האשכנזים והיהודים - מבחר מחקרים ומאמרים

הורגים ונהרגים למען האימפריאליזם

 

היהודים הדתיים זעמו על ניסיונו החצוף של הרצל להסיט את האמונה הדתית לאמונה בלאומנות, ואילו הספקנים החילונים נטו לתעב את הלאומנות היהודית המיליטנטית יותר מרוב הצורות האחרות.

 

 

כתב הרצל באוקטובר שנת 1896: "עלי להודות בכך בכנות ביני לביני. ידי רפו. אין עוד עזרה משום מקום, התקפות מכל צד. נורדאו כותב שבפריס איש אינו עושה צעד. אם להאמין לדה האז הנאמן, המכבים בלונדון דומים יותר ויותר לפיקוויקים. בגרמניה יש לי רק אויבים. הרוסים מתבוננים באהדה עת אני עובד עד כלות הכוחות, אך איש אינו נוקף אצבע.

באוסטריה, במיוחד בווינה, יש לי כמה חסידים. אחדים - נטולי פניות אישיות - אינם עושים מאומה, בעוד שהפעילים רק רוצים לקדם את ענייניהם בעזרת העורך של ה'נויה פרייה פרסה'... היהודים האמידים הם כולם נגדי. כך יש לי רשות להיות הגדול שבאנטישמים. תכופות מהרהר אני בדברי לויזון: 'הראשונים שימסרו אותך אל הצלב יהיו אלה שאתה רוצה לעזור להם.' [13.10.1896) (ארנסט פאוול, הרצל, באוגרפיה, מחברות לספרות, 1997, עמ' 230)כתב ארנסט פאוול: "גואל זה מטעם עצמו, שהעמיד בספק את נאמנותם של האזרחים היהודים למדינותיהם, הושיט עזרה ונוחם לאויב. היהודים הדתיים זעמו על ניסיונו החצוף להסיט את האמונה הדתית לאמונה בלאומנות, ואילו הספקנים החילונים נטו לתעב את הלאומנות היהודית המיליטנטית יותר מרוב הצורות האחרות. התוצאה הייתה התפרצות-זעם שהעניקה להרצל פרסומת גדולה הרבה יותר מכפי שיכול היה לרכוש באמצעיו המוגבלים.  (ארנסט פאוול, שם, עמ' 235)

 

 

הרצל מזמין את רבני שלטון הקהל הרוסי

ואלה מהווים את רוב משתתפי הקונגרס"

 

... היה גם ברור יותר ויותר כי הכינוס הזוהר של אישים מן המערב שראה הרצל בדמיונו הופך לוועידה של אלמונים, רובם סטודנטים מווינה, פריס וברלין - ודווקא רוסים ברובם. נורדאו היה היחיד שהיה לו שם עולמי.

 

"תחושת הבידוד היא שגרמה להרצל, בשלב מאוחר למדי, לשנות את הטקטיקה ולהפנות את מאמציו מזרחה, אל אותו מאגר גדול של חיים יהודיים שהיה מנותק ממנו במידה רבה, הן בשל גישתו והן בשל המצב הפוליטי האובייקטיבי באימפריה הרוסית. כתמיד פעל במהירות ובהחלטיות. היו לו הזמנות רשמיות  לקונגרס שהודפסו בעברית, והוא שלחן לדמויות בולטות בתנועת 'חובבי ציון' ברוסיה. במכתב נמלץ לרב מוהליבר בביאלסטוק שתרגם לעברית נמלצת עוד יותר, ביקש מראש האורתודוקסים ('המזרחי'*) לעודד את השתתפות אנשיו. הוא כתב גם לאחד העם באודסה. (ארנסט פאוול, הרצל, באוגרפיה, מחברות לספרות, 1997, עמ' 240-39)*) ראשי האורתודוקסיה היו שלטון קהל "בני הגבירה", שהיו ל"חובבי-ציון". מפלגת ה''מזרחי" עדיין לא הייתה קיימת.

 

"הוויכוח הסוער ביותר ניטש סביב הניסוח המדויק של יעדה הסופי של התנועה. לנוכח המציאות של פוליטיקת הכוח זנח הרצל את המונח 'מדינת יהודים' והשתמש תחתיה בביטוי 'בית-מולדת המובטח על-ידי המשפט הבינלאומי'. הצעה זו החרידה את האגף הרדיקלי - תומכיו המסורים ביותר של הרצל*) - שראו בה בגידה בעקרונות היסוד. התעורר ויכוח אלים נוסף, שנקטע לבסוף בהצעת פשרה של הרצל: תיקון הנוסח על-ידי הוספת הוספת המלה "חסרת המשמעות", קיבע את העובדה שכל פתרון לבעיית היהודים יהיה אך ורק בארץ-ישראל, שהייתה כבר בשליטת "חובבי ציון", גזר את גורלם את מיליוני היהודים במזרח  ש"הפתרון לבעייתם זה הגירה או מוות". (ארנסט פאוול, הרצל, באוגרפיה,  מחברות לספרות, 1997, עמ' 312)*) ב''בית-מולדת המובטח על-ידי המשפט הבינלאומי", השתמש הרצל בגיליון הראשון של "די ולט"; ו"תומכיו המסורים ביותר", אלא כוהניו של אחד העם.

 

השולטן עבד אלחמיד מציע להרצל: "כל מקום פרט לארץ-ישראל"; אנטוליה, סוריה, ארם נהריים

 

ב-14 בפברואר 1902, מלווה באיש העסקים והמנהיג הציוני הבריטי ג'וזף קאן, היו בדרכם לקונסטנטינופול. השולטן היה נכון לקבל את כל הפליטים היהודים המוכנים לקבל אזרחות עות'מנית וליישבם בכל מקום שהוא ברחבי  האימפריה - פרט לארץ-ישראל. בתמורה ביקש מהרצל ליטול על עצמו את איחוד החוב הציבורי ואת האחריות לפיתוח משאבי המכרות של הארץ בהווה ובעתיד. "אילו מכרות?' שאל הרצל."כל המכרות הקיימים. מכרות זהב, כסף, פחם ונפט. בדעתנו כי דרושה לכם טורקיה חזקה,  אין אנו מפחדים שתנצלו אותנו, ואנו רוצים למסור את הניצול לידיכם. אלא שזו צריכה להיות חברה עות'מנית, אשר מועצת ההנהלה שלה תורכב אך ורק מיהודים ומוסלמים.'  (ארנסט פאוול, "הרצל במבוך הגלות", מחברות לספרות, 1997, עמ' 331)"הרצל ביקש זמן לשקול את ההצעות, ולמחרת בבוקר הגיש הצעות-שכנגד משלו. ... לבסוף חזר  השולטן על הצעתו והדגיש כי ממשלתו תניח ליהודים להתיישב בכל מקום ברחבי ממלכתו -  אנטוליה, סוריה, ארם נהריים -  כל מקום פרט לארץ-ישראל. (ארנסט פאוול, "הרצל במבוך הגלות", מחברות לספרות, עמ' 332)

 

הרצל דרש הטריטוריה שלחיפה בנוסף לארם נהרים

 

ב-22 באוגוסט 1902, ביקש הרצל מהשולטן, "צ'רטר או זיכיון להתיישבות היהודים בארם-נהריים, כשם שהוד רוממותו הואיל להציע לי בפברואר האחרון, בתוספת הטריטוריה של חיפה והסביבה בארץ-ישראל.""במכתב אישי חזר השולטן ופירט בדיוק את תנאיו להגירה יהודית – ביזור, אזרחות עותומנית, שירות בצבא - אותם תנאים שהציע לפני שנים.  (ארנסט פאוול, "הרצל במבוך הגלות", מחברות לספרות, עמ' 337) 

 

אף שרשמית היו ידיו כבולות בשל תכנית באזל שהתעקשה על ארץ-ישראל. באופן אישי היה נחוש לחטוף כל מה שהוצע לו זה עתה, כאמצעי זמני, ומהו בעצם המרחק בין ארם נהריים לירושלים? אלפים ורבבות יהודים עשו את הדרך מעיראק לסוריה ולפלסטין ברגל. השולטן הציע את אנטליה, סוריה וארם נהריים, שהיה בהם לשים קץ לחיי ההשפלה הביזוי והכפן של יהודי המזרח הרוסי.  

תזכורת: כאשר נדחפו יהודי רומניה לעבר הגבול, מפני הכפן והאנטישמיות "ביקש הרצל מוואמברי לדבר על לב השולטן לפתוח את הגבול הטורקי. 'הסבר לו כי תפקיד נאה לוקח הוא על עצמו אם יקבל את היהודים חסרי המולדת. הוא ייחשב לגומל חסד לאנושות - ונדיבות ליבו תביא לו מיד רווח. יהודי כל העולם יריעו לו. שינוי יתחולל בדעת הקהל (2.7.1990). (ארנסט פאוול, "הרצל במבוך הגלות", שם, עמ' 313); אך כאשר השיג הרצל את מטרת הציונות שלו, את הצלתם של יהודי המזרח  משלטון העבדות של "בני הגבירה". כאן היה על הרצל לשבור את הכלים, כלומר את הסכם באזל ואת החבירה עם "חובבי ציון", למען הצלתם של מיליוני יהודי המזרח הרוסי. אך הרצל שהשקיע את ההון המשפחתי בהוצאת העיתון, ארגון הקונגרס, וסייענים שיביאו אותו אל ראשי המדינות, ביקש לייסד לעצמו משפחת מלוכה במדינה היהודית. מכאן הפך הרצל לגלגל בעגלתם של "חובבי-ציון" "האנטי-ציונים", והיסגיו העצימו של "חובבי-ציון" שהשתמשו  בקונגרס הציוני, הבנק, הקרנות, הסוכנות, הקק"ל והשקל ככלי מלחמה  נגד היהודי באשר הוא.

הרצל כתב את ה"אלטנוילנד" (1902) כפנטסיה, "קהילה שיתופית שבה נפתרו כל הבעיות החברתיות ברוח הרציונליות ... מערכת של יוזמה חופשית ללא קפיטליסטים, עם סוציאליזם ללא כפייה, למדה משגיאותיה  של אירופה וכך הצליחה להימנע מכול מלכודות הקדמה אך ליהנות מברכותיה.באלטנוילנד האנטישמיות חלפה מהעולם בזכות הציונים, ורוב היהודים באו להתיישב בגן-עדן זה ויצרו מעין וינה ללא שונאי-יהודים, הואיל ורובם אינם נבדלים עתה מהגויים זקופי הקומה. הרצל לא ידע שבארצות האסלאם לא הייתה אנטישמיות מעולם ויהודים התהלכו זקופי-קומה וגאים.אוטופיה  שאזרחיה התעלו מעל להבדלי לאום וגזע, חברה שיתופית וקהלה וולונטרית, שבה נבלמים זעזועי כוחות השוק החופשי של אדם סמית על-ידי עקרונות העזרה ההדדית של פטר קרופוטקין. כל מנגנון הכפייה של המדינה מנותץ, ויחד עמו קישוטי הלאומנות. אין צבא, בתי הכלא ריקים מפני שהפשע חלף מן הארץ, ועקרונות החירות והאחווה הם עקרונות היסוד בחברה החדשה. פאוול כתב: "... ראינו את החברה הלא-מעמדית של מרקס מתפתחת למדינה הסובייטית ואת אלטנוילנד של הרצל הופכת לישראל הערוכה-לקרב של שמיר. (ארנסט פאוול, "הרצל במבוך הגלות", מחברות לספרות, 1997, עמ' 338)

פאוול דיבר בהרחבה על האלטנוילנד, שישראל, כביכול, קמה על יסודותיו והוא נתן במה לאחד העם המבקר את האלטנוילנד של הרצל. אך מאוטופיית שלטון העבדים של "בני הגבירה", שיושמה הלכה למעשה במדינת העוולה והשחיתות ה"ציונית" בישראל, התעלם ארנסט פאוול, כפי שהתעלם מתולדותיהם ופשעיהם של "בני הגבירה", משעבוד, דכוי ושוד השכבות החלשות,  מאיסור לימודי חול והורדתם למחילות חשוכות, מוועידת פולטבה, יסוד מסדר "בני משה" המחתרתי וכו'.

 

אחד העם מייסד מדינה ל"בני הגבירה"

 

באותה שנה כתב אחד העם: "...מכיון שאין תקווה לנו בארצות גלותנו להינצל משנאת העמים וכל תולדותיה הקשות, הרי אין לנו דרך אחרת בלתי אם לייסד לנו 'מדינה' מיוחדת, שלא תהא לשונאינו שליטה בה. והנה יוצאים ראשי הציונים לכבוש את 'המדינה' בדרכים ידועים, בשביל לפתור שאלת היהודים*) פתרון מוחלט לעולם, ... !'.  (אחד העם, "על פרשת דרכים", דביר, א', עמ' יג-יח)*) "שאלת היהודים" של אחד-העם הינה שאלת שלטון הקהל "בני הגבירה"

הגלות תעלם ותיכרת מאליה ורק

 היושבים בציון יישארו כעם העברי

 

"... בהתפרסם התפיסה הציונית בקהל נעשתה הגלות לבעיה חמורה, והמחנה הציוני נחלק לשני מחנות, זה של ה'מחייבים' וזה של ה'שוללים'. לדעת המחייבים תתקיים הגלות  גם  אם יגדל  הישוב  בארץ.  לדעת  השוללים אין מקום לקיום גלות בשבת  העם בארצו, ולפיכך תעלם ותיכרת מאליה ורק היושבים בציון יישארו כעם העברי...   ("על פרשת דרכים", דביר, כרך א', עמ' 15) (מ. גבאי, "רוכב", עמ' 264)

כלומר, כלל היהודים ייעלמו וייכרתו והגלדיטורים, כוהני מסדר "בני משה" המחתרתי, וקנאי דת-העוולה האוסטיודה "אשכנזים" "בני הגבירה", הם וצאצאיהם יהוו את העם היהודי;

 

"מבינים ששלטון הקהל מבקש ליטול סמכויות לקבוע חובותיו וזכויותיו של כל אחד";"יפו, ינואר 1904  -  לדרויאנוב; "מכתבי הועד [האודיסאי של אוסישקין] השפיעו כאן. לעת עתה מתכוננים הכוחות החשוכים להלחם בהסתדרותנו. הם מבינים את הסכנה שיש במוסד שמתפקידו לסדר את היחסים החברתיים, את הזכויות והחובות של כל אחד.   (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 332/3)

על "עלייה ראשונה", ו"עלייה שנייה" שהגיעו כצלבנים, לכבוש את השלטון בארץ, והג'ינוסייד שעשו במהלך מלחמת-העולם הראשונה, כתבנו.וכאשר אלפים ורבבות פלסטינים יהודים ואחרים מתו בייסורי רעב, הקומיסרים כוהניו של אחד העם פנויים היו לשמוע הרצאות מפי יוסף חיים ברנר, שיכינו אותם לשלוט בפלסטין והארצות הסמוכות, להלן "אוטופיות ואוטופיסטים":"יסוד ושורש האוטופיה הוא, שבני-האדם תמיד ותדיר מרגישים צורך ליצור תכניות של סדר ממלכתי וסוציאלי  השלם בתכלית השלמות, סדר שיבטיח לאנושות אושר מלא ונצחי בעולם הזה."אוטופיה - זוהי דמות אידיאלית של עולמות אחרים, שאפשרות מציאותם היא בגדר אמונת-הלב, אבל לא בגדר ההוכחה המדעית. ...   ("האדמה", תרף, כתבי י. ח. ברנר, כרך ג', עמ' 465)

 

"אפלטון, אריסטוקראט-הרוח, עמד על זה, שהפילוסופים יקשה להם לרדת ממרומם, בכדי לעסוק בענייני העולם השפל, אבל לא התעניין בשאלה: היאבה העם, שאינו חכם, לתת את צווארו בעול החכמים? האוטופיה חושבת את שניהם לדברים, שהם בגדר האפשרות: תחילתם באונס וסופם ברצון. הממלכה, על פי זה, יהיה בית-חינוך גדול, אשר יהפוך את לב ההמון הנבער וקל-הדעת להגיע לשלימות הכי-אפשרית. מוסדות-השלטון יגנו על הפילוסופים, השלמים מאליהם, בפני בערות ההמונים, ויחזיקו בהם לבל ימוטו מעקת הסביבה השפלה, למען תפיק כל החברה תועלת מבינתם ושלימות מידותיהם."תפקיד החינוך להכשיר את האדם למצוא את מקומו בעולם ולעבוד בשביל המשק הלאומי; להכנה האזרחית לא יושם לב ביותר... "בספרו של אפלטון על הממלכה ידובר נכבדות רק בשני המעמדות הראשונים: המושלים ואנשי-הצבא. המעמד השלישי, העם, הרי אינו עניין לפוליטיקה, כי אם לאיקונומיקה, מין קארטופאל, רחמנא ליצלן, ומה יש לדבר על אודותיו? רק שתי המחלקות הראשונות חשובות ברכבת המדינה; רק שני המעמדים הראשונים נושאים עליהם את עול הממלכה, ובזכות זה פטורים הם לגמרי מעול כלכלה ודרך ארץ, שאותו מושך העם לבדו. חלוקת-עבודה גמורה!

 

"אפלטון עוד מרחיק לכת, הוא מעביר קווים בין שני המעמדות העליונים לבין המעמד התחתון, עד כדי להבדיל ביניהם הבדל מוחלט, הבדל שבין טומאה לטהרה, ברוח הכיתות ההודיות, והכול לשם היושר והצדק! ... "המשפחה נעדרת בין שומרי ממלכת אפלטון. כמו הקשר בין האיש ואשתו, כן גם הקשר בין ההורים והילדים אסור שיעמוד לאורך ימים. מיד אחרי הלידה יינתק הילוד מעל זרועות הורתו ויימסר למיניקות אשר בבתי-הגידול הציבוריים.  ההורים לא רק שאינם דואגים לילדיהם ואינם מחנכים אותם, אלא גם אינם יודעים ומכירים אותם. במקום יחסי ההורים הנהוגים מתהווה צורה חדשה של קורבה: כל הילדים בהמשך זמן ידוע נחשבים לאחים ולאחיות, וכל הגדולים זכרים ונקבות, שיש להם בנים בקבוצה זו, נחשבים לאבות ולאמות לכולם. את החלשים בעלי המום, הבלתי-מוצלחים בכלל, וכמו-כן הממזרים, היינו שנולדו שלא ברשות הממלכה, לא יחיו. מספר הילדים הנחוצים יסודר על פי הממלכה, בהתאם לצורך באנשי-צבא. ("האדמה", תרף, כתבי י. ח. ברנר, כרך ג', ההסתדרות  הכללית של העובדים ב"א, עמ' 469)

 

"מה שנוגע לרכוש, הנה כמו לכוהנים וללויים, על פי תורת משה, כך גם למושלים ולאנשי הצבא בממלכת אפלטון אין חלק ונחלה בקנין הפרטי, כי הממלכה היא אחוזתם ונחלתם. אנשי-הצבא חיים חיים 'קומונאליים' גמורים: בדירה, באוכל, בחיי המין - סמוכים הם על שולחן הממלכה, יותר נכון, על שולחן העם, הדומה לחמור והעובד בשבילם כחמור. ..."הסתדרות שלמה של פקידים דואגת לשמירת הסדר בממלכה. - - - החינוך במידה ידועה אף הוא עוד בידי הממלכה; סעודות משותפות רצויות. סדר המלאכות ומשלוח-היד נעשה ע"י הממלכה בכל חומר הדין, הרבה יותר מאשר בחברות-בעלי-המלאכה של ימי הביניים. המסחר אף הוא אינו חופשי: רק הזרים רשאים לעסוק בו ותחת השגחה מעולה וחמורה. ("האדמה", תרף, כתבי י. ח. ברנר, כרך ג', ההסתדרות  הכללית של העובדים ב"א, עמ' 470)"מה שנוגע לרכוש, הנה כמו לכוהנים וללויים, על פי תורת משה, כך גם למושלים ולאנשי הצבא בממלכת אפלטון אין חלק ונחלה בקנין הפרטי, כי הממלכה היא אחוזתם ונחלתם. אנשי-הצבא חיים חיים 'קומונאליים' גמורים: בדירה  באוכל, בחיי המין -  סמוכים על שולחן הממלכה, יותר נכון, על שולחן העם, הדומה לחמור והעובד בשבילם כחמור. ..."למרות הויתורים שאפלטון עושה באוטופיה זו, האופי הפטריארכאלי של הממלכה נשאר בכל תקפו. הסתדרות שלמה של  פקידים דואגת לשמירת הסדר בממלכה. ... החינוך במידה ידועה אף הוא עוד בידי הממלכה; סעודות משותפות רצויות. סדר המלאכות ומשלוח-היד נעשה ע"י הממלכה בכל חומר הדין. הרבה יותר מאשר בחברות-בעלי-המלאכה של ימי הביניים. המסחר אינו חופשי: רק הזרים רשאים לעסוק בו  ותחת השגחה מעולה וחמורה. אסור להכריז על סחורה בשוק, והעובר על זה חייב מלקות. אסור לעמוד על המקח, אסור לבקש יותר מן המחיר. אסור להכניס מן החוץ דברים שבמותרות ואסור להוציא לחוץ-לארץ צרכי אוכל נפש. אזרח שלא הגיע לגיל ארבעים שנה אסור לו לצאת חוצא לארץ, אם לא בשליחות של טובת הכלל. הדת אינה עניין לכל פרט ופרט, אלא הכל חייבים להיות בני דת-המדינה. ("האדמה", תרף, כתבי י. ח. ברנר, כרך ג', ההסתדרות  הכללית של העובדים ב"א, עמ' 472/1)

 

ועל גלי רבבות היהודים המומתים בייסורי רעבד

בר אחד ברור לנו - קומתנו הזדקפה!

 

"בחוזר הנ"ל של הועד המרכזי מורגשת הדאגה לחומרת המצב, אולם בין השורות עולה גם נעימה אופטימית לקראת הבאות:"מי יודע מה צפוי לנו ומי יחזה עתידות?"דבר אחד ברור לנו: קומתנו הזדקפה. באמונה ובהתעודדות רבה הננו ניגשים לעבודה. הועידה הראתה לנו לדעת כי איננו בודדים. מאחורינו עשרות ומאות אנשים שעניני ההסתדרות נוגעים ללבם. נוכחנו לדעת שלעבודתנו מקשיבים בכל פינה שם פועלים נמצאים... מגליל ומשומרון באות שמועות וידיעות על דבר התעוררות לתחיה. פה ושם ישיבות, מועצות וועידות. הם מטכסים עצה איך לשמור את הנפש ולהתכונן לתפקיד הבא. דומה, לבם אומר להם כי קרוב הקץ.    (יוסף שפירא, "עבודה ואדמה", כרך א', עמ' 283) (מ. גבאי, "שלטון הקהל", עמ' 311)

 

תרועת ה"ניצחון" של הפורע ר' יוסף חיים ברנר אופקים! 'פלשתינה  והארצות  הסמוכות'... אופקים!

 

 

"... במה זכינו? הא? מה זכותנו אנו לחיות בשעה שכל כך הרבה נהרגו, מתו, בתחלואים, בעוני, במצוק? מה זכותנו לשאוף רוח, ואולי מחר-מחרתים גם לרווחה, במחיר הרבה דמי-אדם, עינויי-אנוש, אסירי עוני וברזל? מה זכותנו לעמוד כמעט הכן, קוממיות, על גלי פגרים וציבורי נפוחי-כפן? -  אין יודע, אין יודע! ואולם, איך שיהיה, ואנו חיים, אנו, המאושרים, המיוחסים, חיים. "ומלבד זאת, אמור מה שתאמר - באמת, איגרא רמא,  איגרא רמא. אמור מה שתאמר:  אופקים! 'פלשתינה  והארצות  הסמוכות'... אופקים!"מה יש לדבר? לעם ישראל, להמוני-ישראל, דרושה ארץ, ו'פלישתינה והארצות הסמוכות' באות בחשבון - אוי, כמה הן באות בחשבון... תודה ושבח לאלוה-העולם!   ("הארץ והעבודה", תרע"ח, "כל כתבי י.ח. ברנר", "דביר", 1956, ב', עמ' 156-8)

 

 

פרעות תרפ"א היו פרובוקציה של ולאדימיר ז'בוטינסקי. בית-משפט אנגלי מצא אותו אשם, ודן אותו לחמש-עשרה שנות מאסר, ואת סייעניו לשלוש שנות מאסר. לאחר ריצוי שנה בכלא עכו, גורש ז'בוטינסקי מהארץ ולא הורשה לשוב אליה 

 

הפורע יוסף חיים ברנר, עם כניסת הצבא האנגלי:

א"י מדינה-אחוזה לקומץ הפורעים בישראל"

 

... עכשיו המחנה הזה, הקטן, הנשאר, - כולו בדעה אחת, כי תשועת-ישראל וארץ-ישראל עתידה לבוא לא על-ידי פרדסנים ולא על-ידי פרולטריון רוחני, כי אם על-ידי קיבוצי אנשי-עבודה חדשים, שיבואו בכוח-איתנים ובזרמים מכוונים לתכלית ישובית, בצורת קבוצות או מושבי עובדים, ביד קולקטיבית- לאומית מסדרת.

"כי זה מחוץ לכל ויכוח כיום, זה ברור:  העם בגטאות שבמזרח צריך לטריטוריה.  יהודים  אלה  ואלה  שם  יסתגלו  באופן  זה או אחר, ייטמעו, יהרגו, יתנוונו באופן זה או אחר...  "ושוב מה יצא מן העלייה הזאת לעם בכל תפוצות-הגולה? היש תקווה, כי אחריה, אחרי עבודת-החלוצים, תוכשר א"י להיות מדינה יהודית, לבית-קליטה  לרבבות?   אין   איש  יודע!   רבבות יהודים בא"י אם  יהיו,  אז,  בכל  אופן,  לא  קודם  מאשר  בעוד  הרבה   עשרות בשנים;  רוב - העין  לא תשורנו !  ("האדמה", תר"ף, כתבי י. ח. ברנר,  ב', עמ' 162-5) (מ. גבאי, "שלטון הקהל", עמ' 329)

"ז'בוטינסקי ניסח שני עקרונות יסוד שהיו לב-ליבה של האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית ומצעה המדיני של תנועתו: הראשון היה שלמותה הטריטוריאלית של א"י משני עברי הירדן; השני היה הכרזה לאלתר על הזכות היהודית לריבונות מדינית על פני שטח זה במלואו.

 

"קיר ברזל" ציוני - שלא יהא בכוחה

של האוכלוסיה המקומית לפרוץ אותו

 

"הגדרה מירבית זו של מטרות הציונות הולידה שוב שאלה: האם ערביי ארץ-ישראל מהווים ישות לאומית מובהקת, ואם כן, מה צריך להיות יחסה של הציונות כלפיהם ומה צריך להיות מעמדם בתוך המדינה היהודית העתידית? תשובתו של ז'בוטינסקי נוסחה בשני מאמרים עקרוניים שכתב ב-1923 והכתירם "קיר הברזל"; שניהם מיצו את ההלכה הרווייזיוניסטית לגבי השאלה הערבית וסיפקו סיסמת קרב. המאמר הראשון נקרא "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)"."ניתוחו של ז'בוטינסקי את עמדת הערבים הוליכו לניסוח קביעה החלטית: "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ-ישראל אי-אפשר אפילו לחלום. לא עתה וגם לא בעתיד הנראה באופק". כפי שכבר נתחוור לרוב הציונים המתונים - טען - אין שמץ סיכוי להסכמת ערביי ארץ-ישראל להפיכתה לארץ שיקום בה רוב יהודי, וזאת מכיוון שהם רואים בארץ זו את מולדתם הלאומית ורוצים להישאר בעליה הבלבדיים."... לפיכך ניסח ז'בוטינסקי את המסקנה הבאה:"אין ביכולתנו להבטיח "תמורה" לא לערבים הארצישראלים וגם לא לערבים שמחוץ לארץ-ישראל. הסכם מרצון הוא מן הנמנע. (ז'בוטינסקי, כתבים: בדרך למדינה, עמ' 260-251) (אבי שליים, "קיר הברזל", ישראל והעולם הערבי, עליית גג וידיעות, 2005, עמ' 38-34)

 

התעשייה הביטחונית של ה"ציונים" לפני תע"ש;

ייצרו נשק - לצורךחיי אחווה עם הילידים

 

"... עוד בתקופת מלחמת-העולם הראשונה יוצרו בגימנסיה הרצליה בתל-אביב פצצות-יד לפי מרשם, שהכינו מורה לכימיה בשם ויניק, וכימאי שסייע לו. הפצצות הוכנו מסוכר, סטירין וחומצה גופריתנית. 'היינו ממלאים קופסאות פח בחומר הזה, מכניסים לתוכן שפופרת אלום ומסביבה פסולת ברזל', סיפר שלום פכטר שעסק בכך."לקראת סוף המלחמה השתכללו הפצצות. אברהם קריניצי, באותה עת מנהל עבודה בבית-חרושת תורכי לייצור רימונים בסוריה (לימים ראש עיריית רמת-גן), שלח ארצה מודל של רימון-יד מתכנון מפעלי 'קרופ', ועמו אלפי נפצים. בבית החרושת של שלום פכטר בתל-אביב החלו לצקת רימונים על פי מודל זה. 'את הרימונים הראשונים', מספר קריניצי, 'יצקנו ממתכת לבנה, אבל בצורתם החיצונית היו דומים לרימוני הצבא (כולל הסמל שעליהם)'."כך הוכנה 'כמות רצינית' מאותם רימונים.

 

"יצירת פצצות מאורגנת ושיטתית, כמו במקרים שתוארו, הייתה יוצאת-דופן בעת ההיא. כאשר נעשה דבר-מה, היה זה על מנת לענות על צרכי השעה. דוגמה אופיינית לכך משמש מנחם בן-גורי, שפעל במחנה הסוללים על יד חיפה. מששמע על הצלחתה של פצצת-יד בפיזור מהומות ה-2 בנובמבר 1921, ניגש לבנות משהו בעצמו, על מנת שיהיה במה להתגונן מפני הערבים בסביבה*). הפצצה הייתה עשויה מבקבוק זכוכית קטן ממולא בחומר-נפץ ועטוף ביטון וחצץ; היא נראתה כמו אבן רגילה והדלקתה נעשתה על-ידי פתיל ודטונטור. מאוחר יותר בהיותו מפקד קבוצה בתל-אביב ב-1927, החליף בן-גורי נפצים של רימוני מילס (שהתיישנו), בנפצים חדשים, פרי המצאתו. (יוסף עברון, "התעשיה ביטחונית בישראל", משרד הביטחון ההוצאה לאור, תש"ם עמ' 7)*) אין בתיעוד אף מקרה אחד, שבו התקיפו פלסטינים, יהודי או יהודים. הפצצות שהוכנו  בידי חברי מסדר "בני משה" ה"ציונים", עוד במהלך מלחמת-העולם הראשונה, הוכנו לשם ביצוע פרובוקציות בפלסטינים, לנסות להבריחם מהנחלה שהעניקה להם בריטניה - ארץ-ישראל והארצות הסמוכות"בתקופה זו עדיין לא נזקק היישוב בארץ לכמויות גדולות של נשק, וגם הפיתוח הטכנולוגי והאמצעים שעמדו לרשותו לא היו ברמה המתאימה לייצורו. היטיב להגדיר זאת חיים סלבין (באותם ימים מהנדס בנהריים): 'הרבה לא ניתן אז לעשות וגם לא נראה כל כך הכרחי עד למאורעות תרפ"ט'. "בשנת תרפ"ט אירעו בארץ התנגשויות דמים, שכמותן טרם היו כאן. המאורעות מצאו את היישובים היהודיים מנותקים זה מזה, וכל אחד מארגן את הגנתו בנפרד. כך קמו, במקומות שונים, אנשים בעלי כשרון טכני, אך בעלי ידע מועט בחבלה, וניסו לבנות אמצעי הגנה שונים. דוגמה אופיינית לכך ניתן למצוא אז בנהריים. הנשק שעמד לרשות המגינים הסתכם בשמונה עד עשרה רובים ממלחמת העולם הראשונה, ולשם הגדלת הציוד החלו במילוי קופסאות קונסרבים עם 'פוטש' או דינמיט, שהובאו על ידי יצחק לנדסברג (שדה) - לימים מפקד הפלמ"ח ואלוף בצה"ל.      (יוסף עברון, "התעשייה ביטחונית בישראל", משרד הביטחון, תש"ם עמ' 9)

 

ומה אם יעלו עתה מאה אלף משפחות המוזגים!

 

א"י אינה יכולה לשמש מפלט לסחופי גורל!

 

עורך "הפועל הצעיר" ב-1927, לאחר שהבריחו מהארץ את רוב "העליה המבוהלת", והראו למתעתדים לעלות מה צפוי להם; כותב "שתי תפיסות", האחת גרסה שיש לאפשר לכל יהודי לעלות לא"י ולהסתדר בעיקר בכוחות עצמו, והשניה להלן.

"...דרישתנו לעליה חפשית איננה יכולה אף פעם להתפרש כפשוטה. זאת דרישתנו הפוליטית, שענין סידור העליה, ארגונה וקביעת ה'קווטה' שלה יימסר לידי הסוכנות היהודית הבונה את הארץ, אבל חופש איננו אנרכיה, ואנחנו לא נוכל ולא נהיה רשאים אף פעם להשתמש בחופש זה במובנו הוולגרי. אנחנו נצטרך אולי יותר מן הממשלה להקפיד על העליה שלא תהיה חופשית, מידת הדין וההיגיון הישובי יצטרכו תמיד להתגבר אצלנו בנדון זה על מידת הרחמים. א"י איננה יכולה לע"ע לשמש מפלט לסחופי-גורל סתם; ואם יעלו עתה, למשל, לארץ מאת אלף משפחות המוזגים שעומדות להישאר בלי פרנסה בפולין, עם האספירציות שלהן ועם הרגלי חייהן, הרי לא נוסיף ע"י כך שום דבר לבניינה של הארץ, כי אם נחריב אותה ונחריב גם את תקוותנו לבנות אותה פעם... העליה צריכה להיות באמת לפי 'כוח הקליטה הכלכלי של הארץ' ושל מפעלינו הכלכליים בה, המכוונות להגדלת כוח הקליטה הזה ולא שאחרים יקבעו אותו בשבילנו."  (''מבחר כתבי יצחק לופבן", עמ' 25) (מ. גבאי, "אוליגרכי פשיסטי", עמ' 215)

נלחמו בהרצל שביקש להציל את מיליוני יהודי המזרח הרוסי, ש"הברירה שעמדה לפניהם זה הגירה או מוות", "חובבי ציון" האנטי-ציונים, התעקשו על ארץ ישראל, שכבר הייתה בשליטתם. וכעת, לאחר שביססו את שלטונם, טוענים, שהיהודי המזרח הדוויים האלה יחריבו הארץ

 

תובעים רגולציה חמורה של העליה

 

"... אנו צריכים בעתיד להכיר עוד יותר את הניגוד הקיים בין מטרותינו ושאיפותינו המדיניות ובין אפשרויותינו בתחום ההתישבות. - כי כל עולה עלול בכלל להקלט כאן מבחינת הכשרתו וכשרון העבודה הכללי שלו. על יסוד כל זה הכרחי הדבר שנתבע רגולציה פנימית חמורה יותר של העליה".    (כתבי ח. ארלוזורוב, כרך ב', עמ' 46) (מ. גבאי, "אוליגרכי פשיסטי", עמ' 216)

11.6.1927 -  ויצמן - באולם קרנג'י בניו-יורק בתשובה לד"ר פריטש;

 

יחסי יהודים ערבים בא"י אידיליה

 

"... בשנת 1920 החזיקה הממשלה האנגלית בארץ מחנה ואפרט צבאי שעלו לה 20-15 מיליון דולר. עתה אחרי שש שנים, נמצאים בכל הארץ 250 אנשי צבא ומשטרה יהודית ערבית, וההוצאות כמיליון דולר. וגם במחנה קטן זה לא השתמשו במשך כל השנים האלה אלא פעם אחת במקרה של התנפלות ערבית על ערבים בעבר הירדן. במשך שש השנים האחרונות לא קרה שום מקרה של התנפלות מצד חלק אחד של תושבים על השני - זהו מצב בטחון שקשה למצוא דוגמתו בארצות אירופה ולפעמים גם באמריקה... (חיים ויצמן "דברים", ב', עמ' 407) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 227)

וכאשר מצבה של ממשלת הצ'רטר ה"ציונית" בשפל, וכמות הנשק האדירה שהצטברה במחסני ה'הגנה', ביקשה מוצא. אז מארגנים את פרובוקצית "פרעות תרפ"ט", שעל-פי בן-גוריון היו אלה הרוויזיוניסטים ש"ערכו אספה בכותל, נאמו והניפו דגל, ובדרכם חזרה צעקו הכותל כתלנו בוז לממשלה". (אוליגרכי, עמ' 254-252; 298-292) אך התנגדותו של בן-צבי יו"ר "הועד הלאומי", לחתום על הצהרה הקוראת לשמירת הסטאטוס-קוו, הופכת את הנהגת ה"ציונים" בארץ, לשותפים בהפקת "פרעות תרפ"ט". (אוליגרכי, עמ' 295)

 

מן הנילוס ועד הפרת

ארץ גדולה מחכה! מחכה!

 

"מן הנילוס ועד נהר פרת משתרעת ארץ גדולה, שיכולה לקלוט מיליוני בני אדם. היא מחכה לאנשים המסורים לה והמשתוקקים לבוא ולבנותה. ואם אומרים שעם איגואיסטי אנו, הם שוכחים שכך הם כל העמים. ובכלל - מי שם את האנשים האלה לשופטים עלינו וליועצים לנו באיזה ארץ נבחר? (חיים ויצמן "דברים", כרך ב', עמ' 308)  (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 227)

חיים וויצמן מדבר על עם אגואיסטי, אך ה"ציונים" לא היו עם אלא מנהיגיהם-רבניהם-מדכאיהם של מיליוני יהודי המזרח הרוסי, והם מנעו יציאתם,  משעה שקיבלו את ההבטחה של אוליפנט, שעם שינוי מצב המדיני של האימפריה העות'מנית יקבלו את פלסטין והארצות הסמוכות. שלטון קהל-"חובבי-ציון" הוליך שולל את הרצל, עם "תכנית באזל", כאשר הם שולטים בארץ ומונעים אפשרת קיום ממי שאינו נמנה על מחנם. וכך במשך עשרות שנים. עד שסידרו להם את שבירת החרם היהודי נגד סחורות גרמניה. ובמשך 7-6 שנים הוצעו טריטוריות נרחבות לקליטתם. אך ההצעה היותר נדיבה, הייתה זו של הפלסטינים וארצות ערב מ-19.12.1937, לאפשר כניסת 100.000 מיהודי אירופה לשנה לארץ, ולפתוח את שערי ארצות ערב בפניהם, בהסכם. שהיה מייתר את התרחשות השואה, אך ההנהלה ה"ציונית" בהנהגת בן-גוריון, רצתה מדינה תמורת חייהם, והם הכניסו את הטלר לאטרף, להשמיד השמיד.

 

"רופין: עם יהודי - רוסים דוברי אידיש"

 

בקונגרס "ארץ-ישראל העובדת" 27.9.1930, ברלין: "רופין: עם יהודי - רוסים דוברי אידיש"; הד"ר רופין מרצה על המבנה הסוציאלי של העם היהודי. שסיכומו: עם יהודי הם יהדות מזרח אירופה שיש להם שפה משותפת, אידיש, תלבושת משלהם ופרנסות משלהם, ובמשך המאה התשע-עשרה התקיים ניגוד ביניהם לבין היהודי המתבולל, ויש להם אפשרות להיות בארץ-ישראל אחוז הרבה יותר גדול מהישוב בכל ארץ אחרת... דברי המן אלה, להפקיע את פלסטין מיהודים משאר מדינות העולם נתקבלו במחיאות כפיים ממושכות ולוהטות. (בן-גוריון, "זכרונות, א', עמ' 440) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 250)

 

30.6.1931 - ד"ר חיים וייצמן בקונגרס הי"ז - בזל; "א"י עם ירדן - פתרון חלקי ל"זקני ציון"; "... סבורני, כי מראשית צריך היה להבין, שא"י, ואפילו יחד עם עבר-הירדן לא תוכל אף פעם לתת בשום תנאים שהם את הפתרון ה'כמותי' לשאלת היהודים... "וחשבנו כי ידיעת הדברים האלה תביא לבסוף לידי פתרון 'איכותי' של השאלה היהודית, ותאפשר לכל הפחות מוצא חלקי ללחץ הגדול שבו נתונים המוני היהודים באירופה המזרחית - זו הייתה תקות הדור הצעיר, שהיה נתון ללכת אחרי הסיכוי החדש שנגלה לו  בא"י. נדמה לי כי בצדק היו הציונים רשאים לצפות להתפתחות כזו של הדברים על סמך הצהרת בלפור והמנדט לפני 1922".            (ח. וויצמן, "דברים", תרצ"ז, כרך ג', עמ' 615) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 251)

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות