העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

היהודים הערבים מתקוממים ומורדים בכובש הרומאי

 

"'חברון [בה] נפלו גיבורים / קלים כצבאים על ההרים' / 'חכמים סופרים / בתורה ובתורת כוהנים [מהירים' / 'העת. תשובב נמהרים וסופרים / וינקום [דמם] מלך מתיר אסורים' /  'אונו הרכה והענוגה / בספר תורה יום ולילה הוגה' / 'אימתני בזה לך ול[עגה] וישא לבבך בדאגה' / 'דלפה נפשי מתוגה / עד צור ישיב ללבבי הפוגה'.       

 

 

"מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל במשך תקופה של אלף שנה, לאחר מרד בר-כוכבא - כלום אין כותרת כגון זו תמוהה ופרדוכסלית ביותר?  - - היכן היה אותו עם, היכן נמצאו אותם האוכלוסין, אשר אצרו בקרבם את הכוחות הפיסיים כדי להתקומם לשלטונות זרים, לשמש גורם ניכר ומוכר במלחמת עמים וגייסות על ארץ-ישראל, להתגונן ולעמוד בפני כובשים ומדכאים?   (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל",עמ' 5)

"ההתמרדות הקדומה ביותר לאחר מרד בר-כוכבא חלה בסוף ימיו של הקיסר אבריליוס אנטוניוס, בשנת 161 לספה"נ*), היינו כשלושים שנה לאחר הפרק האחרון והקצר של 'חירות ישראל', כלשון הכתובת  החקוקה במטבעותיו של 'שמעון' (בר-כוכבא).

"... יוסטינוס, מאבות הכנסייה הנוצרית וראש האפולוגטים הלוחמים בעבודת האלילים, במחצית השנייה של המאה השנייה לספה"נ, אומר, כי 'הרוצים, יכולים עוד היום לראות את ארץ-יהודה כשהיא חרבה כולה ומכוסה עיי-מפולת, וכן את קרקעותיה המוברות והעזובות'.(יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 12)

 

הנצרות נהפכת מדת נרדפת לדת רודפת

 

"ניסיון ההתמרדות הקדום ביותר בתקופה הביזנטית, אשר אותותיו הגיעו אלינו מתוך הספרות העתיקה, חל כנראה כבר בימי הקיסר קונסטנטינוס, שמלך משנת 312 ועד שנת 337 לסה"נ, היינו כ-160 שנה לאחר מרד בר-כוכבא. מרד זה  יובן אם נותנים את הדעת למפנה המכריע שחל בשלטונה של רומא: בשנת 329 לסה"נ עולה הנצרות למעלת דת המדינה של רומה החדשה, והיא נהפכת מדת נרדפת לדת רודפת.

"כבר בסוף ימיו של קונסטנטינוס, אשר הכריז על הנצרות כעל דת המדינה, הלכה ונתערערה קנאת הדת המשתלטת בכל רחבי האמפריה של 'רומא החדשה', והתחילו הנגישות ביהודים 'רוצחי אלוה'. ר' שרירא גאון מדבר על רדיפות בא"י בימי אביי ורבא בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס, ועל אי-שקט ששרר באותם הימים בקרב היהודים. - -

 

אנסו את היהודים לאפות לחם

בשבת ובחג-הפסח

 

"הרדיפות והנגישות ביהודים החריפו והלכו בייחוד בימי הקיסר העריץ קונסטנטיוס. בימי קונסטנטיוס (337-361) כבד מאד עול המסים על היהודים. בייחוד קשתה יד השלטון הביזנטי על יהודי א"י עם התמנותו של גלוס, גיסו של קונסטנטיוס, לקיסר באנטיוכיה של סוריה. בשנת 351 מינה קונסטנטיוס את גלוס לשליט במזרח ושלח אותו להילחם בשבור, מלך פרס. חלק מצבאותיו ואורסיקיניוס בראשם חנו במשך שנתים שלוש בא"י, ותהיינה  השנים הללו עת צרה ליעקב.

"הדם של ימי גלוס ואורסיקיניוס עולה מכמה מקומות בתלמוד הירושלמי: בצנברי (היא חצר-כנרת הישנה, שנקראה לפני התחדשות הישוב העברי בשם סן-א-נברה בערבית) שרף אורסיקיניוס ספר-תורה, שקראו בו ברבים (יר' מגילה פ"ג, ה"א), ובארץ-ישראל כולה כפה על היהודים לאפות או למכור לצבאו לחם ביום השבת ובחג הפסח.

"משעלה פרוקלא (אחד מקציני אורסיקיניוס) לצפורי, הורה ר' מני להוציא את כל הנחתומים אל השוק ביום השבת  (יר' סנהדרין פ"ג, ה"ה), ורבני דנוה (עיר יהודית בחורן) הורו לאפות לחם בפסח (שם, שם). חכמי א"י הוכרחו להתיר את אפיית הלחם לצבא-אורסיקיניוס בשבת ובפסח, באמרם, כי אין כוונת הצבאות והשלטונות להעביר את ישראל על דתו, או לכפות עליו את השמד, כי אם לאכול 'פיתא חמימה'         (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 22)

 

מלך פרס היטיב עם  היהודים

ועורר בקרבם תקווה לגאולה

 

"עול המסים הכבד מנשוא, הכנסיות אשר הקים יוסף המשומד בלב ישובים יהודיים טהורים, ובייחוד נגישותיהם של אורסיקיניוס וצבאותיו בא"י העלו את חמתו של העם ועוררוהו להתקוממות.  במידה ידועה עלולים היו לסייע למרד גם הסתבכותם של קונסטנטיוס וגלוס במלחמה עם פרס, מפלותיהם של צבאות רומא לפני צבאות הפרתים, התקוממות הסרקנים**) והאזורים וחולשתו של גלוס.

"בפרס עצמה היה מצבם של היהודים טוב עד מאוד. עוד שבור הראשון מלך פרס***) היטיב עם נתיניו היהודים, אף עורר בקרבם, על-ידי מסעי נצחונותיו הגדולים על הרומאים, תקוות לבנין בית-המקדש בירושלים. המלך שבור השני היטיב עם נתיניו היהודים עוד יותר, ועל-כן ראו יהודי המרכז הבבלי בכיבוש המקווה של ארץ-ישראל על-ידי הפרסים אות לקרבתם של ימות המשיח, והם עמדו לימינה של פרס לא בלבד כנתיניה הנאמנים, אלא כאחים ליהודי א"י, המצפים לשחרור ולגאולה מיד רומא

"יהודי א"י תלו תקוות מרובות במפלתה הקרובה של אדום הרשעה וראו במלחמתה של רומא בפרס שעת-כושר לפרוק את עולה מעליהם. אהדתם של יהודי בבל ופרס****) והתקוה להתחבר עמהם בבוא הפרסים בשערי א"י, ולצאת עמם יחד למלחמה ברומא, הפיחו רוח-עוז וגבורה ביהודי ארץ-ישראל.   (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 23)

*) מרד בר-כוזיבה התרחש ב-135-132 לסה"נ, ועד מרד אבריליוס חלפו רק 25 שנים, וקשה להעלות על הדעת שהיישוב המוכא ומושפל התמרד ללא עזרא מסיבית מבחוץ, ועזרה כזו יכלה לבוא רק מבבל

**) זו אחת הפעמים היחידות שהיסטוריון "ציוני" יזכיר את יהודי בבל ופרס, שנוטלים חלק במלחמות נגד  אויבי ישראל

***) חוץ מיוצאים מן הכלל ולתקופה מוגבלת, כל מלכי פרס הטיבו עם היהודים, שמנו מיליונים, והשתתפו בכל מלחמות פרס  עם בית סלווקוס, עם רומא והביזנטים שנואי נפשם

****) סרקנים, סרצנים – בני שרה, בפי הנוצרים

 

אחזו בנשק נגד הרומאים

וגלוס טבח בהם והרס עריהם

 

"מרכז המרד היהודי בקוסטנטיוס ובגלוס היה בצפורי שבגליל התחתון: 'היהודים בדיאוקיסריה - אומר סוזומאנוס - התנפלו על פלישתינה ועל התושבים מסביב, תפשו כלי-זין והחליטו לא להישמע לרומאים'. 'בשנה הזאת - כותב תיאופנס - התקוממו היהודים בפלשתינה והרגו רבים מעמים אחרים, יוונים ושומרונים'. 'היהודים בדיאוקיסריה - כותב סוקרטס - אחזו בנשק נגד הרומאים והתנפלו על סביבות המקומות ההם'. לפי אורליוס ויקטור מינו עליהם היהודים מעין מלך בשם פטריקיוס. - לדעת ההיסטוריון גרץ יתכן, כי שמו העברי של פטריקיוס היה 'נטרונא'.

"המרד בקוסטנטיניוס ובגלוס לא הצליח: 'גלוס - ממשיך סוקרטס - שנתמנה על-ידי הקיסר למשנהו ונשלח מזרחה שלח חייל ונצחם. ויצו להרוס את דיאקיסריה עירם עד היסוד'. 'כשנודע הדבר לגלוס, המשנה לקיסר, היושב באנטיוכיה (של סוריה) - מספר סוזומנוס - שלח צבא והכניעם ואת דיאוקיסריה החריב'. בלשון זו מדברים גם הירונימוס ותיאופנס. הירונימוס מספר על דיכוי המרד, לאמור: 'גלוס דיכא את היהודים, אשר אחרי הרגם בלילה את אנשי הצבא, שלחו יד בנשקם למרד. הוא הרג אנשים לאלפים רבים ואפילו טף, ואת עריהם דיאוקיסריה, טבריה ודיוספוליס (לוד) וערים רבות אחרות העלה באש.  (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 24)

 

"מקור חדש, אם גם לא-בטוח כל צרכו, על גורל העם העברי בא"י, בשעת דיכוי המרד בשנת 352 לסה"נ, הוא הקינה הקרועה, החסרה רישא וסיפא, שנתגלתה בגניזה של קאהיר ונתפרסמה על-ידי ש. אסף. - -

 

"בקינה האמורה מנתה שמות ישובים רבים בא"י, שהחורבן וההרס פקדו אותם בשעת אותו האסון המקיף. היא עמדה על חשיבותן של כמה מן הקהילות שבארץ-ישראל ותיארה פה ושם את מעשי האכזריות - -

 

"'חברון [בה] נפלו גיבורים / קלים כצבאים על ההרים' / 'חכמים סופרים / בתורה ובתורת כוהנים [מהירים' / 'העת. תשובב נמהרים וסופרים / וינקום [דמם] מלך מתיר אסורים' /  'אונו הרכה והענוגה / בספר תורה יום ולילה הוגה' / 'אימתני בזה לך ול[עגה] וישא לבבך בדאגה' / 'דלפה נפשי מתוגה / עד צור ישיב ללבבי הפוגה'.        (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 27)

 

 

יוליאנוס בקש לצרף את היהדות

לדתות רומא האלילית

 

"בתחילת שנת 363 לסה"נ, כחודשיים לפני צאת הקיסר למלחמה על פרס, בה נפל בקרב, פנה יוליאנוס הכופר בשתי אגרותיו המפורסמות אל היהודים ובקש מהם להתפלל לשלום ביתו ומלכותו, הבטיח ביטול מסים מסויימים, והכריז חגיגית כי יקומם את עיר הקודש ירושלים על חשבונו וישיב אותה, כמו שקיוו היהדים לראותה מאז שנים רבות, ויתן בתוכה כבוד העם לגדול מכל. הקיסר הבטיח איפוא לבטל את איסור הישיבה על היהודים בירושלים, שעמד בתקפו מימי אדריאנוס קיסר, לחדש את המרכז היהודי בירושלים ואת חוקי אבותיהם של היהודים בבירתם ההיסטורית המקודשת ולקומם את בית מקדשם החרב*).

*) אפשר שהיה זה אחד מתכסיס הערמה שלו להטות את מיליוני יהודי פרס, לצדו.

"בדברי מכתבו 'אל חבר היהודים' ביטא יוליאנוס את תשוקתו להתפלל עם היהודים בירושלים הבנויה, לאחר שובו מפרס. לדברי הירונימוס, בפירושו לדניאל ט', ל"ד, הבטיח יוליאנוס כי יקריב קרבן בהיכל החדש. (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 29)

 

"לדברי אמיאנוס מרצלינוס איש אנטיוכיה, שהשתתף במלחמתו של יוליאנוס בפרסים וכתב את ספרו בשנת 380 לסה"נ בקירוב, מינה הקיסר את ידידו אליפיוס מאנטיוכיה, נציב בריטניה לשעבר, על ההכנות למלאכת הבנין בהר-הבית. נציבי ארץ-ישראל וסוריה עזרו על ידו. עצם מינויו של איש הנושא משרה ושם של נציב בריטניה, על בנין בית-המקדש בירושלים, מעיד כמה נכבדה הייתה תקומתו של 'הבית' בעיני יוליאנוס, וכמה קרוב היה   הדבר אל לבו.

"אלפיוס עצמו ניגש במרץ רב למילוא התפקיד, שהוטל עליו מטעם הקיסר, והחל בפינוי עיי המפולת אשר נערמו במשך דורות בהר-הבית. עקבותיהם ורישומיהם של בניני הר-הבית לא נעלמו עדיין במאה הד'  ולא נמחו כליל מעל פני האדמה, ... הד פעולתו והכנותיו של אלפיוס בהר-הבית עולה מתוך מכתב אחד של יוליאנוס אל היהודים. במכתב זה הוא מודיע אותם לאמור: אני מקומם בכל מרץ את המקדש החדש לאל העליון ביותר.  (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 32)

 

 

"שרפו כנסיות בעזה, אשקלון, ביירות"

 

"... כמה וכמה מן המקורות הנוצריות של אותה תקופה מלמדים אותנו, כי הכרזתו של יוליאנוס עוררה התלהבות רבה הן בקרב המוני ישראל  בא"י והן בקרב המוני העם בתפוצות הגולה. ואכן, כבירה ומעודדת מדי הייתה הבטחתו של יוליאנוס, משיתייחסו אליה היהודים בשלילה, או בשוויון-נפש. הכרזתו של יוליאנוס על בנין בית-המקדש ועל חידוש המרכז היהודי בירושלים חלה בזמן אחד עם הכרזתו של הקיסר על שנאתו הגלויה לנצרות, רודפתה ומדכאתה של היהדות, ועם הודעתו כי ימחה אותה מעל פני האדמה. ...

"... כששמעו גדולי הכוהנים, היושבים בטבריה, שיוליאנוס החליט לרדת לסוריה - כותב המחבר - שמחו שמחה גדולה ומחשבותיהם עלצו מאוד... ויקחו כתב הודיה מבני עמם וקרבן מטוב ארצם ויעלו לקראת המשוגע כמותם בתרסוס שבקיליקיה, והם לבושים (בגדי כהונה) ותוקעים בשופרות (!) ונותנים לו תודה כלאלוהים'. (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 33)

 

"לדברי רופינוס ותיאודורט הודיעו יהודי א"י את דבר התחדשות המקדש בירושלים לכל תפוצות הגולה ועוררו אותם לעזרה. קהילות קרובות ורחוקות הרימו את תרומותיהן לבנין הבית. לדברי גריגור וסוזומנוס פרקו נשי ישראל את עדיהן מעליהן, ולא עוד, אלא שהסיעו בעצם ידיהן אבנים לבנין. רמז מעורפל במקצת על הסכמתם של יהודי א"י למפעלו של יוליאנוס נעוץ אולי גם בספרות התלמודית: דווקא בראשית המחצית השנייה של המאה ה-ד' מביע ר' אחא, שהיה בן זמנו של יוליאנוס, את הדעה המעניינת, כי 'בית-המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד' (יר' מעשר שני פ"ה, ה"ב), כלומר בטרם בא המשיח. - -

"לדברי גריגור איש ביזאנץ, בסוף שנת 363, עורר יוליאנוס את היהודים על הנוצרים, בהבטיחו להם, על סמך ספרים ותורות סודיות אשר עמהם, כי הגיעה שעתם לשוב אל ארצם, לקומם שנית את מקדשם ולחדש את שלטון אבותיהם בעיר קדשם. גם לדברי אמברוזיוס עוררה הכרזתו של יוליאנוס את יהודי א"י וסוריה לקום על שכניהם הנוצרים. 'לו נהגתי לפי חוקי העמים - כותב אמברוזיוס - הייתי אומר: כמה כנסיות ובסיליקות הציתו היהודים בימי יוליאנוס, שתים מהן בדמשק. ונשרפו בסיליקות שבעזה, אשקלון, בירות... ואיש לא דרש לענשם'...

"הריסת הכנסיות הנוצריות והטלת מוראם של היהודים על שכניהם הנוצרים לא היו כמובן אלא מעשי נקם ושילם על חרבן בתי-הכנסת היהודים הרבים, אשר נימחו ונהרסו בידי הנוצרים בכל אתר ועל הרדיפות, המצוקות וההשפלות שמצאו את היהודים ימים רבים. מעשי הנקמה התפשטו לא רק בסוריה ובארץ-ישראל, כי אם גם במצרים. על-כל-פנים, באלכסנדריה של מצרים השתתפו היהודים במהומות ובהתקפות על הנצרות. (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל",  עמ' 34/6)

 

כדורי-אש איומים

פרצו מיסודות הבנינים

 

"אמיאנוס מרצלינוס, שהוא כאמור בן זמנו של יוליאנוס, מספר כי בשעה שאליפיוס מילא את תפקידו במרץ ונציב הפרובינציה עזר על ידו, פרצו, בזה אחר זה, כדורי-אש איומים מיסודות הבניינים (הקדומים בהר הבית) והרחיקו מעליהם את כל האנשים, לאחר שכמה מהם נשרפו,  ומכיוון ש'אלמנט' זה השבית בזעף את המלאכה נפסק המפעל ובטל. כדברי אמיאנוס האלילי כן גם דברי המקורות הנוצרים, אלא שהללו מוסיפים על תיאור האסון נופך משל דמיונם, ומעלים את ביטול הבניה על הר-הבית למעלת אות ניצחון של הנצרות על היהדות.

 

"הצד השווה בכל תיאורי האסון בהר-הבית הוא הדגשת רעידת-אדמה שנתחוללה בשעת חשיפת יסודות הבית השני ותיאור האש שפרצה מיסודות הבנינים הקדומים הללו. רק בפרט זה נבדל סיפורו של גריגור איש ביזאנץ, האומר כי האש פרצה לא מתוך היסודות, ולא מתוך אדמת הר-הבית, כי אם ממקדש קרוב, אליו נמלטו העובדים בשעת הרעש. (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי א"י", עמ' 36)

 

"הרושם שעשו רעידות-האדמה והאסון בהר-הבית על הנוצרים, ואפילו על יוליאנוס עצמו, היה כנראה רב מאוד, כי לולא כן לא יובן, לדעתו של פוגט, מדוע זה הפסיק יוליאנוס-קיסר את המפעל הזה, בו אמר להכות את הנצרות מכה נצחת ולערער את אשיותה. - - לדעת פוגט ואחרים מרמז יוליאנוס במכתבו אל תיאודורוס על ביטול רעיון בנין הבית השלישי, [בו כתב בין היתר]: 'ומה יאמרו נביאיהם של היהודים על מקדשם הם, שנהרס שלוש פעמים ואפילו עתה אינו נבנה מחדש? לא אמרתי דברים אלה כדי להעליבם, כי הרי אני האיש אשר התכוון, לאחר זמן כה  רב לקומם מחדש את המקדש לכבוד האל אשר הם קראו לו בשם. הבאתי משל זה כדי להוכיח, כי אין מעשה ידי אדם אשר יעמוד בפני ההרס'. (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 38)

 

"הספרות התיאולוגית הנוצרית חגגה את ביטול בנין הבית בימי יוליאנוס, או מיד לאחר מותו, כנצחונה הגדול של הנצרות על עבודת האלילים ועל היהדות גם יחד. על הראיות הקדומות לאמיתותן של נבואות דניאל וישו בדבר חורבנו הנצחי של בית-המקדש בירושלים נוספה עוד בשורת ניצחון חדשה, אשר ביקשה להוכיח, כי אין כל זכות-קיום ליהדות. - -

"את סוד שתיקתה המוחלטת של הספרות התלמודית בדבר בנין הבית בימי יוליאנוס הכופר יש לבקש באכזבה המרה שהייתה כרוכה במפעל, בדכדוך הנפש ובהשפלה שבאו לאחר האסון, ברצון לטשטש את הסכמת היהדות וחכמיה לדרכי הגשמה זרים למסורת המשיחית, לרוחה ולאותותיה. כן נתכוונו להשכיח בימי הקיסרים הנוצרים, שמשלו לאחר יוליאנוס, את הקשרים ואת הקירבה אשר שררו בין היהדות ובין ההליניסמוס בימי הקיסר עובד האלילים, אשר ביקש להכליל את היהדות במשטרו האלילי;        (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 42)

 

"עד כמה עמוקות ותוססות היו התקוות המשיחיות בקרב המוני ישראל בארצם בתקופה הביצאנטית ועד כמה עלולות היו הבטחות מעין הבטחתו של יוליאנוס הכופר, ואף הבטחות קלות ממנה, ללבות את האמונה בגאולה הממשמשת ובאה ובהתחדשותה הקרובה של מלכות בית-דוד, יש ללמוד מן הספר הסורי 'קורות בר-צומא מנציבין'. הספר קורות בר-צומא מספר, כי הקיסרית אודוקיה, שביקרה בשנת 438/9 בירושלים, נענתה לבשקתם של היהודים והתירה להם לשוב ולהתפלל על חרבות בית-המקדש. והיה בהיתר זה בלבד כדי לעורר בקרב יהודי א"י תקוות משיחיות דמיוניות ולהניע אותם כי יפנו בקול-קורא אל תפוצות הגולה על תקומת מלכות בית דוד הקרובה. באגרת, ששלחו ראשי הישוב בגליל לאחיהם בפרס ובערים הרומאיות הגדולות, הם מבשרים אותם לאמור:

"אל עם היהודים הגדול והעצום, מאת הכוהנים וראשי העדה בגליל, שלום! להוי ידוע לכם שזמן גלות עמנו כבר עבר והגיע יום קיבוץ שבטינו, כי מלכי הרומאים ציוו שעירנו ירושלים תושב לנו. מהרו לעלות לירושלים לחג הסוכות, כי קום תקום מלכותנו'. (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 42)

 

היהודים והשומרונים הבטיחו 50.000

לוחמים לעזרת מלך פרס

 

"ניסיון שני של התמרדות יהודי א"י מפני השלטונות הביזנטיים אנו מוצאים בשנת 556 לסה"נ, בימי יוסטיאנוס השני (567-527), העריץ בקיסרים הביזנטיים.

"בימי יוסטיאנוס השני הייתה רדיפת היהודים, ובעיקר רדיפת השומרונים לשיטה מדינית. הזכויות הוגבלו וקופחו, היחסים כבדו והנגישות וגילויי האיבה מצד השלטונות והשכנים הנוצרים רבו עד מאוד. יוסטיאנוס אסר את התורה שבעל-פה, את הפרשנות ברוח התלמוד והמדרש, אסר בניית בתי-כנסת חדשים וגזר עוד גזרות אחרות. בזמנו של יוסטיאנוס, כמו בימי תיאודוסיוס השני, נהרסו בתי-כנסיות ונהפכו לכנסיות נוצריות. - -

 

"רדיפותיו של יוסטיאנוס הסעירו בעיקר את השומרונים בא"י, אשר התנסו בכמה נסיונות של מרד גם בימי הקיסרים הקודמים. הללו ניפלו לרעה אפילו מן היהודים, וכבר בראשית מלכותו של יוסטיאנוס הרימו את נס המרד. - - מאלאלס ותיאופנס, השואב מן הראשון, מספרים, כי לאחר המרד הראשון, שחל בשנת 529 או 530, שלחו השומרונים משלחת למלך פרס וביקשו להשפיע עליו שלא יכרות את ברית השלום אשר אמר לכרות עם יוסטיאנוס, אלא יחדש את מלחמותיו אתו. היהודים והשומרונים הבטיחו להעמיד לעזרתו 50.000 לוחמים ולהסגיר את א"י בידיו.  - -

 

"... אשר להשתתפותם במרד השני, בשנת 556, הנה יספר לנו מאלאלס כדברים האלה: 'השומרונים והיהודים קשרו קשר ויעשו יד אחת. ויעלו על הנוצרים בעיר הזאת (קיסריה) ויהרגו רבים מהם, ויתנפלו ויהרסו גם את הכנסיות. ויהי כאשר יצא (סטיפנוס) לעזרת הנוצרים, ויעלו השומרונים ויהרגוהו בפריטוריון (בית-המשפט) ויבוזו את כל רכושו...

"בימי שלטונו של יוסטיניאנוס קיסר חל גם ביטולה של אותה 'ממלכה יהודית קטנה', באי יוטבה שבמבוא למפרץ-אילת (עקבה) מצד ים-סוף, הנזכרת אצל גרץ.    (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 44)

 

"ניסיון שלישי של התמרדות משותפת של שומרונים ויהודים בא"י מפני שלטונות ביזאנץ ידוע לנו מימי שלטונו של יוסטינוס השני, בשנת 578 לסה"נ. שליח בשם תיאופילוס נתמנה לנצח על פעולת הדיכוי, ונקל לשער, שתוצאותיה היו עגומות מאוד.

"מאורע של התמרדות לוקלית מפני שלטונות ביזנץ ידוע לנו גם מימי שלטונו של האוזורפאטור פוקס (602-610 לסה"נ). בימי הקיסרים מוריטיוס ופוקאס נתחדשו הרדיפות על היהודים בתוקף רב, אף נעשו כמה נסיונות להעביר את היהודים על דתם בכוח. שמחתם של יהודי שקמונה, שהייתה אז עיר של יהודים, על מותו של מוריטיוס מרמזת כי גם בא"י סבלו היהודים מגזירותיו של קיסר זה, וכי בא"י נעשה הניסיון הראשון בתולדות ביזנץ להעביר את ישראל על דתו בכוח.(יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 45)

 

 

יהודי אנטיוכיה התנפלו על נוצרים,

הרגו רבים  והשליכום לאש

 

"... אנטיוכיה, עיר הבירה של סוריה, הייתה מועדת מאז ומתמיד להתנגשויות ולמלחמות בין היהודים והנוצרים, ואין תימה אם גם בשנת 608 פרץ שם המרד. לפי תיאופנס התנפלו יהודי אנטיוכיה על נוצרים, הרגו רבים מהם והשליכום אל תוך האש. הם התעללו באפטריארך אנסטאסיוס וגררו את נבלתו ברחובות העיר. פוקאס ציווה לדכא את המרד ולייסר קשה את המתפרצים. 'אולם יהודי אנטיוכיה החזיקו מעמד נגד צבאות רומא המזרחית ויהיו אמיצי-לב במלחמה וצבאות רומא לא עמדו בפניהם, רק כאשר נאסף צבא רב מכל המדינות מסביב לא עצרו היהודים כוח כנגדם ויניחו כלי-נשקם מידיהם ושרי צבא רומא המזרחית הניחו בם חמתם...

 

"... לדברי המחבר הלבנוני המארוני יוסף אליאס אל-דבס עוררה כפיית הדת הנוצרית על-ידי פוקאס את התקוממותם של היהודים בירושלים (כלומר בא"י), באנטיוכיה ובאלכסנדריה של מצרים. פוקאס הרג במתקוממים היהודים רבים, והנשארים הוכרחו לברוח על נפשם; ברם, גחלת ההתקוממות לא כבתה אלא התלקחה והשתלהבה בארצות המזרח ואף עד עיר בירתו של פוקאס הגיעה. אחריתם של המתקוממים הייתה מרה מאוד.    (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 47)

 

"לא עברו שתים-שלוש שנים מאז נרצח העריץ פוקאס ומאז עלה הקיסר הירקליוס על כסא ביזאנץ, וצבאות כוסרו מלך פרס החלו מקצצים בגבולות שלטונה של ביזנץ בסוריה וא"י: בשנת 611, או 612, כבשו הפרסים את אנטיוכיה ואת סביבותיה, בשנת 613, או 614, כבשו את דמשק ובשנת 614, או 615, את ירושלים.

"בקרב יהודי א"י וסוריה קמה תסיסה, אשר לא הייתה כדוגמתה אולי מאז המרד בימי קונסטנטיוס וגלוס, במאה ה-ד' לסה"נ. סיוט ההמרה הדתית מימי מוריטיוס ופוקאס טרם נמחה מלב. המרירות והשנאה לאדום הרשעה העמיקו מאז ביתר שאת, העם שיווע לגאולה, למפלתה של ביזנץ - והנה הופיעו בגבולותיו צאצאי עם כורש; מה תימה, אם קיבלו יהודי א"י את הכובשים בהתלהבות, אם התיצבו לימינם בהמונים, אם לא ידעו לבלום את רגשות הנקם העזים והסוערים, אשר ביקשו לעצמם מוצא מאז ומתמיד? ...

 

"המקורות הנוצרים בכללם מספרים כמעט אך ורק על השתתפותם של יהודי א"י בכיבוש ירושלים על-ידי הפרסים ועל מעשי-הנקם אשר עשו בתושבי העיר הזאת; אך אויטיחיוס (אבן בטריק) יודע לספר גם על הסתערות מיוחדת של יהודי א"י על העיר צור ועל סביבתה, על התקהלות 20.000 יהודים לשם השתערות זו, על הריסת כנסיות נוצריות בסביבות צור ועל מעשי-נקם של נוצרי צור ביהודי עירם...    (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 48)

 

יהודי א"י וסביבתה

מתקוממים לפני בוא הפרסים

 

"בניגוד לכל התעודות האחרות, המדברות על השתתפותם של יהודי א"י במעשי הכיבוש הפרסי, או במעשי הנקם וההרס בעקבות הכיבוש הזה, מציין כאן אבן-בטריק, כי ההשתערות והמצור של יהודי א"י וסביבתה היו ללא שיתוף הפרסים, וחלו בימים שנעזבה סוריה מן הצבאות הביזנטים וירושלים טרם נכבשה על-ידי הפרסים, - הווה אומר, שהתקוממותם של יהודי א"י, הכרזת מלחמתם על ביזנץ, שימת המצור  על העיר צור וכוונתם לעלות גם על ירושלים, כל זה התרחש לפני בוא הפרסים לא"י.   (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 50)

 

"לפי אבן-בטריק באו רוב הלוחמים היהודים, הנילווים על הכובשים הפרסים בעלותם על ירושלים, מאנשי טבריה, הר הגליל, נצרת וסביבתה. אל יהודי הגליל הצטרפו עד מהרה גם יהודי סביבות ירושלים, ואולי גם יהודי דרום הארץ, הנגב ועבר-הירדן*), אשר מציאותם עולה אלינו מתהום הנשיה רק עם הכיבוש הערבי, שחל כעשרים ושתים שנה לאחר הכיבוש הפרסי.  לשם הערכה נכונה של השתלשלות המאורעות בכיבוש ירושלים והארץ כולה יש להדגיש, כי מלבד היהודים נילוו גם ערבים על צבאות פרס. ערבים אלה היו וודאי מבני השבטים בנגב, בחצי-האי סיני ובעבר-הירדן, שהיו עוינים את הביזנטים, ובעיקר שבטים נודדים שאמרו לשלול שלל ולבוז בז בישובי הנוצרים. - - כי הנה יספר לנו המחבר הלבנוני יוסף אליאס אל-דבס, כי שמונה ימים לפני כיבוש ירושלים תקפו בדוים את מנזר מר סאבא במדבר יהודה ושחטו את כל הנזירים שלא הספיקו לברוח על נפשם. - -

"ב-15.4.614 עמדו יהודי א"י לפני שערי ירושלים. לנו היהודים נקל לשער את סערת הנפש בלב עשרות אלפי המתקוממים והלוחמים היהודים, בעמדם לפני חומות עיר הקודש, שהייתה אסורה עליהם בישיבה כחמש-מאות שנים רצופות, ואת התלהבותם לקראת ההסתערות על מעוז הנצרות שנואת נפשם.       (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 53)

*) סביר להניח שלוחמים יהודים שהשתתפו בהתקוממות נגד הכובש הביזנטי, באו מכל המקומות שבריסלבסקי הזכיר, אך וודאי הוא, שלוחמים מבבל ופרס, שבה נמצא רוב מנינו של העם היהודי, הנהנה מחירות יתרה ועידוד של השלטון הפרסי אויב ביזנץ והיוונים, יהיו ראשוני הנחלצים לעזרת אחיהם בא"י, ורבים מחיילי צבא פרס הכובש היו יהודים. אך בריסלבסקי, כיתר ההיסטוריונים ה"ציונים", התעלמו מקיומם.

 

היהודים טבחו בירושלים

80.000-90.000 נוצרים

 

"... לפי הנוסח הערבי של סטראטגיוס, הוצאת קורה, פנו בראשונה היהודים אל השבויים הנוצרים, שרוכזו בבריכת-ממילא, בתביעה להתייהד, כדי להנצל ממוות. וכך אמרו: 'הרוצה להיות יהודי יצא אלינו ונפדה אותו מיד הפרסים'. ואילו לפי הנוסח הגריגוריאני של אותו מקור, פנו היהודים אל הנוצרים בזו הלשון: 'אם תרצו להינצל ממוות, היו ליהודים, התכחשו לכריסטוס, ואז תצאו מן המקום הזה ותצטרפו אלינו, ואנחנו נפדה אותכם בכספינו - - [אך] מחשבתם וחפצם לא נתמלאו, ולשוא הייתה השתדלותם. כי בני הכנסייההקדושה בחרו במוות למען המשיח מאשר בחיי נבלים, ...

 

"לפנינו פרק מיוחד במינו בתולדות הנצרות בא"י, פרק של מעונים ונהרגים על 'קידוש השם', כאילו היה מושאל מאחת הפרשות הרבות בתולדות הסבל, העינויים ומסירות-הנפש של העם העברי; - - תיאופאנס מוסר כי 'כפי שחושבים אחדים' הרגו הפרסים בידי היהודים כ-90.000 איש. לפי מיכאל הסורי, המעתיק כידוע מתיאופנס, היה מספר ההרוגים בירושלים 80.000. לפי בר-עבראוס, מן המאה הי"ג, היו ההרוגים 90.000. (הוא אינו מייחס את ההרג ליהודים, כי אם לפרסים בלבד)...   (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי

ארץ-ישראל", עמ' 57)

 

"אך הנה השתחרר הירקוליוס ממלחמותיו באירופה וחזר להיאבק שנית עם הפרסים על השלטון במזרח הקרוב. בשנת 619 לסה"נ החריבו אווארים וסלווים את החלק האירופי של ממלכת ביזנץ, והרעב שהשתרר בעיר הבירה לאחר אבדן סוריה, ארץ-ישראל ומצרים, הביאה את הממלכה עד סף היאוש. ברם, נפילת ירושלים ובעיקר גזל הצלב הקדוש אשר לוקח לפרס, פגעו פגיעה עצומה ברגשותיהם הדתיים של הנוצרים הביזנטים והסעירו את לבותיהם.

"העם בעיר הבירה - אומר פרניצ'ה האיטלקי - נתמלא פחד דתי אשר לא יתואר במלים. כל הכנסיות של רומא החדשה היו גדושים המוני מתפללים, שבכו וביקשו רחמים מלפני כריסטוס. דומה, כי כל האסונות האחרים, שירדו על ראישה של רומא הביזנטית, כגון אבדן מסופטמיה, ארמניה, סוריה ועוד, החוירו לעומת העלבון הצורב והפגיעה ברגשות הדתיים, שנגרמו לה על-ידי הפרסים כובשי ירושלים...

"המאבק של הירקוליוס עם הפרסים היה קשה, אולם הניצחון המכריע של ביזנץ בנינוה, בשנת 627, אילץ את סירואס מלך פרס לכרות, בשנת 628, ברית שלום עם הירקוליוס. פרס החזירה לה את כל הפרובינציות שנלקחו ממנה למן שנת 604 וכן את הצלב הקדוש שגלה מירושלים.

 

"בשנת 630 בקירוב הגיע הירקוליוס לארץ-ישראל. 'כאשר הגיע הירקליוס לטבריה - כותב אבן-בטריק - יצאו אליו היהודים, השוכנים בטבריה ומהר הגליל ומכל כפר בגליל ההוא ויקבלו את פני הירקליוס במתנות ובירכו אותו וביקשו ממנו שיתן להם בטחון ויכתוב להם על זאת חוזה'. העובדה הזאת מתמיהה היא: הן יש לשער כי דבר עזרתם של יהודי א"י וסוריה לא נעלם מהירקוליוס, ... (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 62)

 

 

שארית העם העברי בארצו

קרוב היה לכליון

 

הירקליוס חתם עם היהודים על חוזה המקנה ביטחון ליהודים בסוריה וא"י, אך הנזירים ואנשי הכנסייהבירושלים שכנעו את הירקליוס להתנער  מאותו חוזה, ו"נטלו על עצמם" את תוצאות הפרת החוזה עם היהודים.

 

"יהודי א"י הוכו בזמן קצר מכה שניה. כאמור הפר הירקליוס את בריתו עמהם. האיסור שאסרו אדריאנוס וקונסטנטינוס על היהודי לשבת בעיר קדשם ולבוא בשעריה, נתחדש שנית מאליו. לפי מיכאל הסורי, גזר הירקוליוס על כל יהודי ממלכתו לקבל על עצמו את הנצרות, על-כן ברחו היהודים מארצות ביזנץ לפרס*). רבים מן הנשארים קיבלו עליהם את הנצרות.

"הרדיפות האיומות של הרקליוס ערערו את יסודות הקיום של שארית העם העברי בארצו, וקרוב היה לכליון גמור. וכמו בכל תקופה של מצוקות, רדיפות איומות וסכנת כליה, נאחז העם גם הפעם בשארית כוחותיו בתקוותיו המשיחיות וראה בקטסטרופה שהתחוללה על ראשו אותות של קרבת הקץ, אותות של ימי הגאולה הממשמשים ובאים. (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 66)

 

*)  היהודים שהצליחו לברוח הלכו לבבל הקרובה, שהייתה בשלטון פרסי, אך ההיסטוריונים הנציונל-ציונים, כובשי ומשעבדי היהודים מחקו את יהודי בבל מדברי הימים

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות