קלגסי בני הגבירה פורעים בתימנים

 

4.10.2016

 

"- - באותה שנה - תרס"ח 1908 - רבתה נטיעת פרדסים בפתח-תקווה וחסרו עובדים. ערביי הסביבה לא הספיקו. פנו לערבים בעזה, שיבואו לעבודה בפתח-תקווה - 'ולא נתרצו ללכת'. כך היה המצב בפתח-תקווה וכך במושבות אחרות. במכתבו לועדי-המושבות מתאונן הועד המרכזי של 'הפועל הצעיר' על האיכרים: 'במקום שעלייהם היה להשתדל לקרב את אחיהם התימנים, הספרדים והמערבים - שולחים הם שליחים לכפרים הרחוקים, כי יבואו משם לעבוד אצלם. - - במושבות רבות עובדים יונים, מצרים, הבידואים הנודדים וכו',

"חוסר פועלים ודרישת הפועלים הערבים להעלאת שכרם עוררה מחשבה בקרב האיכרים בפ"ת להביא פועלים ממצרים. הועד המרכזי של 'הפועל הצעיר' פנה אל המשרד הארץ-ישראלי והעמידו על חומרת העניין ועל 'הסכנה הגדולה הצפויה בדבר זה לכל משאת-נפשנו ועבודתנו בא"י. לאחר ששליחי המשרד, שנשלחו לפתח-תקווה לבדוק את הדבר, חזרו והודיעו, כי אכן אמת בשמועה זו."   (יוסף שפירא, "הפועל הצעיר", א', עמ' 79) (מ. גבאי, "צר ואויב", עמ' 124)

 

"בירושלים נפגש אהרונוביץ גם עם תימנים, עם בני הדור השני של עולי תרמ"ב [1881] -, יתכן והייתה זו פגישה ראשונה של אנשי העלייה השנייה עם בני תימן. הוא התרשם מסבלם, מחולשתם הגופנית ומירידתם הרוחנית. הוא דוחה את המחשבה על ניצול מצבם הקשה במאבק על כיבוש העבודה, כגורם מתחרה עם הפועל הערבי. תחילה יש לדאוג לשיפור מצבם ואז יפנו מעצמם אל העבודה במושבה:    "אנחנו צריכים להשתדל להרים את המצב הקולטורי, להיטיב את תנאי חייהם, ולא לעשותם אמצעי למטרתנו[]. התימני, בשבתו בירושלים, יש לו איזה פינה - אמנם דלה מאוד - בשביל בני משפחתו, יש לו גם איזה חיים ציבוריים, ובבואו אל המושבה מוכרח הוא להתגולל תחת כיפת השמים, בלי בית, בלי שום חיים ציבוריים, וזאת היא הסיבה שהם עוזבים תיכף את המושבה. כשהם באים אליה לפעמים בעת הבציר"..   (יוסף שפירה, "הפועל הצעיר", א', עמ' 44) (גבאי, "צר ואויב", עמ' 125).  "לא לעשותם אמצעי למטרתנו"! אכן, קלגסי "בני הגבירה" באו לכבוש ולשעבד

 

 

"בשנת 1909 הגיעה לארץ-ישראל קבוצת עולים ממחוז חידאן בצפון תימן. הם הגיעו ליפו, ואיש מקרב הישוב היהודי לא בא לקבל את פניהם. הערבים של יפו, אשר הכירו אותם כתימנים, הובילו אותם ל'חארת אל ימן' היא 'חארת דנוך' - מקום שבתם של התימנים. זו הייתה מעין שכונה קטנה בין 'מחנה יוסף' ובין 'נוה שלום'. מ'חארת דנוך' הגיע חלק מהקבוצה (24 משפחות) לרחובות. ועד המושבה הסכים לקבלם . כאשר הגיעה קבוצה זו, הופתעה לראות שחלק מהתימנים יושב במחנה של סוכות, שסידרו לעצמם במרכז המושבה מעצי אקליפטוסים וממחצלות.

 

 

 

אחד האיכרים אשר צלצלה נאקת התימני באזנו, פתח

את רפת הבקר והכניס שם בתוכו איזה שלוש ארבע משפחות

 

"מצוקת הדיור באה לידי ביטוי בדברי אחד התימנים ברחובות:  "...בלינו זמננו איזה חודש חודשיים ימים בתוך סוכותינו. הצעירות הלכו לשרת, האנשים והנשים הלכו לעבוד בכרמים ובזיתים עד בוא התחלת ימי החורף, ולא יכולנו עוד לסבול זרם הגשם הדולף על פנינו, הלכנו וצעקנו אצל בני המושבה: אין לנו איפה לחסות מהגשמים ומקור הלילה. אין לנו במה להתכסות. מיד, אחד האיכרים אשר צלצלה נאקת התימני באזנו, פתח את רפת הבקר שלו והכניס שם בתוכו איזה שלוש ארבע משפחות, להציל אותם מהקור המתנפל עלייהם ומרעיד את כל עצמותם. עד אשר תמצא כל משפחה ומשפחה רפת בפני עצמה להתגולל שם בין רגלי הסוסים וצפיעי הבקר, לקיים מה שנאמר: וגר יהודי עם הסוס, ותימני עם השור ירבץ... ריבונו של עולם! כולנו יהודים, כולנו בני ישראל, בני איש אחד נחנו. ומה נשתנו אלו מאלו. אלו שוכנים בבתים רצופים ואלו שוכבים בין צפיעי הבקר, בין הזבובים, הפרעושים והפשפשים ולא חסה עלייהם עין, מקוים ומחכים מתי תבוא להם תקווה, מאין תבוא להם עזרה.   (רזיאל ממט, "סעי יונה, יהודי תימן בארץ-ישראל", עמ' 173; "שלטון הקהל" (מורחב), עמ' 191)

 

 

 

 

דף מזכרונותיו של א. טביוב מראשון-לציון;

חמישים ושתים נפשות בחדר

 והשליט המשרד הא"י - מייבש אותם

"בתחילת שנת תר"ע, חודש חשון, הוא החודש החמישי לצאתנו מתימן, והראשון לכניסתנו לארץ. פנינו אל ועד המושבה במכתב בקשה שיואילו לסדר את יישובנו כמו שסידרו אנשי רחובות את אחינו שם, שנתנו להם דונם אדמה לכל אחד. ועד המושבה השיב שעכשיו משרד א"י הוא השליט על הארץ. תבקשו ממנו והוא יסדר אתכם.

"אח"כ כתבנו המכתב הראשון אל משרד א"י. המכתב הזה היה מלא בקשות ותחנות, שיראו איך לסדר את יישובינו. בו תיארנו את מצבנו המביש ואיך רצופים חמישים ושתים נפשות בחדר אחד. הוספנו בו ברכות חמות להצלחת המשרד. בו תיארנו את גודל ערך השעה בתקווה לראות עד כמה שאפשר להקדים למלאת את דרישתנו. אותו הזמן עדיין היה בתחילת בירור המשרד הא"י. הברכות שבמכתב נתקבלו ונתקיימו, אבל דרישותינו נתקבלו אך לא נתקיימו. ומאותו הזמן לא פסקו דרישותינו, מהן ע"י שלוחים ומהן ע"י מכתבים. הדרישות הן על אודות הישוב שלנו דווקא, אין שום דרישה אחרת. המשרד לא דחפנו באמת הבנין שבידו לאמר שאין כל תקווה חלילה.    (יוסף שפירא, "עבודה ואדמה", א', עמ' 233; מ. גבאי, "פורע", עמ' 40)

 

וכאשר התימנים מדוכאים עד עפר. מורעבים ומבוזים, שולחים את יבניאלי לתימן, לעורר את היהודים התימנים לעלות לארץ. וכאשר הוא עדיין בעדן 600 תימנים נכנסו לארץ, ורבים מכרו או נטשו את רכושם ויוצאים בדרכם לארץ.

 

 

 

 

קלגסי אחד העם לא באו לחיות כיהודים בין יהודים. הם באו לכבוש ולשעבד את היהודים וקרבנם הראשון היו התימנים, עדיני הנפש וגדולי הרוח

.

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות