השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

ההנהגה העצמית בטרזין (טרזיינשטאדט)

 

שאיפתם של הציונים הייתה שהנוער, העתיד של העם היהודי, יינצל וכל הפעולה צריכה הייתה לשרת את המטרה הזאת: להתגבר על תקופת המצוקה הפיסית והרוחנית בצורה טובה ומכובדת ככל האפשר'...

[על פי התיעוד, זה פעל כאשר מדובר היה ב"חלוצים" ממזרח אירופה, אך לא ב"חלוצים" מאשכנז, שהופקרו על ידי מנהיגי ה"ציונים"]

 

"בשולי ההיסטוריוגראפיה

"במפת מחנות הריכוז של הרייך השלישי נועד מקום מיוחד במינו ל'גיטו למופת' - אחד מיני רבים מכינוייו המוסווים של טרזין.

"ממד חדש נוסף לקורותיו עם גילוי מסמך חשוב בשנת 1958, שחשף את נסיבות הקמתו ואת ייעודו הראשוני כמקום ריכוז (Sammelstelle). המדובר ברישום מדיון בין ראשי ה-אס.אס. שנתקיים ב-10 באוקטובר 1941 בארמון הראדצ'אני (HradEany) בפראג, בו הוכרע גורלם של 88,000 יהודי הפרוטקטוראט. במעמד זה, בו נטלו חלק היידריך, פראנק, ביהמה, אייכמאן וגינתר הוחלט, כי יוחל בריכוזם בטרזירנשטאדט בהקדם האפשרי, ומשם (לאחר שיופחת מספרם באופן ניכר!) יישלחו במועדים מתאימים לשטחי המזרח...  (לוויה רוטקירכן, "לאופיה הציוני של 'ההנהגה העצמית' בטרזין", יד ושם, 1976, כרך י"א, עמ' 45)

 

"עיר הרפאים טרזין, 'העיר שהפירר העניק במתנה ליהודים' - כשם הסרט התעמולתי שהופק על חיי הגטו בשלהי 1944 - נועדה עם היווסדה לשמש כניסיון 'ציוני' ננסי, 'מיקרו-אקספרימנט למדינה לעתיד לבוא'. ואומנם יש בכך אירוניה מאלפת שנציגי הצלב האדום הבינלאומי רשמו את דבריו של אייכמן מבלי שיעוררו חשש בלבם בעת ביקורם במחנה באביב 1945.

"והרי הקטע על מדינת היהודים הזעירה מדיווחו של ד"ר להנר (Lehner) :

"... הרעיון של שלטונות הרייך להקים את טרזיינשטאדט נבע מרצון ליצור קהיליה יהודית, המנוהלת בידי הנהגה עצמית, ומניסיון ננסי זה ללמוד על כינון מדינת היהודים לעתיד לבוא, על רצועת אדמה שתוקצב לה בתום המלחמה. מדינת היהודים הזעירה בטרזיינשטאדט הוקמה לפי עקרונות של משק שיתופי מושלם, שולטת בה צורה של קומוניזם אבירי, אשר בא לביטוי בולט במכלול המבנה החברתי...'

 

"דו"ח מחריד זה נכתב חודשים לאחר שחרור מחנה המוות אושוויץ, בו הושמדו מרבית אסירי טרזיינשטאדט. אין פלא אפוא, שמקומו נפקד מסדרת הפרסומים של ארגון הצלב האדום הבינלאומי על 'פעולות של רצון טוב' למען אסירי מחנות הריכוז, בתום מלחמת העולם השנייה.

"המוטיב הציוני היה אחת התחבולות במסכת המגוונת של מדיניות ההטעיה הנאצית. ברור, אפוא, כי נועדה משמעות רבה ומיוחדת במינה לכהונתו של יעקב אדלשטיין, מי שהיה מזכיר מפלגת פועלי ציון ומנהל המשרד הארץ-ישראלי בפראג, כיו"ר ראשון של 'מועצת הזקנים' (iltestenrat[), בה השתתפו עוזריו הקרובים מוותיקי הפעילים הציוניים בצ'כיה, כגון אוטו צוקר, פראנץ כאהן, ליאו יאנוביץ ואחרים. יתר על כן, גם יורשו של אדלשטיין, ד"ר פאול אפשטיין 'זקן היהודים' השני בטרזין, בא משורות הפעילים הציוניים בגרמניה ורק עם הריגתו בספטמבר 1944, כאשר נתמנה במקומו הרב ד"ר בנימין מורמלשטיין מווינה, איבדה ההנהגה הפנימית את צביונה הציוני-לאומי. בעוד שהנאצים התכוונו למעשה ל'עשיית רושם כלפי חוץ', כבש לו הרעיון מהלכים והשתרש במובן חיובי כאלטרנאטיבה ומטרה בפני עצמה במצב של נישול ובידוד, של העדר חופש מוחלט ותנאים ללא מוצא. הפעילות הציונית עוברת כחוט  השני בקורות המחנה והיא הטביעה את חותמה על עיצוב דמות החברה בראשית התהוותה והשפעתה המרבית הורגשה עד עצם חיסולה. (לוויה רוטקירכן, "לאופיה הציוני של 'ההנהגה העצמית' בטרזין", יד ושם, 1976, י"א, עמ' 46)

 

"מבין שפע הספרים שנתפרסמו על טרזין בשנים הראשונות אחרי המלחמה נציין את ספרו של פרופסור אמיל אוטיץ (מי ששימש ממונה על הספרייה Theresienstadt Konzentrationslager im Lebens des tPsYchologie שהופיע בגרמנית בווינה ב-1948ובצ'כית בפראג, שנה קודם לכן. בחיבורו המגובש הבהיר אספקטים של חיי הנפש במחנה ועמד על תרומתו של הזרם הציוני ועל החיוב בפעילותו למען הצלת הנוער: 'כל שאיפתם של הציונים הייתה שהנוער, העתיד של העם היהודי, יינצל וכל הפעולה צריכה הייתה לשרת את המטרה הזאת: להתגבר על תקופת המצוקה הפיסית והרוחנית בצורה טובה ומכובדת ככל האפשר'...

 

"המונוגראפיה הראשונה על טרזין נכתבה על-ידי זדנק לדרר, מניצולי הגטו, והתפרסמה בלונדון בשנת 1954, בשפה האנגלית בשם Ghetto Theresienstadt. בניגוד לעבודות שיצאו לאור מאז תום המלחמה מפרי עטם של מהברים-ניצולים, שרובם ככולם נכתבו בנימה אישית, סובייקטיבית, התבסס לדרר על חומר תיעודי, זיכרונות ונתונים סטאטיסטיים מגנזי ארכיון פראג ; לראשונה נתפרסמה בספרו טבלה של המשלוחים שהגיעו לטרזין לפי ארץ מוצאם, קרוב ל140,000- נפש. הספר מתאר את קורות המחנה מראשית הקמתו בסתיו 1941 על כל שלבי קיומו ועד שחרורו בידי הצבא האדום במאי 1945: המבנה החברתי, פעילות 'ההנהגה העצמית', 'מועצת הזקנים', חיי התרבות וחיי יום-יום, וזאת בצורה עניינית וללא יומרה להיות פוסק אחרון. (לוויה רוטקירכן, "לאופיה הציוני של 'ההנהגה העצמית' בטרזין", יד ושם, 1976, י"א, עמ' 49)

 

"במסגרת זו לא ניתן להעריך את עצם פעלם של חברי 'מועצת הזקנים' ואף לא את מפעלו של מי שעמד תחילה בראשם; לא כאן המקום להכריע לו היו הסיכויים להגשמת הקונצפציה של אדלשטיין ליצור ממחנה טרזין 'מקלט לילה', מפעל פרודוקטיבי וחיוני בעיני השלטונות למאמץ המלחמתי ועל-ידי כך להציל חלק מהאוכלוסייה ובעיקר את הנוער. תפיסה זאת, שתכליתה הצלה על-ידי עבודה, לא היתה נחלתו הבלעדית של אדלשטיין.  ידוע, כי מספר ראשי מועצות זקנים של שלזיה העילית, של גיטו לודז' ושל גיטו ביאליסטוק תרגמו את תוכנית הפרודוקטיביזאציה לשפת מעשה. הועלתה גם ההשערה שהיה קיים ביניהם מעין תיאום עמדות: הנחה זו מתבססת על העובדה, כי ראשי יודנראטים אחדים משטחי פולין הכבושה זומנו בשנים הראשונות של המלחמה ל'ועידות' שנתקיימו בלשכתו של אייכמאן בפראג ובברלין, בנוכחות נציגי האיחוד הארצי של יהודי גרמניה, של קהילות וינה נציגי קהילות פראג, בתוכם יעקב אדלשטיין. (לוויה רוטקירכן, "לאופיה הציוני של 'ההנהגה העצמית' בטרזין", יד ושם, 1976, י"א, עמ' 51)

 

"התיעוד שנמצא ברשותנו, שקטעים אחדים ממנו נביא להלן, יש בו כדי להפריך את הדעה הזאת ולהוכיח, כי אדלשטיין לא רומה על-ידי הנאצים, וזאת משום שלא נתן בהם אמון מלכתחילה. רצה הגורל שכבר בסתיו 1939, כאשר נתלווה למשלוח גברים יהודיים ממוראביה במסעם לניסקו, עת שהוטל עליו לארגן את הקמת המחנה ל'הסבה מקצועית' (Umschulungslager), פקדו אותו חוויות שזעזעוהו עד עומק לבו. התברר לו באופן חד-משמעי, כי מזימת הנאצים לחסל את יהדות אירופה. בהיותו בטרייסט, ב-12  לדצמבר 1939 (סמוך לשובו מניסקו), בעניין הגירתם של יהודי הפרוטקטוראט, כתב במכתב שנשלח לארץ-ישראל לאליהו דובקין :

 

"באשר למסעי למזרח בוודאי שמעת עליו. אני מאחל לעצמי שלא אהיה נאלץ עוד פעם לערוך טיול מסוג זה. עלי בהכרח להעיר את תשומת לבכם לכך שייתכן מאוד כי רבים מידידינו יצטרכו להתנסות במסע כזה אם לא תבוא במהרה עזרה מוחשית מכל הצדדים. יש לעשות את כל המאמצים להימנע מפני סכנה מעין זו. אנא, זכור את קריאתנו לעזרה ועשה הכל לעמוד לימיננו'. (לוויה רוטקירכן, "לאופיה הציוני של 'ההנהגה העצמית' בטרזין", יד ושם, 1976, י"א, עמ' 53)

 

"במסגרת שליחויותיו נזדמן לאדלשטיין לבקר בשנים 1941-1940 עוד פעמים נוספות בארצות שמחוץ לגבולות הפרוטקטוראט, הן באירופה החופשית (בג'נבה) והן במדינות כגון הונגריה, סלובאקיה, בברלין ובשנת 1941 שהה במשך חודשיים באמסטרדאם.

"בפברואר 1940, בעת שהותו בג'נבה, לשם בא להרצות בפני באי הכנס של פעילים ציוניים, נפגש עמו משה שרת (אז שרתוק). והרי הדברים שרשם שרת ביומנו ב-2 בפברואר :

"ביקרתי במשרדו של ליכטהיים ובלשכת הקונגרס היהודי. אצל ליכטהיים מצאתי את אדלשטיין מפראג וחרדתי לקראת הגבור האלמוני הזה, שהיה עד לזוועת לובלין וחזר ממנה בשלום, שיצא מהגיהנום לטרייסט וחזר לתוכו ועכשיו יצא שנית על מנת לחזור שנית. אשתו וילדיו (כך !) נשארו כבני תערובות, אך סבורני שגם אילו היה בגפו לא היה מפקיר את פראנץ כאהן ושאר חבריו.

"בדרך סיפר לי אדלשטיין קצת ממגילת הייסורים. יציאותיו לחו"ל משמשות מעין מוצא מן המיצר - הוא יוצא כאילו לברר אפשרויות הגירה ובינתיים עובר הזעם לשעה קלה. הם מוכרחים לפרנס את נוגשיהם בהבטחות - אחרת תכלה אליהם הרעה. צרה חדשה שנתרחשה עליהם בימים האלה היא דרישת הממונה על היהודים [אייכמן] שהציונים ישגרו משלחת לאמריקה, אשר תבוא בדברים עם ראשי היהודים שם ותשפיע עליהם שישלחו שליחים לגרמניה למשא ומתן עם הנאצים על 'הסדרת' ענייני היהודים בתוך הרייך. הנאצים מוכנים, כנראה, לסבב משלחת כזו בכחש ולהבטיח לה כל מיני ישועות ונחמות וכל כוונתם היא לנצל משלחת כזו לצרכי תעמולתם וליצור ע"י כך טריז נוסף נגד כניסת אמריקה למלחמה.

"מארוחת הצהרים אצל ליכטהיים חזרתי למלון לשכב קצת, אך מיד בא זילברשיין ואתו יחד נסענו לארמון וילסון לאסיפה שכונסה כדי לשמוע את הרצאתי על המצב בארץ והרצאת אדלשטיין על המצב בתופת הנאצית. התאספו כעשרים וחמשה איש ואישה - כל עסקני ג'נבה. נוכח גם סאלי מאיר, נשיא התאחדות הקהילות בשוויצריה, שנזדמן לג'נבה לרגל חתונה ובא לבוש מכלול. ליכטהיים ישב ראש, שני המרצים דברו גרמנית...

"... הרצאת אדלשטיין זעזעה במה שנאמר בה ובמה שנכבש בתוכה. גולל מחדש את פרשת לובלין ואם כי קראתי את תיאורו המפורט אשר ברלס הביאו ללונדון מטרייסט, נמיר כתב על פיו את מאמרו המצוין ב'טיימס', היו הדברים כחדשים. בת 1,500 איש הייתה השיירה אשר אדלשטיין נמנה עליה. הוצאו מהרכבת לשדה-בוץ ונצטוו להתחיל בבנין משכנות לעצמם - בלי חמרים ובלי מכשירים. בלילה הראשון התנפלו כנופיות פולניות על המחנה. נהרגו 21 יהודים. כשפנו בבוקר אל הממונים הנאצים, אמרו להם הללו: הרי אתם מקימים מדינה בא"י, כלום שם אין הורגים בכם ? אמרו: שם אנו מגינים על עצמנו. ענו להם: הגנו על עצמכם כאן. הצביעו על מודעה שהייתה תלויה על בנין התחנה - כי מי שימצא אקדח בידו מות יומת. אמרו להם: הננו מניחים לכם ליישב את הסתירה בין מודעה זו לבין הצורך להתגונן. גייסו מתוכם גדוד של כמה מאות בחורים בעלי גרם, נתנו מקלות בידיהם ותלו על חגורות כמה מהם נרתיקי עור ריקים - של כלי גילוח וכדומה - כדי שיראו כנושאי אקדחים. אחר כך ארגנו מתוכם פלוגת רופאים שהחלה מבקרת בכפרי הסביבה - כפרים שקועים בעוני ובבערות, אשר גם בימים כתיקונם לא ביקר בהם רופא - ויוצרת 'דעת קהל' לטובת הפליטים. רובם של 6,000 הגולים הבקיעו להם במשך הזמן ובעזרת המלווים הנאצים עצמם דרך אל הגבול הרוסי. משעברו את הגבול גייסום לפלוגות עבודה ושלחום לבריכת הדניץ ולפינות נדחות אחרות בפנים רוסיה. בצ'כיה נשארו נשים וילדים, אמהות, אחיות, כלות. הגברים מנותקים ממשפחותיהם כשבויי מלחמה - אין יודעים אם חיים הם או מתים ומה מצבם. קהילות שלמות נשארו ללא גברים. ה'פנוי' ללובלין נפסק לפי שעה, כידוע, אך אימתו עדיין מרחפת - זהו שוט המונף יומם ולילה על גבי קהילות פראג ווינא והממונים הנאצים מצליפים בו את הפרנסים כדי לזרזם לארגון היציאה.

 

"כשחזר אדלשטיין מלובלין - הוא נשלח שמה כאחד ממארגני היציאה - עדיין עמד העניין בתקפו. הציונים התייעצו והודיעו לשלטון כי יעבור עליהם מה - הם לא יסייעו ליציאה זו; יפרקו את ההסתדרות הציונית, ישלחו את הראשים לדכאו - ידם לא תהיה במעשה הזוועה. אדלשטיין  סבור, כי אומץ לבם של ציוני פראג הוא שעמד להם נגד כמה פורענויות. פעם קראו לו וצוו עליו להגיש תכנית של יציאה לכל יהודי צ'כיה במשך מ"ח שעות. אם לא - ישלחוהו למחנה ריכוז. טלפן לפרנץ כהן [כאהן] ולאחר התייעצות אתו הודיע: שלחוני מיד, אל תפסידו זמן. ויתרו לו.

"... אינני רושם את תיאורי ההתעללות המחושבת בעסקנים היהודים בהופיעם במשרדי השלטון - תחבולות ההשפלה, סיגופי הגוף, מכות ופציעות. לזרא לי לעורר רחמים על עצמנו, אפילו בעיני עצמנו. אזכיר רק לזכותו של המרצה שהוא מסר כמה תיאורים כהדגמה בעלמא ל'הוי' השורר שם ורק אח"כ נודע לי מפי אולמן כי בגבו היו עובדות אלו.

"כשגמר אמרתי כי עלי לעמוד על נקודה אחת בדבריו. כבר דנו בלונדון בשאלת קברניטי אניותינו הטובעות הנשארים על משמרתם עד הרגע האחרון. החלטנו, כי לאחר שיכלו כל הקצים ולא תהיה יותר שום אפשרות להציל יהודים מארצות אויב, נבוא לממשלה בדרישה לתת לנו מספר מצומצם של רישיונות בשביל חברינו אלה שהפקירו את עצמם כדי לאפשר את הצלת זולתם'.

(לוויה רוטקירכן, "לאופיה הציוני של 'ההנהגה העצמית' בטרזין", יד ושם, 1976 י"א, עמ' 53)

 

"בידינו עדויות נוספות המוכיחות שאדלשטיין היה ער למזימות הנאצים ומודע לסכנת הכיליון הנשקפת ליהדות אירופה בארצות שבתחום ההגמוניה של הרייך. נשתמר רישום מן הדיונים שנערכו עם אנשי ה'יודסה ראט' - פרופסור דוד כהן וחבריו שבהם נטלו חלק 'השליחים מפראג' (יעקב אדלשטיין וריכארד ישראל פרידמאן, שקודם היה נציג קהילת וינה). גם עסקנים יהודיים-הולנדיים וראשי המחתרת החלוצית התייחסו בעדויותיהם לביקורו של אדלשטיין. בעדותו במשפט אייכמאן מסר ד"ר יוסף מלקמן (מכמן), כי בישיבתה של הנהלת הפדראציה הציונית שמע את תיאורו של אדלשטיין על המצב בצ'כוסלובקיה (כך!), בצבעים שחורים ביותר, וכי אמר בפירוש ש'הגרמנים רוצים להרוג אותנו', וכי 'העיקר בשבילנו להחזיק מעמד'. 'שני האדונים מפראג' הגיעו לאמסטרדאם במארס 1941 בלוויית האנס גינתר, הממונה על המרכז להגירה יהודית בפראג (Auswanderung judische fUr Zentralstelle), כדי ללמד את ראשי יהדות הולנד מניסיונם הם כיצד לארגן את עבודת ה'יודסה ראט' במגעיו עם המרכז להגירה, מוסד שעמדו להקימו גם באמסטרדאם. ההיסטוריון הנודע יעקב פרסר כתב בהקשר זה בספרו על חורבן יהדות הולנד, על סמך הרישומים שנשתמרו מהפגישות, כי השליחים מפראג התנהגו בצורה פתוחה ואמיצה ביותר וכי 'הם השמיעו קול אזעקה וניבאו בפרוטרוט מאורעות שהתרחשו לאחר זמן'. (לוויה רוטקירכן, "לאופיה הציוני של 'ההנהגה העצמית' בטרזין", יד ושם,  י"א, 1976, עמ' 56)

           

 "בעקבות משפט אייכמאן שנערך בירושלים בשנת 1961, שבמהלכו יוחדו פרקים לקורות טרזין, יצאו לאור ספרים שהם נדבך נוסף לחקירת הנושא. ספרה הקונטרוברסאלי של חנה ארנדט על אודות משפט אייכמאן, וביקורתה החריפה על התנהגותה של המנהיגות היהודית בארצות הכבושות, עוררו הדים נרחבים וויכוח מחודש בנושא היודנראטים. נמצאו חוקרים והוגי דעות שביקשו להתייחס גם לדבריה השליליים על עמדתו של הרב ליאו בק בטרזין, על שלא גילה ליושבי המחנה שהמגורשים מושמדים בתאי גאזים - סוד אשר שמר בלבו מתוך 'מניעים הומאניטאריים'. פולמוס זה, בו נדונה השאלה הנוקבת 'באילו נסיבות יש בשתיקה משום  חסד, ומתי מוטלת חובה מוסרית לגלות את האמת ויהי מה' מנקודת הראות של האתיקה והפילוסופיה, העשיר את ספרות טרזין בכמה חיבורים ומסות עיוניות. ספרו האפולוגטי של בנימין מורמלשטיין, השלישי שכיהן כ'זקן מועצת היהודים' בטרזין והיחידי שנשאר בחיים, פורסם בשפה האיטלקית - Eichmann di Modello-Ghetto il Terezin. בשנת 1964 פרסמו יוסף פולאק וקארל לאגוס (שניהם מניצולי טרזין) את ספרם mirizemi za Mesto (עיר מאחורי הסורגים) בו ניסו להציג בנימה פופולארית את קורות המחנה, על סמך תיעוד מרבי ועל רקע דיון כללי ב'פתרון הסופי', בפני קהל קוראים רחב ככל האפשר. (לוויה רוטקירכן, "לאופיה הציוני של 'ההנהגה העצמית' בטרזין", יד ושם,  י"א, 1976, עמ' 65)

 

"... לפי מסמכים שברשותנו, הדעת נותנת שאדלשטיין וחבריו הציוניים רצו לעלות ארצה בכל מאודם, אך בטרם עשו כך נרתמו למפעלי הצלה (כגון מפעל ההעברה - ה- Transfer) כדי להציל את יהודי הפרוטקטוראט ולעזור להם להגר כל עוד ניתן היה הדבר. במאי 1939 שהה אדלשטיין ימים מספר בארץ-ישראל  באישור השלטונות הנאציים בפראג, כשבני משפחתו נשארו בפרוטקטוראט כבני ערובה. וגם לג'נבה ולטרייסט ולכל נסיעותיו נשלח לבדו. לרוע המזל לא עלה בידם לנצל את הסרטיפיקאטים שהכינה עבורם הסוכנות היהודית בארץ-ישראל בשנת 1940. אי-לכך, תחת כורח המציאות, קיבלו את הדין 'קברניטי אוניותיו הטובעות שנשארו על משמרתם עד הרגע האחרון'. כאידאליסטים וכבעלי מחשבה דיאלקטית ניסו להתאים את עצמם למציאות החדשה לתוכה נקלעו ולנסות לבנות מתוך קיבוץ-כפייה קיבוץ-הכשרה שישרת את ארץ-ישראל בבוא היום.  [בהערה : הסכם בריטי-צ'כי, שהושג הודות למאמציו של ליאו הרמן, על קרן העברה של חצי מיליון לי"ש למימון עלייתם של 2,500 עולים לגאליים ושל 18,000 מעפילים מצ'כוסלובקיה בתקופה שבין הסכם מינכן לבין ראשית 1940. פרטים ראה מאמרו של פ' ד' מארץ, 'ההעברה הצ'כית - הצלה בשעת צרה',  פראג וירושלים; ספר לזכר ליאו הרמן, בעריכת פליכס ולטש, ירושלים, 1955, עמ' 179-169; ל. רוטקירכן, 'הממשלה הגולה הצ'כוסלובקית והאספקט היהודי והא"י במבחן המקורות', קובץ יד ושם , ט', 1973, עמ' 139-138. (לוויה רוטקירכן, "לאופיה הציוני של 'ההנהגה העצמית' בטרזין", יד ושם,  י"א, 1976, עמ' 69)

 

 

זכור את אשר עשה בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות