 3,000 יהודים בגלל מעשה חבלה'. או - 7 בנובמבר: 'נשים וילדים חוסלו בגלל יריות שנורו אל חיילים גרמנים'. (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", שוקן, תשמ"א 1981, עמ' 46)

"... נתינים שוויצים מאירופה הכבושה שבו הביתה לפרקי-זמן קצרים או ארוכים,  וסיפרו את התרשמויותיהם. אזרחים שווייצים האזינו לנאומי הרדיו של אדולף  הטלר, מצד אחד, ולדבריו של תומאס מאן, מן הצד השני. בשידורו לקראת השנה החדשה של 1942 הצהיר הטלר: 'היהודי לא ישמיד את העם האירופי, הוא יהיה הקורבן של מזימת הרשע שלו-עצמו'. וב-30 בספטמבר 1942 הוא הכריז בהיכל-הספורט:
"אמרתי בנאומי ברייכסטאג ב-1 בספטמבר 1939, שאם היהודים יציתו מלחמת-עולם בינלאומית, לא תשמיד היהדות את העם הארי... היו ימים בהם צחקו יהודים בגרמניה על נבואותי. אינני יודע אם הם עדיין צוחקים, ואולי כבר לא מתחשק להם לצחוק. אני יכול רק להבטיח להם, שהם יחדלו לצחוק בכל מקום וכי גם נבואתי זו תתגשם.
"עיתון שווייצי, 'טורגאואר צייטונג', העיר אחרי הנאום הזה :
"אין עוד מקום לספק : את דברו של הטלר ניתן לפרש אך ורק בדרך אחת: שהשמדת היהודים נשארת אחת הנקודות אשר תבוצע בלי להתחשב בתוצאות המלחמה. הטלר הרס את כל האשליות שהיו קיימות עדיין לגבי גורל היהודים...  (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", הוצאת שוקן, תשמ"א 1981, עמ' 47)

"... ב-22 באוקטובר 1941 ציטט כתב סוכנות הידיעית היהודית סט"א (סוכנות טלגראפית יהודית) בציריך ידיעה שפורסמה בעיתון אוקראיני ('קראקובסקי וסטי'), לפיה גירשו הכוחות הגרמנים את היהודים אל יעד לא-ידוע, וכי בז'יטומיר שרדו 6,000 יהודים בלבד, מתוך 50.000. ב-29 באוקטובר נאמר בידיעה שמקורה בחוגים פולניים בלונדון, כי 6,000 יהודים נהרגו בלומזה, ובתחילת נובמבר הודיעה העיתונות השוודית כי קוצצו מנות-המזון ליהודי ריגה. נתקבל מידע נוסף, אך יתכן שלא היה די בו כדי להעריך את שיעור האסון.
"ואז, ב-25 בנובמבר 1941 פרסמה סט"א ידיעה מרעישה ומדויקת להפליא, שמקורה - כך נאמר - ב'גבול גרמניה' ואשר נתעכבה בדרך. לדברי מקור מהימן ביותר, הוצאו להורג בקיוב 52,000 גברים, נשים וטף*). הקורבנות (נאמר באותה ידיעה) לא קיפחו את חייהם בפרעות, כי-אם ב'חסול שיטתי, הסר-רחמים'. זה היה אחד מ'מעשי-הטבח המזעזעים ביותר בדברי-ימי היהודים', ואירועים דומים אירעו במקומות אחרים בעיירות סובייטיות. לא ידוע לנו מקורה של ידיעה זו. ודאי שלא נבעה ממקור סובייטי. סביר ביותר, שמקורה בחוגים פולנים. אבל בתחילת ינואר 1942 נתקבל אישור ממקורות סובייטים: נודע כי 52,000 אנשים נהרגו בקיוב. שגרירות ארה"ב במוסקבה השתדלה לברר אם כולם (או רובם) היו יהודים, וב-16 במארס 1942 קיבלה תשובה חיובית. אבל למחרת היום הודיעה העתונות היהודית על-פי 'ביולטין המלחמה הסובייטי' בלונדון, שנפלה אי-הבנה וכי רק אלף יהודים נהרגו. מובן מאליו, ש'תיקון' זה נועד להטעות, אך אי-אפשר לקבוע מי אשם בכך.
"בינתיים נתקבלו עוד ידיעות מדאיגות. ב-2 בינואר 1942 כתב 'ג'ואיש כרוניקל' הלונדוני, מפי פרטיזנים סובייטים שפעלו מאחורי הקווים הגרמניים, כי הגרמנים הרגו מאות יהודים ברוסטוב שעל גדת הדון. מקורות פולנים דיווחו במארס על השמדתה של יהדות ליטא. ב-15 במאי 1942 כבר נתקבלו ידיעות מפורטות: 7,000 נהרגו בשאוולי, 30,000 בלבד נותרו מ-70,000 יהודי וילנה. העיתון 'סוציאל דמוקראטן', שיצא לאור בסטוקהולם, כתב כי היהודים בגטו ריגה מכרו את חפציהם האחרונים. ידיעה זו התבססה על ידיעה שפורסמה בעיתון הנאצי 'דויטשה צייטונג אין איסטלנד'. מידע מועט מאוד גתקבל ממקורות סובייטים. ידיעה מפורטת מבוריסוב הייתה בבחינת חריג: 15,000 יהודים נהרגו שם (25 במארס 1942). היה תיאור קצר יותר, ופחות מפורט, על הרצח ההמוני של יהודים במריופול. (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", שוקן, תשמ"א 1981, עמ' 71)

בן-גוריון הכניס את הטלר לאטרף: 5-8.3.1939 - ב"ג- במועצת מפלגת מפא"י – "נלחם בפילנטרופיה – המבקשת לפזר את שבויי הטלר בעולם;
"...עלינו להילחם בתרופות-האליל של הפילנטרופיה היהודית לכל צורותיה, גם כשהיא מקבלת לפעמים צורה של פילנטרופיה קונסטרוקטיבית. עלינו להילחם במדוחי האמיגרציה והניסיונות האומללים לפזר עוד יותר את בני-ישראל, ...
"הפתרון היחידי - ציונות גדולה
"לאור החורבן של מיליונים יהודים עלינו להתאזר בציונות גדולה. לשבר העם היהודי בימינו אלה יש רק תרופה אחת ויחידה: העברה מהירה בגמר המלחמה, לאחר ניצחונה של אנגליה, ל'טריטוריה' היחידה שבה הצליח 'הניסיון' הטריטוריאליסטי.  (בן-גוריון, "במערכה", כרך ג', עמ' 56) (מ. גבאי, "שואה",עמ' 261)


"למנוע פתרון הבעיה היהודית בנפרד מבעית ארץ-ישראל"; אוקטובר 1941 - כאשר הנאצים עוסקים בהשמדת היהודים בן-גוריון, ב"יעודי הציונות בשעה זו", לונדון; "בינתיים החריפה הבעיה היהודית. הדבר שקראו לו בשם 'שאלת היהודים' לא היה אף פעם כה טראגי, דוחק, חריף ורחב-מידה כאשר יהיה לאחר מיגורו של המשטר הנאצי.
"היעוד הציוני בשעה זו, הוא למנוע פתרון נפרד לשתי שאלות אלו. לא פתרון לארץ-ישראל לחוד ולעם ישראל לחוד, אלא לכרוך את שתי השאלות ולשים את הארץ במשטר אשר יכשיר אותה לקלוט את המוני ישראל בזמן הקצר ובכמות הגדולה ביותר.

"הפרדה זו מתכחשת לתכנה ויעודה של הציונות, מעמידה בסכנה את עתידנו היהודי בארץ ומפקירה את היציאה היהודית לאשליות והרפתקאות כושלות.(ב"ג, "במערכה", ד', עמ' 13) (מ. גבאי, "שואה",  עמ' 289)


"בינתיים, ב-6 בינואר 1942 פנתה ממשלת ברית-המועצות באיגרת חתומה על-ידי מולוטוב, אל כל הממשלות שקיימו עמה יחסים דיפלומטיים. באיגרת זו דובר ב'מעשי-הזוועה הנוראים שבוצעו על-ידי השלטונות הגרמנים בשטחים הסובייטיים שאליהם פלשו הגרמנים.' איגרת זו השתרעה על עמודים רבים, והיו בה שלושה אזכורים ליהודים. פעם אחת הם הוזכרו ביחד עם רוסים, אוקראינים, לאטווים, ארמנים, אוזבקים ואחרים שסבלו גם הם; בפעם השנייה היה אזכור קצר, לפיו ערכו הגרמנים אורגיה של רצח, בסיסמה 'המיתו את היהודים ואת הפולנים', כאשר נכנסו ללבוב ב-30 ביוני. ולבסוף דובר ברצח 52,000 היהודים בקיוב. נאמר, שמעשה רצח סיטוניים רבים אחרים בוצעו על-ידי הכובשים הגרמנים בערים אוקראיניות אחרות. כמו כן, ציינה האיגרת :
"הריגות אלה, העקובות מדם, היו מכוונות במיוחד כנגד עמלים יהודים לא-חמושים וחסרי-ישע. על-פי מספרים לא-מושלמים, נורו למוות לא פחות מ-6,000 אנשים בלבוב, יותר מ-8,000 באודיסה, קרוב ל-8,500 נורו או נתלו בקאמנץ פודולסק, יותר מ-10,500 נורו למוות במקלעים בדנייפרופטרובסק, ויותר מ-3,000 תושבים מקומיים נורו למוות במריופול... על-פי מספרים ראשוניים, כ-7,000 אנשים נהרגו על-ידי הטבחים הגרמנים הפאשיסטים בקרץ'.   (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", שוקן, תשמ"א 1981, עמ' 72)


"ידיעות אחדות נתקבלו בצינורות הדיפלומטיים הרגילים. דייויד קלי, ראש הצירות הבריטית בשווייץ, כתב ב-19 בנובמבר 1941 לפראנק רוברטס ממחלקת המרכז במשרד-החוץ הבריטי :
"להלן כמה קטעי-מידע שונים שעתה-זה שמעתי מפי עמיתים. הפולני אמר לי... שמיליון וחצי-מיליון יהודים שחיו במזרח-פולין (עד לעת האחרונה, ברית-המועצות) פשוט נעלמו לגמרי; איש אינו יודע כיצד ולאן.'
"דו"ח זה מעניין מאוד : זו אחת העדויות הראשונות, אם לא הראשונה, שפעולות ה'איינזצגרופן' נודעו למערב, וכן העובדה שמאות אלפי יהודים נהרגו. המקור היה אלכסנדר לאדוס, הנציג הדיפלומטי הפולני בברן. הוא לא היה תמים ולא רודף-סנסציות; הוא היה שר-הפנים בממשלה הגולה, לפני שעקר לשווייץ. לא היה לו קשר-אלחוט עם פולין; המידע הגיע אליו מן-הסתם באמצעות בלדר פולני בדרכו מערבה. ידיעה זו הייתה נכונה בעיקרה: מיליון וחצי-מיליון יהודים היו בשטחים שנכבשו על-ידי הגרמנים מאז הפלישה; מי שלא נמלט, נהרג. נתקבלו ידיעות אחרות מעין אלה, ממקורות שונים.
"אבל בנוסף על כך היו שני מקורות-מידע חשובים אחרים, האחד סודי ביותר, השני גלוי לגמרי. פרשת 'אולטרה' ו'המשולש' נחשפה בהדרגה בשנות ה70-. במשך חלק ניכר משנות המלחמה, היה לאל-ידו של הביון הבריטי ליירט שידורי-אלחוט פנימיים בתוככי גרמניה הנאצית, ולקרוא את תוכנם. במטה המיבצע הזה, בבלאצ'לי, שהעסיק אלפי אנשים, פוענח בתחילה הצופן של ה'לופטוואפה', חיל-האוויר הגרמני, ואחר-כך פוענחו צפנים אחרים. הצופן של האס-אס פוענח בשלהי 1941, וכן גם הצופן של ה'אבואהר', שירות-הביטחון... (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", שוקן, תשמ"א 1981, עמ' 85)

"באוקטובר 1942 נודע תוכן מברקו של ריגנר לסוכנות הטלגראפית היהודית, והיא פירסמה את רוח הדברים בלי לציין את המקור. בנובמבר הוזמן הרב סטיוון וייז לוושינגטון ותת-השר סמנר ולס אמר לו כי משרד-החוץ האמריקאי קיבל מידע נוסף המאשר את החששות הכבדים ביותר. לפיכך היה חופשי לשאת את דברו. הוא ערך מסיבת-עיתונאים בוושינגטון ואמר כי נודע לו ממקורות המוכרים על-ידי משרד-החוץ, שכארבעה מיליון יהודים באירופה הכבושה על-ידי הנאצים נרצחו ב'מסע השמדה'. ב-17 בדצמבר 1942 פרסמו אחת-עשרה ממשלות בעלות-הברית והוועד של צרפת החופשית, בראשותו של דה-גול, הצהרה משותפת שהודיעה כי השלטונות הגרמנים מגשימים עכשיו את כוונתו של הטלר, שעליה הכריז חזור והכרז, להשמיד את העם היהודי באירופה. בעקבות ההצהרה הזאת פורסמו מאמרי מערכת והושמעו תגובות ברדיו, ונערכו עצרות-עם. דומה שלא נותר עוד צל של ספק בדבר אמיתותן של הידיעות הנוראות.
"אבל ב10- בפברואר 1943, אחרי שהציר האמריקאי בשווייץ העביר עוד שדר אחד מריגנר בדבר 'הפיתרון הסופי', הוא נתבקש על-ידי ברקינריג' לונג, עוזר השר שניהל את המחלקה לבעיות-מלחמה מיוחדות, לא לקבל  עוד ולא להעביר ידיעות כאלה לאזרחים פרטיים בארצות-הברית. (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", שוקן, עמ' 94)

"... ידיעות על מעשי-הזוועה הנאציים פורסמו בהרחבה בעיתונות האמריקאית, מאז 1939. בתגובה על הידיעות הללו כתב 'ניו-יורק הראלד טריביון' במאמר-מערכת ב5- בדצמבר 1941, ש'מכל האמור מסתבר, שהגורל שהועידו הנאצים ליהודים גרוע מעבדות. כאן מדובר בהשמדה שיטתית'. בששת החודשים הראשונים של 1942 נתקבלו ידיעות על הוצאות-להורג בהמון, וכן פורסמו כל הידיעות החשובות שנתקבלו מפולין. שגרירויות אמריקאיות בבודאפשט ובבוקארשט דיווחו על הטבח בקאמנץ פודולסק ועל הגירושים לטראנסנייסטריה. המיברקים שתיארו אירועים אלה ואשר נשלחו על-ידי מר פראנקלין גנתר, שגריר ארצות-הברית בבוקארשט, יצרו ככל הנראה מגינת-לב מסוימת במשרד-החוץ האמריקאי, אבל בהקשר שלנו חשוב רק שהמידע הנוגע-בדבר היה בידי וושינגטון. דיפלומטים אמריקאים היו עדיין מוצבים במדינות 'הציר', עד לסוף 1941, ובווישי עוד שנה אחת. יתרה מזו, מוסדות יהודיים סיפקו זרם רצוף של מידע. תיקי משרד-החוץ האמריקאי מלאים וגדושים בחומר כזה: מידע, שאלות, קריאות לעזרה, הצעות לפעולה, מחאות. 
"עוד ב-7 באוקטובר 1941 הריץ אתרטון מן המחלקה האירופית של משרד-החוץ האמריקאי, תזכיר בן שישים עמודים, בשם 'פולין בכיבוש הגרמני', אל קולונל דונובן, שהיה בשעתו 'מתאם המידע'. איש השגרירות האמריקאית בברלין, ששירת לפני-כן בוארשה, קיבל מסמך זה מפולני. המסמך תיאר את התנאים בפולין לפני שפלשה גרמניה לברית-המועצות, וטען שהשלטונות הגרמניים בפולין שואפים 'להשמיד באכזריות ובשלמות את היסוד היהודי בקהילות האריות'. מונחים כגון 'חיסול', 'השמדה' ו'טיהור' הופיעו פעם אחר פעם, והודגש שהמדיניות הנאצית היא למחוק את היהודים מאירופה. אף-על-פי שידיעות כאלה לא דיברו במפורש על חיסול פיסי, הן לא הותירו הרבה לדמיון. 'מברק ארוך שנשלח מליסבון ב-20 ביולי 1942 נפתח במלים אלה: 'גרמניה אינה רודפת עוד את היהודים, היא משמידה אותם בשיטתיות... עובדות אלה אושרו על-ידי אזרחים חוזרים רבים ממוצא אירופי, שנמצאים עכשיו כאן'. אבל האם קראו בוושינגטון את הידיעות הללו? כאשר פרופסור פליקס פרנקפורטר הביע את חששותיו בדבר גורלם של היהודים, בשיחה ששוחח עם הנשיא רוזוולט כעבור שלושה חודשים, נאמר לו שאין הוא צריך לדאוג ; שהיהודים המגורשים רק מועסקים בבניית ביצורים בגבול ברית-המועצות.
"אין ספק, שרוזוולט ידע יותר משגילה לפרנקפורטר...  (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", שוקן, תשמ"א עמ' 95)


"הידיעות מפולין 
"הידיעות האותנטיות והמפורטות הראשונות על אודות 'הפיתרון הסופי' נתקבלו מתוך פולין. הטלר החליט להפוך ארץ זו לבית-המטבחיים של אירופה, ועל כן היו מקורות המידע הפולנים חשובים מכל האחרים. פולין הובסה ונכבשה על-ידי הגרמנים בסתיו של 1939, ואחר-כך חולקה*) בין גרמניה לבין ברית-המועצות. ואז, ימים מעטים אחרי הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני 1941, נכבשה פולין המזרחית פעם נוספת. הוא הדין בארצות הבאלטיות ובחלקים של רוסיה הלבנה ואוקראינה.
"זמן קצר אחרי התבוסה, הוקמה ממשלה-גולה פולנית, וממשלות בעלות-הברית האחרות הכירו בה. לממשלה זו היה נציג, 'דלגאט', בתוך פולין, והוא קיים מגע רצוף עם לונדון, שם ישבה הממשלה אחרי מפלת צרפת. באורח עצמאי, הוקם ארגון צבאי בכל רחבי המדינה. ארגון זה נקרא בתחילה ז-וו-ז (זויאצק ואלקי זברוניה) ובשנת 1942 הוסב שמו לא-ק (ארמיה קראיובה)…
"הממשלה הגולה הפולנית קיימה קשר עם פולין, במיוחד באמצעות המדור הפולני של אס-או-אי (המנהל למבצעים מיוחדים בלונדון), שביחד עם המדור השישי במטה הכללי הפולני פיתח תקשורת עם פולין, העביר אספקה לפולין והוליך אנשים אל פולין וממנה. הקשר של אס-או-אי עם פולין נוצר בדרכים שונות. מ-15 בפברואר 1941 ואילך הוצנחו צנחנים אל פולין; מקיץ 1942 ואילך נעשו הצנחות אלה שגרתיות למדי. בטעות סברו כי פולין נשארה מחוץ לטווח המטוסים של בעלות-הברית עד לשלהי המלחמה. לא כן היה הדבר. אמנם, הטיסה מלונדון הייתה ארוכה וצריך היה להשתמש במטוסים מיוחדים, כגון ב'ויטלי' משופר ואחר-כך במטוסי 'דאקוטה' ו'האדסון' דו-מנועיים, בעלי מכלי-דלק נוספים, ולבסוף ב'ליברייטור' בעל ארבעה מנועים...    (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", הוצאת שוקן, עמ' 102)
*) הסכם מולוטוב-ריבנטרוף קדם לכיבוש

"... בשנת 1942 לא היה עוד צורך באדיסון או במרקוני לבניית משדר בן עשרים או שלושים ואט, שאת שידוריו אפשר היה לקלוט בחוץ-לארץ. לימים היו בידי המחתרת הפולנית כמאה משדרים כאלה. הם היו קטנים יחסית, וחרף כל מאמציהם של הגרמנים עלה בידם לאכן רק מעטים מהם. גם בארץ-ישראל היה מצוי הידע הנחוץ. באורח פרדוקסאלי, בראשית 1942 ביקש המודיעין הבריטי (איסל"ד) את הסוכנות היהודית להעמיד מדריכי אלחוט לרשות הצנחנים שאומנו במצרים, וה'הגנה' שלחה ארבעה מן המומחים שלה אל המחנות האלה. בהיעדר יוזמה מעין זו, הייתה תלותם של היהודים בפולנים לשידור הודעותיהם, תלות שלמה כמעט.
"בתחילה היו ליהודים בגיטו קשיים גדולים אף ביצירת קשר עם המחתרת הפולנית. היו מגעים פזורים בין 'השומר הצעיר', תנועת-הנוער הציונית סוציאליסטית, ובין הנהגת הצופים הפולנים. אחד ממנהיגי תנועת הצופים הפולנית, 'יוברט' (קמינסקי), היה לעורך עלון-החדשות של א-ק וקרוב לוודאי שהדו"ח של רינגלבלום על אודות חלמנו, התיאור הראשון של רצח בהמון בגז, הועבר אל המערב באמצעות צינור זה. חשובים שבעתיים היו הקשרים בין ה'בונד' הסוציאליסטי האנטי-ציוני, שנציגו היה ליאון פיינר, ובין הסוציאליסטים הפולנים אנשי פפ"ס. פיינר ('מיקולאי', 'ברזובסקי') העביר ידיעות אל 'ארתור' במשדר של א-ק ובאמצעות בלדרים, תחילה לעתים מזומנות ואחר-כך כמעט בקביעות. 'ארתור' היה זיגלבוים, נציג ה'בוגד' בלונדון, שנמלט מפולין בשנת 1940 והגיע ללונדון מארצות-הברית באפריל 1942. זיגלבוים נעשה הדובר הקולני ביותר של היהודים הפולנים בחוץ-לארץ. ליאון פיינר היה עורך-דין, שהפגין עוז-נפש רב בכמה משפטים פוליטיים. הוא נעצר לזמן-מה על-ידי משטר הקולונלים...
"בינתיים הגיעו הידיעות על אודות וארשה גם למוסדות היהודיים בלונדון ובניו-יורק. ריכרד ליכטהיים דיווח מז'נווה ב-15 באוגוסט:
"ב-4, באוגוסט נתקבל הדיווח דלהלן מפי איש אחר (ארי) שבא ישר מפולין והוא איש מהימן וידוע היטב: מחסלים את גיטו וארשה. יהודים - בלי להתחשב בגיל או במין - נלקחים בקבוצות מן הגיטו ונורים למוות...
"הישרדותו של דו"ח זה נובעת מערנותו של מר ייטס ממשרד-החוץ האמריקאי: 'הנוסח הגרמני נדחק בין דפי מכתב של הרב וייז... לפיכך חשדתי והכינותי העתקים בשביל תיקנו. הממונים עליו התייחסו אל הדו"ח הזה בכובד-ראש. ב-23 בספטמבר ביקש תת-השר סמנר ולס את מיירון טיילור, השגריר האמריקאי בוואתיקן, לברר מה ידוע בוואתיקן על 'הפיתרון הסופי'. בעשותו זאת, ציטט כלשונו את המברק הזה.':
"ב-21 באוגוסט 1942 דיווחו 'ג'ואיש כרוניקל' הלונדוני ועתונים אחרים על התאבדותו של אדם צ'רניאקוב, ראש ה'יודנראט' (המועצה היהודית). נאמר, שזו הייתה תגובתו על דרישתם של הנאצים כי יגורשו מאה אלף יהודים מוארשה, 'גירוש שכמוהו כמוות'. ב-10 בספטמבר דיווחה סוכנותהידיעות היהודית על גירושם של 300,000 יהודים מוארשה. ב-20 בספטמבר פירסם אותו מקור: 'פרעות ללא-תקדים בפולין. הנאצים החלו בחיסולה של יהדות פולין. הצילו אותנו'. 

"בחודשים הנותרים של 1942 המשיך זיגלבוים לקבל מברקים ומכתבים משרידי ה'בונד' בוארשה. מכתב אחד, שנשא את התאריך 2 באוקטובר, מסר כי נהרגו 300,000 יהודים מוארשה וכי גורל דומה מצפה לחצי מיליון יהודים שנותרו בחיים בכל פולין. ב-15 בדצמבר: 'כ-40,000 יהודים נותרו בגיטו'. ידיעה ארוכה שנשלחה מוארשה, באוגוסט 1942, נסבה על מחנות-המוות של היהודים, ובעיקר טרבלינקה 1 ו-2, על תהליך המיון ('סלקציה') ופרטים רבים אחרים. כמו כן, נתקבל מכתב בן עשרה עמודים, בכתב צפוף, שכתב פיינר ביום האחרון לחודש אוגוסט ואשר סקר פעם נוספת את כל תהליך ההשמדה, מבראשית. פיינר תיאר כיצד עלה ביד הגרמנים להונות את הנידונים לכליה, ולשתק את רצון-ההתנגדות שלהם: מי שנשאר עוד זמן-מה מאחור האמין באמונה שלמה שחייו ניצלו. משטרת הגטו השתתפה בהכנות הארגוניות לגירושים... (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", שוקן, עמ' 117)

"אחרי שביקר בגטו פעמיים והתגנב למחנה-ההשמדה בלזץ, עשה קארסקי את דרכו ללונדון. הוא נפגש עם זיגלבוים והעביר לו את המסר מוארשה, לרבות הדרישה להכריז שביתת-רעב. 'זה לא אפשרי', אמר זיגלבוים. 'זה לא אפשרי מכל וכל. אתה יודע מה יקרה. פשוט, יוזעקו שני שוטרים וישליכו אותי למוסד סגור. וכי סבור אתה, שיניחו לי למות מיתה איטית וממושכת? לעולם לא... הם לא יניחו לי למות.' אך הוא הבטיח שיעשה כל מה שדרשו, אם רק תינתן לו ההזדמנות. קארסקי כותב, שבעמקי לבו חשב שזיגלבוים מתרברב, או שהבטיח יותר משהיה לאל ידו לעשות, בלי שהקדיש לזה מחשבה.
"קארסקי נפגש עם אישי-ציבור; הוא אף נתקבל לראיון אצל אידן ואחר-כך שוחה עם רוזוולט בארצות-הברית. הוא עשה רושם עז על כל מי ששוחה עמו, כפי שציין ביומנו הרוזן אדוארד רצ'ינסקי, שר-החוץ הפולני. במאי 1943 נודע לקארסקי, שזיגלבוים שלח יד בנפשו. במכתב אחרון ששלח לנשיא פולין ולראש הממשלה הגולה, כתב כי בראש ובראשונה אחראים המרצחים עצמם לרצח כל האוכלוסיה היהודית של פולין, אבל בעקיפין מוטלת האשמה על האנושות כולה, על הממשלות והעמים של בעלות-הברית, שלא נקטו פעולה של-ממש כדי לשים קץ לפשע הזה: 'מדינות אלה נעשו שותפות-למרצחים, בעמדן בחיבוק-ידיים שעה שעונו עד-מוות מיליוני ילדים, נשים וגברים חסרי-מגן'. אף-על-פי שהממשלה הפולנית פעלה רבות כדי להשפיע על דעת-הציבור העולמית, היא לא עשתה דבר שיהלום את שיעור הדראמה שנגולה בפולין :
"איני יכול לשתוק עוד, איני יכול לחיות שעה שמחסלים את שרידי העם היהודי בפולין, שאני נציגם... במותי מבקש אני להביע את מחאתי החריפה ביותר כנגד השמדת העם היהודי.
"העולם לא זועזע ומותו של זיגלבוים נשכח מלב, להוציא לב עמיתיו.

"... אבל הדו"ח הארוך שהגיש אדוארד רצ'ינסקי, נציגה של פולין בממשלות בעלות-הברית, ב-9 בדצמבר 1942, הכיל את הסקירה המלאה ביותר של 'הפיתרון הסופי'. אף לא אחת מן הממשלות של בעלות-הברית לא הייתה בוטה כל-כך בהתבטאויותיה - לא בשעתו ולא במשך זמן רב לאחר מכן. אם מותחים ביקורת על הפולנים, מה נאמר על הרוסים, שבכוונה תחילה ריסנו את הרסומים בנושא זה, מן ההתחלה ועד לעצם היום הזה? מה בנוגע למשרד-החוץ הבריטי, שהחליט בשלהי 1943 שאין מידע על השימוש בתאי-הגזים, מכיון שאין לתת אמון במידע זה?' מה בנוגע לפקידים האמריקאים, שהשתדלו למתן את 'הידיעות הלא-מוסכמות' מאירופה המזרחית? מה בנוגע למנהיגים היהודים, שהמשיכו לפקפק באמיתות הידיעות זמן רב אחרי שצריך היה להיות ברור שלא נותר עוד מקום לספק? מעטים ייצאו נקיים מחיפוש אחר שעיר לעזאזל.(זאב לקויר,  "הסוד הנורא", שוקן, עמ' 120)

"בנאום שנשא הטלר ביום השנה השישי לעלותו לשלטון, אמר ה'פיהרר': 
"היום ברצוני לשוב ולהתנבא: אם היהדות השלטת בממון הבינלאומי באירופה ומחוץ לה תצליח פעם נוספת להטיל עמים למלחמה נוספת, התוצאה לא תהיה בולשוויזציה של העולם ובדרך זו ניצחון היהדות, כי-אם הכחדתו של הגזע היהודי באירופה.
" ד"ר מ' דבורז'צקי, רופא בווילנה, סיפר כעבור שנים רבות על תגובתו הראשונה, כדלהלן :
"באחד הימים ראיתי בחוץ אישה יחפה, שערה סתור. היא נראתה כמטורפת. הבאתיה אל חדרי והיא אמרה : 'אני מפונארי.' 
"- 'ממחנה הכפיה בפונארי ?' שאלתי.
"- אין מחנה-כפיה בפונארי. שם הורגים יהודים', אמרה.
"האישה סיפרה לד"ר דבורז'צקי על ההוצאות להורג ותיארה את בריחתה מן הבור שלתוכו הושלכו הגופות. היא נפצעה בזרועה בלבד. הרופא לא האמין לה, אבל כאשר חבש את פצעיה, מצא בהם נמלים מן היער. אזי יצא דבורז'צקי וסיפר לאחרים את אשר שמע על אודות פונארי. 'דוקטור', אמרו לו, 'האם גם אתה מחרחר-בהלה? במקום לעודד אותנו, אתה מביא לנו סיוטים'. - 'אחרי ככלות הכל, זו אירופה, לא הג'ונגל', טענו הבריות, 'הן לא יוכלו להרוג את כולנו'. הידיעות על הרצח בהמון נתקבלו באי-אמון, או - לכל היותר - יוחסו לפראותו של מפקד מקומי.
"אבל הרצח בפונארי לא חדל והידיעות הסתננו מקובנו ומן הקהילות הקטנות יותר בסביבות וילגה. מנהיגי תנועות-הנוער היהודית נועדו יחדיו וב-1 בינואר 1942 פרסמו מנשר שנאמר בו כי 'כל דרכי הגסטאפו מוליכות אל פונארי', שפונארי משמעו מוות, שאין זה מחנה-ריכוז או מחנה-כפיה, וכי כל מי שהיה שם הומת ביריות. חשוב מכל, המנשר קבע שהטלר התכוון להרוג את כל היהודים באירופה, והראשונים יהיו יהודי ליטא.    (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", שוקן, תשמ"א 1981, עמ' 124)

"ממשלת הונגריה הצטרפה למלחמה נגד ברית-המועצות ב27- ביוני 1941. ביולי החליטו אחדים מן המנהיגים הבכירים - האזרחיים והצבאיים - בבודאפשט, להיפטר ממספר רב ככל האפשר של יהודים בעלי אזרחות זרה. בראש ובראשונה היו הדברים אמורים בכל האנשים בעלי האזרחות המפוקפקת בקרפאטו-רותניה. את אלה הוחלט למסור לידי הגרמנים. לממשלת הונגריה, שהייתה צריכה לתת את ברכתה ליוזמה זו, נאמר כי הזרים ייושבו מחדש בגליציה. כ-18,000 יהודים נעצרו בבודאפשט ובקרפאטו-רותניה, והועברו לקאמנץ-פודולסק שמעבר לנהר הדנייסטר, שטח שעתה-זה נסוגו ממנו הרוסים. מפקדי-הצבא הגרמנים המקומיים לא התלהבו, כלל ועיקר, מן הגל הלא-צפוי הזה, ובתחילה רצו להחזיר את היהודים להונגריה. אזי הובא האס-אס, ובעזרת כמה יחידות אוקראיניות ופלוגה הונגרית, הרגו 15,000 יהודים הונגרים ו-8,000 יהודים מקומיים, ב-28-27 באוגוסט 1941. לדברי רנדולף בראהם, זה היה 'הטבח הראשון בן חמש ספרות בתוכנית 'הפיתרון הסופי' של הנאצים.'
"אלפיים מן המגורשים נותרו בחיים, בעיקר - ככל הנראה - מכיון שהגרמגים לא היו עדיין מוכנים לגמרי לטפל בהם. אחד מן הניצולים שב לבודאפשט והלך עם משלחת יהודית אל שר-הפנים ההונגרי, שטען כי הוא מופתע ומזועזע. הוא שם קץ לגירושים.
"... פול קלברטסון, העוזר למנהל המחלקה לענייני אירופה במשרד-החוץ האמריקאי, הודיע למשרד הראשי של ה'ג'וינט' בניו-יורק - בשדר מ-26 בספטמבר 1941 - כי לדברי 'עדי-ראיה, קצינים הונגרים שחזרו משם, נהרגו בין 7,500 ל-15,000 יהודים, וכי גוויותיהם צפו במורד נהר הדנייסטר'. כעבור ארבעה שבועות מצאה ידיעה זו את דרכה לעיתונות; היא פורסמה על-ידי הסוכנות הטלגראפית היהודית ב-13 באוקטובר, על-ידי 'ניו-יורק פוסט' ב-23 באוקטובר ועל-ידי 'ניויורק טיימס' ב-26 באוקטובר 1941.(זאב לקויר,  "הסוד הנורא", שוקן, עמ' 136)

"יואל בראנד, שמילא תפקיד ראשי בשליחות הטראגית לאיסטמבול בשנת 1944 - שהרבה נכתב עליה - התבטא במלים מפורשות יותר: 
"הוועדה (ועד-ההצלה ההונגרי) הקימה מרכז-מודיעין קבוע בבודאפשט. מיד בהגיעם, היו הפליטים נחקרים, כדי שנוכל לוודא ולרשום את המצב בגיטאות שמהם באו. היינו מעוניינים בזהותם של הפקידים שניהלו את מנגנון-ההשמדה הגרמני לא-פחות משהתעניינו בהתנהגותן של המועצות היהודיות השונות... שלחנו מאות דו"חות כאלה דרך איסטמבול ושווייץ אל משרדינו הראשיים בחוץ-לארץ. הירבו לכתוב בעיתונים ובספרים על כך, שבעלות-הברית קיבלו באיחור מידע על המתרחש בערי פולין בשנים 1942 ו-1943. אנו חולקים על טיעון זה. הנציגים הרשמיים של העם היהודי קיבלו מידע מלא ומיידי על המצב, באמצעות מאות תזכירים. כמו כן ידוע לנו, שאזהרותינו הועברו מיד על-ידי הסוכנות היהודית לבעלות-הברית. 

"אפשר שיואל בראנד הגזים במקצת. אבל זרם המידע נעשה בוודאי מלא יותר בשנת 1943, כאשר עשרות צעירים יהודים הגיעו מפולין ובפיהם ידיעות על השמדת הגיטאות. אבל אחדים הגיעו עוד ב-1942, ומעטים באו לפני-כן. הראשון שעשה את המסע המסוכן היה שלמה זיגלניק, בשנת 1941.  הוא  שלח  מיד  הודעות  לחבריו  שנשארו  מאחור: אפשר לברוח. בעקבותיו באו צבי גולדפרב (שעבר מגיטו וארשה לבודאפשט), יוסף קורניאנסקי ואחרים. לפעמים היה המסע נמשך שבועות ואף חודשים. אבל לא הייתה שמירה קפדנית על הגבולות; הרבה מאות אנשים עברו מפולין לסלובקיה וכ-10,000-6,000 יהודים סלובקים נכנסו להונגריה ב-1942 ובראשית 1943. אלה שנמלטו מפולין, המשיכו בדרכם לארץ-ישראל דרך רומניה וטורקיה. (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", הוצאת שוקן, תשמ"א 1981, עמ' 140)

"סלובקיה הייתה הגרורה הראשונה שהשתתפה ב'פיתרון הסופי'. גירושים מצרפת, מהולנד ומבלגיה, מגרמניה, מאוסטריה ומן הפרוטקטוראט הצ'כי, נעשו בין יוני ובין אוגוסט 1942. מה ידעו היהודים במדינות אלה על היעד הסופי של המשלוחים? הם חיו הרחק מטרבלינקה, בלזץ ואושוויץ; שמות אלה לא היו ידועים להם. אבל מלכתחילה קיננה בלב דאגה עמוקה. בגרמניה רווחו 'שמועות' מבוססות על מכתבים וגלויות-דואר מן המזרח, שאלה שנשלחו לריגה ולגיטאות אחרים, נעלמו, וכי מסתבר שנהרגו. לדברי ההסברים הרשמיים, הגירוש לא היה אלא יישוב-מחדש באירופה המזרחית. ניתנו הוראות לא להשתמש במונח 'גירוש', כי-אם ב'גיוס לעבודה'. השתמע מן המינוח הרשמי, שהמגורשים מזרחה יעבדו בחקלאות ובתעשייה ואולי יקבלו לבסוף מידה של אוטונומיה. במשך זמן-מה מסתבר שרבים האמינו לגרסה זו. עדי-ראיה גרמנים, שהיו נוכחים במקום כאשר הגיעו הרכבות עם היהודים מן הרייך בנובמבר 1941 אל מינסק, ריגה ולודז' - 'כשהם מוכנים לחייהם ההדשים' - השתוממו על שהם 'חיו בחוסר-הבנה מוחלט באשר לעתידם, וראו את עצמם כחלוצים שיועסקו בהתנחלות במזרח'. יהודים רוסים ופולנים הגיבו אף הם באורח דומה: לדברי דו"ח-מצב של ה'איינזצגרופן' (מתאריך 3 בנובמבר 1941), 'בעקבות קריאה התכנסו 30,000 יהודים, שהודות לארגון מחוכם ביותר האמינו ביישובם-מחדש עד לרגע הוצאתם להורג.'.   (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", הוצאת שוקן, תשמ"א 1981, עמ' 144)


"... לציונים היו שליחים באירופה שלא הייתה כבושה על-ידי הנאצים. הוא הדין בארגוני הסעד וההצלה השונים, הלא-פוליטיים, כגון ה'ג'וינט'. לקבוצות הדתיות האורתודוקסיות הייתה רשת קטנה משלהן, שהתבודדה מן האחרות. לא היה גוף מרכזי שליקט ומיין את הידיעות מאירופה הכבושה. רוב המנהיגים הציונים היו בארץ-ישראל, והם היו שקועים ראשם ורובם בסכנות שריחפו על הישוב היהודי בארץ זו. אחדים מהם היו בארצות-הברית של אמריקה, רחוקים מרחק רב, פיסי ופסיכולוגי, מן האירועים באירופה. אפילו חיים וייצמן, שבדרך כלל התגורר בלונדון, היה בארצות-הברית במשך רוב שנת 1942.
"המנהיגים הציונים היו טרודים גם בנושאי העתיד. הם הבינו, נכונה, שכפי שמלחמת-העולם הראשונה נתנה הזדמנות לציונות, תהיה הזדמנות שנייה אחרי מלחמת-העולם השנייה, והם רצו להיות מוכנים לקראתה. שנת 1942 הייתה שנת 'בילטמור', התוכנית בה התווה דוד בן-גוריון את תוכניותיו להקמתה של מדינה יהודית בא"י. תוכנית זו כללה העברה מיידית של שני מיליון יהודים לא"י. וייצמן לא התלהב מהפרחת מספרים אסטרונומיים כאלה. הוא חשש, שרבע מן העם היהודי באירופה לא יישאר בחיים אחרי המלחמה. אבל חרף המחלוקת שבין ה'מקסימליסטים' ובין ה'מינימליסטים' במחנה הציוני, הכל התכוננו לעולם שלאחר המלחמה. 'בית בשביל מי?' שאל חיים גרינברג, הסופר היהודי הנודע, בפברואר 1943. 'בשביל מיליוני המתים בבתי-העלמין הארעיים שלהם באירופה?' אך זה היה קול בודד בשעתו.    (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", הוצאת שוקן, תשמ"א 1981, עמ' 154)


זכור את אשר עשה בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות