סופר שלטון קהל יעקב שטיינברג: "החלוצים היורדים מוגי-לב הנסים מנוסת זנונים"

 

 

13.10.2016

 

"כל יציאה במנין מארץ-ישראל פוקדת עלינו עוונות יהודים רבים ושונים, אבל בראש וראשונה אנחנו נפקדים בכל הזדון אשר למורך-הלב, אמיצי הנפש והדומים להם הם על-פי-רוב תמימים ושוגגים, את תועבת הכישלון אתה מוצא בעיקר אצל הפחדנים, עורף הזנונים, השמחה לאיד הרבים, הצהלה בדרך המנוסה - אלו הם דברים שאינם מצויים בהכרח אצל כל מחנה נסוג לאחור - - -

 

"כל אספסוף-חיילים, הנס מן המערכה, משווה תמיד לעין-רואים מראה-כשלון אחד: הם רצים לקראת השבי, הם מנשאים את האויב, הם מגדפים את שריהם; את כל פליט מן המחנה הם שואלים בתאווה רבה: האף אתם ברחתם, דברתם בשרים, הבינותם כי שווא המלחמה? אם יוגד להם כי רבה המכשלה, ועלז לבם; אם יסופר כי רבים עוד אחוזים בקשרי מלחמה, וחרה להם. ככל אשר ירבו - כן ילכו ביד רמה בדרך המנוסה, כן תגדל גאותם. אבוי, גאות הגדעון של מוגי-הלב! כאין להם השבי, מגפת המלחמה, התוכחה היוצאת מן המפלה; רק נשוא לא יוכלו את הרעיון, כי הם נכשלו בשם עצמם. לשווא תחפש ביניהם את המנצח - את הגיבור המתנהל בצעדי יגע, ראשו מורד והוא כולו אומר הרהורי עצב, הם כולם, בכל צרתם זקופי-ראש ומלעיגים - - -

 

"כל אלה הן פניות זדון, הרבה יותר מאשר מרד מתוך יאוש או תרעומת שלאחר יאוש. אבל חוץ ממוגי הלב, הנסים מנוסת זנונים, אתה רואה את הרבים בין היוצאים והנה הם נעשים פי שבעה ערים, בהציגם כף רגל על האנייה, הם נראים כשכורים מן האוויר אשר מעבר למולדת. יש אשר אתה רואה על פניהם גם בת-צחוק מוזרה, ערמומית וסולחת. גם יחד. מה זה היה לאנשים האלה - האם הם הבינו יותר מאשר כולנו את הרע אשר בארץ-ישראל ואת הטוב אשר בשבי הגלויות? אף לא זה; הם מתחרטים חרטה גמורה על העבר; יום היציאה הוא בשבילם כעין יום ודוי ויום כפורים. הם מתוודים על הניסיון: הם נסו לרכוש להם כעין מולדת! איזו כלימת פחדים תאחז אותם בזכרם את הניסיון הנמהר הזה! הם ואבותיהם כל חייהם ידעו רק שיח ושיג עם האנשים, רק זה ולא יותר; והנה הם הוצאו מתוך המעגל הזה. פה, בארץ-ישראל, היה להם דבר לא רק עם אנשים. הם הרגישו בזה, ומנוחתם כאילו נדרכה מן הרגע אשר הציגו את כף רגלם על חוף יפו. לסכום החיים אשר הם היו מונים בו בעולם רק אנשים והליכות, נצטרף דבר-מה חדש, בלתי-מובן, בלתי משוער. המולדת? הם אולי לא שמעו עוד את מלת החידה הזאת, אבל הרגש הרגישו בהוויה המוזרה אשר אפפה אותם מסביב, אשר לא נתנה להם לשוב אל עצמותם, אשר הדיחה אותם לאחרונה מתוך הארץ.

 

"עכשיו, בנשוא אותם אנייה זרה וקלה, נעדרת פתאום אותה ההוויה הכבדה, ואף להם הוקל לפתע פתאום. והנה הם מתכחשים ומתוודים: לא יתכן כי הם בעצמם נואלו לצאת מתוך המעגל של אנשים והליכות, אין זאת כי הסיתו אותם, כי שריהם התלו בהם. עוד פעם ועוד פעם: סליחה ומחילה! הם לא איוו את הארץ הזאת, לא שאפו לכבוש אותה, הם לא הגו כלל את המחשבה הזאת. בפה מלא, מדי שאפם מלוא חזיהם את אויר העולם הרחב והפתוח: הם לא נהגו כלל!

 

"יהודים יוצאים את הארץ כהולכים אלי גיל, כשבים אל קנם, כמתנערים מתוך חלום רע. המרירות, הטורח והמנוסה אין בכוחם למחות מעל פניהם את האור הזרוע, זה חסד הגאולה של אנשים אשר עבר עליהם סער ולא עקר אותם משרשם. בצאתם, בטרם ישימו לב לעתידות, הם חוגגים דבר-מה; הם מרבים שיחה ביניהם, ופעם בפעם הם מטילים מתוך לבם אנחה רבת מתיקות ורבת רמזים. הה, האנחה היהודית הזאת שאתה שומע אותה בבתי ישראל לאחר יום חול, לאחר יום שעבוד, לאחר יום צרה! גם באנית היוצאים פירושה גלוי לכל אוזן, לאמר: 'הנה  אנחנו שבים לטבענו, אל זה אשר היינו מעולם ואשר נהיה עד עולם'.

 

(יעקב שטיינברג, "כתבים", ג', עמ' קכו-126)

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות