השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

ההתוודעות אל השמדת יהודי אירופה

 

הנחה "ציונית": "בכל מקום שבו נותרה הנהגה ציונית, ואפילו כחלק מן ההנהגה היהודית הכפויה [היודנרט], היה טעם בפעילות ציונית". [שתשאיר את ה"ציונים" אחרונים, ויימצה להם אפיק הצלה].

 

 

 

פרשת ריכרד ליכטהיים -  מבוא

"לנו העוקבים יום-יום אחר האירועים, לנו אין ספק עוד שמאחורי כל האמצעים הללו יש כוונה מודעת לחיסול."

(steht Ausrottundenz bewusste Eine )                  ריכרד ליכטהיים, 25 בספטמבר 1942

[בהערה 1: מכתב מאת ליכטהיים אל ברלס. איסטנבול, 25 בספטמבר 1942. ארכיון ציוני מרכזי (להלן: אצ"מ) 134/ 22L]

 

"ההשמדה במחנות מוות החלה עם גירוש יהודי ורתגאו (Warthegau) לחלמנו בדצמבר 1941, והתרחבה באביב 1942 עם הגירוש ההמוני של יהודי סלובקיה ויהודי לובלין למחנות ההשמדה אושוויץ ובלז'ץ. בסיומה של השנה השלישית למלחמה, ביולי-אוגוסט 1942 , הגיעה השמדתם בפועל של יהודי אירופה לשיאה עם חיסולו של הגדול שבריכוזים היהודיים - גטו וארשה - וגירוש כ-350.000 יהודים ממנו לחדרי הגזים ולמשרפות בטרבלינקה הסמוכה, ועם התחלת הגירושים ההמוניים ממערב אירופה לאושוויץ. הוויכוח ההיסטוריוגרפי מחדד את הקושי הכרוך בשאלה מי ידע ומתי - ומה בדיוק ידע, אפילו בתוך המערכת שהייתה ממונה על ביצוע התוכנית. ככל הידוע מספרות המחקר, לא נודע דבר קיומה של תוכנית ההשמדה לבני-אדם שמחוץ לחוגי המודיעין ושירותי הביון במערב עד אוגוסט 1942. התוכנית נודעה ברבים בעקבות 'מברק ריגנר' (Riegner's telegram), שדן בקיומה של תוכנית השמדה, ובעקבות עדויות של פליטים שבאו לשווייץ ולא"י בחודשים אוקטובר-נובמבר 1942. (רעיה כהן, "ההתוודעות אל השמדת יהודי אירופה", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, תשנ"ד עמ' 239)

 

 

 "א. נקודת המוצא : ממרומי הרי אררט, 1940-1939

 

"לכאורה, מן הבחינה האידיאולוגית, לא היה ליכטהיים צפוי להבין את מה שהתרחש באירופה טוב יותר או מוקדם מאחרים. אדרבה, כרוויזיוניסט וכאחד ממייסדי 'מפלגת המדינה העברית', נטה דווקא להשקפת עולם ציונית צרה. שהדגישה את ההיבט המדיני לעומת הציונות המעשית וההדרגתית של 'עוד דונם ועוד עז'. ליכטהיים היה ממנהיגי התנועה הציונית בגרמניה (עד שעלה ארצה ב-1933), וממחוללי המהפך הפלשתינוצנטרי בקרב יהודי גרמניה, והוא נשאר נאמן לפלשתינוצנטריות גם במהלך השנתיים הראשונות למלחמה. [בהערה 8: היה לו תפקיד מכריע בקרע שבין ז'בוטינסקי למאיר גרוסמן, שאליו הצטרף עם הקמת 'מפלגת המדינה העברית'. ראה ניקוסיה, ליכטהיים, בייחוד עמ' 241-231. עיין גם: חגית לבסקי, בטרם פורענות, דרכם הייחודית של ציוני גרמניה, 1918-1932. ירושלים, תש"ן (להלן: לבסקי, בטרם פורענות), עמ' 76-72. [עוד על ליכטהיים. שם, עמ' 29-28, 43-40, 125-120.]

 

 

"ב-1939, עם פרוץ המלחמה באירופה, העריך ליכטהיים שעתיד התנועה הציונית טמון בארגונה מחדש בארצות-הברית, והוא שאף להתמנות לחבר המשרד הציוני החדש בניו-יורק ולעסוק בבניין התנועה הציונית שם. ארץ-ישראל כמקום יישוב יהודים לא הייתה עוד בגדר חלום בלבד, אלא כבר הייתה למציאות, ולכן גרס ליכטהיים שיש סיכוי לגייס את המוני היהודים בארצות-הברית. אך משלא הוזמן לעבור לניו-יורק העדיף ליכטהיים להישאר בז'נבה. אף-על-פי שתחום סמכותו הוגבל לניהול קשריה של ההנהלה הציונית עם סניפיה באירופה, ולא ניתן לו לרכז את כלל הפעילות הציונית באירופה כפי שרצה, קיבל עליו את התפקיד. כמו כן מונה מטעם קרן היסוד (שלמענה פעל ערב המלחמה) לנהל את ענייניה באירופה בתקופת המלחמה.                                          (רעיה כהן, "ההתוודעות אל השמדת יהודי אירופה", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, תשנ"ד עמ' 241)

 

 

"... רוב הפעילים הציונים בז'נבה עם פרוץ המלחמה היו חברי מפא"י או מקורבים אליה (ח' ברלס, א' זילברשיין, ח' פוזנר, פ' אולמן, נציגי המוסד לעלייה ב' ושליחי החלוץ), ואילו ליכטהיים היה רחוק מן המנטליות של ארץ-ישראל העובדת ואף לא שלט בעברית. הוא היה בודד גם בקרב הנציגים הציונים המעטים שהחליטו להישאר ולפעול מז'נבה לאחר קיץ 1940, למרות הסיכון שבשהייה בשוויץ המוקפת בצבאות הציר. [הערה 15: נותרו לפעול בז'נבה: משה כהני, פקיד משרד הסוכנות שליד חבר הלאומים; אלפרד זילברשיין (מראשי יהדות פולין וחבר הוועדה המנהלת של הקונגרס היהודי העולמי) וגרהרט ריגנר במשרד הקונגרס היהודי העולמי בז'נבה; דוקטור שמואל שפס, שעמד בראש המשרד הארצישראלי ואליו הצטרף דוקטור חיים פוזנר (פזנר); נתן שוואלב (דרור) נציג החלוץ.]  הוא נבדל מהם לא רק בעברו הפוליטי, אלא גם בגילו המבוגר יחסית, במעמדו כנציג ההנהלה הציונית, ואפילו בעצם הדבר שהיה היחיד שניהל חיי משפחה מסודרים בז'נבה. ייתכן שלא במקרה קשר (מעט) קשרי עבודה במהלך המלחמה רק עם נציג הקונגרס היהודי העולמי בז'נבה, גרהרט ריגנר. ריגנר, שאף הוא מוצאו מברלין, היה צעיר ממנו הרבה, ולמעשה שימש רק מזכיר המשרד של הקונגרס היהודי בז'נבה, וכלל לא היה מצוי בענייני התנועה הציונית. אך מאחר שנשאר כדי לנהל את המשרד בז'נבה קנה לו בדיעבד תפקיד מרכזי במהלך המלחמה. כמו כן נהנה ריגנר מגיבויו של נחום  גולדמן ומקשרים ישירים עם ראשי הציונות בלונדון ובניו-יורק (שפעלו הן במסגרת הקונגרס היהודי העולמי והן כראשי התנועה הציונית).       (רעיה כהן, "ההתוודעות אל  השמדת יהודי אירופה", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, תשנ"ד עמ' 243)

 

ב. "הבעיה היהודית החדשה", סתיו -1940 קיץ 1941

 

"תפישתו של ליכטהיים התאפיינה בנטייה להכללות, ואלה נעשו לו כמין מודלים, שבעדם השקיף על השינויים שחלו במעמדם של היהודים באירופה. החל מ-1940 נעזר ליכטהיים בשני 'מודלים' שראה במדיניות הנאצית כלפי היהודים. המודל האחד היה גירוש: מדיניות הגירושים ההמוניים ועידוד ההגירה נדמו לליכטהיים כהמשכה של מדיניות ה'יודנריין' שחתרה ל'טיהור' הרייך מיהודים. בהקשר כזה, חשב, יש לראות הן את גירוש היהודים מאזורים שסופחו לרייך (ממערב פולין, מחבלי אלזס ולוריין, מווינה ומפראג) והן את עידוד ההגירה מווינה, פראג וברלין (בניגוד לקשיי הגירה של יהודים מן הארצות שנכבשו על-ידי גרמניה וההגירה מהן כמעט פסקה). המודל השני היה מדיניותם של הנאצים בגנרל-גוברנמן, שעיקרה היה כינון היודנראטים ('מועצות היהודים'). ליכטהיים ראה במודל הזה חלק מחיסולה של המדינה הפולנית והקמת מנגנון אזרחי חדש תחתיה. מבחינת היהודים התאפיינה בעיניו שיטת דיכוי זו בהפיכת  היהודים עצמם לאחראים לביצוע המדיניות הנאצית כלפיהם, החל מיישום צווים הקשורים בשינוי מקום המגורים ועבודת כפייה וכלה בהגירה ובמוסדות סעד.

 

"החל מסוף מרס 1941 נדמה לליכטהיים שהמודל הראשון של הגירוש ההמוני נפסק מסיבות לוגיסטיות, ותחתיו התפשט מה שליכטהיים ראה בו המודל האחר - שיטת הדיכוי המיוחדת שהונהגה בתחילה בגנרלגוברנמן. (רעיה כהן, "ההתוודעות אל השמדת יהודי אירופה", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, תשנ"ד עמ' 244)

 

"... בהקשר זה נתפסו היודנראטים כעיקר ולא הקמת הגטאות. לכן לא ראה ליכטהיים הבדל בין מדיניות הנאצים כלפי היהודים במזרח ובין מדיניותם במערב: וההנחה השנייה, שבכל מקום שבו נותרה הנהגה ציונית, ואפילו כחלק מן ההנהגה היהודית הכפויה, היה טעם בפעילות ציונית. הנחה זו שאבה גם מניסיון העבר הלא-רחוק. הניסיון שנצבר משיתוף הפעולה עם 'ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה' (Deutschland in Juden der Reichsvereinigung, להלן: 'ההתאחדות הארצית') הוכיח שאפשר לפעול לקידום ההגירה לארץ-ישראל ולמקומות אחרים גם בחסות הגסטפו, להקמת הכשרות חלוציות וכדומה. [בהערה 22: ההנהגה הציונית (שכללה בברלין גם את ראשי המשרד הארצישראלי ונציגי החלוץ) אפילו שמרה על סמכותה לקבוע את הרכב העולים לארץ-ישראל...]   בברלין אף הוסיפו לפעול המשרד הארצישראלי והקרנות  הציוניות, אם כי במתכונת מצומצמת, [הערה 23: רק במרס 1941 צומצם המשרד הארצישראלי וסמכויותיו במידה ניכרת, במסגרת הצרה כללית של ההגירה היהודית. הפרטים על כך נודעו בז'נבה מיד. ראה, מכתב ליכטהיים אל לאוטרבך, הסוכנות היהודית, ירושלים, 31 במרס 1941, אצ"מ, 4/1036211Z.]  וכך גם בסלובקיה ובפרוטקטורט, ובשלב מסוים גם בבולגריה וברומניה.

"הבעיה המרכזית שנוצרה עקב מדיניות הגירושים הייתה מאות אלפי פליטים, שבתום המלחמה לא יהיה להם לאן לחזור (כי איבדו את כל רכושם ובתיהם) או לא ירצו לחזור. אך 'בעיה יהודית חדשה' זו, כלשונו, נתפשה בעיניו כבעיה שתתעורר רק עם תום המלחמה. בפלישה לברית-המועצות ביוני 1941 ראה ליכטהיים סיכוי לסיום מהיר של המלחמה. אולי, העז לשער, טמונות כבר בעתיד הקרוב אפשרויות לפעילות ציונית, וגם לשם כך הכרחי היה בעיניו לקיים את המשרד מטעם הנהלת הסוכנות היהודית בז'נבה. ואולם בטווח המיידי חיזקה הפלישה לברית-המועצות את דעתו של ליכטהיים כי אין בידי הארגונים היהודים לעזור ליהודים באירופה. [הערה 27: מכתב ליכטהיים אל לוריא, ההסתדרות הציונית, ניו-יורק, 17 ביולי 1941, אצ"מ, 22/95L .]  ליכטהיים עדיין ישב אפוא על האררט וחיכה לנסיגת המים. המבול נעשה לא רק ביטוי לגודל האסון, אלא, שלא מדעת, גם סמל למפלט שמצא לו הצופה מן הצד, המתחפר בהשקפותיו וממתין לשוך חרון-אף האלוהים.    (רעיה כהן, "ההתוודעות אל השמדת יהודי אירופה", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, תשנ"ד עמ' 245)

 

זכור את אשר עשו בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות