השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

המחתרת החלוצית בהולנד הכבושה

במציאות התנגדו היודנראט והנהלת וסטרבורק לכל מעשה של מרי, והמשלוחים יצאו לדרכם בסדירות מחרידה. "בסוף המלחמה נותרו בוסטרבורק כ-900 יהודים. 5000 נשלחו לטרזיינשטאט, ו-1300 מהם נותרו בחיים; 4000 - לברגן-בלזן, ו-1100 מהם ניצלו. מ-60,000 היהודים שנשלחו לאושויץ חזרו להולנד פחות מ-500, ומ-34,000 ששולחו לסוביבור - חזרו 19 איש. [למעשה שרדו "ציונים", שהוציאו לפועל את הפתרון הסופי של הבעיה היהודית של הטלר]

 

 

מבוא

 "בראשית המלחמה הקיפה התנועה החלוצית בהולנד כמה מאות בני-נוער מכל הזרמים, חילוניים ודתיים, רובם בהכשרה או במרכזי עליית-הנוער. בקרב החלוצים שהכשירו עצמם לעליה ולחיי עבודה בארץ-ישראל רב היה מספר הפליטים יוצאי גרמניה ואוסטריה, חלקם משוחררי מהנות-ריכוז ומלומדי סבל. עובדה זו חשובה להסברת הרקע לפעלם של מנהיגי התנועה החלוצית בימי השואה.

                       

"כמה נקודות נוספות עשוית להבהיר את השתלשלות המאורעות :

"א. 'החלוץ' בהולנד היה יותר מאשר ארגון-גג, ובימי המצור הגיע לליכוד רעיוני ולמשמעת תנועתית. מרכז 'החלוץ' ביקש פתרונות קולקטיביים לחבריו,  ולמרות האחריות הכבדה שנטל על עצמו בכך, לא נרתע מהוצאת חברים משורות הארגון, כאשר חיפשו הללו דרכי הצלה פרטיות לעצמם.

"ב. עד למעצרם בידי הגרמנים היוו שליחי הארץ והקיבוץ קשר חי עם ארץ-ישראל. אוירת ה'אף-על-פי-כן' והעליה הבלתי-ליגאלית בכל הדרכים לנוכח גזירות 'הספר הלבן' (כגון עליית ה'דורה' ב-1939), החדירה לתודעה החברים את ההכרה, כי מול השואה המתקרבת יש לנקוט בפעולות בלתי-רגילות ונועזות. (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 11)

                       

 "ד. עוד בטרם איום השילוח וההשמדה ניתקו החברים את עצמם מבחינה נפשית מן הארץ בה נולדו או נקלטו, וכל מעייניהם נתונים היו להכשרתם לקראת עתידם בארץ.

"כל הגורמים הללו עשויים להסביר לנו את העובדה, כי דווקא קבוצה זאת, היחידה בקרב יהדות הולנד, מצאה אפשרות וכוח להקים ארגון מחתרת עצמאי ולהציל חלק ניכר מחבריה. בעוד אשר מכלל יהדות הולנד ניצלו רק 18% מהשמדה, הצליחה המחתרת החלוצית למלט 44% מאנשי ההכשרות.

"אך ודאי הוא שלא היו מגיעים לתוצאות כאלה, אילולא מצאו סיוע אוהד בקרב העם ההולנדי. עם כל אומץ-לבם ותושייתם, לא היו אנשי 'החלוץ' מסוגלים לבצע את תכניות ההצלה שלהם בארץ זו, הדלה במקומות-מחבוא והמנוהלת בידי אדמיניסטראציה קפדנית, שכליה שירתו בעל-כרחם את מנגנון-ההשמדה של הצורר. את בני בריתם מצאו החלוצים בקרב אנשים מחוגי החינוך המתקדם בהולנד, ובראשם המחנך הדגול יופ וסטרויל...

"ראשיתה של המחתרת - בקיץ 1942, עם תחילת ביצוע 'הפתרון הסופי' לגבי יהדות הולנד. צו השעה היה לדחות קודם-כל את הגזירה ולא להתיצב לשילוח. וסטרויל וחבריו מצאו את מקומות-המחבוא הראשונים, ועל-ידי כך אפשרו לאנשי 'החלוץ' להתארגן ולמצוא דרכים לצאת את גבולות הולנד. במשך שלוש שנים, עד גמר המלחמה, הלכה הפעולה והתרחבה: מציאת מקומות מקלט אצל משפחות הולנדיות, קשר בין החברים באשר נמצאו, הספקת תעודות וכרטיסי-מזון, גיוס אמצעים כספיים בהולנד ובצרפת, ארגון בריחה ממחנות והובלת שיירות אל מעבר לגבולות, אל ארצות ניטראליות.    (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 12)

 

"המחתרת החלוצית בהולנד לא נקטה בדרכי התנגדות מזוינת, כדרכן של קבוצות מחתרת בארצות אחרות. היו לכך סיבות אובייקטיביות וסיבות הנעוצות באפיה המיוחד של הקבוצה: אובייקטיבית קשה היה לקיים בהולנד, השטוחה ונעדרת היערות, מחתרת מזוינת. אך בעיקר גדולה הייתה השפעתם של וסטרויל וחבריו, שהיו פאציפיסטים, על רוח המחתרת. אילמלא כן, אפשר ומספר גדול יותר של חברים ניצולים היה מתגייס לצבאות בנות-הברית (על כל פנים, ניתן להסיק כך מעדויות מסוימות).

"בעיה מוסרית אחרת שהתעוררה תוך כדי פעולה, הייתה בעיית תרומתם של החברים למאמץ-המלחמה הגרמני, שעה שעבדו כ'פועלים הולנדים' בצרפת או בגרמניה. הבעיה הטרידה את החברים, והם אף ניסו לחבל בעבודה פה ושם, ככל שיכלו - אך עדיין יש מקום לדון בנושא דיון מעמיק וממצה יותר.

"על אף השוני במוצא ובמנטאליות - נטיות אנארכיסטיות ופאציפיסטיות מזה ואידיאל של הגשמה ציונית-חלוצית מזה - נרקמו יחסי ידידות וקרבה אמיתיים בין ההולנדים והחלוצים. ידידות זו לא נחלשה במאומה במשך השנים, והיא מוצאת את ביטויה בגילויי סולידריות תכופים עם מאבקינו.

"נקוה כי ספר זה, המגיש לקט של עדויות על תקופת השואה בהולנד, יתרום את חלקו ללימוד פרק בהיסטוריה יהודית בת זמננו ובעמידתו של נוער יהודי ממערב-אירופה.  [מבוא]  (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 13)    

                       

"לא ידוע בדיוק כמה יהודים הצליחו להימלט מהולנד. רובם נמלטו לשוייץ, בחצותם שלושה או ארבעה גבולות בדרכם. רבים נתפסו בבלגיה או בצרפת, אחדים הוחזרו על-ידי המשטרה השוייצארית, כמה אלפים הגיעו למחוז חפצם, ההצלחה הרבה ביותר הייתה נחלת הציונים הצעירים, בעיקר החלוצים שהכשירו את עצמם לעלות לארץ-ישראל. מספרם היה מעל 800, וכמחציתם הסתתרו. 150 מביניהם הצליחו להגיע לצרפת ו-80 מאלה עברו את הפירנאים לספרד, הודות להנהגתו רבת ההשראה של שושי (יכין) סימון, אשר טרף נפשו בכפו לאחר שנעצר, וכן הודות למורה ההולנדי יופ וסטרויל, שהדריך קבוצה אחר קבוצה לעבר הפירנאים. הוא נעצר במארס 1944 ונורה באוגוסט.  (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 25) 

 

 "לילה לילה נמשכו הגירושים. עיר אחר עיר וכפר אחר כפר נתרוקנו מיהודיהם. בערמה רבה העניקו הגרמנים פיטורים זמניים שונים מגירוש. אילו אמרו: כל היהודים יישלחו מזרחה, עלולים היו להיתקל בהתנגדות ניכרת. אך באמרם: לאנשים מסוימים יוענק פטור זמני, עודדו מאבק של יהודים ביהודים, ורוב האנשים עשו כל מה שביכלתם, כדי להיכלל בקבוצה שהותר לה לשהות עוד זמן-מה בהולנד. כולם ידעו, כי מוטב מכל וכל שלא להישלח. רובם האמינו, כפי שהאמין א. אשר, כפי שהאמינו רוב ההולנדים, כי המלחמה תסתיים תוך חדשים מעטים.

"פיטורים זמניים הוענקו קודם-כל ליהודים שסייעו בעבודתם למאמץ-המלחמה הגרמני, וכן לכל מועסקי היודנראט. מספר המועסקים הללו, שצוידו ב'חותמות-מגן' בתעודות הזהות שלהם, הגיע במהרה לממדים דמיוניים. לגרמנים לא היה איכפת. בלאו הכי לא יכלו לשלח את כל היהודים בבת אחת. במאי 1943 עדיין עמדו לרשות היודנראט 15,000 רשיונות של פטור-מגירוש. לאחר מכן נאמר להם, כי מחצית הרשיונות יבוטלו, וכי הם עצמם יהיו המחליטים, מי ייכלל במחצית זו. ההוראה מולאה, אך האנשים לא התיצבו. כתוצאה מכך הוטל בסוף יוני 1943 מצור על רובעי אמסטרדם שבהם עדיין גרו יהודים. רמקולים צרחו, כי כל היהודים חייבים להתייצב. ייערכו חיפושים מבית לבית. כל מי שינסה להסתתר ויתגלה, יישלח למאוטהאוזן. כל היהודים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, התייצבו, ונשלחו גם הם לוסטרבורק. בספטמבר 1943 נעצרה הקבוצה הגדולה האחרונה, ובתוכה גם שני ראשי היודנראט. יהודים שנישאו בנשואי תערובת לא נדרשו להתייצב, אך אלה מהם שהיו עדיין בגיל הפוריות נצטוו לעבור ניתוח של עיקור. במקרים רבים בוצעו ניתוחים מדומים.    (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 27)           

 

"בדרך כלל שהו האנשים רק שבועות מעטים בוסטרבורק. המחנה נשמר על-ידי המשטרה ההולנדית והיה מוקף גדר תיל. אין לומר שהבריחה משם הייתה קשה במיוחד, וכמה עשרות אנשים אמנם נמלטו, על אף ההודעה שתחת כל נמלט יישלחו עשרה יהודים אחרים לפולין. תשעים ושלושה טרנספורטים יצאו מוסטרבורק, ושנים - ממחנה-מעבר אחר, מחנה פוכט. המסילה לא פוצצה מעולם, לא על-ידי מטוסי בנות-הברית ולא על-ידי קבוצות מחתרת הולנדיות. בזו אחר זו הסיעו הרכבות 1200-1000 איש כל אחת - מזרחה. על היהודים שניהלו את המחנה - תחת פיקוח גרמני, כמובן - הוטל לקבוע מי יסע ומי יישאר. הניהול היה ברובו בידי פליטים יהודים מגרמניה; וכמו ראשי היודנראט, שהיו הכרחיים בעיני עצמם לעתידה של יהדות הולנד, כך הייתה הנהלת המחנה היהודית הכרחית בעיני עצמה לעתידו של מחנה וסטרבורק. האמת היסודית היא, כי אלה כן אלה, בסייעם להסעת אחרים, עשו מאמצים נואשים להציל את עורם הם. להיטותם להיות האחרונים להישלח, מעידה כמאה עדים על חששותיהם לגורל הנשלחים; [הנאמר לעיל נכון לגבי כול הגטאות, בהם שלטו ה"ציונים".]

"אילו קמה התנגדות, אפשר והשילוח היה מתבצע ביתר מהירות וודאי ביתר אכזריות. אך יש יסוד לסברה, כי יותר יהודים היו מסתתרים וכי התנגדות מצדם הייתה מעוררת רוח-מרי גם בהולנדים. אך במציאות התנגדו היודנראט והנהלת וסטרבורק לכל מעשה של מרי, והמשלוחים יצאו לדרכם בסדירות מחרידה.

"בסוף המלחמה נותרו בוסטרבורק כ-900 יהודים. 5000 נשלחו לטרזיינשטאט,ו-1300 מהם נותרו בחיים; 4000 - לברגן-בלזן, ו-1100 מהם ניצלו. מ-60,000 היהודים שנשלחו לאושויץ חזרו להולנד פחות מ-500, ומ-34,000 ששולחו לסוביבור - חזרו 19 איש. (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 28)

                       

"התנועה הציונית בהולנד

ארגוני ההכשרה

"עד 1933 היה היקף ההכשרה בהולנד מצומצם ביותר, ומספר חניכי תנועת הנוער הציונית ההולנדית - מועט. עם עלייתו של הטלר לשלטון, גבר זרם הפליטים להולנד. חלה התעוררות גם בקרב הנוער הציוני בהולנד, וגדל מספר המבקשים להכשיר את עצמם הכשרה חלוצית. אך ממדי ההכשרה גדלו במידה ניכרת רק מסוף 1938, אחרי פרעות-נובמבר בגרמניה. כמה מאות צעירים שנכלאו אז במחנות ריכוז בגרמניה שוחררו כעבור חדשים אחדים על-ידי מוסדות יהודיים בהולנד, שהבטיחו להם תעסוקה בארץ זו. אחרים, שאולצו לנטוש את מקומות הכשרתם בגרמניה, הועברו אף הם להולנד. לחלקם נמצאו מקומות-עבודה באמצעות 'ארגון דאונטר', ויתרם עברו לחוות-הכשרה גדולה, ה'ורקדורפ' ('כפר-העבודה'), בוירינגן שבשטח ייבוש הזוידרזי. האחראי לורקדורפ היה 'המוסד לעבודה יהודית' Arbeid] Joodse Stichting'[, שהיה כפוף ל'ועד לפליטים יהודים' באמסטרדם. תפקידו הנוסף של ועד זה היה לדאוג להגירת הפליטים אל מחוץ להולנד. עם פינוי הורקדורפ, חדל המוסד להתקיים באופן רשמי.

"למעלה מ-300 נערים ונערות קיבלו בורקדורפ את הכשרתם המקצועית. יותר ממחציתם היו ציונים, והשפעתו של סניף 'החלוץ' במקום הורגשה גם בקרב הלא-ציונים.  (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 30)

 

 

"מקומות ההכשרה פזורים היו על פני הארץ כולה. במשך כל ימות השבוע שהו החברים במקומות עבודתם, ובימי שבת וחג היו נפגשים לפעולות משותפות. רק בערים, שם השתלמו הבחורים בחרושת זעירה והבחורות - במשק-בית, התעורר הצורך בהקמת 'בתי-חלוץ' מיוחדים.

"בצד 'ארגון דאונטר' פעלו בהולנד גם ארגוני-הכשרה אחרים. 'דת וארץ' טיפל בחלוצים הדתיים. הללו התגוררו בחוות-הכשרה או בבתי-חלוץ, מטעמי כשרות. גם ל'אגודת ישראל' היה מרכז-הכשרה בהולנד.

"עם זרם הפליטים מגרמניה הגיעו להולנד גם ילדים רבים. עליית-הנוער ריכזה אותם במקומות שונים, והקימה עבורם מעונות. לפני פרוץ המלחמה היו רוב הילדים מרוכזים ב'פינדלהוף' שבאמסטרדם ובמעון ליד רוטרדם. חלקם קיבלו סרטיפיקאטים ועלו ארצה בשנים 1939-1938. אחרי הכיבוש נאלצו כל הפליטים לעזוב את אזור החוף. הילדים בגיל 16-12 הועברו לבית עליית-הנוער בליסדרכט; לבני 'השכבה הבינונית' (18--16) הוקמו כעבור זמן חוות-נוער בחאודה  ובאלדן.

 

"בראשית תקופת הכיבוש נמצאו בהולנד בהכשרה :

בארגון דאונטר                       - 225 חניכים

ב'דת וארץ'                           - 90

בהכשרת אגודת-ישראל           - 60

בלוסדרכט                            - 50

בחאודה                                - 25

בורקדורפ                            - 315

                         סך-הכל      765 חניכים בהכשרה

 

"בשנות הכיבוש הנאצי הלך ורב מספר בני הנוער היהודי-הולנדי שנאלצו לעבור לעבודת-כפים, אך ההכשרה הציונית לא התרחבה במידה רבה. רבים נרשמו אמנם לקורסים מקצועיים, אך המשיכו להתגורר עם הוריהם. אחרים נעצרו, או עזבו את הארץ, ולפי דין-וחשבון של 'החלוץ', הגיע מספר החברים בהכשרות השונות ב-1942 (כולל לא-ציונים), ל-821 איש.

"בקיץ 1940 החליטו ארגוני ההכשרה השונים להקים מוסד-גג, כדי להבטיח את המשך פעלתם. שם המוסד החדש היה 'המרכז היהודי להכשרה מקצועית' (.J.C.B), וארגוני ההכשרה פעלו בו בצותא עם התנועות החלוציות, עם ההסתדרות הציונית ועם נציג המשרד הארץ-ישראלי בהולנד. (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 31)

 

"עם הקמת היודנראט, במארס 1941, השתלב בו המרכז, וכך עלה בידו להמשיך בפעילותו למרות האיסור החמור על קיומם של ארגוני-הכשרה. המרכז עסק בעיקר בקליטת זרם מבקשי העבודה ובארגון קורסים מקצועיים עבורם, אך הוא ניסה לפעול גם בשטח התרבות ולהקנות ערכים יהודיים. כן הוקמו באותה תקופה מרכזי הכשרה חדשים - באלדן ובאסן.

"ב1943- הלך המצב והחמיר. קצב השילוחים גבר, וקצה של יהדות הולנד היה מתקרב והולך. עד סוף ספטמבר 1943 יכלו אנשי המרכז להכשרה מקצועית לסייע במידת-מה לעצורים במחנות. נשלחו אליהם חבילות מזון וכספים, ושליחי המרכז הצליחו להדור לתוך המחנה. ראשיו היו פעילים בניסיונות-הצלה באמצעות הצלב האדום, ובשנים האחרונות למלחמה אף סייעו בכסף למחתרת החלוצית - על אף שדגלו במדיניות של 'ליגאליות' במסגרת היודנראט, והתנגדו להסתבכות בפעולות 'בלתי חוקיות'.

"עם חיסול היודנראט, ב-29 בספטמבר 1943, הקיץ הקץ גם על המרכז להכשרה מקצועית, ורוב אנשיו נכלאו במחנה וסטרבורק. משם שולחו לברגן-בלזן, ואחדים מביניהם זכו להגיע לארץ עוד בזמן המלחמה. (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 11)

 

"התנועות החלוציות

"בהולנד פעלו שלוש תנועות חלוציות, אשר הקיפו ב-1940- 532 חלוצים בהכשרה, לפי החלוקה דלהלן :

'החלוץ'                                                      - 260 חברים

ברית חלוצים דתיים (בח"ד)                           - 132

'חברת עולים' (יוצאי פדראציית הנוער)             - 60

במוסדות עליית הנוער                                 -  80

                                          ס"ה                 532 חברים

 

 (הערה: חלוקת האנשים לפי ארגוני ההכשרה ברשימה הקודמת כוללת גם אנשים שלא היו חברים בתנועות החלוצית; כמן כן אין הקבלה מלאה בין החברות בתנועה מסוימת וההכשרה בארגון מסוים. אנשי 'החלוץ', למשל, קיבלו את הכשרתם במסגרת 'ארגון דאונטר', אך גם בורקדורפ היה סניף של 'החלוץ', וכן הלאה.)

                       

"ברית חלוצים דתיים";  בהולנד הייתה פלג של ארגון-האב בגרמניה, והיא עמדה בקשר הדוק עם הארגון העולמי מזה ועם המרכז להכשרה דתית בהולנד, 'דת וארץ', מזה. משנת 1923 ואילך עבדו חלוצים דתיים אצל איכרים במקומות שונים, הפזורים על פני הארץ כולה. בשל צורת הכשרה זאת התעוררו קשיים בעניני כשרות ושמירת שבת. לכן החליט ארגון 'דת וארץ' להקים מרכז-הכשרה בו ידורו החברים במשותף. אחרי עליית הנאצים לשלטון והצטרפות חברים רבים שנמלטו מגרמניה, התעורר הצורך להרחיב את המסגרת, והוקמו מרכזים חדשים. ב1933- נוסדה חוה בפראנקר שבמחוז פריסלנד, בסביבה של משקים חקלאיים אינטנסיביים וחוות של בקר משובח. הוה זו, יחד עם המרכז בביורויק, הכשירה מספר רב של חלוצים דתיים. בחוות קוימו פעולות-תרבות ושיעורי עברית, בעזרת מדריכים מתנועת-הנוער הדתית. (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 33) 

 

"חברת-עולים"; "הנסיבות שהביאו להקמת ארגון חלוצי מיוחד בהולנד, מחוץ למסגרת העולמית של 'החלוץ', נעוצות במצבה המיוחד של הציונות ההולנדית בשנות השלושים.

"במשך שנים רבות היה נחמיה דה-לימה ז"ל מנהיגה של התנועה הציונית בהולנד. בקונגרסים הציוניים דגל דה-לימה במדיניות התישבותית מבוססת מבחינה כלכלית ולא קלוטה מן האויר, פרי 'חזון' או 'אוטופיה'. פרץ ברנשטיין, תלמידו הנאמן של דה-לימה, שירש את מקומו כראש ההסתדרות הציונית בהולנד, התנגד ל'מפלגתיות' שפשתה לדעתו בקרב הציונות. לדעתו הביאה זו לטשטוש-ערכים, ועל כן דגל ברעיון של 'ציונות בלא תנאים', כלומר : השאיפה הציונית לארץ והקמת הבית הלאומי קודמים לכל השתייכות מפלגתית. (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 34)

 

"הפרדאציה לנוער יהודי", ארגון הנוער הציוני בהולנד, נשארה אפוא במתכוון מחוץ לכל מסגרת בין-ארצית. לעומת זאת איחדה בשורותיה את כל הנוער הציוני בהולנד, דתי ולא-דתי כאחד.

"עם בוא זרם הפליטים מגרמניה, וביניהם נוער רב, נפגשנו אתם ונוכחנו לדעת כי 'הבעיה היהודית' חדלה מהיות נושא לויכוחים אקדמיים. היא קרמה עור וגידים, חצתה את גבולות הולנד השקטה והגיעה אף אל שערי המועדונים של ה'פדראציה'. לפנינו ניצב 'היהודי הנודד', מגורש, נרדף, חסר מולדת.

"כמעט בן-לילה נתגבשה בתוכנו ההחלטה שיש לעלות לארץ-ישראל. עד 1933 הייתה בעיית העליה שאלה 'אישית' לכל אחד מחברי הפדראציה. הכל סברו, שציוני טוב אפשר להיות גם בהולנד.

"בין החלוצים שבאו מארצות אחרות לבין הנוער הציוני המקומי נוצר מגע מועט ביותר. לסניפי 'החלוץ' באמסטרדם ובמרכזים הכפריים לא היה כמעט כל קשר עם הנוער המקומי. אולם בשנים 1935-1933, כאשר החלו עשרות נערים ונערות מיוצאי הפדראציה לצאת להכשרה במסגרת 'ארגון דאונטר', התעוררה שאלת המגע בכל חריפותה.

"הואיל ו'החלוץ' נתון היה לטיפולה של מחלקת הנוער והחלוץ בהסתדרות הכללית, הודבק עליו תו ה'מפלגתיות'. בעיני המנהיגים הבורגניים של הציונות ההולנדית הייתה ההסתדרות 'מפלגה', והם החליטו לארגן את החלוצים 'שלהם' בארגון מיוחד, לא סוציאליסטי ולא מפלגתי.

"בעיית-היסוד שעמדה בפני ארגון זה הייתה: מי רשאי להיות חבר בו? האם רק חלוצים המתעתדים לחיות בכפר, במושב או בקיבוץ, או גם אחרים, שיעבדו בעיר 'למען הארץ'?

"רובם המכריע של אנשי 'חברת-עולים' בשנים 1937-1933 היו חקלאים או למדו מלאכה בעיר. רמתם המקצועית של החקלאים ב'הכשרה הבודדת' במסגרת ארגון דאונטר עלתה ללא ספק על רמתם המקצועית של החברים שהיו מרוכזים בחות-ההכשרה הגדולה שבוירינגן - ה'ורקדורפ'.  (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 35)

 

"הדאגה לעתיד הייתה רבה. מרבית חברי המרכז, שהיו פליטים מגרמניה וחשו כבר על בשרם את זוועות המשטר הנאצי, לא נותרה בלבם כל אשליה ביחס לעתיד. ב18- בינואר 1941 נערכה בבוניק מועצת 'החלוץ', בה דנו בעיקר בקשיי המצב ובסיכויי ההגירה אל מעבר לים או העליה ארצה. הוחלט אז לפנות למוסדות מתאימים בארצות נייטראליות ולפעול להעברת כל ההכשרה לשבדיה או לארצות-הברית. רשימות שמיות נשלחו לשוייץ ולארה"ב, אך הדבר נעשה באיחור.

"היו חברים שתכננו הגירה אישית לארצות שמעבר לים, ורבים נטו לקבל פתח-הצלה זה. לאחר דיונים רבים, ובידיעה שהם נוטלים על עצמם אחריות כבדה, החליטו חברי מרכז 'החלוץ' להתיר אמנם הגירה אינדיבידואלית, אך היוצאים יחדלו בכך להיות חברי 'החלוץ' ההולנדי. החלטה זו (שיש בה אמנם סתירה פנימית מסוימת), באה לשמור על עקרון שלימות התנועה ולהגביר את כוח-עמידתם של החברים שנותרו.

"על-ידי פעילות תרבותית מוגברת ויצירת גרעינים חברתיים ניסו אנשי המרכז לחזק את הרוחות ולהכין את החברים לבאות. בפרט חשובה הייתה השמירה על הקשר עם השליחים במחנות השבויים, אשר עמדו בקשר מכתבים עם הארץ, ויכלו לספר על הנעשה בהולנד. דרכם הגיע לארץ-ישראל מעט מן המתרחש בגולה. (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 37)

 

עליית הספינה "דורה"; "...בחורף 1939-1938 נחכרה הספינה 'דורה' על-ידי 'המוסד' שגילה אותה בצרפת, ושם צוידה בדגל מרכז-אמריקאני. באחת הארצות הסקנדינאביות עברה 'דורה' שיפוצים. נוספו לה דרגשים, רפסודות וחגורות-הצלה - ואחרי חדשי צפיה ארוכים הגיעה הספינה לנמל אמסטרדם ב', הוא נמל-הפחם.

"כאשר נמסר על מועד ההפלגה, הוצאו המועמדים לעליה מחצרות האיכרים ורוכזו 'לימים ספורים' באכסניית-נוער באסמבורג. שם הצטרפו הימים לשבועות והשבועות לחדשים, והצעירים ישבו תחתיהם במתיחות הולכת וגוברת. מארגני העליה ניסו לעודדם, לנחמם ולהרגיע את הרוחות.

"סוף סוף הגיע היום הגדול, והשליח ראה במו עיניו את הספינה הקטנה עוגנת בנמל. למחרת קראו אנשי 'החלוץ' הנדהמים בעיתון הקומוניסטי, 'דה וארהייד', על 'אניית עבדים' שהגיעה לחופי הולנד על מנת להוציא כשם 'פליטים יהודים מסכנים ולהעבירם בעל-כרחם לארץ-ישראל'. בעיתון התפרסמו גם תצלומים של האניה וסיפורי-זוועה נוספים. עיתוני הולנד הגדולים לא כתבו דבר על הפרשה.

"באחד מלילות יולי 1939 הפליגה 'דורה' על 270 נוסעיה. ה'וארהייד' עקב אחרי האניה ומסר שבאנטוורפן קלטה עוד 450 (!) נוסעים, פליטי הטלר, שהגיעו בחלקם ישירות מגרמניה. אך המשך הסיפור לא הגיע עוד לשולחן-המערכת של העיתון. למרות הרעש הגדול סביב יציאתה, המשיכה 'דורה' בדרכה בשלום, ועברה את מיצר גיברלטאר ללא תקלה. נוסעיה בילו את ימיהם בבטן האניה, בחום איום ובצפיפות רבה. הם שכבו לחילופין על הדרגשים ועל הרצפה, ובלילות עלו לפי תור אל הסיפון, כדי לשאוף אויר צח.

"כשקרבה הספינה אל חופי הארץ ובאה בקשר-איתות עם אנשי ההגנה, קיבלה הוראה להמשיך לפי שעה צפונה, ולחזור רק בלילה הבא. רב-החובל עצר את האניה ונכנס למשא-ומתן עם נציג ה'מוסד' בדבר הגדלת התשלום. הלה הגיב על מעשה-סחיטה זה בפעולה נמרצת: אחרי מאבק קצר נכלאו רב-החובל וחלק מאנשי הצוות; איש ה'מוסד' נטל על עצמו את הפיקוד, ומלויו הפכו למלחים. אנשי ה'שורה', נשק בידם, שמרו על הסדר, וכך שטה לה 'דורה' לאורך חופי תורכיה. (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 39)         

 

"בלילה שלאחר מכן, ב-13 באוגוסט 1939, חזרה האניה אל חופי הארץ וכל נוסעיה הועלו בשלום לחוף. בשורת העליה המוצלחת הגיעה לקונגרס הציוני בז'נבה, ומשם התפשטה בין מאות הנותרים בהכשרה בהולנד. שלושה שבועות לאחר מכן תקפה גרמניה את פולין ופרצה מלחמת העולם השניה. (- אורי כוכבא)

 

"מן הפעולה"; "מספר חברי 'החלוץ' הוא 260, מהם 230 בהכשרה ו-30 מועמדים. 72 חברים נמצאים בהכשרה הבודדת זה למעלה משנתיים. מספר ה'הולנדים' בהכשרה הוא 52.

"בראם פייר מסר על מהלך העבודה ב'החלוץ'. קיימת סלקציה מסוימת, בעקבות החלטתם של מספר חברים להירשם להגירה אל מעבר לים. על יסוד החלטת המועצה הקודמת, הוצאו משורות 'החלוץ'. בשאלה זו דנו בכל הסניפים, והדעות היו חלוקות. חברים אחדים מתנגדים עקרונית להכשרה קולקטיבית בחוץ-לארץ.

 (דו"ח ממועצת 'החלוץ' בבוניק, 18.1.1941) (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 40)

 

"הנידונים להשמדה"; "אחרי הגירושים הראשונים ב1942-, שיהודים רבים עדיין הלכו אליהם ללא התנגדות, החליפו הגרמנים את שיטותיהם. על-ידי חיפושים מבית לבית ומצודים ברחובות העלו בחכתם קרבנות נוספים. ההוראות היו, כי יש למלא את רכבות-הגירוש מדי שבוע בשבוע.

"היהודים נכלאו במחנות שונים. ה'מיוחסים' שביניהם הועברו תחילה  לבארנפלד: אנשים בעלי-שם במדע או בחיים הציבוריים, בעלי אמצעים או אף ציונים ותיקים. במחנה זה חיו עם משפחותיהם בתנאים טובים יחסית, עד אשר הועברו אף הם מזרחה.

"מחנה אמרספורט ומחנה אלקום היו מחנות-ריכוז 'מעורבים', שנועדו להולנדים וליהודים כאחד. במחנה האחרון התאמנו אנשי ס.ס. הולנדים במעשי אכזריות; העצורים נקברו חיים, הורעבו, עונו והומתו.

"למחנה פוכט הגיעו בדרך כלל אנשים שנתפסו בעבירות על החוקים הנאציים, שנתגלו במחבואים, אנשי מחתרת ועוד. ה'מסוכנים' שביניהם נשפטו לענשי מאסר בגרמניה או הוצאו להורג. השאר הועסקו בייצור המלחמתי של מפעלי 'פיליפס' (מסיכות גאז ועוד).

"מחנה  וסטרבורק היה מחנה 'יהודי טהור'. מחנה זה הוקם עוד ב-1938 על-ידי ממשלת הולנד עבור פליטים יהודים מגרמניה, שחדרו להולנד באופן בלתי ליגאלי, במיוחד אחרי 'ליל הבדולה'. הגרמנים הפכוהו למחנה ריכוז והשתמשו בו כתחנת-מעבר לפני השילוח מזרחה. (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 1741)

 

 "ליופ היו קשרים בבלגיה והוא ידע דרך בה ניתן לחצות את הגבול בגניבה. ב-2 באוקטובר נסענו למחוז לימבורג ובו בלילה עברנו ברגל את גבול בלגיה-הולנד. היה זה אותו לילה גורלי בו נעצרו על-ידי הגרמנים, בכל רחבי המדינה, 15,000 יהודים קשישים. ביניהם היו גם הורי, שחיכו זמן רב מדי ולא רצו לעבור למקום המחבוא שחיכה להם בסביבה.

"באמצעות יהודי זה מצאנו קשר אל מבריחים אחרים, ולאחר שהיה של 10 ימים בפריס, בהם נהנינו מעט מאוצרות האמנות של עיר נהדרת זאת, חצינו את הגבול בין שני חלקי צרפת. גדולה הייתה התפעלותנו מתנאי החיים השונים, בעיקר מן האורות הרבים בעיר ליון. הרי חיינו במשך שנים בתנאי האפלה ועוצר-לילה! (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 200)

 

"בבית הועד היהודי מצאנו גליון של 'דבר', העיתון העברי הראשון מזה חדשים. פגשנו ביהודים מכל ארצות הכיבוש, פליטים כמונו. אך עינינו היו נשואות לקשר עם התנועה החלוצית ועם שליחים מן הארץ.

"במשרד הפדראציה הציונית בליון מצאנו את מארק יארבלום, איש פועלי-ציון, נשיא הפדראציה הציונית ונציג הסוכנות היהודית, שעמד אותה שעה בראש הארגונים היהודיים בצרפת. יארבלום התנגד מלכתחילה לשיתוף פעולה עם הגרמנים ולא רצה לפעול ביודנראט. בפריס היה ברשימה השחורה של הגרמנים, שחיפשו אחרי מנהיגים כליאון בלום ואחרי משפחות מכובדות, כגון משפחת רוטשילד. יארבלום עזב את פריס ימים אחדים לפני הפלישה הגרמנית, ועתה פעל בדרום-צרפת.

"לפי פקודת הגרמנים הקימה ממשלת וישי יודנראט, וכל הארגונים היהודיים נאלצו להשתלב בו. גם ארגוני ההכשרה נאלצו לפעול במסגרת רשמית זו, אולם הם הקימו כעין מחלקה מיוחדת בתוך הארגון הרשמי, בשם 'האגף הששי', אשר עסק למעשה בפעולות בלתי-ליגאליות למען הצלת נוער וילדים. גם יארבלום נתן יד לפעולות אלה, בעיקר על-ידי סיוע בכסף.

"בידי יארבלום היו כספים מהג'וינט ומארגונים אחרים, כגון 'ועד ההצלה' הארץ-ישראלי. שני יהודים, פישר והרמן, נציגי הקרן הקיימת וקרן-היסוד בצרפת, קיבלו רשות מהג'וינט ללוות כספים מיהודים אמידים, תוך הבטחה שסכומים אלה יוחזרו להם לאחר המלחמה בדולרים. רבים נענו לבקשה, והדבר הועיל גם למחתרת היהודית בצרפת.

"יארבלום הקשיב בעניין לבעיותינו ועזר לנו לגייס כספים למטרותינו. בתקופה מאוחרת יותר נאלץ לעזוב את ליון, כי הצרפתים והגרמנים גם יחד חיפשו אחריו. הוא עבר למרסיי, בה עזר ליהודים להגר לאמריקה, כל עוד הייתה אפשרות לכך, ולאחר מכן פעל בגרינובל, עד לבריחתו לשוייץ באביב 1943. גם בהיותו בשוייץ סייע למחתרת שלנו בעקיפין, על-ידי שליחת סכומי כסף גדולים למחתרת היהודית בצרפת.

"סימון לויט, שליח הקרן הקיימת בליון ואיש-הקשר עם הפדראציה הציונית לנוער, יעץ לנו לנסוע אל מרכז תנועות הנוער הציוניות בדרום, בו שהה גם חבר הולנדי בשם ז'אק קלאוזנר. בעיר מואסק מצאנו את מרכז הצופים היהודים בצרפת ואת מרכז הפדראציה הציונית לנוער. פגשנו את ראובן גמזון ואת שמעון האמל (שאמו). הראשון פעל ב'אגף הששי' הנ"ל  ועסק בהסתרת ילדים שהוברחו ממחנות-הריכוז בצרפת. רשמית עסקו הוא וחבריו בעבודה חינוכית במחנות. שאמו היה אחראי לאתת מחוית-ההכשרה של הצופים היהודים.

(עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 201)

 

 

"בראשית המלחמה היו לצופים היהודים 11 חוות-הכשרה בצרפת, ול'אורט' - שתי חוות. ביולי 1940 החליטו גמזון והאמל להפוך את החוות למרכזי הכשרה מקצועית וחקלאית. שניהם היו מגויסים בצבא צרפת, וידעו להשתמש בנשק. בקיץ 1942 החלו הגירושים מצרפת הצפונית, שנמצאה תחת שלטון הגרמנים, ויהודים רבים עברו לדרום-צרפת. אז הוחל בפעולת מחתרת ענפה.

"תנועת הצופים היהודים הייתה קשורה בתנועת הצופים הכללית ושמרה על קשריה עם תנועה זו גם אחרי שנאלצה לרדת למחתרת. בקרב התנועה התנהל ויכוח על תפקיד המחתרת היהודית, תחילה הוכרע לטובת מאבק בתוך צרפת עצמה, אך מאוחר יותר הוחלט לתמוך בבריחה לספרד. חלק מן החברים הצטרף לצבא דה-גול באפריקה, חלקם עלה ארצה. בתוך החוות של הצופים היהודים נערכו אימונים צבאיים ואורגנה מעין הגנה עצמית לשעת-חירום.

"בהגיענו למואסק, בשלהי אוקטובר 1942, הייתה עדיין המחתרת היהודית בראשית צעדיה. בראש דאגתה עמד הטיפול בילדים ובנוער. בעיקר עסקו בהברחת ילדים ממחנות-הריכוז שהוקמו בדרום צרפת ליהודים 'חסרי נתינות'.

"משקיבלנו הבטחות מתנועת הצופים ותמיכה כספית מיארבלום, החליט שושו לחזור להולנד ולדווח לחברים על הנעשה בצרפת. מליון כתבנו לנתן שואלב בשוייץ, וביקשנו שוב סיוע כספי ועזרה לחברים שיגיעו לשוייץ. החלטנו שאעבור לשוייץ לבדי, ואחכה שם לבוא יתר החברים. חברים שהקדימונו סיפקו לנו נתונים ביחס לדרך אל מעבר לגבול.  (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 202)

 

 "מלבד משרד 'החלוץ', פעלו בשוייץ, עוד כ-7 ארגונים יהודיים: המשרד הארץ-ישראלי בהנהלתו של ח. פוזנר, הג'וינט, הקונגרס היהודי העולמי, הסוכנות היהודית ועוד. כל המוסדות הללו פעלו בנפרד, ולא פעם זה בניגוד לזה. כולם עסקו בהצלה, שלחו שליחים לארצות הכיבוש, העבירו כספים וחבילות. הוקמה אמנם ועדה משולשת לתיאום פעולות ההצלה, אלא ששיתוף-הפעולה בין חברי הועדה לא השביע רצון, כספים הושגו ממוסדות בארץ-ישראל, מאנגליה ומאמריקה (הסוכנות היהודית והג'וינט).

"באוגוסט 1943 הגיע לשוייץ ליאו שוארצשילד, חבר 'החלוץ' מהולנד, ובעניבתו רשימה מוסתרת של 83 חלוצים הכלואים בוסטרבורק. התקשרתי מיד עם החבר פוזנר, והוא שיגר מברק דחוף לסוכנות היהודית בירושלים, בו ביקש אישור להקצבת סרטיפיקאטים עבור חברים אלה. ברלס, שליח הסוכנות, שנמצא אז בקושטא, פעל אף הוא למען הצלת חברינו. האישור לסרטיפיקאטים המבוקשים הגיע באמת ונשלח באמצעות הצלב האדום אל החברים בוסטרבורק. אפשר לומר כמעט בודאות, שחלק מן החברים ניצל הודות לסרטיפיקאטים אלה.  (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 207)

 

"ספרד ופורטוגל כארצות הצלה"; "ב-25.6.40, כאשר נסתיים כיבושה של צפון צרפת בידי הגרמנים, נמצאו לפי ההערכה למעלה מ-5 מיליון פליטים בדרום הארץ (שנשאר נתון לשלטונה של ממשלת וישי) : כ-4 מיליון צרפתים, קרוב למיליון בלגים, 70,000 פליטים מלוכסמבורג, 50,000 הולנדים, 30,000 פולנים ועוד. מספר היהודים ביניהם נאמד ב100,000- נפש, מהם כ-50,000 פליטים מגרמניה ומאוסטריה, שישבו בצרפת ובארצות השפלה עוד מלפני המלחמה. היהודים שנמלטו מצרפת הצפונית היו בעיקרם מהגרים מארצות אחרות. היהודים ה'צרפתים' נשארו לפי שעה במקומותיהם והמתינו להתפתחויות.

"בידי חלק מהפליטים הנ"ל היו ויזות לארצות שמעבר לים, וכל עוד הייתה דרום צרפת "חופשית", הצליחו רבים להפליג ממרסיי או מנמלים בספרד ובפורטוגל, אשר העניקו ויזות-מעבר לבעלי האשרות. בעלי האמצעים והקשרים, כמה רבבות מיהודי אירופה הנרדפים, הצליחו להימלט בצורה זו מידי הנאצים. מספר היהודים בעלי הויזות, שעברו את פורטוגל בתקופה שבין יוני 1940 ליולי 1941, נאמד ב30,000-.

"אחרי כיבוש דרום צרפת בידי הגרמנים, בנובמבר 1942, ברחו רבים לספרד באופן בלתי-ליגאלי, במטרה להתגייס לצבא דה-גול שבצפון-אפריקה או לאחד מצבאות בעלות-הברית. אנשים אלה שוחררו בדרך כלל על-ידי שגרירויותיהם מידי שלטונות ספרד, והגיעו במהרה למחוז חפצם, כ12,000- צרפתים הגיעו בדרך זו לצפון-אפריקה בשנים 1942/3. (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 265)

 

"הג'וינט היה ארגון-הסעד היהודי החשוב ביותר. משרדו הרשמי היה בליסבון, בהנהלתו של יוסף שוארץ, ובמדריד ובברצלונה היו לו משרדים בלתי-רשמיים. מאז ינואר 1943 ריכז דוד בליקנשטף (נוצרי, נציג הקוייקרים בספרד) את פעולת הג'וינט ויתר ארגוני-הסעד האמריקאיים במדריד.

"הג'וינט העניק לפליטים שבמחנות ובערים סעד חמרי. הפליטים המשוחררים קיבלו תמיכה חודשית גבוהה למדי, ויכלו לחיות ברווחה יחסית. נוסף על כך נתן להם הג'וינט חסות משפטית, בנטלו על עצמו את הערבות הכלכלית לקיומם. הוא הווה מעין קונסוליה לפליטים חסרי הנתינות. בנוסף על כך עסק בפעולה להוצאת הפליטים מחצי-האי האיברי. נעשו מאמצים להשיג אשרות-הגירה, וגם לעליה ארצה נתן הג'וינט יד.

"לפעולות הצלה בלתי-ליגאליות לא נתן הג'וינט יד ברצון, אך בסתר עזר לכל ניסיון של הצלה. כך נשלחו מכוניות אל גבול צרפת, כדי להעביר משם את הניצולים, ואף הוקמו מעונות לילדים ניצולים.

"עד סוף 1942 לא היה משרד ארץ-ישראלי בחצי-האי האיברי. אחרי כיבוש דרום צרפת וריבוי מספר הפליטים שהצליחו להגיע לארצות נייטראליות, ראו המוסדות בארץ צורך דחוף לסייע לפליטים אלה. תחילה חשבו לשלוח את ברלס לליסבון, אך היות ונראו סיכויים להצלת פליטים דרך ארצות הבלקאן, נשלה לקושטא. אז נשלח וילפריד ישראל מאנגליה לליסבון, ואחרי מותו המשיך בשליחות זו פרץ ליכטנשטיין-לשם.     (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 267)

 

"טולוז הייתה מרכז המחתרת הציונית, ומשם פעלו מארגני השיירות לספרד. באותו זמן אורגנה גם בריחה לשוייץ, מגרינובל. מרכז ארגון הבריחה היה יהודי בשם ראול, שמוצאו מבלגיה. הוא היה מחופש כפאשיסט צרפתי, והסתובב באורח חפשי בדרום צרפת. ז'אק רוטמן ואחיו ליאון, ז'אק מורל ואחרים פעלו בטולוז ונעזרו על-ידי חברים מן המחתרת החלוצית ההולנדית, כגון ארנסט הירש ובטי בריץ. לבחורות היה חלק חשוב בליווי השיירות עד לפירנאים, ובעיקר בהובלת ילדים.

"עד סוף 1943 הגיעו לספרד, לאחר טלטולים רבים, ששת החלוצים הראשונים מהולנד. לאחר חורף קשה נתחדשו השיירות, ובמשך שנת 1944 הגיעו כמה מאות חברים למחוז חפצם, ביניהם כ-70 יוצאי הולנד. רובם עלו ארצה באותה שנה.

"מימון-הפעולה לא היה קל. בצרפת יכלו החברים להתפרנס בחלקם מעבודתם, ולשלם את דמי החזקתם. אולם הוצאות-הקיום לאחרים, דמי נסיעה והספקת הציוד למסע אל מעבר להרים, מוטלים היו על המחתרת. המסע לספרד עלה למחתרת -8,000ל10,00 פראנקים לחבר.

"הכספים באו מן הג'וינט וממקורות אחרים. יארבלום שלח משוייץ סכומים גדולים, שהשיגם דרך השליחים בקושטא. גם עבור המחתרת ההולנדית ביקש יארבלום כספים, והללו הועברו על-ידי הא. ז'. אל אנשי המחתרת בטולוז. אך ניתן לומר, כי חלקה של ארץ-ישראל בתקציב ההצלה לא היה מספיק, על אף הדרישות החוזרות מצד השליחים בשוייץ.  (עדינה כוכבא, "המחתרת החלוצית בהולנד", הקיבוץ המאוחד, עמ' 269)

 

זכור את אשר עשו בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות