השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

תפקידם של הוורמכט והמשטרה  בהשמדת היהודים

 

"תפקידם של הוורמכט והמשטרה  בהשמדת היהודים -  ענישת המעורבים, והקריירה שלהם במשטרת מערב גרמניה אחרי המלחמה;

 

"בדוח של הפיקוד העליון של הארמייה ה-6 מאוגוסט 1941 צוין בין השאר: 'אירע שחיילים חופשיים הציעו בהתנדבות את עזרתם לשירות הביטחון בביצוע המתות, צפו באירועים שכאלה ואף צילמו בהם. בעניין זה פקד המפקד העליון של הארמייה:(וילי דרזן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ד, תשנ"ד, עמ' 216-15)

 

"אסורה בתכלית האיסור השתתפותם של חיילי הצבא כצופים או משתתפים פעילים בהמתות בלי פקודה ממפקדם הצבאי. צילומים של המתות, במידה שנעשו, על הממונה על המשמעת להחרים ולהשמיד. יש לאסור על צילומים אלו בעתיד. חיילים שיפעלו בניגוד להוראה זו ייענשו בגין חוסר משמעת...

 

"דווקא הנהגת הצבא היא שגרמה לחריגות אלו בגישתה ובפקודותיה. הגנרל אוברסט הרמן הוט למשל הורה ב-17 בנובמבר 1941:

"יש לחסל בלי רחם כל ניצוץ של התנגדות סבילה ופעילה וכל התארגנות יהודית-בולשביסטית של מסיתים. הנחיצות בצעדים חריפים נגד יסודות זרים צריכה להיות מובנת בייחוד לחיילים. חוגים אלו הם משענתו הרוחנית של הבולשביזם. נושאי ארגוני המרצחים שלו ותומכי הפרטיזנים. זהו אותו זן של יהודים שהזיק כל-כך למולדתנו בפעילותו ובשנאתו לתרבות ולעם... חיסולם הוא צו ההישרדות

 

"זאת ועוד, על פי ה'צו בעניין השיפוט הצבאי' לא היה הכרח להעניש חיילי צבא על פשעים נגד אוכלוסייה אזרחית עוינת. במקרים מסוימים, למשל לצורך שמירה על המשמעת, אפשר היה לנקוט צעדי ענישה או הליכים משפטיים.

"אבל גם כאשר התערבו בתי-המשפט הצבאיים בנעשה לא הגיעו הדברים לידי ענישה אמיתית. כך אירע בפרשת רב-סרן ב', אשר בשנת 1942 דקר למוות בכידון רובהו והכה למוות באת חפירה שבויי מלחמה רוסים שזה עתה נכנעו, ובהם גם שבויה אחת (אין מדובר ביהודים). הקצין נשפט בבית-משפט צבאי על הריגת ארבעה שבויים וכן על סירוב פקודה בשדה הקרב, וקיבל עונש כולל של שתי שנות מאסר. אבל הטלר, במסגרת תפקידו כסמכות השיפוטית הצבאית העליונה, ביטל את עונשו של החייל  וביטל את ההליך המשפטי כולו. בשל טענת החייל שלהבנתו על החייל בחזית לחוש 'יצר הרג'. הטלר אמר: 'אין להאשים אנשים בעלי טבע סוער על סירובם לנהוג באנושיות כלפי מי שהם רואים בהם אויבים בנפש בולשביסטים במאבק הגורלי נגד העם הגרמני.'

"גם בתי-משפט של הס"ס ושל המשטרה התערבו רק לעתים רחוקות ושפטו חיילים על יוזמות עצמאיות לחיסול יהודים.

"אחד המקרים המועטים האלה יתואר להלן: קצין ס"ס לשעבר, אונטרשטורמפירר מקס טויבנר, מפקד יחידת תחזוקה באוקראינה הרג יהודים מתוך שנאת יהודים לשמה בסיוע פיקודיו ובלא פקודה, ובהם גם ילדים, שאותם רצח בהזדמנויות שונות באמצעים סדיסטיים. בית-המשפט של הס"ס והמשטרה שפט אותו על כישלון במילוי תפקידו, שהתבטא בהתנהגות בלתי הולמת של פיקודיו, וכן על אי-ציות והריגת אדם אחד (אוקראיני לא יהודי), וגזר עליו עשר שנות מאסר והדחה מן  הס"ס. בגזר-הדין נכתב: 'על הפעולות נגד היהודים כשהן לעצמן אין להעניש את הנאשם. יש לחסל את היהודים, ואין להצטער על אף יהודי שחוסל.' מקס טויבנר קיבל חנינה מהטלר וזכה ב-14 ימי חופשה בתוספת ימי הנסיעה.

"בית המשפט של הס"ס והמשטרה הפסיק את ההליך המשפטי נגד פיקודיו של טויבנר, שסייעו לו במעשיו, בטענה של 'אשמה זניחה', אף-על-פי שעל אחד הנאשמים אמר בית-הדין: 'ס"ס אונטרשארפירר ואלטר מילר התבלט בהמתת היהודים בירייה; הוא היה חוטף ילדים יהודים קטנים מזרועות אמותיהם, מחזיקם באוויר בידו השמאלית ויורה בהם באקדחו בידו הימנית.'

"בשנות ה-60 נעשה ניסיון להעמיד את טויבנר למשפט על רצח, אבל גם זה נכשל. בית-המשפט המחוזי של ממינגן וכן בית-המשפט המחוזי הגבוה של מינכן דחו את פתיחת ההליך המרכזי, בטענה כי הליך שכזה יעמוד בסתירה לפסק-הדין של בית-משפט של המשטרה ושל הס"ס. לא הועילו טענותיה של הרשות המרכזית כי הנאשם לא הועמד למשפט ולא נשפט כלל על רצח יהודים על-ידי בית-המשפט של המשטרה ושל הס"ס. בית המשפט הגבוה לצדק נטה בהחלטתו במאי 1972 לקבל את עמדת הסמכויות המשפטיות הקודמות. (וילי דרזן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ד, תשנ"ד, עמ' 218-17)

 

"בהליכים המשפטיים מאז תום המלחמה מרבים להדגיש כי הנאשמים חששו לחייהם, ולכן לא סירבו לפקודה להרוג יהודים.

"מכול מפעילי מחנה ההשמדה בלז'ץ, שבו הושמדו בגז לפחות 300.000 בני אדם, נשפט במינכן רק אדם אחד לתקופה של ארבע וחצי שנות מאסר על סיוע לרצח. פתיחת הליך משפטי נגד שאר חיילי הס"ס נדחה בטענה כי אמנם סייעו הנאשמים ברצח 90.000 עד 450.000 בני אדם, אבל 'אי אפשר לטעון שהם אשמים.' הנאשמים 'פעלו מתוך ידיעה שהם נמצאים במצב חסר מוצא, ואינם יכולים לעשות דבר אלא לציית להוראות הניתנות להם.'

"האמת היא שלא ידוע לנו עד כה אפילו על אחד המשתתפים בטבח יהודים, אשר נשפט והוצא להורג או נורה בלי משפט משום שסירב להמית יהודים  בירייה או להוביל לתאי הגזים. הרשות המרכזית של משרדי המשפטים בלודוויגסבורג בחנה את כל מקרה סירוב הפקודה שבאוסף בלודוויגסבורג להתנהגות מתוך כורח. להקלתם נוכחו החוקרים לדעת שהיו רבים, יחסית שסירבו לירות בגברים, נשים וילדים חפים מפשע. לכל היותר נזפו בהם.

"כך למשל, דיווח השוטר שרודר במשפט נגד אנשי גדוד המשטרה 322: 'לעתים סירבו אנשים להשתתף בהמתה ביריות. כמה פעמים הייתי אני ביניהם. המפקדים לא פגעו לרעה לא בי ולא בסרבני פקודה אחרים. פשוט הוצבנו ביחידה אחרת. כלומר לא איימו עלינו בעונשים ובוודאי לא בהמתה בירייה.'

"איש אינזצקומנדו סטאלינו סיפר על ההוראות שניתנו לפני היציאה למשימות חיסול יהודים: 'נאמר לנו שאנו רשאים לסרב להשתתף במשימות מיוחדות בלי חשש מתוצאות נלוות.'

"שוטר במילואים אחד נדרש בסוף ספטמבר או בתחילת אוקטובר 1941 להשתתף בהסגר במסגרת פעולה נגד יהודים בוויניצה. הוא פנה עם כמה מחבריו אל הסמל הראשון וביקש לשחררו מפעולה זו. 'הסמל הראשון פלט אמנם הערה קנטרנית בנוגע לבקשה, אבל הרשה לי שלא להשתתף בפעילות. בתמורה לכך הייתי צריך לשמור שמירה נוספת. מובן שקיבלתי את התחליף ברצון, ולא נגרמו לי בשל כך נזקים מאוחר יותר.'

"שוטר מילואים אחר נשלח להשתתף בהמתת יהודים בפברואר-מרס 1942 בקרבת וולקוביץ. הוא פנה אל הממונה עליו וביקשו לשחרר אותו מן הפעולה, מכיוון שאינו מסוגל לירות באנשים חסרי מגן. '...אהרנס כינה אותי בין השאר פחדן עלוב וכדומה. הוא האשים אותי בהתנהגות לא חיילית ועוד... כדי להקשיח אותי ציווה עלי להתייצב בעמדה סמוכה לבור (לקבר ההמוני). נגד פקודה זו לא פעלתי עוד...'

"איש ס"ס בדרגת האופטשארפירר, ששירת בבסיס המשני גורליצה של מפקדת משטרת המחוז יאסלו, סיפר כי בקרב השוטרים היה ידוע שאין איש מחויב להשתתף בהמתה בירייה אם הדבר מנוגד למצפונו.

 

"משום כך היו סירובי הפקודה חריגים. שוטר המילואים הרמן הוט ציין בעדותו, שנזכרה קודם, כי רק בתחילה היה צורך לקבוע מי ישתתף בהמתות: 'בהמשך, לאחר שהתרגלו האנשים למרחצי-הדמים, נמצאו די מתנדבים...'

"אופיינית אולי היא עדותו של אחד מאנשי משמר הגבול בנוי-סאנדץ, (במחוז קרקוב. גנרל גוברנמנט) 'אנשי משמר הגבול היו נכונים, מלבד כמה יוצאים מן הכלל, להשתתף ברצון בהמתת יהודים בירייה. זו הייתה להם חגיגה!... איש מהם לא נעדר. אני שב ומדגיש שהיום מצטיירת תמונה מטעה, אם סבורים שאת האקציות נגד יהודים עשו בכפייה ולא מתוך התנדבות. השנאה ליהודים הייתה רבה, זו הייתה נקמה, ואנשים רצו כסף וזהב. אל לנו להונות את עצמנו - היה מה להרוויח באקציות נגד יהודים.'  (וילי דרזן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ד, תשנ"ד, עמ' 220-19)

 

"מפקד איינזצקומנדו 5 ביקש לטענתו להשתחרר מתפקידו, ולכן נשלח למקום שירותו הקודם בברלין. והוא ממשיך ואומר: 'אני עצמי לא נפגעתי בשום צורה שהיא בעקבות בקשתי... לא ידועים לי מקרים שבהם נהגו חיילים ומפקדים באיינזצקומנדו כמוני. אני מאמין שהעניינים ברוסיה לא היו מתפתחים כפי שהתפתחו אם היו אנשים ומפקדים באיינזצקומנדו נוהגים כפי שנהגתי אני. אני מאמין כי העניינים ברוסיה לא היו מתפתחים כך, אם מפקדים של האיינזצקומנדו ויחידות איינזץ היו מכריזים שאינם מסוגלים לנהל  את החיסול. אינני יכול... לפטור מאשמה את מפקדי הצבא, שהחיסול  בוצע, לפי מיטב ידיעתי, בחסותם ובידיעתם המלאה. למיטב ידיעתי עדיין אפשר היה לעצור את כדור השלג, לו היה איזה פילדמרשל או מפקד אחד הקורפוסים מתערב בנעשה...'

"מובן שדבריו של מפקד האיינזצקומנדו הזה אינם אלא השערה. אף-על-פי-כן אפשר להסכים עמו. לו היו מפקדי האיינזצגרופן והאיינזצקומנדו וכן הפיקוד הצבאי הבכיר מתנגדים בתוקף ובהתמדה להשמדת היהודים לא היה אפשר להוציא לפועל את הירי ההמוני בגברים, נשים וילדים. הוכחה לכך היא למשל גורלה של 'פקודת הקומיסרים' של מפקדת הצבא העליונה מ-6 ביוני 1941, שלפיה יש לירות בקומיסרים פוליטיים באופן שלא יעורר תשומת-לב בעקבות מחאות רבות בחוגי הצבא בוטלה פקודה זו לזמן מה במאי 1942 ולא הוחזרה לתקפה.

"הקושי הרב בהעמדת פושעים נאצים לדין אחרי המלחמה נבע לא רק מסוגיית הכורח. בסך הכול עברו דרך מערכת המשפט הגרמנית עד שנת 1992 - 6.487 פושעים באשמת רצח, סיוע לרצח, הריגה, פגיעה בגוף שתוצאותיה מוות ושלילת חופש שתוצאתה מוות. מלבד רצח ושותפות ברצח חל חוק ההתיישנות על כל הסעיפים האחרים. רוב הנאשמים (6.197) נידונו לעונשי מאסר, 163 מהם נידונו למאסר עולם.

"ההרשעות האלה הן תוצאת חקירותיו של תובע המדינה נגד 100.000 חשודים. כמה תביעות בוטלו מכל מיני סיבות, כמה חשודים או נאשמים נספו במלחמה או שהם נעדרים או נחשבים מתים. שיעור גבוה מהם נחשבו, מסיבות מחלה או גיל, בלתי כשירים לעמוד למשפט. במקרים אחרים התברר כי החשודים כבר היו מעורבים בהליכים משפטיים של בעלות-הברית, ולפי הסכם העברת הסמכויות ממאי 1955 אין הם יכולים להיקרא למשפט על-ידי הרשויות הגרמניות. אחרים לא נמצאו למרות חקירה מסועפת שהתנהלה נגדם ולא הובאו למשפט, מכיוון שאפשר היה לשער שאין הם שוהים בשטחה של גרמניה. אגב, בשל חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים שמועדו הולך וקרב, הזדרז תובע המדינה והרחיב ככל האפשר את מעגל הנתבעים, וכלל בו את כל חיילי היחידות שהשתתפו בפשעי הנאצים. ההליכים נגד אלה שלא היה אפשר להוכיח את אשמתם הופסקו אחר-כך בזה אחר זה.

"הטיפול המשפטי נכשל פעמים רבות בשל השינוי בחוק מספר 50 סעיף 2 בספר החוקים של המשפט הפלילי, שנכנס לתקפו ב-1 באוקטובר 1968, לאחר התיקון יכול אדם להיענש על פעילות מסייעת למעשי רצח בימי הנאצים רק אם סייע מתוך מניעים שפלים - למשל שנאה גזענית -  או אם היה מודע לאכזריות והנואלות שבתוצאות מעשיו. התיקון הזה מונע כמעט כל אפשרות למצות את הדין עם מי שמכונים 'פושעי שולחן הכתיבה' ומקשה לאין שיעור על העמדתם של פושעים נאציים למשפט.

"זאת ועוד, ככל שהזמן חולף גדל הקושי במציאת ההוכחות. מסמכים מרשיעים אין למצוא אלא מעטים, מכיוון שהושמדו לפני תום המלחמה, וכמעט אין נאשמים המודים באשמה. לעתים קרובות מתברר שעדים מתוך החוגים המקורבים לנאשמים אינם אמינים, מכיוון שאין להוציא מכלל אפשרות שגם העדים עצמם אשמים, או, כפי שלפעמים מוכח מאוחר יותר, העדים משתדלים לקשור קשר עם הארגונים המתאימים וזה עם זה כדי לתאם עדויות. עדים רבים נפטרו, ועדויות רבות של הקורבנות אין בהן די להוכיח אשמתו של חשוד, מכיוון שזיכרונם של העדים לוקה בחסר. יותר ויותר עדים מקרב הקורבנות נואשו ואי אפשר עוד לשכנעם למסור עדות. ואף-על-פי-כן מתקיימים שוב ושוב הליכים -  כמו המשפט שנערך בשנה שעברה בשטוטגרט נגד ס"ס אוברשארפירר לשעבר יוזף שוואמברגר על רצח יהודים במחנות רוזוואדוב ומיילץ וכן בגטו פשמישל שבאזור קרקוב -  ובהם מצליחים רבים מן העדים מקרב הקורבנות למסור עדות מדויקת להפליא, גם בעצם הימים האלה.

"מאותן  סיבות נדירים המשפטים שבהם מגיעים לכלל פסיקה נגד הנאשמים. חוץ מזה עונשים רבים אינם הולמים את חומרת העברות, יש להכיר שרבים מאותם בתי-משפט אינם מיומנים במה שנוגע לפשעי נאצים. ובייחוד בעונשים הנגזרים מתגלים לעתים קרובות שיקולים מוטעים.  (וילי דרזן, "קובץ מחקרים", יד ושם,  כ"ד, תשנ"ד, עמ' 222-21)

 

"לדוגמה כאשר מדובר בחברות בס"ס, בשירות הביטחון וביחידות המשטרה, נוהגים לראות נסיבות  מקלות בנעורים, ברקעם הפשוט של הנאשמים ובחשיפתם לתעמולה תמידית ולחינוך לציות מוחלט.

"במקרים אחרים עלתה מאותן סיבות הטענה, כי לנאשמים חסרה 'תודעת אי-החוקיות' של מעשיהם. כאשר זוכה ב-1974 רופא שעסק ב'המתת-חסד' בטענה שלא הכיר באי-חוקיות מעשיו, הגדיר זאת 'אחת ההחלטות המזעזעות שהחליטו אי-פעם שופטים גרמנים'. קבוצת בני-אדם ידועי-שם מחתה על כך במכתב גלוי לגוסטאב היינמן, שהיה באותה עת נשיא גרמניה. במכתב נאמר בין השאר: 'גזר-הדין מביא את מדינתנו שוב לכלל אותה בושה של שותפות עם רוצחים.' על המכתב חתמו יוזף בויס, היינריך בל, זיגפריד לנץ, מרטין ואלזר, נורברט בלום, אולריך ויקרט ואחרים.

"לעתים קרובות יחסית נעשה במשפטי נאצים שימוש בסעיף 47 בספר העונשים הצבאי ולפיו נענשו מסייעים לרצח מפאת מזעריות אשמתם. לדוגמה, בהליך משפטי נגד אנשי איינזצקומנדו 5 של איינזצגרופה C על השתתפותם בהמתה בירייה על-ידי קראשצ'ה, זוכה באוגוסט 1966 סמל-ראשון במשטרה הפלילית בברלין וקצין ס"ס לשעבר בדרגת אוברשטורמפירר, קורט ס'. בבית-המשפט בדיסלדורף, משום שלמרות השתתפותו בהמתה, כלומר בהריגה וברצח, לפי חוק 47 סעיף 1 פסקה 2 שבספר הדינים הצבאי, אי-אפשר להוכיח כי אכן פעל מתוך ידיעה ברורה של אופיין הנפשע של הפקודות.

"בפרשה אחת של חמישה חיילי צבא (משטרת שדה חשאית 647), שתגברו בסוף סתיו 1941 את יחידת החיסול של שירותי הביטחון בהשמדת יהודים בקרים, החליט תובע המדינה של מינכן בהסכמת בית-המשפט בנובמבר 1972 להימנע מתביעה בשל פחיתות האשמה. אחד הנאשמים תיאר את מה שאירע: 'מקצת הקורבנות נפלו ישר לתוך הבור, ואילו אחרים נותרו שרועים בשוליו... הילדים עמדו בין המבוגרים והומתו ממש כמותם. איני יכול למסור פרטים על מספר היהודים שנורו באותה פעולה... על כל פנים ההוצאה להורג נמשכה בלי הפסקה כל אותו היום, כמו בסרט נע.' התביעה הציגה התנהגות זו כסיוע לרצח, ואף שיערה שאילו היו הנאשמים מסרבים לאותה פקודה לא היו נשפטים למוות על-ידי בית-המשפט הצבאי, ולא היה עליהם לחשוש שמא יפעל נגדם שירות הביטחון. אבל התביעה אינה מכחישה שהם שיתפו פעולה רק 'משום שקיבלו פקודה.' אגב, לכולם הייתה רמת השכלה נמוכה והם הוצבו רק לפעולות פשוטות.

"לעתים רחוקות בלבד השתמש חבר השופטים לשם הקלה בעונש, בטיעון כי לולא השתתפו הנאשמים ברצח, היו נמצאים אחרים למילוי אותן משימות.

"בכמה פסקי-דין אפשר לקרוא, כי הצורך בכפרה על מעשי-הרצח אינו גדול עוד כשהיה, משום שאחרי למעלה  מעשרים, שלושים או ארבעים שנה, פרש הזמן בחסדו מעטה של שכחה על סבלם של הקורבנות וקרוביהם. במקרים אלו נמנע בית-המשפט, בניגוד לחובתו, לברר מה מספר הקורבנות שעדיין נזקקים לטיפולים נפשיים, וכמה מהם עודם נחרדים משנתם בשל הזיכרונות מאותה תקופה נוראה של השואה.

"המשפט נגד אנשי גדוד המשטרה 322 יכול לשמש דוגמה לקשיים בחקירת פשעי הנאצים. הם הואשמו ברצח כ-11.000 בני-אדם, מהם למעלה מ-9.000 גברים, נשים וילדים יהודים, בתקופה שבין יולי לאוקטובר 1941 בביאליסטוק, ביאלוביץ', מינסק, באראנוביץ' ומוגילוב. רבים מהנאשמים שבו אחר-כך לשרת במשטרה. אחדים מהם עשו חיל במקצועם, ואחד מן הנאשמים העיקריים אף נעשה אחרי המלחמה קצין במשטרה וראש מחלקת כוח-אדם במשטרת דרום-באדן.

"סמל-ראשון אחד במשטרה סירב למסור עדות משום שהממונה עליו הניא אותו מכך. הממונה עצמו היה מפקד מחלקה באותו גדוד והיה אף הוא אחד הנאשמים במשפט. החוקרים מצוות החקירה המיוחד בלודוויגסבורג של המשטרה הפלילית המחוזית בשטוטגרט זכו במהלך החקירה בתחנות המשטרה וברשויות החקירה הממלכתיות ליחס עוין מחבריהם לעבודה, ואלה טענו שהחוקרים משמיצים את כור מחצבתם ברבים. הנאשם העיקרי הציג חוות דעת רפואית, שלפיה בריאותו אינה מאפשרת להעמידו למשפט (הוא נפטר 15 שנים מאוחר יותר, בנובמבר 1978. האחרים הועמדו לדין ונמצאו זכאים על ידי בית-המשפט בפרייבורג, בדרך-כלל בטענה שלא יכלו לסרב בלי לסכן את גופם וחייהם. תובע המדינה ערער על פסק-הדין אך ערעורו נדחה בבית-הדין הגבוה לצדק בינואר 1964. (וילי דרזן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ד, תשנ"ד, עמ' 224-23)

 

"לימים התגלה יומן המלחמה של היחידה, ובו דוחות חוזרים ונשנים על המתת יהודים. ב-3 באוקטובר 1941 למשל, המיתה היחידה 'ביום סתיו יפה ושטוף שמש, במזג-אוויר נעים' מחוץ למוגילוב, לא רחוק מוואלדלאגרס 2.008 גברים ונשים יהודים בסך הכול. אחר פעילות זו נערכו שוב ושוב ערבי חברותא נינוחה מלווים בשתיית בירה, לדברי הפיקוד 'כדי למחוק את רושמו של היום בסיוע אחוות לוחמים.'

 

"לאחר שנמצא יומן המלחמה הועבר הטיפול בעניין מן הרשות המרכזית של משרדי המשפטים אל התביעה בדארמשטאדט. התביעה הורחבה נגד עשרים חיילים אחרים בגדוד, שמקצתם הצטרפו אחרי המלחמה לשורות המשטרה, ובמשפט הקודם בפרייבורג הובאו כעדים בלבד. אך גם בדארמשטאדט לא הגיעו הדברים לידי הרשעתם של הנאשמים. לאחר פתיחת החקירה המשפטית המוקדמת בשנת 1966 פטר בית-המשפט המחוזי בדארמישטאדט את מרבית הנאשמים מהמשך התהליך, וזאת על בסיס פנייה להכרה 'מצב של כורח', שהגיש תובע המדינה לבית-המשפט.

"הכרה במצב כורח מדומה או סובייקטיבי יכולה להתקבל באופן חריג על-ידי בית-המשפט, אם אי-אפשר להפריך את טענת הנאשם, כי ציית לפקודת הרצח אך ורק מתוך חרדה לחייו, לאחר שמפקדו איים עליו או מפאת הבנה מוטעית של המצב. בתי-המשפט שבו והדגישו, כי בכל מקרה ומקרה היה על המשתתפים לעשות כל מה שבאפשרותם, כדי להיחלץ מן המצב שנקלעו אליו (בקשות העברה, אישורי מחלה וכדומה). על כל פנים אין השתתפות שמקורה כניעה יכולה להיחשב מצב של כורח.

"בית-המשפט בדארמשטאדט הכיר במצב של כורח לעשרים נאשמים מגדוד המשטרה 322 בטענה הפורמלית, שאף הממונים עליהם זוכו על-ידי בית-המשפט בפרייבורג, ב-1963, מכיוון שפעלו מתוך מצב חירום, כפי שאישר גם בית-המשפט הגבוה לצדק. מה שתקף לממונים חייב להיות תקף גם לנתונים למרותם. לא הייתה באותו הקשר התעמתות עם המצב האישי שכל נאשם היה נתון בו ועם התנהגותם האישית של הנאשמים באקציות, כפי שמתחייב כשמדובר במצב של כורח.

"ברבים מן ההליכים הפליליים נגד הנאצים והמשפטים נגד אנשי יחידות המשטרה הוכח, כי רבים מאלה שהשתתפו בהמתה חזרו אחרי המלחמה לעבוד בשירות המשטרה, ולעתים קרובות אף עשו שם חיל והתקדמו בסולם הדרגות.

"איש איינזצקומנדו 5, קרל היינריך פרידריך, נשפט בדיסלדורף ב-1966 לשבע שנות מאסר בשל חלקו בהרג יהודים בברית-המועצות. בעקבות ערעורו נסגר ההליך בטענה אי-כשירות לעמוד לדין. בתום המלחמה, במסגרת הליך הדה-נאציפיקציה, נוקה הנאשם מאשמה, וזכה להתמנות ב-1954 לסמל-ראשון במשטרה הפלילית במעמד פקיד מדינה במשטרה הפלילית.         (וילי דרזן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ד, תשנ"ד, עמ' 226-25)

 

"דוגמה לפרשה שערורייתית של קריירה שלאחר המלחמה אפשר לראות בהליך המשפטי נגד פקד המשטרה הפלילית לשעבר ואונטרשטורמפירר ס"ס גאורג הויזנר, שהשתתף במבצעי רצח המוני של יהודים במסגרת תפקידי מפקד יחידה של משטרת הביטחון ושירות הביטחון במינסק מסוף יוני 1941 עד סתיו 1943.

"הויזנר נשפט ב-1963 בקובלנץ לחמש-עשרה שנות מאסר. אחרי המלחמה עשה לו קריירה למופת במשטרה, ובינואר 1958 התמנה לסגן ניצב במשטרה הפלילית וראש המשטרה הפלילית הארצית של ריינלאנדפאלץ בקובלנץ.. בתחילת 1941 נשא הויזנר בחוגים פרטיים ומקצועיים את התואר דוקטור למשפטים, אף-על-פי שמעולם לא הגיש עבודת דוקטורט. נאשם אחר שנשפט עם הויזנר, אונטרשטורמפירר ס"ס ופקד המשטרה הפלילית לשעבר יוהאנס פ', שנידון בקובלנץ לארבע וחצי שנות מאסר, חזר אף הוא לשורות המשטרה ב-1960, אבל הגיע 'רק' לדרגת סמל ראשון. יוהאנס פ' סווג במסגרת הדה-נאציפיקציה בדצמבר 1948 כבעל אשמה פתוחה.

"אנשי המשטרה המוזכרים כאן אינם אלא דוגמה להמוני שותפים לרצח, ששבו למקצועם אחרי המלחמה ועשו חיל במדע, בתעשייה, בכלכלה, במערכת המשפט ובשירות המדינה. כל אלה היו לחלק מן ההיסטוריה שלנו. היסטוריה שאיתה עלינו להתמודד ואת מוראותיה אל לנו להדחיק ולהשכיח, אם אכן ברצוננו לגבור עליה. שר המשפטים לשעבר, האנס אנגלהארד, ציטט את תאודור ליט בהקדמה לספר שראה אור ב-1984, 'משפט בגרמניה הנאצית', ודבריו כוחם יפה לא רק למערכת המשפט, אלא להקשר הכולל של העבר הנאצי: 'לא המבט החומק אלא המבט שמשירים הוא המשחרר את הנפש.' אחרי תבוסתה של גרמניה לא רבים נהגו כך, ולכן הצליחו רבים מן  השותפים בהשמדה להשתלב במדינה החדשה כאזרחים מכובדים. לקורבנות הייתה כאן השפלה נוספת.    (וילי דרזן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ד, תשנ"ד, עמ' 226-25)

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות