העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

הישראלים הערבים מצטרפים לצבא האיסלם

 

"... התעודות על השתתפות היהודים בכיבושי הערבים, שהבאנו לעיל,  הרשות אשר ניתנה ליהודים לשוב ולגור בירושלים, על אפם ועל חמתם של הנוצרים, ויחסי האהדה והקירבה מצד הכובשים אל היהודים האלה, כל אלה מוכיחים, כי היחס ליהודים מצד המוסלמים לא היה אלא מעשה תגמול על עזרתם גם בכיבוש ירושלים. מסקנה זו מבוססת בעיקר על-ידי מסירת הר-הבית לרשותם של יהודי א"י

 

 

יהודי האימפריום הביזנטית

מצטרפים אל המחנות המוסלמים

"... בשנת 630 התייצב מוחמד בכבודו ובעצמו בראש 3.000 לוחמים, כדי לעלות על דרום עבר-הירדן ולקצות בישובי-הספר של השלטון הביזנטי. - - קרבתם של המחנות המוסלמים הרבים והבלתי-צפויים הפילה את חתיתם על האוכלוסייה אשר לאורך מפרץ-אילת ובנגב עבר-הירדן, ואלה מיהרו לשלוח אליו את באי-כוחם כדי לכרות עמו ברית שלום. - - מסע-הניצחון על תבוך ללא שפך-דם וקרבות, הכשיר וודאי את הדרך לקראת ניסיונות התקפה חדשים ועודד את מוחמד למשוך אחריו את לב הערבים הנוצרים, נתיני ביזנץ, כדי להכניסם תחת כנפי האסלאם.

"בין כורתי הברית עם מוחמד בתבוך, היו גם באי-כוחם של הישובים היהודים המזוינים באדרוח ובג'רבה שבמזרח ארץ אדום ובאי-כוחם של הישובים היהודים במקנא ובאילת שעל מפרץ ים-סוף, ... (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 67) (מ. גבאי, "יהדות אסלאם וציונות", עמ' 316)

 

מוסלמים ויהודים

תקפו את הצבא הביזנטי

 

"לפי סביאוס הארמני, בן זמנו של הכיבוש הערבי, הצטרפו יהודי האימפריום הביזנטי אל המחנות המוסלמים עוד לפני חדרם אל הארצות הללו. היהודים יצאו לקראתם אל המדבר והדריכו אותם אל תוך החבלים המיושבים. 'בתקופה הזאת - כותב סביאוס - נאספו היהודים מבני י"ב השבטים בעיר אדאסה (היום ארפה מעבר לפרת), בראותם כי הצבא הפרסי נסוג (מפני הביזנטים) והשאיר את העיר בשלום, סגרו את השערים, התבצרו בה ולא נתנו לגדודי השלטון הביזנטי להיכנס לתוכה.

"הקיסר הירקוליוס ציווה לשים מצור על העיר. בראות היהודים כי לא יוכלו לעמוד במלחמה, הציעו לקיסר הצעות של שלום, פתחו את שערי העיר ובאו להתייצב לפניו. הוא ציווה עליהם לשוב  ולהישאר על מקומם. יהודים יצאו דרך המדבר, הגיעו אל בני ישמעאל בערב, קראום לעזרה והודיעום כי קרובים הם (קרבת משפחה) על פי התורה... הערבים חילקו ביניהם י"ב אלף יהודים, אלף איש  בראש כל שבט, למען ינחו אותם ארצה-ישראל*). הצבאות הגיעו לערבות מואב, שם חנה  המחנה הביזנטי.

"... באורח בלתי-צפוי תקפו (הערבים והיהודים) את הצבא הביזנטי, הגירו אותם לפי חרב, הבריחו את תיאודורוס אחי הקיסר הירקליוס, ושבו לחנות בערב (הוא עבר-הירדן). כל אלה אשר נשארו מהמוני בני ישראל מיהרו להתחבר אליהם ויהיו עמהם למחנה גדול'. 'לבסוף התיצבו היהודים לפני הערבים - כותב גם גאבונד הארמני, - והזכירום את דבר ה' לאברהם, כי כל עמי העולם יהיו נכנעים לפניו. אנו היינו צריכים להיות צאצאי אברהם ויורשיו, אולם חטאנו לה', איבדנו את חירותינו והיינו לעבדים לעמים זרים. אבל אתם - בני אברהם אתם כמונו, בואו לעזרתנו! גאלו אותנו מלחצם של הביזנטים ונשלוט יחד על הארצות הללו. ההצעה עודדה את לב הערבים והם החליטו לפלוש לא"י;  (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 70)  (מ. גבאי, "יהדות אסלאם וציונות", עמ' 316)

*) פירוש "ציוני" צולע. הערבים לא היו זרים במחוזות אלה. מחמד בעצמו הוביל שיירות בין מכה לסוריה, שכללה את כנען, ויהודים רבים היו  בצבאו

 

כאשר הבריח אללה את הכופרים

פתחו היהודים והנוצרים את עריהם

 

"עזרתם של יהודי א"י וסוריה לכובשים הערבים עולה ומצטיירת ברורות גם מדברי בלאד'רי האומר: 'כאשר אסף הירקוליוס את צבאותיו נגד המוסלמים, ולמוסלמים נודע דבר צאתם למלחמת הירמוך (שנת 636), החזירו [המוסלמים] לתושבי חומס את הח'ראג' (מס) אשר נטלו מהם ואמרו: אין אנו פנויים עתה לשמירה ולהגנה עליכם. ויענו תושבי חומס לאמור: שלטונכם והצדק אשר אתם נוהגים בנו טובים בעינינו משלטון העושק, שהיינו  נתונים בו. הבה ונגן, אנו ונציבכם, על העיר מפני הירקוליוס, והיהודים קמו ואמרו: נשבענו בתורתנו, כי לא יכנס נציב הירקוליוס בשערי העיר חומס, אלא אם כן נוצחנו וכרענו במלחמה. ויסגרו את שערי העיר ויעמידו משמרות, וכן עשו הנוצרים והיהודים בשאר הערים, אשר כרתו ברית עם המוסלמים... ויהי כאשר הבריח אללה את הכופרים ויגביר את המוסלמים עליהם, פתחו היהודים והנוצרים את עריהם ויוציאו את המתופפים וינגנו וישלמו את הכראג'.

"הד עזרתם של יהודי א"י וסוריה לכובשים הערבים עולה גם מתוך פרורי-מסורת מוסלמים אחרים: בהגיע החליף עומר לאל-ג'אביה (מקום חנייתם של צבאות המוסלמים בחורן) - כן כותב אבן אל-את'יר - פנה אליו איש מן היהודים לאמור: 'אדון המאמינים, לא תשוב אל ארצך עד אם פתח אללה לפניך את ירושלים'. אותו יהודי ליווה את הח'ליף עמר עד ירושלים ונוכח בשעת כריתת ברית השלום עם תושביה הנוצרים.

"קיסריה, העיר הגדולה והבצורה ביותר לביזנטים בא"י, נכבשה לאחר שבע שנות מצור מקוטעות, בעזרת יהודי בשם יוסף: היהודי יצא אליהם לילה והורה אותם דרך תוך תעלה (או אקוואדוקט) בה נכנסו המים העירה. הצבא הערבי חדר חרש אל העיר וכבשה.

"נכבדה ביותר היא התעודה הערבית על קביעת חיל-מצב יהודי בעיר-החוף הסורית טריפולי, לאחר בריחת תושביה הביזנטים הנוצרים ממנה: 'בימי עות'מאן ונציבותו של מועאוויה שלח  מועאוויה את סופיאן בן מוע'יב אל-אסדי לטראבלוס, - - הנוצרים התבצרו באחד המבצרים ויכתבו אל מלך הביזנטים, כי ישלח אליהם אניות, ואכן, האניות הגיעו והתושבים ברחו בהן לילה... ויושב מועאוויה קבוצה גדולה של יהודים, - -  (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 79) (מ. גבאי, "יהדות אסלאם וציונות", עמ' 318)

 

 

היהודים ביקשו להציף

את ירושלים בדם נוצרים

"חשיבותם ונאמנותם של היהודים הראשונים בירושלים על הכובשים הערבים עולה גם מתוך כמה תעודות נוצריות. הללו מדגישות את הפליית היהודים לטובה ואת הרדיפות על הנוצרים, על אף תנאי השלום שנכרתו עמהם: 'היהודים נהנו זמן-מה מעזרתם ואהדתם של הכובשים הערבים - כותב סביאוס הארמני - הם זממו מזימות על הנוצרים, ביקשו להציף את ירושלים בדם, מן הקצה ועד הקצה, ולהכחיד את כל תושביה'.

"לפי אל-יעקובי, טברי ואבן-בטריק הבטיח עומר כי לא יהרוס את הכנסיות ואת הצלבים בירושלים, אולם לפי תיאופנס ומיכאל הסורי, נודעה ליהודים, בראשית הכיבוש, השפעה רבה כל-כך על המוסלמים, עד אשר לפי הוראותיהם הורדו הצלבים מעל הכנסיות שעל הר-הזיתים, שהיו נשקפים על פני הר-הבית, וכן שמחו היהודים על הגזירה שנגזרה על הנוצרים, לבלתי שאת צלבים ברחובות העיר ביום חג. היהודים עצמם הורידו צלבים מעל כנסיות נוצריות ומעל בתים פרטיים לא לבד בירושלים, אלא גם בדמשק.

"... התעודות על השתתפות היהודים בכיבושי הערבים, שהבאנו לעיל,  הרשות אשר ניתנה ליהודים לשוב ולגור בירושלים, על אפם ועל חמתם של הנוצרים, ויחסי האהדה והקרבה מצד הכובשים אל היהודים האלה, כל אלה מוכיחים, כי היחס ליהודים מצד המוסלמים לא היה אלא מעשה תגמול על עזרתם גם בכיבוש ירושלים. מסקנה זו מבוססת בעיקר על-ידי מסירת הר-הבית לרשותם של יהודי א"י*).  (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 85) (מ. גבאי, "יהדות אסלאם וציונות", עמ' 319)

 

*) ב"היסטוריה" המגמתית של בריסלבסקי, כמו שאר היסטוריונים של "העליה השנייה", יש עקביות במחיקת זכרם של יהודי ארצות האסלאם הערבים,  וקביעת "עובדות" שהישוב בא"י ובסוריה, שמנה בעת הכיבוש המוסלמי, פחות מאחוז אחד, ממספר היהודים שישבו בחצי האי הערבי, עיראק, פרס ועוד. הוא שהשתתף במלחמות הכיבוש וההגנה. וכאשר הגיעה "העליה שנייה" היה חושך על פני תהום, - והם החלו שוב את ה-א'-ב'.

 

 

 

"גם במלכות פרס לא שפר אז מצבם של היהודים. במאה וחמישים השנים האחרונות של שלטון שושלת הסאסאנים עברו גם על החברה היהודית בבבל זעזועים חמורים, שערערו את מוסדות התורה וההנהלה האוטונומית. סמוך לזמן הופעתו של מוחמד במכה ערכו הפרסים התקפה עזה על ביזנץ וחדרו עמוק לשטחיה. אז התקוממו יהודי אנטיוכיה נגד הביזנטים, הרגו את הפאטריארך ובכך עזרו בעקיפין לכיבושה על-ידי הפרסים. אך התקוות שתלו יהודי ארץ-ישראל בפלישתם של הפרסים לארץ, ובכיבושה של ירושלים על-ידיהם, נתבדו, אם כי הותר אז ליהודים לחזור לפרק זמן קצר לירושלים. הצבא הפרסי, שמסע הכיבושים שלו הפך לפתע לנסיגה מבוהלת, נאלץ לנטוש את ארץ-ישראל. הכמורה הנוצרית נקמה את נקמתה ביהודים, אף כי הראקליוס קיסר הבטיח להם חנינה.

"במדרשים היהודיים שנוצרו בימים ההם משתקף מתח התקוות המשיחיות שגברו באותו דור. הדים להן אפשר למצוא גם בסיפורים הערביים על חסידים ונביאים שהופיעו בערב, ושהם קשרום עם הופעתו של מוחמד. באווירה זו של תקוות ואכזבות אין לתמוה על כך שהיהודים עקבו בנשימה עצורה אחר התפתחות המלחמה בין בני ישמעאל ובני אדום.

"להבנת עמדתם של היהודים באותו דור מעניינת ביותר היא שאלתו ההססנית של המדרש האפוקאליפטי 'נסתרות דר' שמעון בן יוחאי', שחובר באותו זמן, והתשובה שהושמה בפי מטטרון: 'כיוון שראה מלכות ישמעאל שהיה בא התחיל בוכה ואומר: לא דיינו מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא אף מלכות ישמעאל ? מיד נגלה אליו מטטרון שר הפנים ואמר לו: אל תירא בן אדם, שאין הקדוש ברוך הוא מביא מלכות ישמעאל אלא כדי להושיעכם מזאת הרשעה'. לפיכך אין פלא בדבר, שלא רק מקורות נוצריים, החשודים בהגזמה ומגמתיות, אלא גם ההיסטוריון הערבי אלבלאד'רי, שתיאורו את מסע הכיבוש הערבי נחשב כמהימן ואובייקטיבי, מרבים להזכיר את העזרה שהגישו היהודים לערבים בזמן הכיבוש, ובמיוחד בחדירתם לערים הבצורות בסוריה, בארץ-ישראל ובמצרים, כגון: מוצל, חמץ, קיסריה, אלכסנדריה (וכן בספרד). בשל אמונו ביהודים הושיב אותם מעאויה בטריפולי... (חיים זאב הירשברג, "היהודים בארצות האסלאם", "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", בעריכת חוה לצרוס-יפה, הוצאת רשפים 1975, עמ' 269)

 

 

מלך פרס היטיב עם  היהודים

ועורר בקרבם תקווה לגאולה

 

"עול המסים הכבד מנשוא, הכנסיות אשר הקים יוסף המשומד בלב ישובים יהודיים טהורים, ובייחוד נגישותיהם של אורסיקיניוס וצבאותיו בא"י העלו את חמתו של העם ועוררוהו להתקוממות.  במידה ידועה עלולים היו לסייע למרד גם הסתבכותם של קונסטנטיוס וגלוס במלחמה עם פרס, מפלותיהם של צבאות רומא לפני צבאות הפרתים, התקוממות הסרקנים[1] והאזורים וחולשתו של גלוס.

"בפרס עצמה היה מצבם של היהודים טוב עד מאוד. עוד שבור הראשון מלך פרס היטיב עם נתיניו היהודים, אף עורר בקרבם, על-ידי מסעי ניצחונותיו הגדולים על הרומאים, תקוות לבנין בית-המקדש בירושלים. המלך שבור השני היטיב עם נתיניו היהודים עוד יותר, ועל-כן ראו יהודי המרכז הבבלי בכיבוש המקווה של ארץ-ישראל על-ידי הפרסים אות לקרבתם של ימות המשיח, והם עמדו לימינה של פרס לא בלבד כנתיניה הנאמנים, אלא כאחים ליהודי א"י, המצפים לשחרור ולגאולה מיד רומא

"יהודי א"י תלו תקוות מרובות במפלתה הקרובה של אדום הרשעה וראו במלחמתה של רומא בפרס שעת-כושר לפרוק את עולה מעליהם. אהדתם של יהודי בבל ופרס והתקווה להתחבר עמהם בבוא הפרסים בשערי א"י, ולצאת עמם יחד למלחמה ברומא, הפיחו רוח-עוז וגבורה ביהודי ארץ-ישראל. (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 23)

 

אחזו בנשק נגד הרומאים

וגלוס טבח בהם והרס עריהם

 

"מרכז המרד היהודי בקוסטנטיוס ובגלוס היה בציפורי שבגליל התחתון: 'היהודים בדיאוקיסריה - אומר סוזומאנוס - התנפלו על פלשתינה ועל התושבים מסביב, תפשו כלי-זין והחליטו לא להישמע לרומאים'. 'בשנה הזאת - כותב תיאופנס - התקוממו היהודים בפלשתינה והרגו רבים מעמים אחרים, יוונים ושומרונים'. 'היהודים בדיאוקיסריה - כותב סוקרטס - אחזו בנשק נגד הרומאים והתנפלו על סביבות המקומות ההם'. לפי אורליוס ויקטור מינו עליהם היהודים מעין מלך בשם פטריקיוס. - לדעת ההיסטוריון גרץ יתכן, כי שמו העברי של פטריקיוס היה 'נטרונא'.

 

"המרד בקוסטנטיניוס ובגלוס לא הצליח: 'גלוס - ממשיך סוקרטס - שנתמנה על-ידי הקיסר למשנהו ונשלח מזרחה שלח חייל ונצחם. ויצו להרוס את דיאקיסריה עירם עד היסוד'. 'כשנודע הדבר לגלוס, המשנה לקיסר, היושב באנטיוכיה (של סוריה) - מספר סוזומנוס - שלח צבא והכניעם ואת דיאוקיסריה החריב'. בלשון זו מדברים גם הירונימוס ותיאופנס. הירונימוס מספר על דיכוי המרד, לאמור: 'גלוס דיכא את היהודים, אשר אחרי הרגם בלילה את אנשי הצבא, שלחו יד בנשקם למרד. הוא הרג אנשים לאלפים רבים ואפילו טף, ואת עריהם דיאוקיסריה, טבריה ודיוספוליס (לוד) וערים רבות אחרות העלה באש.  (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 24)

 

 

חיים זאב הירשברג;

"מותר להניח כי תיאורי שיתוף הפעולה מצד היהודים עם חיל-הפולשים נכונים בדרך כלל, אף אם יש בהם הפרזות. סוף סוף אין המקורות הנוצריים מצליחים להסתיר, כי גם האוכלוסייה הנוצרית בסוריה ובמצרים, שלא השתייכה לכנסיה השלטת, ראתה בערבים מצילים מידי אדונים קשים ועול מסים כבד. חיש מהר נודע, שהערבים מקפידים על שמירת ההתחייבויות שקיבלו על עצמם בזמן כניעת התושבים, ודבר זה העלה את קרנם בעיני התושבים.

 

"יחסם של החליפים הראשונים אל היהודים

 

"במקורות יהודיים יותר מאוחרים, ומהם אחד כמעט רשמי מסוף המאה העשירית, משתקפת דעה חיובית על יחסם של החליפים הראשונים כלפי השלטונות היהודיים בבבל.  במעשה  המצוי בנוסחאות אחדות מסופר כי החליף השני עמר בן אלח'טאב  (644-634) שלח במתנה לבוסתנאי, ראש הגולה, את אחת מבנותיו השבויות של מלך פרס. מחווה זה היה בו משום הכרה במעמדו של ראש הגולה, שכן עמר עצמו לקח לו גם הוא בת אחרת של מלך זה.

 

"על החליף עמר מספרים גם מעשיה, שבוודאי אינה אותנטית, אבל היא משקפת את רוח התקופה הקדומה: פעם עבר עמר ליד בית שבצידו עמד פושט-יד עיוור. לשאלתו של עמר לאיזה עם מעמי הספר הוא שייך, ענה העני, כי הנהו יהודי וכי הוא מקבץ נדבות כדי לקנות פת לחם ולשלם את מס הגולגולת. עמר אחזו בידו, הביאו לביתו, נתן לו מתת ואחר שילחו אל שומר האוצר עם פקודה: 'שים לב לאיש זה ולדומים לו, כי לא כשורה הוא לבלעם (כלומר, לנצלם) בהיותם צעירים ולהזניחם לעת זקנתם. ה'זכאת' (מס הצדקה) הוא בשביל העניים והנצרכים. העניים הם המוסלמים: אדם זה הוא אחד הנצרכים מעם הספר'. הוא גם שיחרר את העיוור מתשלום מס הגולגולת.

"רב שרירא גאון מוסר באגרתו המפורסמת, שכאשר בא לבבל החליף הרביעי עלי בן אבי טאלב (661-656), יצא לקראתו רב יצחק ראש ישיבת פרוז שבור, שנתקבצו בה חכמי פומבדיתא אשר נעזבה בימי הרדיפות, והקבילו עם תשעים אלף מישראל. החליף קיבל אותם בסבר פנים יפות. אף 'שבט יהודה', מקור מאוחר למדי, מכיר מסורת זו: 'ומלך ישמעאל (שהכניע את הפרסים) מלך חסד היה, כמו שנמצא תמיד שכלם מלכי חסד ואוהבי היושר, ושלח וקרא ליהודים ואמר להם דברים טובים והבטחות שיעמדו בדת שירצו*)[2].  (חיים זאב הירשברג, "היהודים בארצות האסלאם", "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", בעריכת חוה לצרוס-יפה, רשפים, עמ' 269)

*) עיין ספר שבט יהודה, הוצאת ע.. שוחט. ע' כ"א. מחבר ספר זה, ר' שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד אשר השתקעו באיטליה ובארצות המזרח. הספר שנתחבב מאוד על הקוראים נדפס לראשונה בתורכיה במחצית המאה השש-עשרה.

 

 

 

[1] סרקנים, סרצנים – בני שרה, בפי הנוצרים

[2]  עיין ספר שבט יהודה, הוצאת ע.. שוחט. עמ' כ"א. מחבר ספר זה, ר' שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד אשר השתקעו באיטליה ובארצות המזרח. הספר שנתחבב מאוד על הקוראים נדפס לראשונה בתורכיה במחצית המאה השש-עשרה.

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות