השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

יהודי גרמניה - מהגירה כפויה לגירוש

 

ארבעים וארבע שנים לאחר שאשר בן ישעיה גינזבורג (אחד העם), כתב את "לא זו הדרך", בה הוא התווה את הדרך לכיבוש היהודים, ושלושים ואחת שנים לאחר שגזר כלייה על קהילות ישראל ב"ייעלמו וייכרתו", נפלה לידי יורשיו הקהילה היהודית היותר עשירה והם אוכלים אותה ומשתמשים בה לכיבוש היהודים.

 

 

"כבר מאמצע 1933 נתנו יהודי גרמניה את דעתם על הגירה אל מקומות רחוקים כגון אזורי הג'ונגל בברזיל התיכונה, וביקשו להפליג אליהם בהעדר מקום-קליטה נוח יותר. לפיכך נראה, שכבר באותו הזמן דחק המנגנון של הנציונל-סוציאליזם, שלימים נתכנה בקיצור 'גסטפו' בקבוצות מסוימות באוכלוסייה היהודית וזירז את הגירתן ... (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 65)

 

"ז'בוטינסקי דרש סרטיפיקטים עניתי: ש'זוהי פריבילגיה'"; 24.10.1934 - בן-גוריון - מו"מ עם ז'בוטינסקי" -

"ב-12.30 בא ז. ז'בוטינסקי. - - ביחסי פועלים הצעתי מודוס של חלוקת עבודה ואיסור הפרת שביתה. ז'בוטינסקי הודיע שהם יסכימו א) לא לשלוח בשום מקום אנשים לקחת מקום השובתים, ב) במקום שחבריהם עובדים ישתתפו חבריהם בשביתה רק אם הפועלים יציעו למעביד בוררות והוא ידחה אותה או אם המעביד יסרב לקיים פסק-דין של בוררות. - -

"ז'בוטינסקי דרש סרטיפיקטים. זוהי זכותו של כל יהודי. עניתי: שזוהי פריבילגיה (כי אין סרטיפיקטים לכל יהודי) ורק הממלא תנאים ידועים זוכה בה.   (ב"ג, "זכרונות", כרך ב', עמ'  194) (מ. גבאי, "טורף", עמ' 31)

 

 

"הצלת חיי אלפי  יהודים - חיי שעה"; אפריל 1935 - ד"ר וייצמן - בישיבת הועד הפועל הציוני בירושלים; "... כשאני רואה אניה נושאת אלף עולים באה לחיפה, וכשאני יודע מה שהשאירה כאן האניה, הרי אני שמח כאדם מישראל, אבל כשאני שוקל בדעתי אם יכולים אנשים אלה להכנס למסגרת החיים שאנו בונים כאן, הרי אני מוצא את עצמי בסתירה כלפי עצמי, ועלי לומר בגלוי:  ל א...  "כי הציונות היא חיי עולם והצלת אלפי יהודים אינה לגבי זה אלא חיי שעה.   (ד"ר חיים וייצמן, "דברים" ד', עמ' 789) (מ. גבאי, "טורף", עמ' 20)

 

 

"תמימים יכולים לתאר קליטת יהודי גרמניה בא"י"; 2.11.1935 - בן-גוריון - 'מכתב ללורד מלצ'ט';  "... לא רק אם נביא לתודעת דעת-הקהל על הסכנה הנוראה האורבת ליהדות גרמניה, ואם ננסח תכנית מפורטת ורחבה לעלית יהודים מגרמניה, ומארצות אחרות (במקום שהסבל היהודי אינו פחות) -  אם בזאת נביא לשינוי המדיניות הבריטית כלפי פלשתינה.. - - חוששני אם לא נהלום עתה כל-עוד 'הברזל אדום', ניתן לאפשרות טובה ביותר לחלוף מבעדנו. רק אנשים עם רעיונות תמימים ביותר באשר למציאות הקיימת בפלשתינה יכולים לתאר אפשרות פינוי יהודי גרמניה וקליטתם בפלשתינה שלא במסגרת העליה היהודית הכללית... (ב"ג, "זכרונות", ב', עמ' 500) ("טורף", עמ' 108)

 

"עם התאחדות עולי גרמניה - ישיבת הנהלת הסוכנות"; 23.11.1935 - "מר הירש מציין את הרעת המצב בגרמניה... חוקי נירנברג הראו בפעם הראשונה, שההגבלות הן בגדר חוק... למעשה ההגבלות בחיים הכלכליים הולכות ומתפשטות עד לאין שיעור, והחרם בערי גרמניה גובר... בתי-מסחר קטנים ובינוניים נמכרים לאריים במחירים זולים והדבר נעשה בהתערבות המפלגה הנאצית. ולאחר חיסול העסק עומד היהודי בגרמניה לפני השאלה איך להוציא את כספו שקיבל. ו'העברה' היא בעינם התקווה היחידה להצלת הונם.  

 

"מר בלוממפלד: "... אוספים כספים בסיסמה של עזרה ליהודי גרמניה, אבל את הכסף מוציאים למטרות אחרות. אפשר להבין דרך כזו של פעולה בזמנים נורמליים, אבל אין להסכים לכך במקרה הנוכוחי. דורש ששליש מכל הסכומים הנכנסים במגביות העובדות בסיסמאות של עזרה ליהודי גרמניה יוקצבו למחלקה לישוב יהודי גרמניה, נוסף ל-50% מכספי 'קרן היסוד' בגרמניה...   (ב"ג, "זכרונות", ב', עמ' 519/8)

 

 

"העברה" -  להעביר  הון היהודים הגרמנים לא"י; 8.12.1935 - "אינפורמציה פוליטית, בישיבת הנהלת הסוכנות"; "מר שרתוק מוסר על שיחתו עם הנציב בעת ארוחת-הצהרים. הנציב שמע ברצון את ההסברה, כי ה'העברה' באה רק כדי להעביר את הון היהודים הגרמנים לארץ-ישראל. הוא מתייחס באהדה רבה ליהודי גרמניה והיה רוצה, כי העליה משם תוגדל ככל האפשר; כמובן בתחומי השדיול שיתן. בן-גוריון, "זכרונות",

ב', עמ' 535) (מ. גבאי, "טורף", 2000, עמ' 140)

 

 

"...רק אחרי ש'חוק האזרחות' של הרייך ושאר 'חוקי נירנברג' משנת 1935 הפכו את היהודים ל'נתינים' שאין להם זכויות אזרח מלאות, היה אפשר סוף-סוף לצמצם עוד ועוד גם את זכויותיהם של מהגרים יהודים בדרך הים, כמו את כל שאר זכויותיהם, עד לשלילתם המלאה. למעשה תנאי הנסיעה של היהודים באניות של גרמניה הלכו ונעשו גרועים עוד ועוד עד שיוחדו להם אניות משלהם ('יודנשיפה' - למשל לסין), ויצאו המשלוחים ה'בלתי-ליגליים' אל פלשתינה].  

"בייחוד הדברים אמורים ב'משרד הנסיעות ההנסאתי' (Hanseatisches' 'Reisebdro), ברלין-שיינברג (Schoenelierg-Berlin). המשרד הזה ארגן ב-1936 את הפלגתה של אניית הקיטור 'שטוטגרט' אל דרום אפריקה, תכניות, שהגסטפו עודד ברצון, כמו תכניות דומות בדרום אמריקה.  (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, כרך י"ז-י"ח,  עמ' 66)

 

"הלחץ שהורגש בברלין מאז הפוגרומים של 'ליל הבדולח' גבר, כאמור, עד מאוד בחודשים פברואר-מארס 1939. הגבול הירוק, שנסגר והלך משני הצדדים לא יכול עוד להיות מוצא להמוני היהודים המבוהלים שנדחפו להגירה כדי להימלט מגורל גרוע עוד יותר. רבים מהם נכלאו במחנות ריכוז, עד שנמצאה להם אפשרות הגירה חוקית-כביכול. על כן היו מוכנים להיאחז בכל סיכוי לצאת מן הרייך, ויהיה בלתי שגרתי ככל שיהיה :

"...היהודים בגרמניה שאינם זקנים כל-כך או חולים כל-כך עד שהם מקווים שיתנו להם למות שם, נדחפים כולם להגירה מזורזת ככל האפשר. השאיפה הזאת מלווה בלחצם של שלטונות המדינה, לחץ שלא היה כמוהו.

"כך כתב הד"ר יוליוס ל' זליגסון (Seligsohn .L Julius) זמן קצר לפני חג הפסח של 1939 בחוזר (לא חתום), שהיה מיועד כנראה אל 'האיחוד הארצי' של היהודים שעדיין לא נתארגן באופן רשמי בגרמניה, והוא נמנה עם ראשיו. הגסטפו הפעיל לחצים ואיומים כלפי ראשי היהודים שיקבעו בעצמם מדי שבוע בשבוע מספר קבוע של מהגרים 'לטיפול', דהיינו 'להכנת הגירתם'. מימון  ההגירה של המוני היהודים חסרי האמצעים הובטח ב-25 בפברואר ב'רייך הישן' על-ידי 'מס הגירה', שהוטל - לפי הדוגמה של וינה - על היהודים בעלי האמצעים.     (יעקב טורי, "מהגירה כפויה  לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 87)

 

"... 'הלשכה המרכזית של הרייך להגירה יהודית' לא דחקה ממש ביהודי ברלין להגר אל אמריקה הלטינית או אל מקומות עוד פחות סבירים שהוזכרו מדי פעם בפעם כגון אלכסאנדרטה (האטאי) (Hatay- Alexandrette (בהערה 110: על יהודים שהזמינו מקומות נסיעה אל האזור האוטונומי הזה שהיה לפנים סורי, וב-1939 אוטונומי (אלכסנדרטה - האטאי), וביטל באותם החודשים את הצורך באשרה, התחרו בין השאר חברת הנסיעות הגרמנית 'GmbH Linie-Levante Deutsche', המבורג, והחברה האיטלקית 'אדריאטיקה'. ראה: no ,III A II ,I Auswanderungsamt ,Hamburg StA 7 וכן 35 no ,II C II]   או חבש, [בהערה 111:  על תכניות-אתיופיה של איגוד העזרה גילדמסטר (Gildemeester), השווה:  Bonn Sdh I PA 83-50 A/B Inland ]  וזאת אולי גם מפני שעלה יעד הגירה קונקרטי חדש: שנחאי.

 

"על-אף הכיבוש היפני בסוף 1937 , לא היה צורך באשרה וגם לא הייתה כל הגבלה אחרת על הכניסה אל הנמל החופשי של העיר הענקית על מושבותיה הבינלאומיות, ורק באוגוסט 1939 התחילו להעמיד דרישות כלשהן כלפי מי שביקש להגר לשם.      (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, כרך י"ז-י"ח, עמ' 89)

 

"לסיכום מדיניות ההגירה של הנציונל-סוציאליסטים עד מארס 1938 אפשר לומר, שאמנם ההבדלים בין הגירה חוקית, הגירה מאונס, בריחה וגירוש עדיין נשמרים, אבל כבר מ1934- התחילו אלה מיטשטשים, בעקבות כמה צעדים שנקטו הרשויות וה'גסטפו', כגוף המבצע:

א. הנציונל-סוציאליסטים ערערו את מעמדם החוקי של היהודים כאזרחי הרייך בשעה שנהגו כאלה שנסעו באניות גרמניות כזרים, ואפילו כמגורשים - וכל זה למעלה משנה לפני 'חוקי נירנברג' מספטמבר 1935.

ב. הנציונל-סוציאליסטים לא אפשרו למהגרים החוזרים או למי שגורשו מן המדינות השכנות לבחור אלא בין כליאה במחנה ריכוז ובין חצייה לא חוקית של הגבול, ולמעשה דחקו אותם אל מעבר לגבול הירוק.

ג. בכמה אזורי ספר, כסרבריקן ואולי בטריר (Trier), ואחר-כך גם באאכן, ניטשטשו לגמרי ההבדלים בין הגירה כפוייה ובין גירוש. נראה שהדבר היה על דעתם של משרדים ממשלתיים ומפלגתיים נאציים, שראו בהגירה הכפויה, או אפילו בגירוש בכוח הזרוע אמצעי למטרה במדיניותם בעניין היהודים. למשרד החוץ לא אמרו זאת במפורש, עד לכניסתו לתפקיד של שר החוץ החדש ריבנטרופ, בפברואר 1938 וממנו ובייחוד ממחלקת 'דויטשלנד' שישבו בה נאמניו לותר (Luther) וראדמאכר (Rademacher) ציפו ליחס חיובי יותר אל שיטות הגירוש של הגסטפו, אף-כי נגדו את החוק הבינלאומי.

 

"הגירושים בתקופה שבין ה'אנשלוס' ובין 'ליל הבדולח'

 

"במארס 1938, עם סיפוח אוסטריה (בהמשך אוסטמארק) נעשו המקרים של הולכת יחידים אל מעבר ל'גבולות הירוקים' למדיניות ברורה ושיטתית של גירושים. מ-15 במארס 1938 פעל אדולף אייכמן בווינה בדבקות רבה. כעבור ימים מעטים בא המשלוח הראשון של יהודים לדכאו, שהיו בו מקצת 'הנכבדים', ולמעשה התגלתה בפעולה זו ראשיתה של שיטת המעצרים ההמוניים של יהודים במחנות-הריכוז כדי להפעיל לחץ לזירוז הגירתם.

"הגירושים ההמוניים הראשונים אל מעבר לגבול נעשו מאמצע מארס ועד קרוב למחצית אפריל באזור בורגנלנר (Burgenland) שבאוסטריה, דהיינו בגבול הדנובה. לכאורה חורג הדיון בגירושים אלה מהגבולות הגיאוגרפיים של המחקר הזה. אך בדיעבד אימצו גם השלטונות הנאציים בדרגים הגבוהים ביותר מדיניות זו ומאות אנשים מן המגורשים האלה נדדו בלא מטרה והגיעו לבסוף אל הגבול הגרמני המערבי, ובכך נדון בהמשך. תחילה נביא כאן את דבריהם של היידריך וגרינג, המלמדים על התיזה של הגירוש המתוכנן בידי הגסטפו. (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 71)

 

 

"בישיבה שנתקיימה ב-12 בנובמבר 1939 ציין גרינג בצורה בוטה, שבבורגנלנד פעל הגסטפו 'בשיתוף פעולה עם המנהיגים המקומיים בעניין הגירוש דרך 'הגבול הירוק', ו'במשך ארבעה-עשר ימים... תמיד בחצות הלילה... הגרו אל מחוץ לגבולות המדינה קבוצות של יהודים שנכנעו ללחץ'. ואילו היידריך הצהיר באותה הזדמנות, שרק 'מספר קטן ביותר' של מהגרים חצו את הגבול שלא כחוק. אך אף הוא מעריך את מספרם בכ5,000- איש.

"מיד אחרי הגירושים בבורגנלנד נעשה יוסף בירקל (BUrckel) מושל מטעם הרייך בווינה, ובאמצע מאי הוציא בירקל צווי גירוש נגד יהודים שאינם אזרחי אוסטריה. כמעט בו-כזמן שב ושלח הגסטפו כ-500 יהודים נוספים מתושבי ווינה לדכאו. ככל שרב היה סבלם של כל אלה - במאמר זה נעקוב רק אחרי אלה מן המגורשים שניסו להימלט אל הארצות שגבלו במערב ובדרום ב'גרמניה הגדולה'.

"בחודש מארס עדיין ברחו ונכנסו לשוויץ 400-300 יהודים על-סמך דרכונם האוסטרי, עד שב28- במארס גזרו הרשויות השוויצריות על נושאי הדרכונים הישנים האלה להשיג ויזה קודם שיורשו לחצות את הגבול. (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 72)

 

"על אף הגזרה הזאת באו לשוויץ גם אחרי 1 באפריל כ-2,000  פליטים חסרי-אשרות. 'רבים מהם גורשו אל מעבר לגבול בידי נאציונל-סוציאליסטים, אנשי ס"א וס"ס'. בעיקר 'באמצע חודש מאי, לאחר שנעצרו וכל אשר להם נגזל מהם, הובאו הפליטים קבוצות-קבוצות אל הגבול' וגורשו אל שוויץ. מקצת מן המיואשים ניסו אפילו, בעזרתם של מבריחי גבול, להסתנן אל איטליה במעבר-ברנר.

"כאמור, התחיל הגירוש הגדול מווינה רק אחרי האירועים האלה, בזמן שהובילו בפעם השנייה המוני יהודים אוסטרים אל דכאו, דהיינו בערך ב20- במאי 1938. מאותו זמן ואילך תכפו הגירושים ופשטו גם אל ה'רייך הישן'. שם ארגן הגסטפו בתחילה את 'מבצע-יוני' נגד כ-1,500 יהודים שנשפטו מעודם בגלל כל דבר קטן. 'אסוציאליים' אלה הובאו אל מחנה ריכוז, וכך נכפתה עליהם הגירה מידית כתנאי לשחרורם. [בהערה: השווה לזה את התיאור הקצר של פרינץ (כמו בהערה 5), נוסח עברי, עמ' 194-193. שם נאמר בין השאר, שאייכמן אילץ את הנהלת הקהילה היהודית בפרנקפורט על המיין לזייף תעודות, כדי לאפשר לאנשים שכבר נשפטו לפני כן לעבור את הגבול, מפני ש'אסוציאליים' אינם צריכים להיות למעמסה על הרייך.]

"נראה שמאז יולי ביקשו הגרמנים לדחוק בוועידת הפליטים העולמית באוויאן, במגמה להטיל את האחריות לגורל היהודים על ארצות-הקליטה הפוטנציאליות. לאחר התפרקות הוועידה בסוף חודש זה תכפו משלוחים המוניים של היהודים אל הגבולות המערביים של גרמניה. ב7- בספטמבר, עם החרפת משבר הסודטים, גבר עוד זרם הפליטים והוא הגיע לשיאו עם הסכם מינכן, ועם גזרות 5 באוקטובר משסומנו דרכוניהם של היהודים באות 'J'. ב-29-26 באוקטובר גורשו אלפי אזרחים פולנים מן הרייך וב-11-9 בנובמבר התחולל טרור 'ליל הבדולח'.

"עם כל משבר נוסף רבו המבקשים לברוח מן הרייך, מקצתם בלי כל תעודות, שניסו לחמוק דרך 'הגבול הירוק' אל הארצות השכנות בדרום או במערב, ברחו - או גורשו... (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, עמ' 73)

 

"הגירה כפויה, דומה לזו שארגנו רשויות המפלגה והגסטפו בגבולות היבשה, הייתה באותה עת גם בדרכי הנהרות והים, ואפשר שזו הייתה תגובתם של הגרמנים על כישלונה של ועידת אוויאן. באוגוסט 1938 ניסו, בלא תכנית ובלי טעם, להעביר אל הארצות הבלטיות ואל הולנד, בספינות על הריינוס ובאניות בים הבלטי, את היהודים המגורשים מאוסטריה ומערים גרמניות מסוימות. בדרך זו ביקשו להסיר מעצמם כביכול גם את האחריות לגורל האנשים שתעו בין הגבולות. בכל אודיסיאות-הים האלה השתתפו יהודי בורגנלנד, שנעשו חסרי-מולדת, אבל אפילו יהודים לא מעטים מן 'הרייך הישן' שולחו באניות אלה.

"האניות בים הבלטי הפליגו משטטין (Stettin), וכאן אולי יש להזכיר, שהגאולייטר המקומי פראנץ שוורה-קובורג (Coburg-Schwede Franz) ניסה גם הוא אח"כ ליזום את העברת האוכלוסייה היהודית שבגאו שלו מזרחה, והיה הראשון שעשה כן בשטח ה'אלטרייך'.    (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, עמ' 77)

 

 "באותו הזמן ניסו היהודים למלט את נפשם גם באניות-משא, שהפליגו בים הצפוני אל אנגליה, ושלטונות גרמניה לא מנעו בעדם, למרות שלא היו להם אשרות כלשהן.

"כבר ב13- באוגוסט 1938 הובאו ראשוני הבורחים בדרך זו לפני שופט אנגלי, ושלושה יהודים חסרי אזרחות נידונו לעבודת-פרך למשך שישה חודשים על שנכנסו שלא כחוק לאנגליה. כן המליץ השופט לגרשם בהוסיפו את הנימוק, שההסתננות מגרמניה אל אנגליה הפכה לשערוריה. על הבריחה דרך הנמלים הגרמניים בים הצפוני ב'אניות היהודים' ידובר ביתר פירוט בהמשך, שהרי לא התחילה אלא בסוף 1938.

"דברים דומים אפשר לומר על ההפלגה של אניות המעפילים לארץ-ישראל, שהחלה מתארגנת אז בווינה תחת עינו הפקוחה של אייכמן, אך אין לדבר בה כאן, כי אי-אפשר להגדירה כגירוש סתם.

"בינתיים התרחש על הריינוס תמרון לשילוח בלתי חוקי ובלתי מתוכנן של יהודים מחוץ לגרמניה ובו היו מעורבים גם פליטים יהודים מבורגנלנד. יש אסמכתאות לכך, שמשרדי הגסטפו בווינה ובקלן השתתפו כיוזמים וכמארגנים באירוע החריג. מאחר שהפרשה נשכחה כמעט לגמרי, נביא את הדברים כפי שהם כתובים במסמך המקורי של משרד החוץ בברלין. (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 78)

 

"כעבור שנתיים סיכם סומנר ולס (Welles Sumner), סגן שר החוץ של ארצות-הברית, כללית את הגירושים הללו ואת גירוש בורגנלנד, ודיבר על :

"טקטיקות שנקטו הגרמנים ב1937- וב1938-: באישון לילה גירשו בכוח יהודים במקומות שונים אל מעבר לגבול של הולנד, בלגיה, שוויץ וצרפת. כל מקום שמצאו בו פרצה חזרו והשתמשו בו גם בלילות הבאים. עתה הם הכריחו לעבור מבעד לפרצה תוך איומים בנשק מאות אנשים, ואחר כך מאות רבות והגדילו את מספר המגורשים מדי לילה, כל זמן שהייתה שם פרצה...'

"שומרי הגבול של הארצות השכנות התגוננו מפני ההסתננויות ככל שיכלו, ולפיכך גדל והלך מדי יום ביומו מספר היהודים המוחזרים לגרמניה. נראה, שבעקבות זאת הורה הגסטפו ב3- בנובמבר 1938 להגביל את מספר המהגרים הלא-חוקיים 'לארצות המערב', ומי שנתפס יש לשלחו אל מחנה ריכוז ולא לאפשר לו לשוב ולעבור את הגבול הירוק... (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 82)

 

"הדו"ח של 'המשרד הראשי לביטחון הרייך' בסוף שנת 1938 בדבר גל המעצרים של 'ליל הבדולח', מפרש בלי כחל וסרק לאמור: 'כדי להכביד את הלחץ על היהודים להגר, הועברו בבת-אחת כ25,000- גברים יהודים אל מחנות הריכוז, מקצתם לשהייה זמנית'.

"ביוזמתו של היידריך, 'נקרא קומיסר אייכמן אל ברלין... להפעיל שם את השיטה שנחלה הצלחה בווינה', כדי לזרז את קצב ההגירה גם ב'רייך הישן'. לכל העצורים במחנה הריכוז ולקרוביהם הובהר, שישוחררו מן המחנה אם יהגרו הגירה מהירה ועדיפה הגירה חוקית. השלטונות חשבו את ההגירה ל'חוקית' כל זמן שלא הביאה למחאותיהן המיידיות של המדינות הגובלות בגרמניה.  (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 83)

 

 

  "...יש דו"ח מן ה'מחנה הקטן' של בוכנוולד, שהוקם כנראה במיוחד בשביל האקציה ב9- בנובמבר 1938. על-פי אותו הדו"ח אולצו היהודים לאסוף כספים בקופה מיוחדת, המיועדת למימון הנסיעה מן המחנה אל המקום שממנו מהגרים. קופת הנסיעות כונתה 'מזוודת היהלומים', וכל פעם שיהודי שעמד להשתחרר נקרא אל שער היציאה אף הקופה הובאה לשם. מתוך הדו"ח איננו יודעים אם השומרים או המלווים קיבלו טובות הנאה מכספי המהגרים, אך אפשרות זו וודאי קיימת. על-כל-פנים, יש והגסטפו ליווה את המשוחררים, כפי שנאמר: 'הם הובאו אפילו עד לגבול או עד לאניות ההגירה'.

"מתוך הדברים עולה שהן אנשי הס"ס והן אנשי מפלגה אחרים, 'לא התביישו להרוויח כספים רבים מהגירתם הכפויה של היהודים'. היהודים לא גורשו מתוך רגשות הומניים. ולא זו בלבד אלא שאפילו במצב הזה שבו זירזה זרוע אחת של הגסטפו את ההגירה לא הזדרזו תמיד זרועות נאציות אחרות לשחרר את העצורים, כדי שיהגרו. בעקבות זאת, אבדה לעצורים רבים האפשרות להימלט מן הטרור בדרך חוקית ולמצוא מקלט במקום כלשהו.

"מי שלא מצא לו דרך 'חוקית' להגר מן הרייך, ניסה לעשות זאת דרך הגבול הירוק. ואם נתפס, יכול הגסטפו לגרשו או להבריחו שוב אל מעבר לגבול בשם 'פתרון בעיית היהודים'.

"הגירושים וההברחות ב'גבול הירוק' נמשכו גם אחרי 'ליל הבדולח'. הארצות השכנות בדרום-מערב ובמערב עדיין היו ארצות היעד: שווייץ, לוקסמבורג, צרפת - תכופות דרך סארבריקן - הולנד ובלגיה - ותכופות דווקא דרך אאכן. באאכן גם שיכפלו את הטפסים שמולאו בשביל המוחזרים מהגבול כדי להכין את העברתם אל מחנה ריכוז.  (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים, יד ושם, י"ז-י"ח, עמ' 84)

 

 "ב-23 בדצמבר 1938 יצא סוף-סוף מברלין צו, המורה למנוע את 'הריבוי הניכר של מהגרים לא-חוקיים פוטנציאליים במערב... ובייחוד יש לעצור את כל היהודים שאינם תושבי המקום והרוצים להגר, כי ממילא אינם יכולים להגר אלא בדרכים לא-חוקיות'. זהו נוסח ההוראה שנמסרה לתחנת הגסטפו בקלן. בהעתק אחר של הצו שנועד למפקח הגבול המערבי בקובלנץ (Koblenz), הייתה תוספת (שבוודאי הייתה גם במקור) ובה נאמר: 'לעצור... ולהעביר אל מחנה ריכוז'.

"לענייננו אין זה חשוב, אם מתוך שתי הגרסאות השונות עולה, כאילו הגסטפו בקלן ביקש לשמור לו גם בהמשך את האפשרות לגרש את העצורים אל מעבר לגבול הירוק. למעשה כולם הוסיפו לגרש מפעם לפעם, שהרי אם לא כן, אי אפשר להסביר את החזרה התכופה על ההוראה מברלין - גם אם בשינויים קלים. בווינה, למשל, הוסיפו לשלוח אל יהודים לא מעטים צווי גירוש אינדיבידואליים. אבל מתחילת 1939, עבר כובד המשקל של פעולת הגירוש באורח סופי לברלין, וזאת בעקבות הקמתו של 'מרכז ממלכתי להגירת היהודים', שבראשו עמד היידריך. הוא ואייכמן החלו נותנים דעתם על השגת מטרותיהם באותו המועד תוך זירוז גירוש היהודים בדרך הים.   (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, עמ' 86)

                       

                        ההגירה הכפויה בדרך הים עד פרוץ המלחמה

 

"הלחץ שהורגש בברלין מאז הפוגרומים של 'ליל הבדולח' גבר, כאמור, עד מאוד בחודשים פברואר-מארס 1939. הגבול הירוק, שנסגר והלך משני הצדדים לא יכול עוד להיות מוצא להמוני היהודים המבוהלים שנדחפו להגירה כדי להימלט מגורל גרוע עוד יותר. רבים מהם נכלאו במחנות ריכוז, עד שנמצאה להם אפשרות הגירה חוקית-כביכול. על כן היו מוכנים להיאחז בכל סיכוי לצאת מן הרייך, ויהיה בלתי שגרתי ככל שיהיה :

"...היהודים בגרמניה שאינם זקנים כל-כך או חולים כל-כך עד שהם מקווים שיתנו להם למות שם, נדחפים כולם להגירה מזורזת ככל האפשר. השאיפה הזאת מלווה בלחצם של שלטונות המדינה, לחץ שלא היה כמוהו.

"כך כתב הד"ר יוליוס ל' זליגסון (Seligsohn .L Julius) זמן קצר לפני חג הפסח של 1939 בחוזר (לא חתום), שהיה מיועד כנראה אל 'האיחוד הארצי' של היהודים שעדיין לא נתארגן באופן רשמי בגרמניה, והוא נמנה עם ראשיו. הגסטפו הפעיל לחצים ואיומים כלפי ראשי היהודים שיקבעו בעצמם מדי שבוע בשבוע מספר קבוע של מהגרים 'לטיפול', דהיינו 'להכנת הגירתם'. מימון  ההגירה של המוני היהודים חסרי האמצעים הובטח ב-25 בפברואר ב'רייך הישן' על-ידי 'מס הגירה', שהוטל - לפי הדוגמה של וינה - על היהודים בעלי האמצעים. (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 87)

 

 

"... 'הלשכה המרכזית של הרייך להגירה יהודית' לא דחקה ממש ביהודי ברלין להגר אל אמריקה הלטינית או אל מקומות עוד פחות סבירים שהוזכרו מדי פעם בפעם כגון אלכסאנדרטה (האטאי) (Hatay- Alexandrette[בהערה 110: על יהודים שהזמינו מקומות נסיעה אל האזור האוטונומי הזה שהיה לפנים סורי, וב1939- אוטונומי (אלכסנדרטה - האטאי), וביטל באותם החודשים את הצורך באשרה, התחרו בין השאר חברת הנסיעות הגרמנית 'GmbH Linie-Levante Deutsche', המבורג, והחברה האיטלקית 'אדריאטיקה'. ראה: no ,III A II ,I Auswanderungsamt ,Hamburg StA 7 וכן 35 no ,II C II]   או חבש, [בהערה 111:  על תכניות-אתיופיה של איגוד העזרה גילדמסטר (Gildemeester), השווה:  Bonn Sdh I PA 83-50 A/B Inland ]  וזאת אולי גם מפני שעלה יעד הגירה קונקרטי חדש: שנחאי.

"על-אף הכיבוש היפני בסוף 1937 , לא היה צורך באשרה וגם לא הייתה כל הגבלה אחרת על הכניסה אל הנמל החופשי של העיר הענקית על מושבותיה הבינלאומיות, ורק באוגוסט 1939 התחילו להעמיד דרישות כלשהן כלפי מי שביקש להגר לשם.   (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, עמ' 89)

 

 

 "על-כל-פנים, דוברי 'האיחוד הארצי' ביקשו להרוויח זמן להגירה מסודרת, והגסטפו דחק בהם ואיים בגירוש אנרכי. ומדרך הטבע, עצורי מחנות הריכוז וקרוביהם דחקו עוד יותר. לחצם של היהודים שחיו בצל מחנות הריכוז וביקשו להגר בכל מחיר נתן לגסטפו את המנוף לזרז את פעולות השילוח בדרך הים ובמשך החודשים הבאים נחלו הפעולות האלה הצלחה גדולה יותר מפעולות הגירוש בדרך היבשה, ברוח הזאת מדווח הדיפלומט האמריקאי ר.ט. פל (R.T. Pell) מלונדון לוושינגטון, ומשרד החוץ העביר את הידיעה אל הנשיא רוזוולט :

"מנהיגים יהודים בברלין דיברו בגלוי על האניות המלאות בבני דתם,... הנמצאים בדרכם אל שנחאי, אל הים התיכון, אל האיים הקאריביים... הם נאלצים להיענות ללחץ הגסטפו... ולפיתוייהם של בעלי האניות ולהניח לאנשיהם לצאת לדרך בלי תעודות ובלי יעד נסיעה בטוח.

"כבר בשיחה עם סוכנו של גרינג וולתאט (Wohlthat) זמן קצר לפני כן העלה אותו דיפלומט אמריקאי את הבעיה של 'אניות של גרמניה המעבירות יהודים בלי תעודות... ומנסות להביאם אל חופים כלשהם'. אבל וולתאט 'הכחיש כל אחריות של ממשלת גרמניה לדברים האלה והטיל את האשמה על הארגונים היהודיים'.

"בעצם, לשם קביעת האחריות די לציין, שרק מעט מאוד מן המתרחש בנמלי גרמניה נסתר מעיני השלטונות הנאציים, או שלא זכה לברכתם המפורשת. בחלק הראשון של מאמר זה נאמר שכבר ב1934- נקבעו למעשה תקנות מיוחדות למהגרים יהודים, תקנות שצמצמו את זכויותיהם, בניגוד למעמדם דאז של נתינים גרמנים. אין פלא, אפוא, שבזמן הגירוש הגדול באביב 1939 פסק משרד הפנים של הרייך בעניין הגירת היהודים את הדברים האלה :

"...ההתחשבות בתנאי ההגירה אינה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה, מפני ש... חשוב, שהיהודים יעזבו את גרמניה, ואילו פחות חשוב, שיהגרו בתנאים טובים  ככל האפשר... (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 91)

 

 "הקהילה היהודית בהמבורג דאגה גם למקומות הנסיעה לשנחאי בשביל משוחררי מחנות הריכוז. היא קנתה בסוכנות אניות מקומית כ-1,000 מקומות במחיר שכלל את עמלת הסוכנות תמורת אספקת אשרות ותעודות-מעבר לנזקקים. אמנם בהמבורג, שלא כבמקומות אחרים, לא רבו המבקשים לנסוע לשנחאי, אולי מפני שהיו גם הצעות לנסוע אל יעדים אחרים. אך משאר קהילות גרמניה ומן המחנות הוסיפו לנהור מחוסר ברירה למזרח הרחוק.

"פרק מיוחד באספקת-התעודות הוא מבצע ההגירה אל פרגוואי. ב5- באוגוסט 1938 נכנסה רשמית לתוקפה התקנה - שככר פורסמה שנתיים לפני כן - המגבילה את הכניסה לפרגוואי לעובדי אדמה נוצרים ומנוסים בלבד. ד"ר מקס פלאוט, מצא קשר אל אחד ממנהיגי ארגון האיכרים הנאצי בעיירה לא הרחק מהמבורג ו'קנה' ממנו כ100- אישורים, במחיר 3 מארק האחד, שהעידו על חמש שנים של עבודת אדמה. לעומת זאת סירבו לו אנשי כנסייה בכירים לספק אישורים על טבילה לנצרות, להצלת אסירי מחנה ריכוז, אבל לבסוף נמצא שמש באחת הכנסיות, שמילא את מאה הטפסים תמורת 50 פפניג האחד. כך יצאו, אפוא, הפעם בשיתוף פעולה של הקהילה היהודית ושל גסטפו, 100 יהודים מכלואי המחנות באניה מהמבורג אל פרגוואי. ואולם לא לשם ביקשו להגיע, תקוותם נשענה כנראה על אשרת המעבר הארגנטינית שנדרשה לנסיעה, ובארגנטינה קיוו למצוא מקום מקלט שיבטיח סיכויי הישרדות.

"הגירה כפויה, דומה לזו שארגנו רשויות המפלגה והגסטפו בגבולות היבשה, הייתה באותה עת גם בדרכי הנהרות והים, ואפשר שזו הייתה תגובתם של הגרמנים על כישלונה של ועידת אוויאן. באוגוסט 1938 ניסו, בלא תכנית ובלי טעם, להעביר אל הארצות הבלטיות ואל הולנד, בספינות על הריינוס ובאניות בים הבלטי, את היהודים המגורשים מאוסטריה ומערים גרמניות מסוימות. בדרך זו ביקשו להסיר מעצמם כביכול גם את האחריות לגורל האנשים שתעו בין הגבולות. בכל אודיסיאות-הים האלה השתתפו יהודי בורגנלנד, שנעשו חסרי-מולדת, אבל אפילו יהודים לא מעטים מן 'הרייך הישן' שולחו באניות אלה.

"האניות בים הבלטי הפליגו משטטין (Stettin), וכאן אולי יש להזכיר, שהגאולייטר המקומי פראנץ שוורה-קובורג (Coburg-Schwede Franz) ניסה גם הוא אח"כ ליזום את העברת האוכלוסייה היהודית שבגאו שלו מזרחה, והיה הראשון שעשה כן בשטח ה'אלטרייך'.    (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, עמ' 77)

 

 

סיכום

"המספרים הרשמיים של היהודים המגורשים מעידים יותר מכל מיני מליצות על היקף מדיניות הגירוש בים מתחילת 1939. בין סוף ינואר לסוף יולי עזבו כ-70,000 יהודים את הרייך - מחציתם מן האוסטמארק ומחציתם מן האלטרייך. בין יוצאי האלטרייך היו כ-70 אחוז 'מעוטי אמצעים', והוצאות הנסיעה שלהם שולמו בעזרת מס ההגירה וקרנות שמחוץ לגרמניה.

"רבים משבעים אלף האנשים האלה שולחו לעולם הרחב בלא תעודות תקפות ובלא יעד קליטה בטוח. אפשר אפוא לראות בהם מגורשים, שהדאגה לגורלם  הוטלה על כתפי שאר המדינות בעולם.(יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 94)

 

 

זכור את אשר עשה בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

 

 

ארבעים וארבע שנים לאחר שאשר בן ישעיה גינזבורג (אחד העם), כתב את "לא זו הדרך", בה הוא התווה את הדרך לכיבוש היהודים, ושלושים ואחת שנים לאחר שגזר כלייה על קהילות ישראל ב"ייעלמו וייכרתו", נפלה לידי יורשיו הקהילה היהודית היותר עשירה והם אוכלים אותה ומשתמשים בה לכיבוש היהודים.

 

 

"כבר מאמצע 1933 נתנו יהודי גרמניה את דעתם על הגירה אל מקומות רחוקים כגון אזורי הג'ונגל בברזיל התיכונה, וביקשו להפליג אליהם בהעדר מקום-קליטה נוח יותר. לפיכך נראה, שכבר באותו הזמן דחק המנגנון של הנציונל-סוציאליזם, שלימים נתכנה בקיצור 'גסטפו' בקבוצות מסוימות באוכלוסייה היהודית וזירז את הגירתן ... (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 65)

 

"ז'בוטינסקי דרש סרטיפיקטים עניתי: ש'זוהי פריבילגיה'"; 24.10.1934 - בן-גוריון - מו"מ עם ז'בוטינסקי" -

"ב-12.30 בא ז. ז'בוטינסקי. - - ביחסי פועלים הצעתי מודוס של חלוקת עבודה ואיסור הפרת שביתה. ז'בוטינסקי הודיע שהם יסכימו א) לא לשלוח בשום מקום אנשים לקחת מקום השובתים, ב) במקום שחבריהם עובדים ישתתפו חבריהם בשביתה רק אם הפועלים יציעו למעביד בוררות והוא ידחה אותה או אם המעביד יסרב לקיים פסק-דין של בוררות. - -

"ז'בוטינסקי דרש סרטיפיקטים. זוהי זכותו של כל יהודי. עניתי: שזוהי פריבילגיה (כי אין סרטיפיקטים לכל יהודי) ורק הממלא תנאים ידועים זוכה בה.   (ב"ג, "זכרונות", כרך ב', עמ'  194) (מ. גבאי, "טורף", עמ' 31)

 

 

"הצלת חיי אלפי  יהודים - חיי שעה"; אפריל 1935 - ד"ר וייצמן - בישיבת הועד הפועל הציוני בירושלים; "... כשאני רואה אניה נושאת אלף עולים באה לחיפה, וכשאני יודע מה שהשאירה כאן האניה, הרי אני שמח כאדם מישראל, אבל כשאני שוקל בדעתי אם יכולים אנשים אלה להכנס למסגרת החיים שאנו בונים כאן, הרי אני מוצא את עצמי בסתירה כלפי עצמי, ועלי לומר בגלוי:  ל א...  "כי הציונות היא חיי עולם והצלת אלפי יהודים אינה לגבי זה אלא חיי שעה.   (ד"ר חיים וייצמן, "דברים" ד', עמ' 789) (מ. גבאי, "טורף", עמ' 20)

 

 

"תמימים יכולים לתאר קליטת יהודי גרמניה בא"י"; 2.11.1935 - בן-גוריון - 'מכתב ללורד מלצ'ט';  "... לא רק אם נביא לתודעת דעת-הקהל על הסכנה הנוראה האורבת ליהדות גרמניה, ואם ננסח תכנית מפורטת ורחבה לעלית יהודים מגרמניה, ומארצות אחרות (במקום שהסבל היהודי אינו פחות) -  אם בזאת נביא לשינוי המדיניות הבריטית כלפי פלשתינה.. - - חוששני אם לא נהלום עתה כל-עוד 'הברזל אדום', ניתן לאפשרות טובה ביותר לחלוף מבעדנו. רק אנשים עם רעיונות תמימים ביותר באשר למציאות הקיימת בפלשתינה יכולים לתאר אפשרות פינוי יהודי גרמניה וקליטתם בפלשתינה שלא במסגרת העליה היהודית הכללית... (ב"ג, "זכרונות", ב', עמ' 500) ("טורף", עמ' 108)

 

"עם התאחדות עולי גרמניה - ישיבת הנהלת הסוכנות"; 23.11.1935 - "מר הירש מציין את הרעת המצב בגרמניה... חוקי נירנברג הראו בפעם הראשונה, שההגבלות הן בגדר חוק... למעשה ההגבלות בחיים הכלכליים הולכות ומתפשטות עד לאין שיעור, והחרם בערי גרמניה גובר... בתי-מסחר קטנים ובינוניים נמכרים לאריים במחירים זולים והדבר נעשה בהתערבות המפלגה הנאצית. ולאחר חיסול העסק עומד היהודי בגרמניה לפני השאלה איך להוציא את כספו שקיבל. ו'העברה' היא בעינם התקווה היחידה להצלת הונם.  

 

"מר בלוממפלד: "... אוספים כספים בסיסמה של עזרה ליהודי גרמניה, אבל את הכסף מוציאים למטרות אחרות. אפשר להבין דרך כזו של פעולה בזמנים נורמליים, אבל אין להסכים לכך במקרה הנוכוחי. דורש ששליש מכל הסכומים הנכנסים במגביות העובדות בסיסמאות של עזרה ליהודי גרמניה יוקצבו למחלקה לישוב יהודי גרמניה, נוסף ל-50% מכספי 'קרן היסוד' בגרמניה...   (ב"ג, "זכרונות", ב', עמ' 519/8)

 

 

"העברה" -  להעביר  הון היהודים הגרמנים לא"י; 8.12.1935 - "אינפורמציה פוליטית, בישיבת הנהלת הסוכנות"; "מר שרתוק מוסר על שיחתו עם הנציב בעת ארוחת-הצהרים. הנציב שמע ברצון את ההסברה, כי ה'העברה' באה רק כדי להעביר את הון היהודים הגרמנים לארץ-ישראל. הוא מתייחס באהדה רבה ליהודי גרמניה והיה רוצה, כי העליה משם תוגדל ככל האפשר; כמובן בתחומי השדיול שיתן. בן-גוריון, "זכרונות",

ב', עמ' 535) (מ. גבאי, "טורף", 2000, עמ' 140)

 

 

"...רק אחרי ש'חוק האזרחות' של הרייך ושאר 'חוקי נירנברג' משנת 1935 הפכו את היהודים ל'נתינים' שאין להם זכויות אזרח מלאות, היה אפשר סוף-סוף לצמצם עוד ועוד גם את זכויותיהם של מהגרים יהודים בדרך הים, כמו את כל שאר זכויותיהם, עד לשלילתם המלאה. למעשה תנאי הנסיעה של היהודים באניות של גרמניה הלכו ונעשו גרועים עוד ועוד עד שיוחדו להם אניות משלהם ('יודנשיפה' - למשל לסין), ויצאו המשלוחים ה'בלתי-ליגליים' אל פלשתינה].  

"בייחוד הדברים אמורים ב'משרד הנסיעות ההנסאתי' (Hanseatisches' 'Reisebdro), ברלין-שיינברג (Schoenelierg-Berlin). המשרד הזה ארגן ב-1936 את הפלגתה של אניית הקיטור 'שטוטגרט' אל דרום אפריקה, תכניות, שהגסטפו עודד ברצון, כמו תכניות דומות בדרום אמריקה.  (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, כרך י"ז-י"ח,  עמ' 66)

 

"הלחץ שהורגש בברלין מאז הפוגרומים של 'ליל הבדולח' גבר, כאמור, עד מאוד בחודשים פברואר-מארס 1939. הגבול הירוק, שנסגר והלך משני הצדדים לא יכול עוד להיות מוצא להמוני היהודים המבוהלים שנדחפו להגירה כדי להימלט מגורל גרוע עוד יותר. רבים מהם נכלאו במחנות ריכוז, עד שנמצאה להם אפשרות הגירה חוקית-כביכול. על כן היו מוכנים להיאחז בכל סיכוי לצאת מן הרייך, ויהיה בלתי שגרתי ככל שיהיה :

"...היהודים בגרמניה שאינם זקנים כל-כך או חולים כל-כך עד שהם מקווים שיתנו להם למות שם, נדחפים כולם להגירה מזורזת ככל האפשר. השאיפה הזאת מלווה בלחצם של שלטונות המדינה, לחץ שלא היה כמוהו.

"כך כתב הד"ר יוליוס ל' זליגסון (Seligsohn .L Julius) זמן קצר לפני חג הפסח של 1939 בחוזר (לא חתום), שהיה מיועד כנראה אל 'האיחוד הארצי' של היהודים שעדיין לא נתארגן באופן רשמי בגרמניה, והוא נמנה עם ראשיו. הגסטפו הפעיל לחצים ואיומים כלפי ראשי היהודים שיקבעו בעצמם מדי שבוע בשבוע מספר קבוע של מהגרים 'לטיפול', דהיינו 'להכנת הגירתם'. מימון  ההגירה של המוני היהודים חסרי האמצעים הובטח ב-25 בפברואר ב'רייך הישן' על-ידי 'מס הגירה', שהוטל - לפי הדוגמה של וינה - על היהודים בעלי האמצעים.     (יעקב טורי, "מהגירה כפויה  לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 87)

 

"... 'הלשכה המרכזית של הרייך להגירה יהודית' לא דחקה ממש ביהודי ברלין להגר אל אמריקה הלטינית או אל מקומות עוד פחות סבירים שהוזכרו מדי פעם בפעם כגון אלכסאנדרטה (האטאי) (Hatay- Alexandrette (בהערה 110: על יהודים שהזמינו מקומות נסיעה אל האזור האוטונומי הזה שהיה לפנים סורי, וב-1939 אוטונומי (אלכסנדרטה - האטאי), וביטל באותם החודשים את הצורך באשרה, התחרו בין השאר חברת הנסיעות הגרמנית 'GmbH Linie-Levante Deutsche', המבורג, והחברה האיטלקית 'אדריאטיקה'. ראה: no ,III A II ,I Auswanderungsamt ,Hamburg StA 7 וכן 35 no ,II C II]   או חבש, [בהערה 111:  על תכניות-אתיופיה של איגוד העזרה גילדמסטר (Gildemeester), השווה:  Bonn Sdh I PA 83-50 A/B Inland ]  וזאת אולי גם מפני שעלה יעד הגירה קונקרטי חדש: שנחאי.

 

"על-אף הכיבוש היפני בסוף 1937 , לא היה צורך באשרה וגם לא הייתה כל הגבלה אחרת על הכניסה אל הנמל החופשי של העיר הענקית על מושבותיה הבינלאומיות, ורק באוגוסט 1939 התחילו להעמיד דרישות כלשהן כלפי מי שביקש להגר לשם.      (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, כרך י"ז-י"ח, עמ' 89)

 

"לסיכום מדיניות ההגירה של הנציונל-סוציאליסטים עד מארס 1938 אפשר לומר, שאמנם ההבדלים בין הגירה חוקית, הגירה מאונס, בריחה וגירוש עדיין נשמרים, אבל כבר מ1934- התחילו אלה מיטשטשים, בעקבות כמה צעדים שנקטו הרשויות וה'גסטפו', כגוף המבצע:

א. הנציונל-סוציאליסטים ערערו את מעמדם החוקי של היהודים כאזרחי הרייך בשעה שנהגו כאלה שנסעו באניות גרמניות כזרים, ואפילו כמגורשים - וכל זה למעלה משנה לפני 'חוקי נירנברג' מספטמבר 1935.

ב. הנציונל-סוציאליסטים לא אפשרו למהגרים החוזרים או למי שגורשו מן המדינות השכנות לבחור אלא בין כליאה במחנה ריכוז ובין חצייה לא חוקית של הגבול, ולמעשה דחקו אותם אל מעבר לגבול הירוק.

ג. בכמה אזורי ספר, כסרבריקן ואולי בטריר (Trier), ואחר-כך גם באאכן, ניטשטשו לגמרי ההבדלים בין הגירה כפוייה ובין גירוש. נראה שהדבר היה על דעתם של משרדים ממשלתיים ומפלגתיים נאציים, שראו בהגירה הכפויה, או אפילו בגירוש בכוח הזרוע אמצעי למטרה במדיניותם בעניין היהודים. למשרד החוץ לא אמרו זאת במפורש, עד לכניסתו לתפקיד של שר החוץ החדש ריבנטרופ, בפברואר 1938 וממנו ובייחוד ממחלקת 'דויטשלנד' שישבו בה נאמניו לותר (Luther) וראדמאכר (Rademacher) ציפו ליחס חיובי יותר אל שיטות הגירוש של הגסטפו, אף-כי נגדו את החוק הבינלאומי.

 

"הגירושים בתקופה שבין ה'אנשלוס' ובין 'ליל הבדולח'

 

"במארס 1938, עם סיפוח אוסטריה (בהמשך אוסטמארק) נעשו המקרים של הולכת יחידים אל מעבר ל'גבולות הירוקים' למדיניות ברורה ושיטתית של גירושים. מ-15 במארס 1938 פעל אדולף אייכמן בווינה בדבקות רבה. כעבור ימים מעטים בא המשלוח הראשון של יהודים לדכאו, שהיו בו מקצת 'הנכבדים', ולמעשה התגלתה בפעולה זו ראשיתה של שיטת המעצרים ההמוניים של יהודים במחנות-הריכוז כדי להפעיל לחץ לזירוז הגירתם.

"הגירושים ההמוניים הראשונים אל מעבר לגבול נעשו מאמצע מארס ועד קרוב למחצית אפריל באזור בורגנלנר (Burgenland) שבאוסטריה, דהיינו בגבול הדנובה. לכאורה חורג הדיון בגירושים אלה מהגבולות הגיאוגרפיים של המחקר הזה. אך בדיעבד אימצו גם השלטונות הנאציים בדרגים הגבוהים ביותר מדיניות זו ומאות אנשים מן המגורשים האלה נדדו בלא מטרה והגיעו לבסוף אל הגבול הגרמני המערבי, ובכך נדון בהמשך. תחילה נביא כאן את דבריהם של היידריך וגרינג, המלמדים על התיזה של הגירוש המתוכנן בידי הגסטפו. (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 71)

 

 

"בישיבה שנתקיימה ב-12 בנובמבר 1939 ציין גרינג בצורה בוטה, שבבורגנלנד פעל הגסטפו 'בשיתוף פעולה עם המנהיגים המקומיים בעניין הגירוש דרך 'הגבול הירוק', ו'במשך ארבעה-עשר ימים... תמיד בחצות הלילה... הגרו אל מחוץ לגבולות המדינה קבוצות של יהודים שנכנעו ללחץ'. ואילו היידריך הצהיר באותה הזדמנות, שרק 'מספר קטן ביותר' של מהגרים חצו את הגבול שלא כחוק. אך אף הוא מעריך את מספרם בכ5,000- איש.

"מיד אחרי הגירושים בבורגנלנד נעשה יוסף בירקל (BUrckel) מושל מטעם הרייך בווינה, ובאמצע מאי הוציא בירקל צווי גירוש נגד יהודים שאינם אזרחי אוסטריה. כמעט בו-כזמן שב ושלח הגסטפו כ-500 יהודים נוספים מתושבי ווינה לדכאו. ככל שרב היה סבלם של כל אלה - במאמר זה נעקוב רק אחרי אלה מן המגורשים שניסו להימלט אל הארצות שגבלו במערב ובדרום ב'גרמניה הגדולה'.

"בחודש מארס עדיין ברחו ונכנסו לשוויץ 400-300 יהודים על-סמך דרכונם האוסטרי, עד שב28- במארס גזרו הרשויות השוויצריות על נושאי הדרכונים הישנים האלה להשיג ויזה קודם שיורשו לחצות את הגבול. (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 72)

 

"על אף הגזרה הזאת באו לשוויץ גם אחרי 1 באפריל כ-2,000  פליטים חסרי-אשרות. 'רבים מהם גורשו אל מעבר לגבול בידי נאציונל-סוציאליסטים, אנשי ס"א וס"ס'. בעיקר 'באמצע חודש מאי, לאחר שנעצרו וכל אשר להם נגזל מהם, הובאו הפליטים קבוצות-קבוצות אל הגבול' וגורשו אל שוויץ. מקצת מן המיואשים ניסו אפילו, בעזרתם של מבריחי גבול, להסתנן אל איטליה במעבר-ברנר.

"כאמור, התחיל הגירוש הגדול מווינה רק אחרי האירועים האלה, בזמן שהובילו בפעם השנייה המוני יהודים אוסטרים אל דכאו, דהיינו בערך ב20- במאי 1938. מאותו זמן ואילך תכפו הגירושים ופשטו גם אל ה'רייך הישן'. שם ארגן הגסטפו בתחילה את 'מבצע-יוני' נגד כ-1,500 יהודים שנשפטו מעודם בגלל כל דבר קטן. 'אסוציאליים' אלה הובאו אל מחנה ריכוז, וכך נכפתה עליהם הגירה מידית כתנאי לשחרורם. [בהערה: השווה לזה את התיאור הקצר של פרינץ (כמו בהערה 5), נוסח עברי, עמ' 194-193. שם נאמר בין השאר, שאייכמן אילץ את הנהלת הקהילה היהודית בפרנקפורט על המיין לזייף תעודות, כדי לאפשר לאנשים שכבר נשפטו לפני כן לעבור את הגבול, מפני ש'אסוציאליים' אינם צריכים להיות למעמסה על הרייך.]

"נראה שמאז יולי ביקשו הגרמנים לדחוק בוועידת הפליטים העולמית באוויאן, במגמה להטיל את האחריות לגורל היהודים על ארצות-הקליטה הפוטנציאליות. לאחר התפרקות הוועידה בסוף חודש זה תכפו משלוחים המוניים של היהודים אל הגבולות המערביים של גרמניה. ב7- בספטמבר, עם החרפת משבר הסודטים, גבר עוד זרם הפליטים והוא הגיע לשיאו עם הסכם מינכן, ועם גזרות 5 באוקטובר משסומנו דרכוניהם של היהודים באות 'J'. ב-29-26 באוקטובר גורשו אלפי אזרחים פולנים מן הרייך וב-11-9 בנובמבר התחולל טרור 'ליל הבדולח'.

"עם כל משבר נוסף רבו המבקשים לברוח מן הרייך, מקצתם בלי כל תעודות, שניסו לחמוק דרך 'הגבול הירוק' אל הארצות השכנות בדרום או במערב, ברחו - או גורשו... (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, עמ' 73)

 

"הגירה כפויה, דומה לזו שארגנו רשויות המפלגה והגסטפו בגבולות היבשה, הייתה באותה עת גם בדרכי הנהרות והים, ואפשר שזו הייתה תגובתם של הגרמנים על כישלונה של ועידת אוויאן. באוגוסט 1938 ניסו, בלא תכנית ובלי טעם, להעביר אל הארצות הבלטיות ואל הולנד, בספינות על הריינוס ובאניות בים הבלטי, את היהודים המגורשים מאוסטריה ומערים גרמניות מסוימות. בדרך זו ביקשו להסיר מעצמם כביכול גם את האחריות לגורל האנשים שתעו בין הגבולות. בכל אודיסיאות-הים האלה השתתפו יהודי בורגנלנד, שנעשו חסרי-מולדת, אבל אפילו יהודים לא מעטים מן 'הרייך הישן' שולחו באניות אלה.

"האניות בים הבלטי הפליגו משטטין (Stettin), וכאן אולי יש להזכיר, שהגאולייטר המקומי פראנץ שוורה-קובורג (Coburg-Schwede Franz) ניסה גם הוא אח"כ ליזום את העברת האוכלוסייה היהודית שבגאו שלו מזרחה, והיה הראשון שעשה כן בשטח ה'אלטרייך'.    (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, עמ' 77)

 

 "באותו הזמן ניסו היהודים למלט את נפשם גם באניות-משא, שהפליגו בים הצפוני אל אנגליה, ושלטונות גרמניה לא מנעו בעדם, למרות שלא היו להם אשרות כלשהן.

"כבר ב13- באוגוסט 1938 הובאו ראשוני הבורחים בדרך זו לפני שופט אנגלי, ושלושה יהודים חסרי אזרחות נידונו לעבודת-פרך למשך שישה חודשים על שנכנסו שלא כחוק לאנגליה. כן המליץ השופט לגרשם בהוסיפו את הנימוק, שההסתננות מגרמניה אל אנגליה הפכה לשערוריה. על הבריחה דרך הנמלים הגרמניים בים הצפוני ב'אניות היהודים' ידובר ביתר פירוט בהמשך, שהרי לא התחילה אלא בסוף 1938.

"דברים דומים אפשר לומר על ההפלגה של אניות המעפילים לארץ-ישראל, שהחלה מתארגנת אז בווינה תחת עינו הפקוחה של אייכמן, אך אין לדבר בה כאן, כי אי-אפשר להגדירה כגירוש סתם.

"בינתיים התרחש על הריינוס תמרון לשילוח בלתי חוקי ובלתי מתוכנן של יהודים מחוץ לגרמניה ובו היו מעורבים גם פליטים יהודים מבורגנלנד. יש אסמכתאות לכך, שמשרדי הגסטפו בווינה ובקלן השתתפו כיוזמים וכמארגנים באירוע החריג. מאחר שהפרשה נשכחה כמעט לגמרי, נביא את הדברים כפי שהם כתובים במסמך המקורי של משרד החוץ בברלין. (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 78)

 

"כעבור שנתיים סיכם סומנר ולס (Welles Sumner), סגן שר החוץ של ארצות-הברית, כללית את הגירושים הללו ואת גירוש בורגנלנד, ודיבר על :

"טקטיקות שנקטו הגרמנים ב1937- וב1938-: באישון לילה גירשו בכוח יהודים במקומות שונים אל מעבר לגבול של הולנד, בלגיה, שוויץ וצרפת. כל מקום שמצאו בו פרצה חזרו והשתמשו בו גם בלילות הבאים. עתה הם הכריחו לעבור מבעד לפרצה תוך איומים בנשק מאות אנשים, ואחר כך מאות רבות והגדילו את מספר המגורשים מדי לילה, כל זמן שהייתה שם פרצה...'

"שומרי הגבול של הארצות השכנות התגוננו מפני ההסתננויות ככל שיכלו, ולפיכך גדל והלך מדי יום ביומו מספר היהודים המוחזרים לגרמניה. נראה, שבעקבות זאת הורה הגסטפו ב3- בנובמבר 1938 להגביל את מספר המהגרים הלא-חוקיים 'לארצות המערב', ומי שנתפס יש לשלחו אל מחנה ריכוז ולא לאפשר לו לשוב ולעבור את הגבול הירוק... (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 82)

 

"הדו"ח של 'המשרד הראשי לביטחון הרייך' בסוף שנת 1938 בדבר גל המעצרים של 'ליל הבדולח', מפרש בלי כחל וסרק לאמור: 'כדי להכביד את הלחץ על היהודים להגר, הועברו בבת-אחת כ25,000- גברים יהודים אל מחנות הריכוז, מקצתם לשהייה זמנית'.

"ביוזמתו של היידריך, 'נקרא קומיסר אייכמן אל ברלין... להפעיל שם את השיטה שנחלה הצלחה בווינה', כדי לזרז את קצב ההגירה גם ב'רייך הישן'. לכל העצורים במחנה הריכוז ולקרוביהם הובהר, שישוחררו מן המחנה אם יהגרו הגירה מהירה ועדיפה הגירה חוקית. השלטונות חשבו את ההגירה ל'חוקית' כל זמן שלא הביאה למחאותיהן המיידיות של המדינות הגובלות בגרמניה.  (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 83)

 

 

  "...יש דו"ח מן ה'מחנה הקטן' של בוכנוולד, שהוקם כנראה במיוחד בשביל האקציה ב9- בנובמבר 1938. על-פי אותו הדו"ח אולצו היהודים לאסוף כספים בקופה מיוחדת, המיועדת למימון הנסיעה מן המחנה אל המקום שממנו מהגרים. קופת הנסיעות כונתה 'מזוודת היהלומים', וכל פעם שיהודי שעמד להשתחרר נקרא אל שער היציאה אף הקופה הובאה לשם. מתוך הדו"ח איננו יודעים אם השומרים או המלווים קיבלו טובות הנאה מכספי המהגרים, אך אפשרות זו וודאי קיימת. על-כל-פנים, יש והגסטפו ליווה את המשוחררים, כפי שנאמר: 'הם הובאו אפילו עד לגבול או עד לאניות ההגירה'.

"מתוך הדברים עולה שהן אנשי הס"ס והן אנשי מפלגה אחרים, 'לא התביישו להרוויח כספים רבים מהגירתם הכפויה של היהודים'. היהודים לא גורשו מתוך רגשות הומניים. ולא זו בלבד אלא שאפילו במצב הזה שבו זירזה זרוע אחת של הגסטפו את ההגירה לא הזדרזו תמיד זרועות נאציות אחרות לשחרר את העצורים, כדי שיהגרו. בעקבות זאת, אבדה לעצורים רבים האפשרות להימלט מן הטרור בדרך חוקית ולמצוא מקלט במקום כלשהו.

"מי שלא מצא לו דרך 'חוקית' להגר מן הרייך, ניסה לעשות זאת דרך הגבול הירוק. ואם נתפס, יכול הגסטפו לגרשו או להבריחו שוב אל מעבר לגבול בשם 'פתרון בעיית היהודים'.

"הגירושים וההברחות ב'גבול הירוק' נמשכו גם אחרי 'ליל הבדולח'. הארצות השכנות בדרום-מערב ובמערב עדיין היו ארצות היעד: שווייץ, לוקסמבורג, צרפת - תכופות דרך סארבריקן - הולנד ובלגיה - ותכופות דווקא דרך אאכן. באאכן גם שיכפלו את הטפסים שמולאו בשביל המוחזרים מהגבול כדי להכין את העברתם אל מחנה ריכוז.  (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים, יד ושם, י"ז-י"ח, עמ' 84)

 

 "ב-23 בדצמבר 1938 יצא סוף-סוף מברלין צו, המורה למנוע את 'הריבוי הניכר של מהגרים לא-חוקיים פוטנציאליים במערב... ובייחוד יש לעצור את כל היהודים שאינם תושבי המקום והרוצים להגר, כי ממילא אינם יכולים להגר אלא בדרכים לא-חוקיות'. זהו נוסח ההוראה שנמסרה לתחנת הגסטפו בקלן. בהעתק אחר של הצו שנועד למפקח הגבול המערבי בקובלנץ (Koblenz), הייתה תוספת (שבוודאי הייתה גם במקור) ובה נאמר: 'לעצור... ולהעביר אל מחנה ריכוז'.

"לענייננו אין זה חשוב, אם מתוך שתי הגרסאות השונות עולה, כאילו הגסטפו בקלן ביקש לשמור לו גם בהמשך את האפשרות לגרש את העצורים אל מעבר לגבול הירוק. למעשה כולם הוסיפו לגרש מפעם לפעם, שהרי אם לא כן, אי אפשר להסביר את החזרה התכופה על ההוראה מברלין - גם אם בשינויים קלים. בווינה, למשל, הוסיפו לשלוח אל יהודים לא מעטים צווי גירוש אינדיבידואליים. אבל מתחילת 1939, עבר כובד המשקל של פעולת הגירוש באורח סופי לברלין, וזאת בעקבות הקמתו של 'מרכז ממלכתי להגירת היהודים', שבראשו עמד היידריך. הוא ואייכמן החלו נותנים דעתם על השגת מטרותיהם באותו המועד תוך זירוז גירוש היהודים בדרך הים.   (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, עמ' 86)

                       

                        ההגירה הכפויה בדרך הים עד פרוץ המלחמה

 

"הלחץ שהורגש בברלין מאז הפוגרומים של 'ליל הבדולח' גבר, כאמור, עד מאוד בחודשים פברואר-מארס 1939. הגבול הירוק, שנסגר והלך משני הצדדים לא יכול עוד להיות מוצא להמוני היהודים המבוהלים שנדחפו להגירה כדי להימלט מגורל גרוע עוד יותר. רבים מהם נכלאו במחנות ריכוז, עד שנמצאה להם אפשרות הגירה חוקית-כביכול. על כן היו מוכנים להיאחז בכל סיכוי לצאת מן הרייך, ויהיה בלתי שגרתי ככל שיהיה :

"...היהודים בגרמניה שאינם זקנים כל-כך או חולים כל-כך עד שהם מקווים שיתנו להם למות שם, נדחפים כולם להגירה מזורזת ככל האפשר. השאיפה הזאת מלווה בלחצם של שלטונות המדינה, לחץ שלא היה כמוהו.

"כך כתב הד"ר יוליוס ל' זליגסון (Seligsohn .L Julius) זמן קצר לפני חג הפסח של 1939 בחוזר (לא חתום), שהיה מיועד כנראה אל 'האיחוד הארצי' של היהודים שעדיין לא נתארגן באופן רשמי בגרמניה, והוא נמנה עם ראשיו. הגסטפו הפעיל לחצים ואיומים כלפי ראשי היהודים שיקבעו בעצמם מדי שבוע בשבוע מספר קבוע של מהגרים 'לטיפול', דהיינו 'להכנת הגירתם'. מימון  ההגירה של המוני היהודים חסרי האמצעים הובטח ב-25 בפברואר ב'רייך הישן' על-ידי 'מס הגירה', שהוטל - לפי הדוגמה של וינה - על היהודים בעלי האמצעים. (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 87)

 

 

"... 'הלשכה המרכזית של הרייך להגירה יהודית' לא דחקה ממש ביהודי ברלין להגר אל אמריקה הלטינית או אל מקומות עוד פחות סבירים שהוזכרו מדי פעם בפעם כגון אלכסאנדרטה (האטאי) (Hatay- Alexandrette[בהערה 110: על יהודים שהזמינו מקומות נסיעה אל האזור האוטונומי הזה שהיה לפנים סורי, וב1939- אוטונומי (אלכסנדרטה - האטאי), וביטל באותם החודשים את הצורך באשרה, התחרו בין השאר חברת הנסיעות הגרמנית 'GmbH Linie-Levante Deutsche', המבורג, והחברה האיטלקית 'אדריאטיקה'. ראה: no ,III A II ,I Auswanderungsamt ,Hamburg StA 7 וכן 35 no ,II C II]   או חבש, [בהערה 111:  על תכניות-אתיופיה של איגוד העזרה גילדמסטר (Gildemeester), השווה:  Bonn Sdh I PA 83-50 A/B Inland ]  וזאת אולי גם מפני שעלה יעד הגירה קונקרטי חדש: שנחאי.

"על-אף הכיבוש היפני בסוף 1937 , לא היה צורך באשרה וגם לא הייתה כל הגבלה אחרת על הכניסה אל הנמל החופשי של העיר הענקית על מושבותיה הבינלאומיות, ורק באוגוסט 1939 התחילו להעמיד דרישות כלשהן כלפי מי שביקש להגר לשם.   (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, עמ' 89)

 

 

 "על-כל-פנים, דוברי 'האיחוד הארצי' ביקשו להרוויח זמן להגירה מסודרת, והגסטפו דחק בהם ואיים בגירוש אנרכי. ומדרך הטבע, עצורי מחנות הריכוז וקרוביהם דחקו עוד יותר. לחצם של היהודים שחיו בצל מחנות הריכוז וביקשו להגר בכל מחיר נתן לגסטפו את המנוף לזרז את פעולות השילוח בדרך הים ובמשך החודשים הבאים נחלו הפעולות האלה הצלחה גדולה יותר מפעולות הגירוש בדרך היבשה, ברוח הזאת מדווח הדיפלומט האמריקאי ר.ט. פל (R.T. Pell) מלונדון לוושינגטון, ומשרד החוץ העביר את הידיעה אל הנשיא רוזוולט :

"מנהיגים יהודים בברלין דיברו בגלוי על האניות המלאות בבני דתם,... הנמצאים בדרכם אל שנחאי, אל הים התיכון, אל האיים הקאריביים... הם נאלצים להיענות ללחץ הגסטפו... ולפיתוייהם של בעלי האניות ולהניח לאנשיהם לצאת לדרך בלי תעודות ובלי יעד נסיעה בטוח.

"כבר בשיחה עם סוכנו של גרינג וולתאט (Wohlthat) זמן קצר לפני כן העלה אותו דיפלומט אמריקאי את הבעיה של 'אניות של גרמניה המעבירות יהודים בלי תעודות... ומנסות להביאם אל חופים כלשהם'. אבל וולתאט 'הכחיש כל אחריות של ממשלת גרמניה לדברים האלה והטיל את האשמה על הארגונים היהודיים'.

"בעצם, לשם קביעת האחריות די לציין, שרק מעט מאוד מן המתרחש בנמלי גרמניה נסתר מעיני השלטונות הנאציים, או שלא זכה לברכתם המפורשת. בחלק הראשון של מאמר זה נאמר שכבר ב1934- נקבעו למעשה תקנות מיוחדות למהגרים יהודים, תקנות שצמצמו את זכויותיהם, בניגוד למעמדם דאז של נתינים גרמנים. אין פלא, אפוא, שבזמן הגירוש הגדול באביב 1939 פסק משרד הפנים של הרייך בעניין הגירת היהודים את הדברים האלה :

"...ההתחשבות בתנאי ההגירה אינה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה, מפני ש... חשוב, שהיהודים יעזבו את גרמניה, ואילו פחות חשוב, שיהגרו בתנאים טובים  ככל האפשר... (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 91)

 

 "הקהילה היהודית בהמבורג דאגה גם למקומות הנסיעה לשנחאי בשביל משוחררי מחנות הריכוז. היא קנתה בסוכנות אניות מקומית כ-1,000 מקומות במחיר שכלל את עמלת הסוכנות תמורת אספקת אשרות ותעודות-מעבר לנזקקים. אמנם בהמבורג, שלא כבמקומות אחרים, לא רבו המבקשים לנסוע לשנחאי, אולי מפני שהיו גם הצעות לנסוע אל יעדים אחרים. אך משאר קהילות גרמניה ומן המחנות הוסיפו לנהור מחוסר ברירה למזרח הרחוק.

"פרק מיוחד באספקת-התעודות הוא מבצע ההגירה אל פרגוואי. ב5- באוגוסט 1938 נכנסה רשמית לתוקפה התקנה - שככר פורסמה שנתיים לפני כן - המגבילה את הכניסה לפרגוואי לעובדי אדמה נוצרים ומנוסים בלבד. ד"ר מקס פלאוט, מצא קשר אל אחד ממנהיגי ארגון האיכרים הנאצי בעיירה לא הרחק מהמבורג ו'קנה' ממנו כ100- אישורים, במחיר 3 מארק האחד, שהעידו על חמש שנים של עבודת אדמה. לעומת זאת סירבו לו אנשי כנסייה בכירים לספק אישורים על טבילה לנצרות, להצלת אסירי מחנה ריכוז, אבל לבסוף נמצא שמש באחת הכנסיות, שמילא את מאה הטפסים תמורת 50 פפניג האחד. כך יצאו, אפוא, הפעם בשיתוף פעולה של הקהילה היהודית ושל גסטפו, 100 יהודים מכלואי המחנות באניה מהמבורג אל פרגוואי. ואולם לא לשם ביקשו להגיע, תקוותם נשענה כנראה על אשרת המעבר הארגנטינית שנדרשה לנסיעה, ובארגנטינה קיוו למצוא מקום מקלט שיבטיח סיכויי הישרדות.

"הגירה כפויה, דומה לזו שארגנו רשויות המפלגה והגסטפו בגבולות היבשה, הייתה באותה עת גם בדרכי הנהרות והים, ואפשר שזו הייתה תגובתם של הגרמנים על כישלונה של ועידת אוויאן. באוגוסט 1938 ניסו, בלא תכנית ובלי טעם, להעביר אל הארצות הבלטיות ואל הולנד, בספינות על הריינוס ובאניות בים הבלטי, את היהודים המגורשים מאוסטריה ומערים גרמניות מסוימות. בדרך זו ביקשו להסיר מעצמם כביכול גם את האחריות לגורל האנשים שתעו בין הגבולות. בכל אודיסיאות-הים האלה השתתפו יהודי בורגנלנד, שנעשו חסרי-מולדת, אבל אפילו יהודים לא מעטים מן 'הרייך הישן' שולחו באניות אלה.

"האניות בים הבלטי הפליגו משטטין (Stettin), וכאן אולי יש להזכיר, שהגאולייטר המקומי פראנץ שוורה-קובורג (Coburg-Schwede Franz) ניסה גם הוא אח"כ ליזום את העברת האוכלוסייה היהודית שבגאו שלו מזרחה, והיה הראשון שעשה כן בשטח ה'אלטרייך'.    (יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, עמ' 77)

 

 

סיכום

"המספרים הרשמיים של היהודים המגורשים מעידים יותר מכל מיני מליצות על היקף מדיניות הגירוש בים מתחילת 1939. בין סוף ינואר לסוף יולי עזבו כ-70,000 יהודים את הרייך - מחציתם מן האוסטמארק ומחציתם מן האלטרייך. בין יוצאי האלטרייך היו כ-70 אחוז 'מעוטי אמצעים', והוצאות הנסיעה שלהם שולמו בעזרת מס ההגירה וקרנות שמחוץ לגרמניה.

"רבים משבעים אלף האנשים האלה שולחו לעולם הרחב בלא תעודות תקפות ובלא יעד קליטה בטוח. אפשר אפוא לראות בהם מגורשים, שהדאגה לגורלם  הוטלה על כתפי שאר המדינות בעולם.(יעקב טורי, "מהגירה כפויה לגירוש", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"ז-י"ח, תשמ"ז, עמ' 94)

 

 

זכור את אשר עשה בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות