העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

יצירת דת אהבת האחר

 

 

מה גרם לגולה בבל ליצור את דת אהבת האחר?

 

מי שלא ניסה להעמיד את עצמו במקום אחד מעשרת אלפי "אלי ארץ יהודה", רבי-המדינה, השופטים, המשוררים, הסופרים,  בעלי האחוזות ועשירי הארץ, שהוגלו לבבל ללא משפחותיהם, ופטישי הנביאים מכים על ראשיהם, הם הרועים שלא דאגו לעני ולנצרך, שעיוותו דין תמורת בצע כסף, שעשקו את האביונים, ולא ידעו רחמים.

והם בוכים על נהרות בבל, בוכים ומקווים לחזור למולדתם ומשפחתם, נשבעים ביקר להם שהם יתקנו את המעוות, שיחלקו את כספם לנצרכים ויעשו  דין צדק. אך הנה הגיעה בשורת איוב, ירושלים נהרסה ובני משפחותיהם נטבחו.

קשה לחדור לתודעתם. מה הייתה הרגשתם, כאשר זכרו את האישה, בנותיהם ובניהם האהובים, את בתיהם-ארמונותיהם ובית-המקדש. חלקם, ודאי חשב לשים קץ לחייו. הצער והיגון אכל אותם. בתודעתם הם ראו את ילדיהם ערופי ראש, את בתיהם ערימות פסולת, ועוברים לנגד עיניהם אחיהם ואחיותיהם, עם ילדיהם, ילדי חבריהם ומכריהם מבותרים, בתוך שלולית דם.

 

ובין הידיים עוברת אגרתו של ירמיהו את דבר יהוה הפוקד:

"כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלַם בָּבֶלָה; בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן; קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ; וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יְהֹוָה כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם;  (ירמיהו, פרק כט, ד-ט)

בשנים הבאות לאחר שהבינו שזה סופי, שהדמעות והצער לא ישיבו את יקיריהם לחיים. ושכניהם ומכריהם הכסדים הערבים, שהתפעלו מרמת התרבות והנימוס של הגולים, אפשר גם ממידת עושרם, שנותרו ללא משפחתם ומולדתם, הזמינו אותם לבתיהם והציעו להם את בנותיהם. אך קרוב לודאי שחלפו חודשים או שנים עד שיכלו להתגבר על שברם ולפתוח בחיים חדשים.

 

החרדים מחרון אפו של אלוהים, המכלה בשעת זעמו את המון העם. החלטתם הראשונה הייתה לא עוד בית-מקדש וקרבנות. הם קבעו מקומות התכנסות, תקנו תפילה קצרה והחלו לברר על-פי הנביאים, מה מבקש אלוהים ומה הוא רוצה מהם, תוך החלטה שיחנכו את הדורות הבאים, כך שמה שקרה להם לא ישנה עוד לעולם. לעולם לא יעוררו את זעמו של "אל קנא פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות, כ, ד

הם התפצלו לקבוצות חשיבה, קבעו מקומות להתכנסות ותקנו תפילה קצרה. כאשר נבואות עמוס, ירמיהו, ישעיהו, צפניה, יחזקאל ואחרים  מנחות אותם, ממה להימנע ומה לאסור, להלן דוגמה מהנבואות שכונסו בקונטרסים ועמדו על שולחנות בתי הכנסת:

 

"שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם; כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לא אַבִּיט; הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לא אֶשְׁמָע; וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן; הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵלֹ.   (עמוס, ה', כ-כז)

 

"כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִ אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח; (ירמיהו, ז', כא)

 

"כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע: יַעַן אֲשֶׁר הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל כָּל בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן: (יחזקאל, כ"א, ח-ט)

 

"חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא; וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ; רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ; לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: (ישעיהו א', יה-יז)

 

"כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ (יחזקאל, ז, יט);

125)

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות