השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

דת החזירות של המזרחי-מפד"ל

 

"הכל בטל ומבוטל כלפי עניין המדינה היהודית"

(הרב מאיר ברלין, הוועד הפועל הציוני המצומצם, 6 בינואר 1942)

 

"סוגיית המדיניות הציונית לנוכח השואה נתונה בויכוח ציבורי מאז ועד היום. במחצית הראשונה של מלחמת-העולם השנייה התמקדה ההנהגה הציונית בניסוח מטרות מאבקה ובגיוס דעת-קהל בקרב היהודים ובעולם כולו, כדי לכונן מדינה יהודית. חוגים אנטי-ציוניים ופוסט ציוניים ואף חוגים ציוניים מסוימים הציגו אפוא את המדיניות הציונית בתקופת המלחמה כמדיניות אנוכית, שהמשיכה במסלולה כאילו לא הייתה קיימת בעיה יהודית. לעומת זאת, חוקרים ציוניים מצביעים מחד גיסא על הנסיבות שבהן התפתחה ההכרעה הציונית בארץ ישראל, ואידך גיסא על היעדר מודעות לשואה.

 

"במאמר זה ננסה לבחון באיזה מידה הייתה הציונות הדתית בארץ-ישראל, קרי המזרחי-הפועל המזרחי, שותפה למדיניות הציונית שדרשה את מרב המשאבים של התנועה הציונית בתקופה כה מהותית לעם היהודי, ובאיזו מידה בלמו הערכים היהודיים המסורתיים של חסד ושל ערבות יהודית הדדית את תכניות הגאולה שלהה? ובקצרה, האם הציונות הדתית יצאה מנקודת מוצצה של הצלה או של גאולה?

"מבשרי ציון, הרבנים צבי קלישר ויהודה אלקלעי*), ראו בשיבת-ציון שלב בגאולה. מייסד המזרחי, הרב יצחק יעקב ריינס, הדגיש, לעומת זאת, כי הציונות אינה אלה הטבת מצב אחינו האומללים, והרב שמואל מוהליבר הצדיק את שיתוף הפעולה עם הכופרים עקב הסכנה הצפויה לעם היהודי. אמנם בראשית פעילותה העדיפה המזרחי מדינה על פני ארץ, וחברה להרצל בפרשת אוגנדה, אך בהמשך השתנה הקו הזה. כך אמר משה אונא, מראשי הקיבוץ הדתי:

 

*)יהודה אלקלעי הטיף במשך עשרות שנים לרעיון השיבה לארץ ולעסוק בעבודת האדמה, שאחוז מיהודי האסלאם, עלו והתיישבו בין ילידי הארץ הפלסטינים, בערים והכפרים. קלישר, בהשפעתו של אלקלעי , התנדב לאסוף כספי צדקה למען יישוב הארץ, ך לא העביר פרוטה מהכסף שאסף. ומוהליבר אחז בגלימת הצדקה של רוטשילד. בפעם הראשונה שהגיעו יהודים מהמזרח הרוסי לארץ, בין השנים (1658-1648), הם הגיעו כשבויים בשיירות שהובילו התתרים, דרך תורכיה ועד צפון אפרייקה, ויהודים פדו אותם, בפעם הבאה הם הגיעו  בשיירת המשיחיים המרחפים (1700) להקביל את םני שבתי צבי המשיח

 

"צדקה עשה הקב"ה עם התנועה הציונית ועם הציונות הדתית ובכך עם ישראל כולו, שבשעה ההיסטורית המכרעת גבר הרעיון של הצלת העם על רעיון הגאולה, והוא שנתן את הכיוון הרוחני ואת ההדרכה בשבילי המעשה... שני הרעיונות, הצלת העם וגאולה, 'חיו' זה בצד זה בתוך התנועה הציונית, כשעצמתם משתנה מתקופה לתקופה.

 

"קיומם של רעיון ההצלה ורעיון הגאולה זה בצד זה לביטוי בהתבטאויות שונות של מנהיג המזרחי, הרב מאיר ברלין (בר-אילן), עוד בשנות השלושים. בדיון על מדיניות העלייה הציונית באביב 1935 הדגיש את הצורך במידת הרחמים כלפי מצוקת ישראל בגולה וטען כי 'הציונות היא קודם כל שאלת היקלטות יהודים במספר הגדול ביותר בא"י ולא שאלת עלייתם של עובדים'. אולם בדיון שנערך באביב 1937, בעת פולמוס החלוקה, הקדים הרב ברלין את יסוד הגאולה. לדבריו:

"לב מי מאתנו לא מרגיש חלילה בייסורים של ישראל. אבל סוף סוף הציונות לא קמה מצרת ישראל. כיום שני הדברים האלה [עלייה ובניין הארץ] משלימים האחד את חברו, אבל הרי ייתכן לפעמים מצב כזה, ששני הדברים יתנגדו זה לזה, ואו תעמוד השאלה, מה קודם למה? אנו הציונים צריכים לעמוד על נקודה זו שבניין הארץ קודם, שיבת ישראל לארצו בתור עם במדינתו קודם אפילו לעלייה ולעזרת ישראל.

 

"הקדימות הזאת של יסוד הגאולה באה לביטוי בעמדתם של הרב ברלין ושל הרוב המכריע במזרחי נגד תכנית החלוקה. הרב משה אביגדור עמיאל, הרב הראשי לתל-אביב, טען אז כי דבר קדוש לא ניתן למיקח ולממכר[1], והרב יעקב משה חרל"פ, מראשי ישיבת מרכז הרב, התבטא כי 'גם אם יצילו איזה נפשות מישראל מכובד לחצם בגלות בזה שיתאחזו בחלק שיקראו לו מדינה יהודית, אין בזה משום היתר לבתר לבתרים ליבם ועינם של ישראל'. מנהיג הפועל המזרחי משה שפירא, וחברי המזרחי מגרמניה נמנעו, לעומת זאת, בהצבעה על תכנית החלוקה.

"האיום שהיווה הספר הלבן ממאי 1939 על חלום הגאולה של ריבונות ציונית מדינית בארץ-ישראל, זעזע את המזרחי. בעקבות 'ספר המעל' תבע הרב ברלין מדיניות של אי-שיתוף מוחלט עם השלטון הבריטי. הוא קרא להנהיג גנדיזם ציבורי, כלומר התנגדות פסיבית; לחנך את העם לנכונות לקרבנות כלכליים, שיאפשרו ויתור על תמיכת הממשלה. 'אל לנו לחכות עד שיתנו לנו מדינה עברית. אנו צריכים ליצור אותה', טען הרב ברלין וקרא למזרחי לעמוד בראש מלחמה, שתאחד את רוח 'יבנה' ואת רוח 'מסדה'. (חוה אשכולי וגמן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ט,2001, עמ' 221-219)

 

"זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה חזר הרב ברלין והדגיש את מחויבותם של המאמינים להגשים את הדברים שהם מאמינים בהם. 'ואם אנו מאמינים במשיח, שיבוא ויקבץ נדחינו לארץ נבחרת, עלינו לעשות בשביל אותה האמונה. ובשביל אותה האמונה יש שתי הדרכים: ארץ-ישראל בתורת מושג מדיני, וארץ-ישראל בתורת מושג ארצי - אדמת ישראל'. בתחילת 1941, עם ראשית הוויכוח ביישוב על מטרת הציונות, פיתח הרב את הרעיון הזה. בדיון פנימי של המזרחי הוא התריע כי מי שאינם מושרשים ביהדות מושפעים לפעמים מרוח התבוסנות של עמים ומנהיגים אחרים, ולכן נועד למזרחי תפקיד מיוחד בתחום המדיני: 'ומי יודע אם לא יעלה בגורלנו אנו חברי 'המזרחי', אשר השקפותינו המדיניות מבוססות על התורה והמסורה, על התקווה המשיחית, על הביטחון בהשגחה עליונה שאין לזעזעו...  לעמוד בפרץ ולהתעקש על הציונות המדינית השלמה והתקיפה בימים יבואו'.

"ואמנם הרב ברלין עשה רבות כדי למלא את הייעוד הזה. בוויכוח על מטרות הציונות שהתנהל במושב הוועד הפועל הציוני בסתיו 1941 שלל הרב ברלין נחרצות את דעתו של ראש המחלקה המדינית, משה שרתוק, שטרם הגיע הזמן להציג דרישות פוליטיות. אולם במסגרת לאומית זו לא העלה טיעונים  משיחיים, אלא הבליט שיקולים פוליטיים כלליים -  ראשית אין לסמוך על נס[[2]] וחובה לגבש תכנית מסוימת עכשיו כדי לחנך ולהדריך את האנשים במקומות השונים לתקופה שאחרי המלחמה, ולא -  תנחל הציונות תבוסה. שנית, אי-אפשר לתבוע מינימום, כי אם תובעים מינימום אין כל תקווה להשיג דבר מה. שלישית, אין להעלות תביעות יסודיות כגון הגנת זכויות היהודים בגולה בד בבד עם העניין הציוני, אלא למקד את התביעה:'רק ארץ-ישראל, ורק ארץ-ישראל בתור מדינה, וארץ-ישראל בתור מדינה קולטת מיליונים יהודים'. ...

 

"...פיתרון רדיקלי לשאלת היהודים [גרימת רשמדתם של מיליוני יהודים – מ. גבאי], היא ערובה לקבלתה בידי העמים ולביצועה. לכן ארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים צריכה אפוא ליהפך למדינה יהודית עם שלטון יהודי מלא.'

"לוחם תקיף נוסף במערכת הציונית המדינית היה נציג המזרחי בהנהלת הסוכנות, הרב יהודה לייב פישמן (מימון). בדיון שנערך בהנהלה באפריל 1941 התריע הרב פישמן בתוקף כי יהיה זה חטא ופשע אם בשעת הכושר של ועידת השלום יעברו בשתיקה על שאיפתם: אחרי ארבעים שנות ציונות מדינית צריכים אנו להגיד בגלוי מה אנו דורשים: 'ארץ-ישראל בתור מדינה יהודית' (ההדגשה שלי, ח"א).עמדתם של הרב פישמן ושל הרב ברלין בסוגיות המדיניות הציונית שיקפה קונצנזוס רחב במזרחי ובאה לביטוי בהחלטות מדיניות של מוסדות המזרחי. פעילי המזרחי היו אפוא בין הראשונים שהעלו בראשית המלחמה את ניסוח 'מטרות המלחמה', ובהמשך המלחמה היו הם בעיקר מי שדחפו לניסוח תכנית מקסימליסטית ולמאבק מדיני עליה. (חוה אשכולי וגמן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ט,2001, עמ' 222-23)

 

"...נושא המחלוקת השני היה ההפרדה הציונית בין סוגיית ארץ-ישראל ובין סוגיית הגולה. עובדת ההשמדה ההמונית טרם נתבררה, ועלתה השאלה אם מוטל על המוסדות הציוניים לדאוג לזכויות היהודים בגולה לאחר המלחמה? נייפלד גרס כי 'ארץ-ישראל אינה מוכנה לקלוט מיליונים ולפתור שאלת הגולה. אנו מוכרחים לפיכך, לדאוג גם לפתרון שאלת היהודים בגולה'.

 

"המזרחי נאבק נגד המגמה הזאת. בישיבת המרכז העולמי של המזרחי בנובמבר 1941 התריע הרב פישמן כי בקשירת פתרון שאלת היהודים בפולין וברומניה עם שאלת ארץ-ישראל מקטינה את שאלת ארץ-ישראל. ואילו סירקיס, שהעלה עוד קודם את הצורך לחדש את נוסחת האבקואציה, קבע עתה נחרצות: 'צריך להקים מדינת יהודים גם על חשבון הגולה'. (ההדגשה שלי, ח"א). פה אחד נתקבל אז הנוסח: 'ארץ-ישראל בתור מדינה יהודית כפתרון יחידי לשאלת היהודים והיהדות בעולם.'

"בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם בינואר 1942 חידד הרב ברלין את הוויכוח על סדרים לעתיד, והעמיד אותו על 'מדיניות יהודית' מול 'רחמנות על מיליונים בני ישראל'. הוא חשש שעניין הרחמנות על יהודי אירופה - הדאגה לזכויותיהם וחיפוש טריטוריות יכריע את עניין המדינה. לכן יצא נגד הדעה שאסור לוותר על מיליוני היהודים למען ארץ-ישראל.

 

"אנחנו עתה בזמן המלחמה, ואנחנו רואים את הקורבנות אשר מדינות מקריבות... מיליוני חיילים... ולנו אין רשות להפקיר בשביל דרכנו היחידה, בשביל הדבר היחיד שנשאר לנו, שבזה ננצל ובדבר אחר לא ננצל?

"שאלת ארץ-ישראל היא הפתרון היחידי והאפשרי... יראה העם שהוא עושה משהו למען ארץ-ישראל, ולא -  אנחנו מתים.

"...חובתנו להחדיר את הכרת בניין ארץ-ישראל בתור מדינה יהודית, שזהו הדבר היחידי עכשיו, אשר בשבילו לא רק מותר, אלא חובה היא, עלינו לוותר על כל מה שיעמוד בדרך... הכל בטל ומבוטל כלפי עניין המדינה היהודית (ההדגשות שלי, ח"א)

 

"ראוי להבין שהתחושה המשיחית הייתה כה חזקה עד כי הרב ברלין ואחרים בתנועה סברו שאין עתיד לגולה. הציונות אינה צריכה אפוא להילחם על זכויות אזרח ועל זכות קיום ליהודים בגולה לאחר המלחמה, אלא להתמקד בעניין הציוני. כאמור, אף שלא הייתה באותה עת מודעות לשואה, עוררו דבריו של הרב ברלין סערת רוחות, וראש מחלקת העלייה, אליהו דובקין, גינה אותם כפליטת פה וויכוח סרק.  עוד קודם לכן כתב שרתוק אל הרב ברלין: 'מסקנתך שהיישוב בארץ יהא הנושא העיקרי של תביעתנו אל אומות העולם בגמר המלחמה נראית לי מצד התוכן אך לא מצד הצורה כי בשום פנים לא נוכל לוותר על הופעתו של עם יהודי כחטיבה עולמית המבקשת ריכוז וכינוס'.

"ההתמקדות ביישוב הארץ המשיכה לעורר אי-נחת גם בערב הפועל המזרחי. בישיבות המזרחי העולמי באביב-קיץ 1942 טענו ראשי הפועל המזרחי, משה שפירא וישעיהו ברנשטיין, כי אין סתירה בין שני העניינים וכי אי-אפשר להתעלם מבעיית הגולה. הרב נייפלד הדגיש שוב כי הציונות היא שצריכה לדאוג להמוני היהודים, ולא הבונד או אמריקה. ד"ר שמואל זנגוויל כהנא, שנמלט מפולין לאחר פרוץ המלחמה, התריע גם הוא נגד הנחת היסוד הציונית הרווחת של 'יישוביזם', שאין בה פתרון לבעיית סבלם של היהודים בעולם.

"בהשפעת הביקורת הפנימית ובלחץ הידיעות המתרבות על השמדת היהודים ביוני 1942 החליטו לבסוף מוסדות המזרחי לכנס את הוועדה הפוליטית לדיון במאבק על זכויות היהודים בגולה. רבים אחרים כמוהם לקו בעיוורון הזה. הנושא הזה נדון בכל המוסדות הלאומיים והתנועתיים עד להודעה הרשמית על ההשמדה בנובמבר 1942.   (חוה אשכולי וגמן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ט,2001, עמ' 225-224)

 

"עם זאת נחלצו מוסדות המפלגה לתמוך בתכנית בילטמור, שאושרה באותה עת על-ידי כינוס יהודי אמריקה... הידיעות המתרבות על גורלם של ריכוזי היהודים במזרח אירופה רק הגבירו את הנחישות הציונית. המרכז העולמי של המזרחי הצהיר: 'מצב קטסטרופלי זה מעלה בכל החריפות את ההכרח למצוא פתרון מוחלט וסופי לשאלת היהודים בעולם.'

"אולם בתחילת נובמבר 1942, בעוד מוסדות המזרחי והפועל המזרחי ממשיכים לדון במדיניות הציונית לקראת אישור תכנית בילטמור, יצא ישראל גן-צבי, עיתונאי ופעיל הפועל המזרחי, בהתקפה חריפה על התכנית:

 

"כל אותם הוויכוחים מסביב למצע פלוני או אלמוני לקראת העתיד... כלום תהא בהם ממשות כלשהי, משמעות כלשהי, אם אלה שלמענם דואג המצע, יהיו חלילה בינתיים לעדת רפאים?

"כל העונה בנפשו לשאלות הללו ב'גיוס' ו'מערכה מדינית בלונדון ובוושינגטון', יהא חושש שאבד את חוש המציאות. גיוס ומערכה מדינית שתי זרועות הן לעבודת העתיד, שחשיבותה עומדת אמנם למעלה מכל ויכוח, אבל דבר אין להן ולמארת ההווה... [ההדגשה במקור]

 

"גן-צבי הביא דוגמאות מהנהגות יוון ופולין שהפקירו זמנית אינטרסים מדיניים בעבור הצלת בני עמם, ותבע מההנהגה הציונית לאמץ אסטרטגיה של 'מגן דוד אדום', של 'חטוף והצל' רבים ככל האפשר.

 

"המחצית השנייה של המלחמה

 

"ב-23 בנובמבר 1942 פרסמו המוסדות הלאומיים הודעה רשמית על השמדה שיטתית של יהודי אירופה בידי הנאצים. אבל כבד פקד את היישוב. האם הביאה מודעות חדשה זו לגורל יהודי אירופה לשינוי המדיניות הציונית של המזרחי? נבחן קודם כל את שליחותו הממושכת של הרב ברלין לארצות-הברית (ינואר 1943- ינואר 1944), שאליה יצא זמן קצר לאחר תום חודש האבל על רצח יהודי אירופה. בשיחות עם ראשי הסיעה הדמוקרטית והסיעה הרפובליקנית בסנט ובבית-הנבחרים, עם סגן הנשיא הנרי ואלאס ואחרים, תיאר הרב ברלין את מצבם של יהודי העולם. הוא העלה את נושא שתיקתה של ארצות-הברית נוכח 'הדברים האיומים שקורים ליהודים בשטחי הכיבוש הנאצי'. והתריע על חוסר העניין של האמריקנים בקבלת מידע ובחיפוש דרך למנוע את השמדת היהודים. 'האם אלה שיכולים לעזור ולא עוזרים אינם אשמים במה שממשיך לקרות?' הטיח בפניהם ותבע מארצות-הברית להציע מיד מקלט ליהודים - זמני או קבוע - אף במסגרת חוקי ההגירה, להשפיע על בריטניה לפתוח את שערי ארץ-ישראל עוד לפני תום המלחמה, ולפעול לקבלת החלטה בקונגרס על עזרה ליהודי פולין ולהבטיח זכות כניסה לארה"ב למיליון יהודים מיד לאחר המלחמה... באספות הרבות שהשתתף בהן לאחר שובו לארץ חזר והדגיש מסקנות נוספות:    (חוה אשכולי וגמן, "קובץ מחקרים", יד ושם,  כ"ט,2001, עמ' 227-226)

 

"א) חובת המדיניות הציונית בשעה זו - חיסול הגלות... אין קיום לישראל בגולה. יהדות הגולה גוססת ואין הצלה וגאולה אלא בבניינה של ארץ-ישראל.

"ב) חובה לדרוש את דרישותינו בשעה זו באומץ ובגאון ולא לשתוק. ואם אנו נתריע ה' ישמע לשוועתנו וננצח!

"ג) אין תקווה לעם ישראל ולארץ-ישראל אם היהדות הדתית לא תיקח מקום בראש הציונות ולא תהיה הקובעת והמכריעה. [ההדגשות שלי, ח"א].

 

"נאמן לדעותיו החל הרב ברלין עם שובו לארץ לפרסם בעיתון הצופה פרקים ראשונים מספרו 'יסוד היסודות של הציונות המדינית', שאותו כתב בעת שליחותו. הקו המרכזי בדבריו היה כי לתנועת המזרחי יש תפקיד מיוחד במחשב המדינית הציונית ובמדיניות הציונית. רק היא יכולה להוכיח לעולם שהציונות היא הפתרון היחיד לשאלה היהודית; רק היא יכולה לשכנע שעם ישראל איננו יכול להתקיים בשום מקום בגולה בתורת עם השומר על סגולותיו המיוחדות. בלי ארץ-ישראל אין תורת ישראל, אין שפה עברית, אין שבת ואין תרבות עברית. הארץ היא חלק מן הנשמה היהודית. בלעדיה מתרוקנת היהדות מתוכנה. ברוח זו החליטה ועידת המזרחי באמריקה לפתוח משרד מדיני בוושינגטון, שמגמתו לבסס את התביעות היהודיות הציוניות על יסודות הדת. בנאום בוועידה השמינית של המזרחי בארץ-ישראל, שהתכנסה באביב 1944, חידד הרב ברלין את הטיעון הזה:

 

"המזרחי, יש בו גוון מדיני שאין למפלגות אחרות, ואין לציונות כולה בלעדינו. ואלמלי היו בתקופה הזאת כל הדרישות הציוניות מלוות לא רק בנימוק של צרת ישראל, של הריגות וטביחות, אך יסוד הדרישה היה בראש וראשונה שם אלוהים, דברי הנביאים, והתביעה הייתה לקיומה של היהדות המעשית והמשכה... הייתה הציונות המדינית יותר חזקה. [ההדגשות שלי, ח"א]   (חוה אשכולי וגמן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ט,2001, עמ' 228)

 

"להט משיחי לעניין הציוני הדריך גם את מנהיגה האחר של המזרחי וחבר הנהלת הסוכנות, הרב יהודה פישמן. אולם אצלו - בניגוד לרב ברלין - ניכרת פסימיות מוחלטת באשר להצלה בידי אנוש, כפי שביטא בדברים שנשא במאי 1943:

"ההצלה תוכל לבוא ע"י הקב"ה לבד ועלינו להיות רק בבחינת 'ואבכה על חללי', בדרך הטבע לא נראים לי כל סיכויים. אתרכז רק בשאלת הפתרון הציוני, כי עלינו להשיג דווקא עכשיו ואם נחמיץ מי יודע מה עוד יעבור עלינו עד שנשיג. חזונם של הקדמונים גדולי הרוח הרמב"ן, הרד"ק והגר"צ קלישר יכול רק עכשיו להתגשם... [ההדגשה שלי, ח"א].                       

 

"מנהיגי המזרחי לא היו שאננים בנוגע לגורלה של תכנית בילטמור. אף שהתכנית נתקבלה ב-22 קולות נגד 4, רבו החותרים תחתיה בארץ ובעולם. כדי לקדם את מימוש החזון ולבצר את התכנית הציע הרב פישמן שבן-גוריון ונציגי כל המפלגות יצאו לאמריקה לוועידה הציונית, ויישארו שם עד סוף המלחמה. פעילים אחרים הסתפקו בדרישה מהרב ברלין שיישאר באמריקה עד אחרי הוועידה ויילחם שם למען ציונות גדולה. בסוף מאי 1943 ניסח הוועד הראשי המצומצם של המזרחי החלטות מדיניות, שדרשו מן המוסדות העליונים של התנועה הציונית לתכנן פעולה מדינית רחבה ונמרצת לשם הגשמת תכנית בילטמור.

 

"לקראת סיום המלחמה חזר הוועד הראשי ואישר את תמיכתו בתכנית בילטמור, והביע את חרדתו לנוכח נטייתה של ההנהגה המדינית  לערפל את התקווה להקים את ארץ-ישראל כמדינה יהודית. הוועד הראשי פנה גם בקריאה נרגשת לרבנים הראשיים לארץ-ישראל שיתייצבו לרשות הפעולה המדינית של עם ישראל להשגת שחרורו המלא בארץ-ישראל בתורת מדינה יהודית, וקבע שאם הגופים הציוניים והיישוביים לא יסמכו את ידי הרבנים הראשיים לדבר בשמם, על המרכז העולמי לממן שליחות זו. ואכן  הייתה לרבנות הראשית מגמה ציונית נחרצת ובעבר כבר הראתה את כישוריה המדיניים. בפתיחת הוועידה השמינית של המזרחי השמיעה הרבנות את קול התורה ואת זעקת עם ישראל באוזני העולם הדמוקרטי: 'השיבו לעם ישראל את נחלתו, תנו לו את ארצו, ארץ אבותיו, נביאיו ומלכיו, בתור מדינה!... ובשוב ישראל לארצו ובשבתו במדינתו יהא שלום לכל היושבים בארץ הזאת וממנה יזרח אורר השלום והחירות לכל העולם...'.

"למרות המודעות לשואה הוסיף גם הפועל המזרחי לגלות דבקות חזקה בעניין הציוני ובתכנית בילטמור. הדבר בא לידי ביטוי בולט בדברי מזכיר הברית העולמית תורה ועבודה, משה קרונה, בפברואר 1943, בעקבות ידיעות על אפשרויות הצלה תמורת כופר, במאמר הקרוי 'הצלה וגאולה' שפרסם בעיתון 'הצופה', הבהיר:

 

"אנו מצווים לעשות כל את הפעולה הזאת, אולם חלילה לנו להסיח תוך כדי כך את העיקר. עניין הגאולה צריך להיות יותר נכבד מעניין ההצלה... עם כל הצרות, שניתכו על המונינו בגולה... לא כלו כל הקיצים. עוד שרדו המונים לישראל צמאי ישועה ותאבי גאולה לאומית-ציונית מלאה... הצרות שניתכו עלינו, אינם צריכים לצמצם את אפיקי חזוננו המדיני אלא להרחיב אותם. מכווני מדיניותנו היהודית והציונית חייבים לדעת, שתכנית העזרה וההצלה אינן אלא פרק אחד מתכניות הגאולה השלמה [ההדגשות במקור]  (חוה אשכולי וגמן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ט, 2001, עמ' 230-29)

 

"קרונה הרבה לדון בתפקיד הציונות בתקופת המלחמה. במאמר מוקדם, מראשית המלחמה, קבע כי השאלה היהודית הציונית חלילה לה להיות מוצגת כשאלה של 'חסד לאומים'. יש להציגה כשאלה של זכות, למעשה שלוש זכויות: 'זכותנו הראשונה היא זכותנו ההיסטורית לפתרון ציוני של השאלה היהודית: 'זכותנו הראשונית היא זכותנו ההיסטורית לפתרון ציוני של השאלה היהודית... זכותנו במאבק המלחמתי וזכותנו ב'יש' שלנו -  במפעלנו המעשי הקונסטרוקטיבי בארץ'. הוא האמין שעל-ידי הבהרת העניין הציוני לתפוצות ישראל יפסיקו אלה לראות בעניין הסבל והעזרה הפילנתרופית את הדבר היחיד: 'הם יתרגלו לראות  את העניין הלאומי הקודם והנעלה ביותר'. [ההדגשה שלי, מ. גבאי]

"כאמור דבק קרונה בגישה הזאת גם לאחר שהתעוררה המודעות לשואה. במאמר מסכם שכותרתו 'הציונות במבחן התקופה', שפרסם בשנת תש"ד, פיתח קרונה שוב את יסודות הראייה המפוכחת ש'צריכה להוציא המתוק המעט מתוך העז הרב' של המלחמה. לדבריו, הציונות היא מפעל של עלייה והתיישבות ועל סמך מילוי התנאי הזה תתבסס גם התביעה המדינית; 'העדפת המפעל המעשי הממשיך והמתמיד על פני המשא-ומתן המדיני הפורמאלי צריכה להיות דרכה של הציונות אף בימי מלחמת העולם הנוכחית. התפיסה הזאת נסמכה על סיבות נוספות: א. בעלות הברית זהירות במלחמה הזאת במתן הבטחות והצהרות; ב. אין לעם ישראל במלחמה הזאת כל אפשרות מלבד ההשתתפות לצד בעלות הברית במלחמתן נגד הנאצים. לכן עדיין לא הגיע תורה של 'התקופה המדינית' הצרופה, גרס קרונה, ואף בתקופה הסוערת והמסעירה הזאת יש ללכת בדרך הסלולה, המצרפת את המעשה היום-יומי עם המשא ומתן המדיני. 'הציונות המדינית השלמה מתגבשת והולכת ככח יהודי מלוכד ומגובש, שעיניו צופיות לפתרון מדיני נועז, וידיו נתונות לבנין ועשייה'.

 

"אמנם בעקבות התעוררות המודעות לשואה השתדל מנהיג הפועל המזרחי, משה שפירא, לשנות את הדגש לכיוון הצלה, אך גם זאת מתוך מניע ציוני. וכך טען: 'בכל החישובים הפוליטיים שלנו בהיאבקות הגדולה והמרה, שאנו עומדים בפניה בתור עם. על קיום העם היהודי בארץ-ישראל, הרי יהדות אירופה מהווה פקטור חשוב ורציני מאוד. ואם חלילה היהדות הזאת תחרב ותושמד באותו קצב של היום... הרי אנו חסרי משקל... הצלת היהודים באירופה זוהי הצלתנו כעם'. הצלה היא אפוא בסיס למדיניות ציונית.

"בעיקרו של דבר היה מרכז הפועל המזרחי שותף מלא לתמיכה בתכנית בילטמור. בראשית 1945 הבהיר המרכז כי הוא רואה בתכנית ירושלים-בילטמור תכנית להגשמה מידית של הציונות על-ידי כינון ארץ-ישראל בתורת מדינה יהודית, וגם התריע על חוגים ביישוב ובתנועה הציונית שפעולתם והתבטאותם עלולות להחליש את המלחמה הפוליטית להקמת המדינה היהודית. אפילו הרב נייפלד, שתקף את עיתויה של התכנית בראשית המלחמה, הגיע עתה למסקנה כי השואה הנוראה מלמדת על הצורך הדחוף במציאת פתרון לבעיה היהודית שהוא רק מדינת היהודים. לכן אין ללכת סחור סחור ויש להעמיד את הדגש על התביעה הזאת. גם תנועת בני-עקיבא תמכה בתכנית, וגם כאן גברה נחרצותם בעקבות המודעות לשואה:

 

"השואה האיומה שניתכה על עמנו באירופה, צריכה עתה למלאות את כל מחשבותינו, ולעמוד נגד עינינו יומם ולילה ונוכחה עלינו לכוון את כל מעשינו...

"הכרתנו שהננו יתומים, עזובים לנפשנו... מחייבת אותנו לקבל עלינו תפקידים כלפי אומתנו, כלפי שארית בית ישראל, כלפי עצמנו... ולמנוע פעם ולתמיד הישנותם של מעשי אימה וזוועה אלה שקרו בלב אירופה - במרכזה של התרבות האנושית - כלפי האומה הישראלית...

"'וישבתם לבטח בארצכם'. ולמען עשותה ארצנו - מכוונת תוכנית בילטמור [ההדגשה שלי, ח"א]

 

"דבריו של הרב ברלין בוועידה השמינית של המזרחי בשנת 1944 ממצים, כמדומה, את עמדתה הנחרצת של הציונות הדתית כלפי המדיניות הציונית, עמדה שהשלכותיה ניכרות עד ימינו: 'כולנו כאחד בעד ציונות שלמה, בעד מדינת היהודים, אבל בעדנו אין זו תוכנית בילטמור, כי אם תכנית סיני ויותר מזה, אין מדינת היהודים מטרה סופית בשבילנו. היא רק מטרה ראשית. יותר מדויק ראשית המטרה, ראשית חכמה. כי במדינה בלבד, איננו מסתפקים...'. [ההדגשה במקור]   (חוה אשכולי וגמן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ט, 2001, עמ' 232-31)

"פעילים אחרים של המזרחי, ביניהם הרב פישמן ודניאל סירקיס, התנגדו אף הם להוצאת גדודים יהודיים מארץ-ישראל והרב פישמן התמיד בהתנגדותו גם לאחר שרוב חבריו צידדו בדבר. אחרים במזרחי חלקו על העמדה הזאת  מלכתחילה, פרופ' חיים פיק, בעבר מראשי המזרחי בגרמניה, טען עוד בסוף 1939: אנחנו רואים צורך בגיוס שלם ואנחנו צריכים ללכת להלחם לכל מקום ולא בעד אנגליה, אלא בעדנו; מלחמה זו היא המלחמה שלנו נגד הטלר... אנחנו צריכים להתגייס בכל התנאים ואין אנו יכולים לעשות את זאת 'אהבה התלויה בדבר.'  (חוה אשכולי וגמן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ט, 2001, עמ' 234-33)

 

"סיכום: "יחסה של הציונות הדתית לאומית לסוגיית הגיוס היה אפוא מורכב ומגוון. במחצית הראשונה של המלחמה אפשר להבחין באופן כללי בשני מחנות. מצד אחד היו מנהיגי המזרחי, הרב ברלין והרב פישמן, שנתנו בכורה מוחלטת לאינטרס הציוני בארץ-ישראל והתנגדו לכל הוצאת גדודים יהודיים אל מחוץ לתחומה; מצד אחר ניצבו ראשי הפועל המזרחי - שפירא, שרגאי, וולפסברג -  שביטאה גישה פרגמטית יותר, מחד גיסא, ויהודית-מוסרית יותר, מאידך גיסא. גישה זו עודדה את חלוקת הכוחות בין חזית ארץ-ישראל לחזית המערב. עם התגברות זרם הידיעות על השואה הלך וגבר חלקו של המניע היהודי בין מניעי הגיוס. הרב ברלין השלים אז עם הוצאת כוחות מארץ-ישראל, והפועל המזרחי הוסיפה לתעמולת הגיוס הנלהבת פעולה ארגונית נמרצת, שבאה להקל על החייל הדתי  את שמירת אורח החיים המתאים לו. אולם עד שהושגו הסדרים מעשיים עם השלטונות ותמיכה רשמית של הרבנות הראשית בגיוס, חלפה סכנת הפלישה לארץ-ישראל ועברה תקופת השיא בגיוס. כך אנו מוצאים פער גדול בין הלהט האידיאולוגי של תעמולת הגיוס של הציונות הדתית והיקפה ובין ההתגייסות בפועל - חברי התנועה היו כ-5% מהמתנדבים וכ-15% מאוכלוסיית היישוב.

"בחינת עמדותיה של המזרחי-הפועל המזרחי לעומת עמדותיה של מפלגת השלטון מפא"י מגלה ממצאים מעניינים. בנושא הגיוס גילו בתחילה מנהיגי המזרחי עמדה יישובית נוקשה, דומה לזו של ראשי ההסתדרות והקיבוץ המאוחד, בשעה שראשי המוסדות הלאומיים -  בן-גוריון ובן-צבי  - נקטו עמדה פשרנית יותר, כלומר היו מוכנים להוציא יחידת דגל ארץ-ישראלית לחזית המערבית. ראשי הפועל המזרחי גילו, לעומת זאת, מלכתחילה עמדה פרגמאטית-יהודית- מוסרית בדומה לגישה שגילו חוגי הפועל-הצעיר והאיחוד העולמי של מפא"י.

"הבחנה דומה בחלקה נמצא גם בנושא המדיני. ראשי המזרחי, כמו ראשי הנהלת הסוכנות בכלל, גרסו בתחילה התמקדות בפעילות הציונית, בשעה שראשי הפועל המזרחי -  כמו חוגי הפועל הצעיר והאיחוד העולמי של מפא"י -  גרסו שמתפקיד הציוניות לטפל גם בבעיית זכויותיהם של היהודים בגולה לאחר המלחמה. מעניין שהמזרחי -  שהעורף העיקרי שלה היה בגולה ולפני המלחמה ייחסה חשיבות רבה יותר לפעילות דתית וחינוכית בקרב היהודים שם -  נקטה בתקופת המלחמה עמדה יישובית נוקשה יותר מזו שנקטה הפועל המזרחי, שהאידיאולוגיה שלה ביטאה מידה רבה של שלילת הגלות. אולי יש בכך ללמד עד כמה אין להסיק מעצם המושג 'שלילת הגלות' על אדישות והתנכרות לקיום היהודי שם.

"הלהט המשיחי -  שהתקיים בצד מדיניות ציונית מציאותית שרצתה לנצל את הנסיבות הפוליטיות של מלחמת-העולם לקידום מעמד הציונות -  הציב את הציונות הדתית בראש המחנה הנאבק להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. בניגוד למפא"י - שנקרעה בין הגישות המדינית-סינתטית של בן-גוריון ובין הגישה המעשית הקיצונית של הקיבוץ המאוחד ואף התפלגה עקב כך -  הרי במזרחי ובהפועל המזרחי שרר קונסנזוס רחב ויציב בנושא המדינה. בנושא זה -  בנושא הגיוס -  הייתה עמדתה של המזרחי מנוגדת לחלוטין לזו של הקיבוץ המאוחד ושל השמאל בכלל. כאן צידדו ראשי המזרחי-הפועל המזרחי לחלוטין בעמדתו של בן-גוריון.   (חוה אשכולי וגמן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ט, 2001, עמ' 246-5)

 

 

 

 

 

[1] מה שייך הקדמת יסוד הגאולה של הבאנדה ה"ציונית", על חשבון מיליוני יהודים, שמונעים יציאתם מתחת למגף הנאצי, ולהתנגדות לתכנית החלוקה (ביתור ליבם ועינם של ישראל?

[2] מה נותר מיהדותו של רב מחוגי "בני הגבירה", שטוען שיש בו "להט משיחי" ובאותו זמן דוחה את ההסתמכות על נס, ומקריב מיליוני יהודים למען מדינת גזע לחוג מרעיו? עמדתם זו של רבני העוולה הליטאים מוציאה אותם מכלל היהדות. אין שום דמיון ביניהם לבין דת היהודים שהעמידה את האדם במרכז ההתעניינות והעשייה של הקהילה. בין "ישראל ערבים זה לזה", ו"המציל נפש אחת... הציל עולם ומלואו", לבין רבני החזירות,  שמשלחים מיליוני בני אדם אל מותם, למען רווחתם.

הפדיון הוא מצווה המוטלת על היהודי, והידיעה ששבויים יהודים אכן ייפדו הפכה יהודים מארצות הנצרות, שלא חל עליהם הסדר החסות, סחורה מבוקשת לפיראטים מוסלמים. כדאי היה לו לסוחר נוצרי לקנות שבויים יהודים - לרוגמה, מאמלפי - מידי שודדי-ים, שכן היה באפשרותו לפדות את השקעתו במחיר טוב באלכסנדריה. עד כדי כך בטוחה הייתה ההשקעה, שהשבויים לא הובלו לשוק עבדים, אלא נמסרו לקהילה, וניתן לה זמן לכנס את הממון. (מנחם בן-ששון, "צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם / קירואן - 1057-800", הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 182)      

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות