העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

הנשיא ה-15 לבית הלל 415 לס"הנ

 

"רבן גמליאל החמישי בן הלל (השני) -  הנשיא השלושה-עשר לבית הלל (385-365 לערך) ... עליו מסופר, כי משהחרים הנציב הרומי היסיכיוס תעודות בביתו, התלונן רבן גמליאל לפני הקיסר תיאודוסיוס הראשון, ועל כך שילם הנציב בחיו.

 

 

"אך בהיות השפע הכלכלי גדול יותר בפרס מאשר ברומי, היו גם המסים במעצמה זו מופרזים פחות מאשר ברומי. ואף-על-פי שהאוצר הפרסי סובל היה לעתים קרובות ממחסור בממון, בדרך-כלל היה כוחו יפה משל הרומאי. פעמים שהיה שופע שפע רב ממש. הקיסר הרומאי היה וודאי מקנא קנאה עזה בכוזרו ה-2 על אוצרות הכסף שלו שהגיעו בשנת 626 בערך לכדי 460.000.000 דולר, ולהכנסה שנתית של לא פחות מ-170.000.000 דולר.

 

"פעולת השיטה הפרסית על מעמדה הכלכלי של היהדות הבבלית הייתה פחות הרסנית מהלחץ הפיסקלי הרומאי על יהודי המערב, ומכאן השוני בעמדתם לגובי המסים או המוכסנים בשני האזורים. בארץ-ישראל נחשב מוכס במשך דורות על דורות כמין מציק סתם. יהודי שהיה לו חלק בעסק רשמי למחצה ומסחרי למחצה נודה מן החברה. פעמים שהיו מעמידים אותו בדרגה אחת עם גזלנים. אומר רבי שמעון: 'משפחה שיש בה מוכס, כולם מוכסין... מפני שמחפין עליו' (שבועות, לט, ע"א). לפי שממונו של המוכס הוא רובו מן הגזל, הורו חכמי ארץ-ישראל שאין נוטלין מהם צדקה (ב"ק, קיג, ע"א)

 

"בבבל נאנסה הקהילה להשתתף מלכתחילה בגבית הכסף, דבר שסייע להסיר את השם הרע. האדמיניסטרציה הפרסית הייתה רגילה להטיל על הקהילה היהודית מס בסך כולל, מיוסד על מספר חבריה בערך. פעמים שהייתה גובה את כל הכסף מיהודי עשיר אחד והניחה לו את הדאגה כיצד לקבל בחזרה את הוצאותיו. [עני ונצרך לא שילם ולא מכר את ילדיו כדי לשלם מס]

 יש סיפור תלמודי תמים על אביו של ר' זירא, שהזהיר בסתר את יהודי עירו להתחבא מפני מפקח המכס ובאופן כזה להוריד חלקם של היהודים בתשלומים אלה. (שלום ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", א', חלק ג', מסדה 1955, עמ' 50)

 

"יחסים טובים בין יהודים לשאינם יהודים נמשכו. דומה שבגלל התקפות-הכנסייה נגד האליליים והיהודים נתקשרו אלה לצורך הגנתם המשותפת. לעמדתו הפרו-יהודית של יולינוס האנטי-נוצרי, היו שותפים רבים מנתיניו האליליים. אפילו הקיסרים הקודמים כאנטוניוס פיוס ובני משפחת סוורוס גילו עניין ואהבה ביהודים. בין שאנו מזהים את 'אנטונינוס', איש שיחו של רבי יהודה הנשיא, עם אחד הקיסרים משושלת אנטונינוס או עם אחד מבני משפחת סוורוס, בין שאנו רואים בו רק את דמות דמיונו של העם, שיחות אלה מגלות בלא ספק את מציאותם של חלופי דברים ידידותיים כאלה. אלכסנדר סוורוס היה תורם ביד נדיבה כזו לקהילות יהודיות, שזכה לכנוי 'ארכיסינאגוגוס'. בית כנסת רומאי הנקרא 'בית כנישתא דאסוירוס', נזכר במקור מפוקפק קצת מימי-הביניים.

 

"דוגמה נאמנה יותר וחשובה ליחסים הידידותיים מצויה בחליפת המכתבים שבין ההלניסטן הסורי המובהק ליבניוס לבין הנשיא ר' גמליאל בן הלל. קורספונדנציה זו נמשכה על פני ארבעים השנים האחרונות של המאה הרביעית. מצד אחר קריאתו המרירה של קלאודיוס רוטיליוס נאמטינוס בשנת 417-416 לערך: 'הלוואי ויהודה לא נכבשה מעולם במלחמות פומפיוס וממשלת טיטוס. ההידבקות ברעה העקורה משורשה, מתפשטת והולכת, והעם המנוצח לוחץ את מנצחיו', - באה בעצם מחמת ניסיון אישי שהיה לו עם בעל-אכסניה יהודי. לכל היותר משקפת היא זיכרון היסטורי של פוסידוניווס, שרוטיליוס היה נאמן לאסכולה הפילוסופית שלו, וכעסו של רוטיליוס על התפשטות הנצרות, שהוקלה בגלל היות ארץ-ישראל חלק מכלל הקיסרות.

"עוד יותר מפליא הדבר, שאפילו המוני הנוצרים היו יושבים בשלום וריעות עם שכניהם היהודים. המתנגדים לא רק שכינו את תלמידיו של אריוס או נסטורוס - 'יהודים אלא אף כמה נוצרים אורתודוכסים כשרים בחרו לעצמם את השם הרומנטי: 'ישראלים' או 'יהודים'. אזהרות, שהושמעו מפי אוגוסט ינוס*) וזולתם נגד מנהגים אלה, לא הצליחו כלל. נוצרים רבים הוסיפו לבקר בבתי-הכנסיות בייחוד בימות השבת. (שלום ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", א', חלק ג',  מסדה 1955, עמ' 52)

*) אוגוסטינוס איש כמורה מצפון אפריקה, שהיה פגאני והתנצר, היה פילוסוף ...  חי בשנים 430-354, פילוסופים מאוחרים הדגישו את קרבתו של אוגוסטינוס. לפילוסופיה האפלטונית

 

ליחסים הטובים בין יהודים לאזרחים ואנשי ממשל רומאי (להוציא אנשי ממסד הכנסייה הקתולית) יש להוסיף:

"הלל השני (בן רבי יהודה נשיאה - הנשיא השנים-עשר לבית הלל, 365-330 למניינם). הלל תיקן את הסדר שעל-פיו יכלו קהילות חו"ל לקבוע את לוח השנה. תקנה זו נעשתה בשנים 359-358.

"בשנת 362 כתב אליו יוליאנוס 'אחי הנכבד מאוד הנשיא' (וראה האיגרת המיוחסת לו, בשער השני.

 

"רבן גמליאל החמישי בן הלל (השני) -  הנשיא השלושה-עשר לבית הלל (385-365 לערך) ... עליו מסופר, כי משהחרים הנציב הרומי היסיכיוס תעודות בביתו, התלונן רבן גמליאל לפני הקיסר תיאודוסיוס הראשון, ועל כך שילם הנציב בחיו.

 

"רבן גמליאל (השישי) בן רבי יהודה השלישי -  הנשיא החמישה-עשר והאחרון לבית הלל, שלפיכך נקרא 'בתראה'. ב-17 אוקטובר 415, שלח תיאודוסיוס השני איגרת אל שר המדינה אברליאנוס, ובה נאמר: 'היות וגמליאל מדמה בלבו שמותר לו לעבור על החוק בלי עונש, משום שהוא תופס משרה גבוהה, דע לך שצווינו לראש הפקידות ליטול ממנו את תעודת הכבוד של שר, ולהניח לו רק את מעלתו שהייתה לו לפנים.' בשנת 428 נפטר רבן גמליאל ובטלה הנשיאות.    (עודד אבישר, "ספר טבריה", כתר, 1973)

 

 כיבדו רצונו של אדם להיקבר בין יהודים או נוצרים

 

"עד כדי כך גדלה ההערצה לשבת היהודית בין הנוצרים, שמועצת הכנסיה בלאודקיה שהצטיינה בשנאה ליהודים, נאנסה לוותר ולהרשות להם לקרוא את 'האוונגליון וחלקים אחרים מכתבי הקודש' בכנסיותיהם. רבים הוסיפו לחגוג את הפסחא ביום שחל בו הפסח. היו שואלים עצה מן היהודים בענייני רפואה וחקלאות, ומבקשים מהם לברך את תבואתם, ואפילו התחתנו בהם. בישובים רבים היו נוצרים נקברים בבית העלמין היהודי. זה קרה בייחוד בצפון-אפריקה. החכמים בעצמם היו ממריצים בבני-בריתם לפתוח את בית הקברות שלהם לנוכרים בשעת הצורך, 'מפני דרכי שלום'. ולהפך, כמה יהודים נטמנו בבית-העלמין של גויים.

 

"ואמנם הנטיה העיקרית בחוק הקנוני, שנתקבל במועצת הכנסייה, באלוירה שבספרד לפני קונסטנטין, הייתה להעמיד מעשים אלה מחוץ לחוק. ודרשותיו האנטי-יהודיות של כריסוסטומוס משנת 387, נתכוונו בלא-ספק כלפי ידידותם היתרה של אנשי אטנטיוכיה הנוצריים לרעיהם היהודים, שהקיסר וואלנס עצמו נתן להם 'גנים... לעבודת אלהיהם'. היה בכך משום 'צדק פיוטי', שעם ההטעמה הלגליסטית והטקטית היתרה של הכנסייה כעת, דווקא אנטיוכיה, זו שהייתה גיא החיזיון לפרץ הראשון בין הנצרות האנטינומיה ובין היהדות, הייתה כעת עדה לחיבה היתירה, שנודעה לטקסים היהודיים מן האוכלוסייה הנוצרית.

"אמנם הרבה מן הידידות הזאת היה לה כבר אז גוון חשוד. בחלקה בישרה היא את האמונה הגדולה והולכת בין הנוצרים מימי-הבינים, שהיהודי מחונן בכוחות עליונים לרפואה וברכת  הקמה, הואיל ויש לו קשרים עם שדים. אמונה זו מעורה במסורת הקלאסית הישנה, והפכה למציאות ע"י הקוסמים המקצועיים מישראל שהו מצויים בכמה ישובים במזרח. בגלל צורתם הזרה היו הטקסטים או הסמלים העבריים, אפילו כלי-פולחן יהודיים נחשבים מחוננים בכוחות מאגיים. נשים נוצריות רבות, מספר לנו הירונימוס, היו נושאות תפילין כקמעות, אף-על-פי שבמקום הטקסט העברי שמו לפעמים אונגליונות-כיס או צלבים קטנים.

"אולם המונים אלה הידידותיים ברגיל, נגרפו על נקלה ע"י איזה מטיף-מסית-האספסוף, או ע"י שמועה בלתי-מבוססת, להתנפל על יהודים ובתי-כנסיות. מקרה רגיל היה שרפת בתי-כנסיות והפיכתם לכנסיות נוצריות. האספסוף ומנהיגיו מן הכהונה היו מתריסים פנים ופועלים נגד רצונם של הקיסרים, שהובע פעמים אין-ספור בחוקי-המגן השונים על רכוש בית-הכנסת. במעשה המפורסם של שרפת ביה"כ בקליניקום, כפה אמברוזיוס ממילנו, מדינאי מובהק של הכנסיה, את תאודוסיוס ה-1 בשנת 388 לחזור ולבדוק את החלטתו - רמז בולט לניסיונותיהם לעתיד של האפיפיורים לשלוט על הקיסרות המערבית. בשנת 489 בערך כאשר סיפרו לו לקיסר זנון על שריפת בית-הכנסת באנטיוכיה יחד עם עצמות היהודים הקבורים בשכנותו, קרא: 'למה לא שרפו את היהודים החיים עם המתים?'. (שלום ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", א', חלק ג', מסדה 1955, עמ' 53)

 

"בשנת 414, כגמול להתנפלות של יהודים ערך ההגמון קיריל מאלכסנדריה פוגרום בזעיר אנפין וגירש את היהודים ממרכז התורה שלהם - הגירוש הראשון של יהודים הידוע לנו. למעשה ללא-תקדים זה של קיריל, אולי היו כמה סיבות מקלות. אף שתאודוסיוס ה-1 אסר על חגיגות אליליות בשנת 391, הרי מחצית האוכלוסייה של העיר הסוערת עדיין הייתה עובדת-אלילים והתנגדה למאמציו המיסיונריים של ההגמון בקרבות-דמים ברחובות. גם בפנים הייתה העדה הנוצרית קרועה לקרעים ע"י המחלוקת שבין אתנסיוס לאריוס וע"י התגוששויות כיתתיות אחרות; היהודים עמדו כאילו לצדה של הסיעה האריינית.

"אפשר, אף שאין ראיה בתעודה במישרין, שהמסורת האנטישמית עדיין הייתה החוליה היחידה המקשרת בין ההמונים שבעיר. ההגמון, שהועלה למעלת פטריארך, קיווה בשנת 412, להשיב את השלום בעדה ולהשיב למעמדה את הכנסייה האורתודוכסית. אולם, לאחר שקיעתה הטרגית בפולמוס טריינוס, הותש עד כדי כך כוחה של קהילה זו ששוב לא הייתה נושא לקנאה. שכן, מאז שקראקאלה  ביקר בעיר בשנת 215, כאשר באו אליו בתביעות קיצוניות, שראשיתן בוויכוח הישן שבין המלכות ובין המועצה העירונית, שוב לא נתעוררה בווכוח שאלת היהודים. על-כל-פני קבע קיריל תקדים מסוכן לפתרון קשיים מקומיים, בניגוד לתורתה של הכנסיה, שחובה לסבול את היהודים עד בואו בשנית של ישו  אכן סימן רע לעתיד היחסים בין היהודים לנוצרים. (שלום ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", א', חלק ג', מסדה 1955, עמ' 53)

 

לאחר 300 שנים מזכיר שלום ברון שוב את יהודי אלכסנדיה, לאחר 'שקיעתה הטרגית בפלמוס טריינוס', כ'עדה' שגורשה מהעיר. כמה מנו המגורשים ולאן פנו? שאלות רבות תלויות ועומדות בכל הקשור ליהדות מצרים, המיליונים הרבים שיישוביהם היו פרוסים על פני כל מצרים? כמה מהם שרדו את "פולמוס קיטוס"? האם נותרו קהילות יהודים בערי מצרים השונות? ואם יש תיעוד על ניצולים? סביר להניח שהיו ניצולים, ואלה יכלו לפנות  לשבטי הברברים ועמוק לתוך היבשת. אפשר לקבוע שהרעיון המשיחי היה אחראי להשמדת רוב יהודי הארץ, את יהדות מצרים וקריני, חלק מיהדות בבל וקפריסין.

 

ומהו 'הווכוח הישן', שהיה 'בין המלכות ובין המועצה העירונית'? ובכן, אלכסנדריה הייתה עיר מדינה (פוליס) יוונית, ובשלטון בית תלמי, כאשר היהודים שירתו את השלטון ונהנו מחסותו, לא היה מי שיערער על זכותם לדור באלכסנדיה, בה הם ישבו למעלה מ-250 שנה לפני כיבושה בידי אלכסנדר מוקדון. ולאחר כיבוש מצרים בידי רומא והפיכתה לפרובינציה (30 לפסה"נ) נפגע מעמדם של היהודים, משום שפחתה חשיבותם הצבאית והוטל עליהם לשלם מס גולגולת, שתושבי אלכסנדריה היוונים היו משוחררים ממנו.

כאן תחילת ההתנגשויות בין תושבי אלכסנדריה היוונים לבין היהודים, שהתפתחו להתנפלויות הרג ורצח הדדיות. "פולמוס טריינוס", זו התמרדותם של יהודי קריני ובשיתוף פעולה עם יהודי מצרים השתלטו על הארץ. הם בזזו והחריבו את מחוזות מצרים. טרינוס שלח כנגדם את שר צבאו טורבו בראש חיל גדול ורק אחרי קרבות ממושכים הצליח להתגבר עליהם.

 

"קסיוס דיו מאריך בתיאור אכזריותם של היהודים כלפי היוונים והרומאים, ומספר שהם אכלו את בשרם. עשו חגורות מעורם ומשחו עצמם בדמם. גוזמאות, אשר אם כי אין לקבלן כלשונן, מתאימות הן מעיקרן לדברי יתר המקורות. 'כאילו מוכי שגעון געשו היהודים'. וכן על 'הרוח האיומה והמרדנית' שלהם (על פי הסופר הנוצרי בן ראשית המאה ה-5 לסה"נ אורוסיוס).

"עדויות אלה מצביעות  על ההתרגשות הדתית-משיחית הכבירה שנתלוותה למרד והביאה את המורדים לידי 'גבורת טירוף' במלחמתם. הגוון הדתי של התקוממות זו מתאשר גם בממצאים הארכיאולוגיים מקיריני המלמדים כיצד שפכו היהודים את חמתם על מקדשי עבודה זרה. ייתכן גם שלוקואס (או אנדריאס). הנזכר כמלך היהודים, היה לא רק מנהיגם הצבאי, אלא מעין מלך-משיח, גיבור דתי-משיחי, כדוגמת 'משיחי שקר' אחרים בדורות ההם.

הזכרנו לעיל את המרד היהודי שפרץ בקיפרוס. שנחרתה כה עמוק בזיכרון התושבים, שעוד דורות רבים אחר-כך נאסר על יהודים לרדת בחופי קיפרוס. אפילו יהודי שניצל מסערה בים וירד לחוף האי היה מוצא להורג (קאסיוס דיו, שם). גם המרד של יהודי קיפרוס דוכא באכזריות רבה.

 

"עניין מיוחד יש במרד יהודי מיסופוטמיה, שישבו בדרך-כלל מחוץ לתחומי האימפריה הרומית. לכן נראה, שמרד זה יש להבין על רקע המלחמה בכללה. אזורי יישוביהם של יהודי מיסופוטמיה נכבשו על-ידי טריאנוס במהלך מלחמתו עם הפרתים. אולם אחר הכיבוש התמרדו תושבי האזורים האלה נגד הרומאים ... במסגרת זו של התקוממות כללית נגד שלטון הכיבוש הרומי מילאו היהודים תפקיד בולט. בשל כך דוכאו באכזריות על-ידי קווייטוס, מצביאו של טריאנוס. אין גם להוציא מכלל אפשרות מגע וזיקה בין מרד זה למרידות במצרים, קיריני וקיפרוס. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", מהדורה שלישית, 1984, עמיחי, עמ' 322)

 

כתב שלום ברון: "לאחר שהתאחדו מצרים וארץ-ישראל תחת שלטון רומאי נעלמו הגדודים היהודים, ואילו שנאתם של רוב המצרים מנעה בפועל בעד היהודים מלהיכנס לגדודים המעורבים. מכאן מיעוט ההזכרות של החיילים היהודים במצרים הרומאית. מפליא על-כן שלאחר מאה וחמישים שנות שלטון רומאי במצרים, עדיין שמרו היהודים על רוחם הלוחמת ועל כשרונם האדיר לצאת לקרב נגד אויביהם.

"פרט לכמה תגרות קטנות, בשלהי המלחמה הגדולה, הוכיח המרד בימי טריינוס, פחות מיובל שנים אחר חורבן ירושלים (117-115), שהקיבוצים היהודיים במצרים, קירניקה וקיפרוס היה כוחם אתם להשתלט על חלקים גדולים של ארצות אלו. דומה שהמאבק מכוון היה בעיקר נגד 'בני ארצם, האזרחים היוונים' (איזביוס) ולא נגד הרומאים, אף-על-פי שפפירוס ממילן מזכיר בסקירה לאחור את 'מלחמת הרומאים ביהודים'. כמהומות מעטות שעוררו קנאים פליטים מן המלחמה הגדולה, באלכסנדריה ובקיריני, היו היהודים להוטים לסדר את חשבונותיהם הישנים עם אויביהם מקדם, ולא עם הרומאים שעד הזמן ההוא היו חוסים עליהם. ולמעשה, זמן מועט הטיח אחד מ'קדושי' אלכסנדריה דברים נגד טריינוס,  על שום שהיה מניח, שבמועצתו ישלטו יהודים, והטיף מוסר לקיסר: 'הפוך פניך ועזור לעמך, ואל תגן על היהודים (עם) ללא-אל'. השליט הרומאי של אלכסנדריה מרקוס ריטיליוס לופוס, הצליח  לדכא מיד, בשנת 115 את המרד היהודי בעיר, שמכאן ואילך שמשה מפלט להמון הקרתנים האליליים, המנוצחים ע"י שכניהם היהודים. באותה מידה עצר גם בעד פרעות שיזמו תושבי אלכסנדריה נגד היהודים. מחוץ לבירת מצרים היו היהודים במשך זמן רב המנצחים. (שלום ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", א', חלק ב', מסדה 1955, עמ' 132)

 

 

יהודי בבל שותפים במרד התפוצות

ופרס כבשה א"י  (40 לפסה"נ)

 

"פפירוס אחד מברמן, מספר על תבוסה ניצחת, שנחל גדוד של איכרים מצרים, כנראה במחוז רמופוליס. כותב אחד מאוכסירינכוס משנת 200 בערך, מזכיר ניצחון שנחלו אנשי המקום על היהודים, ושעדיין חוגגים אותו בחגיגה שנתית בזמן ההוא. בקירניקה ובקיפרוס הצליחו היהדים, לנצח ולהחריב את ערי הבירה, קיריני וסלמיס, עד שנתערבו הרומאים. רק במאוחר, פנו מנהיגיהם בייחוד מלכם (המשיח) מקיריני לוקואס-אנדריאס, נגד הרומאים. אולם מראשיתו של המרד היה לו רקע משיחי וכוונה אנטי-רומאית ברורה, ולאחר שנעשו אויבים גלויים פלשו לוקואס ואנשיו לארץ-ישראל, שביקשו לשחרר אותה מן השלטון הרומאי. מיד נתחברו אליהם גם היהודים בארם נהרים, במישרין, מאחורי גבם של צבאות טריינוס, שביקש לחדור לבירה הבבלית קטסיפון[1]. ש. ברון מרבה בהערות, שמהוות כ-40-35% מהטכס. ההערה בעמוד זה הובאה כדוגמה.

מרד זה שפשט למרחקים, ושבמצרים ובקיריני לבד דרש מן הצד הרומאי 'קרבות רבים במשך זמן רב', בהנהלת מצביא דגול, מרקוס טורבו, הראה, שאפשר היה לזעזע את השלטון הרומאי בארצות הים התיכון המזרחי. אפילו בזמן ירידתה הייתה המלוכה הפרתית כוח, שהצבא המערבי לא היה מסוגל להכריעו כליל אף פעם. אדרבה, בשנת 40 לפסה"נ השיגו חילות פרתים את ארץ-ישראל. אמנם בימי המלחמה הגדולה נאמנו הפרתים בקוצר ראייתם לבריתם עם הרומאים, שכרתו שנתיים קודם, ומלכם אף בירך את טיטוס לרגלי ניצחונו. ... אפילו לאחר ימי בר-כוכבא, הביע ר' שמעון בר יוחאי, מתנגדו המובהק של השלטון הרומאי את תקוותו בלשון זו: 'אם ראית סוס פרסי קשור בקברי ארץ-ישראל, צפה לרגליו של משיח.' (שלום ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", א', חלק ב', מסדה 1955, עמ' 133)

 

 

 

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות