האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

דיינרד בוחר מרי נפש ורעבים

 

 "ורבבות אלפים מבני יהודה גוועו ברעב בראש כל חוצות ערי רוסיה הדרומית. כי על כן בחרתי מהם כל ניקשה ורעב, ואשלחם לבירת תוגרמה, ומספרם היה כשמונה מאות איש. ובעת ההיא הלכתי לקונסטנטינופול להשתדל בעד האומללים האלה לבל יובדו בעניים. ('המגיד' גל' 20, 1882; אפרים דינרד, 'מסע באירופה'), (ש. יבניאלי, 'תקופת חיבת ציון', א', עמ' 64)

 

מאות משפחות חסרי-כל הגיעו לקושטא וליפו

 

"רבים מן העניים, שלא היה להם מה לאבד ברוסיה ולא היה להם אפילו להוצאות הדרך, ירדו באדיסה באוניות והפליגו לקושטא בדרכם לא"י. כמאה משפחות, 400 נפש, נתקעו בקושטא ולא יכלו להמשיך בדרכן, - -  למעלה משלוש מאות משפחות עניות הגיעו ליפו, וגם הן נמצאו במצב קשה מאוד ('רוסקי ייבריי' 1882, גל' 29, מ29- ביולי)...(קלוזנר, "בהתעוררותעם", עמ' 204)

 

התכונן ועד*) עזרה - "נאספו מעט אמצעים"

"חלק מהעליה ההמונית אשר התרכזה בקושטא, נתפזר לערי תורכיה ומצרים ולאירופה, ואולי גם לאמריקה. בקושטא התכונן ועד עזרה למהגרים. ה'כי"ח' שלחה כמה אלפי פרנקים, בתנאי שהמהגרים לא ישלחו לא"י, ומלבד זאת נאספו מעט אמצעים בקושטא עצמה.- -  ("ש. יבניאלי, "תקופת חיבת ציון", א', עמ' 69)

*) התכונן ועד, כיצד התכונן, מי כונן? הס מלהזכיר את העובדה שיהודי האסלאם הם שכוננו את העלייה שניה וביל"ויים.!

 

לבונטין הפסיד כסף הנדוניא

"בהיות הנער זלמן דוד ליבונטין בן שמונה עשרה, בשנת 1874, נשא לאישה את צפורה פייגה בת הלל הכהן, הוא מנסה את מזלו במסחר ואינו מצליח ומכל הנדוניא שקבל נשאר אך מעט. - - (ד. יודלוביץ, ספר יובל "ראשון לציון", עמ' 37)

 

ליבונטין מקבל באלכסנדריה המלצות והבטחות

"בדרכו מאודסה ליפו התעכב ליבונטין שבוע ימים באלכסנדריה, ושם, כפי שהוא מספר ב'המגיד' (גל' 14, 1882), נתקבל על ידי נכבדי העדה  בכבוד,  והם  נתנו  לו מכתבי המלצה  מאת הברון דה  מנשה*)

לקונסול הספרדי ולקונסול האנגלי (הוא חיים אמזלג) ביפו, ובמכתב פרטי מהימים ההם הוא כותב: 'עוררתי את הנדיבים בעמנו פה והם הבטיחו לי לאסוף סך חמשת אלפים פפונד שטרלינג עבור ישוב א"י'. (ש. יבניאלי, "חבת ציוןן", א', עמ' 58)

 

*) הברון יעקב דוד דה מנשה, ובנו הבכור, שימשו בזה אחר זה נשיאי הקהילה היהודית באלכסנדריה

 

התיצבתי בפני הקונסול דורש שלום אחינו הנרדפים

"ביום ד' העבר י"ז אדר באתי בשלום לעיר הקודש יפו. התיצבתי בפני נכבדי עמנו בפה אשר היה לי מכתבי הכרת הפנים להם ובראשם הקונסול האנגלי אשר קבלני בסבר פנים יפות ויבקשני לסור לביתו ולשבת אתו ויבטיחני להיות לי לעזר בכל מה שיהיה ביכולתו (הוא מאחינו בני ישראל וחיים אמזלג שמו). האדון הנכבד הזה אשר בכל לבבו הוא דורש שלום אחינו הנרדפים, נתן לי מכתב לבן אחיו העומד על משמרת המזכיר אצל הפאשא בירושלים  (דרויאנוב, "כתבים לתולדות חיבת ציון", א', עמ' 188)

 

שלושה מנכבדי עמנו עוסקים בעבודת האדמה

"במוצש"ק העבר קראתי אספה משלוחי קהלות ישראלשבאו מחוץ לארץ, ואשר מצאתי אותם ביפו, ועוד שלושה מנכבדי עמנו בפה שיש להם שדות וכרמים בסביבות יפו, העוסקים בעבודת האדמה, מאלה הדורשים טובת עמנו בגולה, וכולם היו אתנו בעצה אחת.- -

(דרויאנוב, "כתבים לתולדות חיבת ציון", א', עמ' 189)

 

עזרה לעניי העם - יהודי אלכסנדריה

"- - מצב העניים אשר כבר באו, ודאגותינו להם לימים יבואו עוררונו ללכת לאלכסנדריה של מצרים לחלות פני עמנו שם, כי יושיטו יד עזרתם לעניי העם. ונסע אני ורעי ה' פיינברג ונבוא שמה ובקשתנו נתקבלה ברצון. אנשים אחדים מנכבדי העיר החלו לאסוף נדבות למטרה הזאת, ויציעו לפני מנהלי העדה לעזרנו בסך 40.000 פרנק. העדה הסכימה לזה וגמרה אומר לקנות אדמה בארץ הקודש בסך הזה ולתתה לעניים על ידי הועד. טרם נגשו אל המלאכה נועצו לשאול את הועד הנוסד ב'מנשן האוז' בלונדון אולי יאבה הוא לקנות אדמה בעד העניים, והיה כסף עדת אלכסנדריה להוצאות בנין בתים. ('לארץ אבותינו', עמ' 15).         (ש. יבניאלי, "חיבת ציון",א', עמ' 61)

 

הכתובת לעזרה - אמזלג - בא-כח אנגליה

"- - הועד חלק לעניים לחם, שכר להם דירות, אך כסף הנדבות לא הספיק לפי המחסור שהלך וגדל, ההמון דפק יום יום על דלתות הועד, הקים שאון ודרש לחם. על ראשי המנהיגים המסכנים ירדו קללות, האשימום במעילת כספים, נשמעו צעקות, איומים.

"- צריך לכתוב אליה, לגלות לה את כל השערוריה!

"- סבורים הם, שלא נדע לפנות אליה!

"- היא היתה מפסיקה מזמן את המעוות, אילו ידעה את הנעשה פה; היא לא היתה נותנת לקפח אותנו!

"היא - ויקטוריה מלכת אנגליה, לא פחות ולא יותר." (ח. חיסין, "מיומן אחד הביל"ויים", עמ' 38)

 

הרב סלאנט מוכן לקבל כספים

"העולים, שבאו ברגל ירושלימה אחרי שני ימי צעידה, לא מצאו כאן בראשונה שום עזרה מצד יהודי ירושלים; במשך ימים אחדים לא שמו אליהם לב כלל. אחרי שקמו צעקות מצד העולים, אמר להם הרב שמואל סלאנט, שהוא מסכים לקבל בשבילם כספים, אם יתקבלו מחוץ-לארץ כתוצאה ממכתבים שלהם.- -

"- - המיסיון הבריטי, שהיה לו סוכנים בכל ערי ארץ-ישראל, רובם יהודים מומרים, התחיל לפעול באופן  שיטתי כדי לצוד את העולים ברשתו. הוא הושיט עזרה על ידי מתן מעונות ועבודה קלה; לא דרש שום דרישות דתיות-נוצריות, ואפילו סיפק תשמישי קדושה, כמו תפילין ואתרוגים. הוא משך את לב העולים בהבטחה, שייסד בשבילם מושבה. (ישראל קלויזנר, "בהתעוררות עם", עמ' 307)

 

נדבות מיחידים וילדי העולים במיסיון

"חברת כי"ח שלחה 8.000 פרנק לעזרה לפליטי רוסיה שבמסיון, שבקשו לחזור לרוסיה. ד"ר לחמן שלח 1000 פרנק; משפחת עזרא בכלכותה שלחה כמאתיים לי"ש [4000 פרנק].

"- - הם [המיסיון] קבלו ילדים של משפחות עולים לטיפול ולחינוך, ונתנו כסף לראשי המשפחות לנסיעה חזרה לרוסיה; באופן כזה השתדלו להפריד בין הילדים ובין הוריהם, בסוף שנת 1882 היו בידי המיסיון ארבעים ילד. (ישראל קלויזנר, "בהתעוררות עם",עמ' 308)

 

עזרת הישוב האשכנזי חרם שני - בחייהם ובמותם

"רבני ירושלים וראשי ועד הכוללים החליטו לפעול נגד נהירה כזאת אל המיסיון. הרבנים והדיינים פירסמו שוב, בחודש אדר א' אזהרה, שהטילה חרם על האנשים הפונים למיסיון; הקהל נדרש להבדל מפיתם, מיינם ומשחיטתם ומשאר דברים, הן בחייהם והן במיתתם, אסור היה לסייע להביאם לקבר בישראל. הכרוז הוקרא בכל בתי-הכנסת והודבק על קירות הבתים בירושלים.(ישראל קלויזנר, "בהתעוררות עם",עמ' 314)

 

הקדם לחתום וזכה באחוזה

"קוסטנטינובסקי הודיע על פעולתו בלבוב על-ידי מאמרים ב'המגיד' וקרא לשלוח אליו ללונדון מכתבים עם חתימות. - - דויד גורדון זירז לאסוף את החתימות 'מכל איש הנכון להתיישב על אדמת ארץ הקודש', והבטיח בתמימותו ש'כל הקודם בחתימתו יזכה אם ירצה השם באחוזת נחלה'. (ישראל קלויזנר, "בהתעוררות עם",עמ' 178)

מייסדים אגודה – ב-20 פרנק הנחלה

"הצטרפותו של ברנר*) נתנה מקום לקוות, כי התכנית לייסד מושבה ניתנת לביצוע, באותה ישיבה ראשונה הוחלט לייסד אגודה להתיישבות, שבה יוכל להרשם כל מי שיכניס 20 פרנק דמי קדימה וישלם כל חודש פרנק אחד. (ישראל קלויזנר, "בהתעוררות עם",עמ' 238)

*) יהודי מרומניה, שהיה בידו מעט כסף

 

מסכסכים, סרסורים, קנטרנים שברחו מן האש

"קטנה היתה אז העדה של יפו; מהגרים נהרו אליה מן הגולה ובהם קצת מסכסכים, קצת סרסורים, קצת קנטרנים, בעד עשרים פרנק שהכניסו לוועד חלוצי יסוד המעלה' בתורת דמי קדימה, להוצאות יסוד המושבה, חפצו תיכף ומיד 'קולוניה' על שם כל אחד ואחד מהם. רובם היו מרי נפש, שברחו מן אש הפרעות, והיה קשה לדבר אתם בהגיון.- - (ד. יודלוביץ, "ראשון לציון", עמ' 28)

 

חובבי-ציון רוסיה-פולין תורמים ליישוב א"י

"ובמשך כל הקיץ, אחרי כל התעמולה הגדולה 'לישוב ארץ-ישראל' בכל עתוני רוסיה, ובמקצם גם ב'הלבנון' וב'המגיד' נאספו במערכת ה'רזסויט' 125 פרנק (5 לא"י), ובמערכת 'רוסקי יוורי (עברי) 155 פרנק, ועוד ב'רזסויט' 77.50 פרנק, לתכלית קניית מושבה לעניים ולשכלולם, בסך הכל 357.50 פרנק, סכום קימא לן, של 14 לא"י!" (ד. יודלוביץ, "ראשון לציון", עמ' 30)

 

ליבונטין מוכר אדמתו ומפסיד שוב את כספו

"ובשנת התרמ"ג [1883] נאלץ ליבונטין לעזוב את הארץ ולשוב לרוסיה מטעמים חומריים.

"מצבו ברוסיה גם כן היה רע מאוד, כי כל עסקיו הוזנחו בזמן העדרו, כל רכושו היחידי היתה האדמה בראשון-לציון. ובאין בידו ברירה אחרת, בכדי לפתוח שוב במסחר, נאלץ למכור את אדמתו.

"בשנת התרמ"ד 1884, נסע ליבונטין לפריז, אל הברון, ויציע לו לקנות ממנו את נחלתו, - - הברון קנה את חלקתו ושלם לו 5000 פרנק בעד חלקת אדמתו.

"וכששב ליבונטין לרוסיה, פתח שוב במסחר, בכסף שקבל מהברון, ושוב ללא הצלחה. (ד. יודלוביץ, "ראשון לציון", עמ' 145)

 

 

לאור הצלחותיו מתמנה ליבונטין למנהל בנק

"הוא בא בהצעות שונות לפתוח משקים בארץ-ישראל, ליסד בנקים, קנין קרקעות, נוסע לפריז בעניין קנית המניות לבנין מסילת הברזל, אך מפני סיבות שונות אין הצעותיו יוצאות לפועל.

"ובשנת התרס"א [1901], כשהקונגרס הציוני הכריז על יסוד הבנק העברי 'בית אוצר התישבות היהודים', נתקבל ז. ד. ליבונטין למנהל הבנק." (יודילוביץ, "ראשון לציון",עמ' 38)

 

 

רק הודות לקונסול האנגלי אין העולים מתים ברעב

"- - במכתבו ל'ראזסביט' (י"ב אייר, 1.5.82), מתאונן ליבונטין שדוקא ברוסיה לא נעשה דבר לטובת א"י, בה בשעה שמספר המהגרים הבאים עם כל אניה הולך וגדל, ורק הודות לקונסול האנגלי, הנשיא הנכבד של הועד שלנו, אין הם מתים מרעב. העוד ימים רבים יעמדו אחינו העשירים ברוסיה מן הצד לישוב א"י, ואפילו לנוכח התנועה ההמונית העצמית הזאת - לא יאמן - עזרה מרוסיה לא הגיעה. לא דווקא העשירים הגדולים, גם הבינוניים שבהם והאמידים, ואפילו 'חובבי ציון' המעטים לא נענו ולא שלחו עזרה עבור אחיהם בני ארצם.- (ש. יבניאלי, "תקופת חבת ציון",א' עמ' 61)

 

 

 יחסו של מנדלשטם לאינטלגנציה היהודית-רוסית :"רכיכות מחוסרות חוט שידרה"

"...'אילו הייתי יכול להתיחס למראה עיני, כבן-אמונתי ברוך שפינוזה, בקור-רוח, באי משוה פנים ומבחינת הנצח, כי אז הייתי מוצא בביצה זו אשר בה מתהווה פגישת הלאומים, הרוסי והיהודי, חומר מצויין להסתכלויות פסיכולוגיות מענינות ביותר' -- -- אילו טיפוסים יהודים משונים נוצרו על-ידי השפעת הסביבה הרוסית על היהודים' - כך כותב מאנדלשטם על פירותיה הראשונים של ההתבוללות היהודית רוסית - 'החל מקופצים בראש - עשירים מהמין החדש, עם תאבון שאין לו גבול ועם 'חוצפה' בלי סייג.. החל מאותם המתבוללים בני דת משה - שלא ניחא להם לעזוב את היהדות, אבל קשה להם גם להשאר בתחומיה. - אלה הרי אינם אלא אנדרוגינוסים, רכיכות מחוסרות חוט שדרה, וגמור בחובבי-רוסיה היהודים בנוסח אקסקוב, סיסמתם-ה'מערב הרקוב', גבורם הלאומי איליה מורומץ, אשר דחק מהכרתם את המכבים, וכלה ב'נארודניקים' היהודים המהלכים בחולצות אדומות ומכנסיים רחבים- הרי כמה טיפוסים ביולוגיים שנוצרו במשך 30-40 השנים האחרונות (''העבר", ד' עמ' 75).

 

 

50 מילון פרנק לעזרת יהודי רוסיה

"בשנת 1888 ניתנה למאנדלשטאם הזדמנות נוספת להכיר את בני חוגו, את השיכבה העליונה של יהדות רוסיה. הבארון הירש החליט להקדיש סכום עצום של חמישים מיליונים פרנקים לעזרת אחיו היהודים ברוסיה. הוא פנה אל 'פני' יהדות רוסיה בפטרבורג ושאל מהם עצה מה יעשה בכסף. אנשים אלה יעצוהו למסור את הכסף לממשלת רוסיה כדי שתשקיעו בפיתוח המלאכה והחקלאות בין היהודים ובהשכלתם הכללית. הדבר נודע למאנדלשטאם והוא כתב מכתב לבארון הירש לבל ימסור את כספו לממשלה הרוסית, כי הכסף יעלם או יוצא לריק, כמו כספי מס הבשר ומס הנרות הניגבים מהיהודים. הוא יעץ לבארון להפקיד את הקרן באנגליה, ולהשתמש בפירותיה לעזרת ההגירה מרוסיה, אשר תתנהל לפי הסיסמה: 'ינצל כל מי שיכול לעשות זאת'.

"מכתב זה היה, כנראה, אחד הדברים שהטו את הבארון הירש לשנות את תכניתו ולפתוח במפעל ההתישבות בארגנטינה". (י. סלוצקי, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה, ד', עמ' 76)

 

 

שורשי השחיתות ועידן החושך

שורשי השחיתות עמוקים, ספרי ההיסטוריה, המחקרים, וכתביהם, זכרונותיהם ואגרותיהם של הנפשות הפועלות, חושפים בפנינו את העובדות, ומאפשרים למעוניינים, להתנדב לשים קץ לעידן החושך בחיינו. המקובל והמוסכם, הנכתב והנלמד על עברנו והוויתנו בארץ אין לו שום דמיון וזיקה לאמת, הוא שונה כמו השוני בין חושך ואור, מקור השחיתות נעוץ בגולה הרוסית-פולנית, כאשר שלטון קהל ידוע לשמצה, שינה את מטרות חברות החסד, שענו על כל צרכי הנזקק בגלויות ישראל, והפך אותם לאמצעי שליטה, סחיטה ודיכוי. הראשונים שהקימו את שלטון קהל קבעו את התנאים למצטרפים, ומנעו בכוח את היאחזותם של יהודים אחרים באותה טריטוריה כאנשים עצמאיים.

  

 

כספי "חובבי ציון"  לשלטון הקהל ה"אשכנזי"

אגודות "חובבי ציון" שהתכנסו בקטוביץ' החליטו לנצל את אהדת היהודים למונטפיורי למבצע התרמה במזרח אירופה. לתורמים חילקו את תמונת פטרון העם היהודי. כספי קרן מונטפיורי  נמסרו ל"חובב-ציון" ר' מיכל פינס. שעם הגיעו לירושלים "הילווה" את כספי קרן מונטפיורי לשלטון הקהל ה”אשכנזי", לבנין בתים, והופך ל"פטיש הגדול" של שלטון הקהל ה"אשכנזי", במלחמתו עם "חובבי ציון". במשך שנים אחדות התנהלה המלחמה בין "חובבי-ציון" שביקשו להשקיע בעבודת האדמה, לבין שלטון הקהל ה"אשכנזי" שביקשו את הנכסים לעצמם. מלחמת "המגילות עפות" ו"קול מהיכל" הסתיימו ב"ברית ההיסטורית", לאחר ביקוריהם של ר' אשר גינצבורג עם "לא זו הדרך", ור' מרדכי בן הלל הכהן, שנוכחו שאין סיכוי ל"חובבי-ציון" עם הכנסה של כמה עשרות אלפי פרנק לשנה, לעומת שנים וחצי מיליון פרנק לשנה לשלטון הקהל ה"אשכנזי", מאז ניהלו במשותף את המלחמה נגד הישראלים שואפי הדעת.

 

חיסין, ב"מיומן אחד הביל"ויים": "חמש שנים אוכל ומתלבש על חשבון זרים" – "התאמץ בכל כוחותיו ולא מצא עיסוק"!

"בימי נסיעותי לירושלים הייתי משתדל  שם בכל כוחי למצוא איזה עניין לעסוק בו אך, לצערי, לא עלה בידי כלום. אלמלא הייתי בעל-מלאכה, היית, כובש לי דרך באחת הערים, אך עתה איני יכול למצוא שום דבר.

"גדרה נתונה עד היום במצב הכי עלוב. היה פה הברון, ולא סר גם לראות את הנעשה אצלנו. אני אינני נואש, בטוחני, שלא תאבד גדרה שלנו. יהיו בה בתים, הריה עוד יעטפו נטיעות, יקנו עוד אדמה - אבל עד היום ההוא, באמצעיהם המעטים של חובב, ציון, עוד ילכו הרבה מים אל הים. אך אני איני יכול עוד להשפיל את נפשי: חמש שנים הייתי אוכל ושותה ומתלבש על חשבון זרים. זה נורא ! בגיל הפריחה, בעצם ימי שגשוג כוחות החיים - לגול את כל הדאגה לגורלך על אחרים, שלא יהיה לך שום דבר בעולם, אשר עליו תוכל לומר - שלי הוא !... הכל נתון לי בחסד אדם. אני לא הרווחתי כלום. נשאתי בדומיה את כל הפגעים, בהיות לנגד עיני טובת הישוב, שבגורלנו עלה לעמוד ולעבוד על ידי עריסתו. אך עתה אין עוד צורך באיכרים חלוצים, ולשם סדור חיים פרטיים איני יכול ואיני רוצה להיות תלוי בעזרת נדבות, אני נוסע מכאן, ורק אז אשוב, כשאוכל בעצמי להסתדר--" (ח, חיסין, מיומן אחד הביל"ויים", עמ' 119,118)

חיסין חוזר לא"י כעבור שנים אחדות כד"ר חיסין ומתמנה כראש הועד היפואי של "חובבי ציון".

 

חברי אגודת "קיבוץ אחים":

זקוקים רק "לחוט", 20,000 דונם ואת הקרן של חו"צ קטעים ברצף) אב תרס"א 18.7.1901

"להראש ומנהיג הציונות כבוד האדון הד"ר ת. הרצל נ"י שלום!

"- - החפץ הכביר להשאר בארץ ולעבוד גם להבא בפועל בהישוב הלאומי, שכבר הקדשנו לו מיטב כחותינו וימי עלומנו, השפיע עלינו במדה מרובה והכשיר אותנו לאחוז באמצעי, שבסקירה הראשונה נראה כקשה ביותר, והננו מאמינים ברגשותנו המסורים ובאהבתנו המרובה לעמנו ולארצנו. כי נקל יהיה לנו להכניס את הזרם הזה בחיינו, אם רק תהיה לנו היכולת להשיג את החוט לקשור בו אחדותנו ולרכז בו כל פעולותנו.

 

"החוט הזה הוא רצועת אדמה של עשרים אלף דונם הדרושה לאלה חמישים פועלים שכבר נשבעו זה לזה וקיבלו עליהם את כל התנאים הקשים של האחדות הזאת ובכוחותיהם החמרים ורוחם המוסרי מסוגלים ביותר להראות תוצאה טובה בהנסיון החדש להאדמה הזאת מאמינים אנחנו לצרף את המוסד שיסדו טובי אחינו ברוסיה למטרה זו (הכוונה לקרן למען הפועלים) לקנות בו את הדברים הדרושים לעבודה משותפת---

"נשען על דבריך שדברת בפני הפועלים בהיותך ברחובות ועל דבריך שדברת בפני צירי הפועלים, בהיותם בעיר מגוריך 'וויען' דבר שכלול ע"י 'עבודה משותפת' והפועלים מסרו להרצל תחשיב הוצאות ליישוב(,

)חתומים" מיסדי האגודה "קיבוץ אחים" ומאושר ע"י מזכיר הוועד הכלכלי, אפרים קומרוב), (''ספר העליה הראשונה", ב', עמ' ,163,2 תעודה 188)

 

ב"ספר העלייה הראשונה": "תובעים רק עזרה ב'שכלול' 400 דונם ו-15,000 פראנק

"הוועד הכללי של הפועלים אלול תרס"א 8.9.1901,

 "מכתב גלוי

"אל אחינו החובבים והציונים שלום!

"אחרי המקרים רבי ערך שנקרו בקורות הישוב בשנה זו: האספה הכללית באודיסה והמלאכות (המשלחת) שנסעה לפריז, נשקע פתאום הרעש ע"ד (על דבר) הפועלים העברים במושבות בא"י לרגל הקול שהתפשט 'כי הפועלים אינם אוהבים את העבודה ואינם דורשים אחריה כלל, ובכלל חפצים הם רק קרקע ובתים ותובעים דווקא חמשה עשר אלף פר' לשכלול משפחה אחת:." (כאמור לעיל, הייתה זאת דרישתם הראשונה באסיפת חובבי-ציון באודיסה. וההכחשה שלהן אינה תואמת את העובדות').

 

בדברי ההקדמה לתעודה דלעיל, מס' 189 כתוב: "תבעו 400 דונם ו-15000 פרנק עזרה  לכל משפחה"

"באסיפה הכללית של חובבי ציון, שנתכנסה בפברואר,1901 באודסה, הופיעה משלחת ארץ-ישראלית ובה שלושה נציגי הפועלים (א. חרל"פ, ז. גיסין וא. קומרוב) וכן שלושה נציגי האיכרים (מ. סמילנסקי, ש. אוסטאשינסקי ור. גורודייסקי) נציגי הפועלים הדגישו כי 145 פועלים 300 נפש כבר עזבו את הארץ על-חשבון יק"א ותבעו עזרה ב'שכלול' (יישוב על הקרקע) של 105 משפחות פועלים ותיקים, במכסה של 400 דונם למשפחה ונוסף לכך - 15,000 פרנק--" ("ספר העליה הראשונה". ב'. עמ' 564. תעודה 189(

 

ד"ר ישראל קלויזנר ב"מקטוביץ עד בזל", מספר על עשרות אגודות-פטריות של חובבי-ציון, שקמו ברוסיה וברצונם היה להתיישב בארץ-ישראל, שהמשותף להן הוא הרצון לאחוז באדרת-השפע של כספי הצדקה של עם ישראל וביחוד זו של רוטשילד. הם ביקשו רק כמה אלפי דונם אדמה ובית כ"הלוואה", שהכניסה אותם למסגרת אוכלי-כספי-צדקה לכמה עשרות שנים.דחיית הבקשות ע"י  רוטשילד יצרה לו תדמית שלילית בכתבי שלטון הקהל. להלן  דוגמה

 

אדמה רק 20.000 רובל.. הב, הב

ובית-עץ - רק 350 רובל.. הב, הב

 

"אגודת פולטאבה אישרה ואימצה לה את הצעתו של יעקב דייכש מחארקוב בדבר ייסוד מושבה בארץ בתשלומים והלוואות. דייכש, שנבחר בוועידת קאטוביץ לוועד המרכזי ובוועידת דרוזגניק ל'גבאי נכבד', עשה חשבון שאפשר לקנות 500 דיסיאטינות אדמה בשביל 50 חברים בסך 20.000 רובל. - - הוא קיווה שישיג את ההלוואה מהברון אדמונד רוטשילד.- -

"אגודת פולטאבה סברה, כי אפשר יהיה בכל זאת לבנות בתים זולים, כמו בתי-העץ בגדרה, שעלו רק 350 רובל הבית. ד"ר ד'ארבלה המליץ על התכנית בפני ארלינגר והנדיב, והודיע לאנשים בפולטאבה שהוא מקווה, כי הנדיב ילווה את הסכום הדרוש.

"ההצעה של אגודת פולטאבה פורסמה ב'המליץ' (גל' 235, 1887. (י. קלויזנר, "מקטוביץ עד באזל", עמ' 239)

 

 

ד"ר  הלל יפה, ב"דור מעפילים", במכתבו מה22- בנובמבר 1891, לבני משפחתו:

חלוצינו - אורך פיאותיהם אמה ורוחות מבאישים

"לו בא מוטיה (בן עמי) אלי וראה קצת את הארץ. אמנם, אין השעה יפה לכך. בזמן הזה לא יראה מחלות רבות בין הפועלים ואת חוסר כשרונם לעבודה חקלאית. בכל זאת יוכל ללמוד פה הרבה דברים - יבקר אנשים מומחים ורחוקים מפניות, יכיר לדעת את הפקידים התורכים ואת מנהגיהם; יראה גם יהודים טובים, אורך פיאותיהם - אמה ולבושם - חלוקים, תחתונים וסנדלים; יתבונן אל החלוקה ומקבליה; ילמד לדעת את רוח חלוצינו - אמנם, מעט מאוד נותרו כאלה שעוד הרוח מצויה בהם; וגם הרוחות שונים הם,  ויש רוחות מבאישים." (הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 74)

 

ובחיפה - עד היכן הגיעה ההתפרקות

"אמש הוזמנתי לנשף שנערך לכבוד שמחת-תורה. באו גם 'פרנקים' עם נשיהם - אות הזמן הוא, כי בדרך כלל אין הספרדיות באות בחברת גברים. שרו שירים ערביים, ספרדיים,עברים ואפילו רוסים. גם גברת ספרדית שרה שיר. עד היכן הגיעה ההתפרקות! רקדו בנוסח ערבי. מראה מעניין - גברות ספרדיות, היושבות על ספות, רגליהן תחתיהן, מעשנות נרגילות, אוכלות באצבעות ונהנות בכל נפשן מהתנהגותן החפשית. לב הגברים היה טוב עליהם מחמת החג והיין האדום.- - (הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 69)

 

 

 

מזכרונות דוד שוב, מייסד ראש-פינה - 1882, הישראלים ה"ספרדים" תמכו וסוככו על מתיישבי ראש-פנה:

 

 דאגת כולל צפת "האשכנזים" לעולה - גביית מס

"החמרים היו מביאים את העולים מבירות או מחיפה לצפת רכובים על חמורים או פרדות, ובהגיעם לצפת היו שבורים ורצוצים, באפס יכולת להזיז אבר, מנסיעתם ברכיבה יומיים מחיפה או ארבעה ימים מבירות לצפת. החמרים היו מניחים אותם ואת חפציהם באמצע המגרש לפני העיר, הנקרא מגרש הפחמים, ששם הייתה המזבלה העירונית הגדולה, ואז יבוא שמש הכולל, ולקח מכל נפש מס מסוים, בשביל מה ומי היה המס הזה? לא ניתנה רשות לשאול, והמסכנים היו מוכרחים לתת, וככה שכבו האנשים הזקנים ברחוב עד שבא איזה מודע או קרוב ומכיר והכניס אותם לאיזה בית עד שימצאו להם דירה.  (יערי, "זכרונות" א"י א', עמ' 494)

 

 הערבים קבלו אותנו בכבוד

ובשפרעם  עדיין יושבים יהודים

"לקחתי את ר' שואל שיפריס שיהא בן-לוויתי ומורה דרכי בניסעתי בא"י ב20.1.1882- שכר שיפריס שני חמורים, שרכבנו עליהם מצפת צפונית מערבית דרך הכפרים עין-זיתים, מירון, בידג'ן, ג'רמק, פקיעין, כפר תרשיחא, ועוד - עד עכו, ומשם לחיפה. בכל המקומות האלה עמדנו, חקרנו ודרשנו, אם ואיך יכולים לקנות אדמה. ובכל מקום קיבלו אותנו הערבים בכבוד ובסבר פנים יפות, והציעו לנו הצעות נכבדות... מחיפה שבנו דרך הכפרים שפרעם (משפחות אחדות יהודים ישבו בה), רמה, כפר חנינה, דרך ואדי-למון עד צפת. בדרך לנו בכפך רמה. (דוד שוב, יערי, זיכרונות א"י, א', עמ' 495)

 

 חכם עבו ויהודי סוריה משיגים רשיונות-בניה

 

"בואם של פליטים רבים עקב הפרעות ביהודי רוסיה, יסוד ראשון-לציון, ראש-פינה וזכרון עוררו את השלטון העותומני- 'ופתאום מפני איזו מלשינות, הגיעה פקודה נמרצת מהשער-העליון בקושטא לעצור את כניסת היהודים לא"י, וגם לעכב ולהפסיק את הבניינים במושבות. זה גרם שהרבה מהמתיישבים הוכרחו להפסיק בנית בתיהם באמצע... בראותי כל זאת, החלטתי על-פי עצת האחים החכמים עבו (שאחד מהם, החכם יעקב חי עבו, היה קונסול צרפת בצפת, ושעזר לי הרבה בקנית האדמה), לנסוע לדמשק, שבה מושב הוואלי מושל סוריה וא"י, למען השיג רישיון לבנין הבתים. הם נתנו לי מכתבי-המלצה להחכם באשי בדמשק, הרב הגדול מרקדו אלקלעי, ולעוד אנשי-שם'.

 

השיך מכניס  אורחים - פניו אחד האבות

 

"עמי נסעו שני יהודים תושבי צפת לרגל עסקיהם, עשינו דרכנו צפונה, דרך מי מרום והחולה עד כפר בניאס... ועלינו היה ללון בכפר בניאס, והשיך של הכפר הוא מכניס אורחים, ומלון אין בכפר, באנו לפני בית השיך, שיצא לקראתנו וקבל אותנו בשלום-עליכם, וצווה למשרתיו לקחת מאתנו את הסוסים, ולתת להם מספוא, ואותנו הביא השיך בעצמו לחדר האורחים שלו, חדר רחב-ידיים ועל רצפתו שטיחים יקרים. והשיך איש זקן, יפה תואר וזקנו ארוך ולבן, יורד עד לחזהו, פניו כפני אחד האבות, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובחיבה. בחדר האורחים מצאנו כתריסר אורחים, עוברי אורח. כשעה ישב השיך ושוחח אתנו על דא ועל הא, בני לוויתי דברו ערבית ותרגמו את דברי לשיך, ששאלני על מטרת נסיעתי בארץ ועוד. הוא פקד על משרתו להביא אוכל לאורחים, ומיד הביאו טס-נחושת גדול, ועליו לחם, עוגות-מצות, וגם קערות עם בשר וחמאה ולבן, זיתים ודבש. השיך הזמין גם אותנו לסעודה, אבל כיהודים לא יכלנו לקבל את ההזמנה. ניכר היה בפניו שהוא מתרעם מאד על כך ומצא את עצמו נעלב. אבל כאשר נודע לו שאנחנו יהודים, פקד מיד להביא בשבילנו מחבט נחושת וללבן אותה באש ולבשל בה ביצים, וגם טס חדש צווה להביא, ועליו סודרו דבש וחמאה וזיתים וביצים שלוקות, והוא בעצמו ישב אתנו לאכול, ושמחתו הייתה רבה, כאיש חדש בארץ, חשבתי שצריך לשלם לשיך בעבור כל זה, אבל בני לוויתי הסבירו לי שעלבון גדול אעליב את השיך בהצעה כזאת. בבוקר השכם, לאחר שכבד אותנו בקהוה וצווה לתת אוכל לסוסים, אמרנו לנסוע, אבל הוא הזמין אותנו להישאר לסעודת הבוקר. (יערי, "זכרונות א"י", כרך א', עמ' 507)

 

 חכם באשי אלקלעי ומזכיר הוואלי עדס

השיגו רשיון לבנית בתי ראש-פינה

 

"בבואי לדמשק מסרתי את כל התעודות ומכתבי המליצה למקומות הנחוצים. הרב מרקדו אלקלעי, החכם באשי, הלך אתי לבקר את הוואלי, ובשם המתיישבים במושבה ראש-פינה הגשתי בקשה להוואלי... הרב החכם באשי באר להוואלי גם בעל-פה את הדברים. הוא עזר לי הרבה בענין הזה. פעמים אחדות הלך עמי להוואלי, ובהשתדלותו ובהשתדלות האדון יעקב עדס (שהיה אז המזכיר הראשי של הוואלי, והשפעתו הייתה גדולה במקומות הגבוהים) קבלני הוואלי בסבר פנים יפות. אחר כששה שבועות, הגיעה התשובה בחיוב, והרישיון נשלח ישר למושל צפת,  )יערי, "זכרונות" א"י, כרך א', עמ' 508)

 

פועל ערבי נהרג בשגגה

 

"ביום זה נועדה להיות החופה, כשישבנו כולנו מסביב לשולחן.... צעיר אחד אשר עמד אצל הבנינים, שם עבדו הבונים, ערבים מצפת, נשא בחיקו אקדח טעון. אחד הפועלים הערבים ביקש מהצעיר שיראה לו את האקדח. ויהי כאשר הוציא הצעיר את האקדח מכיסו להראותו לפועל, יצא ממנו פתאום כדור ויפגע בראשו של הפועל הערבי. הפועל נפל ארצה מתבוסס בדמו, ומקץ רגעים אחדים מת. הפועל הערבי הזה היה בן למשפחה גדולה בצפת, שמתייחסת על משפחת הנביא מוחמד.

 

"את הצעיר מר שיפריס שלחתי תיכף ומיד, רכוב על סוסו, לצפת להודיע את הדבר לקונסול הצרפתי, הרב החכם יעקב חי עבו, שבדרך בלתי רשמית הגן עלינו בענייני המושבה מיום בואנו לארץ. גם השיך של פלחי הכפר רכב על סוסתו ומהר להודיע את הדבר לממשלה בצפת, בינתיים נודע הדבר למשפחת ההרוג בצפת, במהירות הבזק באו כמאתים איש ואשה וילדים מבני המשפחה, מקלות ואבנים בידיהם, ויתנפלו על המושבה בצעקות וביללות נוראות, וישליכו אבנים בחלונות הבתים, וינפצו את השמשות. האיכרים התחבאו בתוך הבתים וסגרו את הדלתות, ובכו והתפללו לד'. אחדים מהמתנפלים איימו גם בסכינים, (יערי, "זכרונות א"י", א', עמ' 511)

 

הפלחים התיצבו כקיר ברזל להגנת המתיישבים

והחתונה מתקיימת כמתוכנן

"רואה אני חובה לעצמי לציין בזה, כי השיך חג' עלי ג'ילבוד והפלחים של הכפר הם שהגנו עלינו, בהתיצבם כקיר ברזל בפני המתנפלים ובמנעם אותם מלשפוך דם, לולא הפלאחים והשיך בראשם, מי יודע אם לא היו גואלי-הדם עושים בנו כלה בשעת כעסם ורתיחת דמם... רק פלחי הכפר הם שעמדו כחומה בצורה לפני בתי היהודים ויקראו בקול, כי אין היהודים אשמים ובשגגה קרה האסון. בינתיים הגיעו החיילים ששלחה הממשלה מצפת, וגם הקונסול הצרפתי ושני אחיו הרב החכם הזקן ר' אברהם עבו והחכם הר' יצחק עבו עם הקוואסים של הקונסול אבו. החיילים של הממלשה לקחו תיכף את ההרוג ואת הצעיר ההורג, להביאם לצפת למסרם בידי הממשלה. לנוכח האסון הזה, ומפני היגון והצער והפחד, אמרנו לדחות את החופה לימים אחדים, עד יעבור זעם, אך האחים הנכבדים עבו והקונסול בראשם, וגם זקני הפלאחים מהכפר חזקו ואמצו את לבבנו והשפיעו עלינו שלא לדחות את החתונה, אמנם שמחתנו לא היתה שלמה, אבל פלחי הכפר הערבים, שלקחו חלק בשמחה, רקדו כל הלילה.        (יערי,  "זכרונות א"י", א', עמ' 511-2)

 

 

"לרשות ביל"ו מאה

מיליון רובל זהב !!

 

"לאסיפת ההסברה, שהתקיימה באותו ערב, באו כחמשים איש, קשישים וצעירים, ובתוכם מנכבדי הקהילה. בהרצאה שארכה שעה וחצי תיאר מינץ את מצב היהודים ברוסיה ואמר כי המוצא היחיד הוא עלייה לא"י. אחר-כך עבר להסברת דרכי פעולתם של אגודות ביל"ו: כל חברי ביל"ו יעלו במשך חצי שנה; הם יסעו לפי הוראות שתינתנה על-ידי 'המפקד' האחראי לקבוצת ביל"ו בכל עיר - - והבטיח כי בו בזמן שתיווסדנה המושבות תיווסד גם אוניברסיטה בירושלים וייסדו בתי-ספר תיכוניים; אלה שיעזבו את לימודיהם בגולה, יוכלו לסיימם בארצם. בסוף דבריו עמד על האמצעים הכספיים שיעמדו לרשות חברי ביל"ו; סיפר כי עשירי ישראל באירופה, כמו משפחת רוטשילד והברון הירש, וכן אוליפנט, הבטיחו לתת לביל"ו עשרות מיליוני רובל לשם תחיית העם; והוסיף כי משה מונטפיורי החליט לצוות את כל הונו בשביל ארץ-ישראל. לפי חשבונו יעמוד בקרוב לרשות חברי ביל"ו סכום העולה על מאה מיליון רובל זהב.  (ד"ר ישראל  קלויזנר, "בהתעוררות עם", עמ' 168)

 

 

ביל"ו בדרכי איום וטרור

עשיר שיסרב לשלם ייהרג!

 

"חברי בילו התאכזבו מתקוותם לקבל סיוע כספי מן העשירים. לא הועילו מכתבי הבקשה והאיום, ששלחה האגודה בחארקוב אל עשירי העיר ואל עשירי ערים אחרות. באגודה נתקבלה החלטה, כי אם יסרב עשיר לתת כסף כפי שהאגודה תדרוש ממנו, ייהרג המסרב. העשירים שקיבלו מכתבים המאיימים בנקמה נבהלו והביעו הסכמתם לתרום, אבל לא במידה שדרשו חברי ביל"ו. עשירי חארקוב סרבו לתרום ולכן החליטו חברי הלשכה הראשית של ביל"ו להיאבק אתם. הלשכה הוסיפה לשלוח מכתבים אל העשירים בחארקוב ובערים אחרות. כיוון שחברי הלשכה התחילו להטיל ספק בקבלת סכומים ניכרים, שינו את החלטתם בדבר עליית שלושת אלפים איש. הם החליטו לקבל כעולים או כחברים רק אנשים קטני-משפחה, רווקים, שיש בידם אמצעים לנסוע על חשבונם לארץ-ישראל ולהתקיים שם כשני חדשים [!!], אחרי שנתאכזבו מהעשירים ברוסיה, התחילו לפנות בקבלת עזרה לחוץ-לארץ, אל משה מונטפיורי, אל הרב אדלר בלונדון ועוד. הגיעו שמועות, כי בידי אוליפנט נמצאים סכומים עצומים לצרכי התיישבות של יהודים בארץ-ישראל, וכי הוא נסע לקושטא ויש לו שם השפעה רבה; חברי המרכז תלו בו תקוות והחליטו לשלוח אליו משלחת.   (ד"ר ישראל  קלויזנר, "בהתעוררות עם", עמ' 220)

 

 

ישראל בלקינד, על צעדי ביל"ו הראשונים: "תקוות ביל"ו ה-500 מיליון שטרלינג של אוליפנט"

 

"...בראש-חודש תמוז יצאתי לאודיסה. ושם נוכחתי לדעת כי מצבנו בכל רע: כסף להגשמת מטרתנו - אין. תקוותנו היחידה היה לורד אוליפנט, שסיפרו עליו באותם הימים אגדות. במכתב, שראיתי אחר כך בידי אחד החברים, היה כתוב, כי אוליפנט נוסע לקושטא למטרות ישוב א"י ולרשותו סכום של 500 מיליון פונט שטרלינג. לשם פגישה עמו יצאו שנים מחברינו לקושטא. ... בקושטא נתברר לי מצבנו עד תכלית. ברשות אוליפנט לא היו כל  סכומים עבור ישוב א"י...

"... לאשרנו נסע עמנו באנייה איש צעיר, שהיה אחרי כן ממייסדי ראשון-לציון, ה' ראובן יודילביץ, והוא הלווה לנו מאה רובל להמשך הדרך...

"...האנייה עגנה, ולקראתנו עלה מי שהיה עורך 'החבצלת' ר' ישראל דוב פרומקין. על החוף חכה לנו לבונטין ועוד יהודים רבים, מעולי רוסיה ורומניה, שקדמו ובאו זמן קצר לפנינו והקבילו את פנינו באחווה. מפיות רבים נשמע הלחש:'הסטודנטים, הסטודנטים!' לבונטין קבל אותנו ב'וועד חלוצי יסוד המעלה', אשר יסד, וכיבד אותנו בארוחת צהרים. בשעת-כושר ניסה להוודע כמה כסף הבאתי עמי בקופה. כסף, קראתי, איננו מוליכים אתנו - קופתנו בקושטא ונוכל לקבלה, בכל שעה שתדרש ע"י טלגרמה... תוך כדי שיחה לוויתי ממנו מאה פרנק... (ישראל בלקינד, מובא ב"תקופת חיבת-ציון", ש. יבנאלי, כרך א', עמ' 199)

 

מה גרם לשינוי -  מהתנגדות נחרצת -

לתמיכה נלהבת בישוב א"י

 

מה גרם שהסופרים הלאומיים, ראשי המדברים בשם הקהל ברוסיה, יהודה ליב לוין, דוד גורדון, שאול  פנחס רבינוביץ, סמולנסקין, ליוונדה, זמנהוף, דובנוב ואחרים שהיו בעד הגירה לאמריקה, לוותר על הסיכוי לייסד מדינה של יהודי רוסיה בארה"ב שהייתה אפשרות ריאלית, ולהתייצב בראש הקוראים לעלות לא"י.

אנשי ביל"ו שפגשו אותו בקוסטנטינופול גילו שלאוליפנט אין כסף, ומאות המהגרים שהגיעו ליפו מצאו כמרים המבקשים לגאול את נפשם ושום זכר לאוליפנט - ובכל זאת התמידו ראשי הקהל בדרישתם להפנות את ההגירה לא"י, ועוד הגבירו את מלחמתם במוסדות החסד של יהודי המערב המממנים את הגירת יהודי רוסיה לארה"ב ולכל ארץ שם נמצאו בטחון הנפש ואפשרות קיום.

ובכן מה ששינה את דעתם של ראשי הקהל היהודי ברוסיה, מהתנגדות נחרצת - לתמיכה נלהבת בישוב ארץ-ישראל - זו הייתה הרצאה של אוליפנט על בריטניה הגדולה, המעצמה העולמית האוהדת את שיבת היהודים לארצם, ולא סתם יהודים, אלא יהודי מזרח-אירופה הדבקים בדתם ובבואו של המשיח. ועם שינוי מעמדה המדיני של טורקיה יקבלו את ארץ-ישראל והארצות הסמוכות... ובארץ הם יהיו נתיני המעצמה העולמית, שיעמיד אותם מעל חוקי האימפריה העותמנית, ועשירי היהודים יתרמו ברוחב יש לרווחתכם.

הדברים לעיל אינם כתובים במקורות, אך הם מתבקשים מהתנהלות שלטון הקהל בימים הבאים: יצירת תנאי-קיום לחוגי שלטון הקהל בא"י, ואילו סתם יהודים, 98% מהמהגרים נעזבו לגורלם. בודדים "הסתדרו" בכוחות עצמם או כמעט כולם ירדו מהארץ. ברל כצנלסון המשיל זאת לחבית עם חורים גדולים, כמעט כול המים יוצאים בחזרה ורק שארית נותרת.

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות