העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

גולת בבל יוצרת דת תרבות שלא תותיר סיבה לרוגז יהוה

 

22.400 גולה בבל, היו העילית החברתית של מדינת יהודה, "אלי הארץ", המדינאים, השופטים, הסופרים, המשוררים ועשירי הארץ, הם הוגל ללא בני משפחותיהם, וערירים בכו  על נהרות בבל, וקיוו לשובם במהרה לארצם ולמשפחותיהם. אך בגידתו של חזקיהו בנבוכדנצר, הביאה להרס ירושלים והרג יושביה.

 

 

בבבל מצאו הגולים חברת אנשים ידידותיים שדברו ארמית, שפתם של היהודים, ותרבות הרבה יותר גבוהה מזו של מולדתם. שם מצאו ספרי חוקים ואפוסים על בריאת העולם, המבול, גהנום ותחית מתים. הם שיקעו את עצמם במיתולוגיה השומרית-כסדית הערבית, כאשר פטישי הנביאים ירמיהו ויחזקאל מכים על ראשם, הם הרועים שפשעו והביאו  שואה על עמם ועל בני ביתם. דוגמה מהנבואות שניתכו על ראשי הגולים והעכירו את חייהם:

 

ישעיהו: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים; כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם; שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אוהֵב שׁוחַד וְרודֵף שַׁלְמונִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפּוטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לא יָבוֹא אֲלֵיהֶם; לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי; וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ. (ישעיהו, פרק א, כא-כה)

 

ירמיהו: "כִּי נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים יָשׁוּר כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים הִצִּיבוּ מַשְׁחִית אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ: (כז) כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה עַל כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ: (כח) שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי רָע דִּין לא דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לא שָׁפָטוּ: (כט) הַעַל אֵלֶּה לא אֶפְקד נְאֻם יְהוָה אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי. : (ל) שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה נִהְיְתָה בָּאָרֶץ: הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר וְהַכּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה תַּעֲשׂוּ לְאַחֲרִיתָהּ:  (ירמיהו, פרק ה', כו-ל)

 

יחזקאל: (א) "וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמור: (ב) בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרועִים כּה אָמַר אֲדנָי יֱהוִה הוֹי רועֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רועִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצאן יִרְעוּ הָרועִים: (ג) אֶת הַחֵלֶבותֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצּאן לא תִרְעוּ: (ד) אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאובֶדֶת לא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אותָם וּבְפָרֶךְ: (ה) וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רועֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה: (ו) יִשְׁגּוּ צאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפוצוּ צאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. (יחזקאל, פרק ל"ד), א-ו)

 

 

"בנו בתים ושבו, נטעו גינות ואכלו את פרין

קחו נשים והולידו בנים ובנות...

עוד לפני בגידתו של חזקיהו, שלח ירמיהו אגרת לגולה בבל בה הוא כתב:  "כּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלַם בָּבֶלָה:  בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן:  קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ:  וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יְהוָה כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם: (ירמיהו, כט, ד-ז)

 

ה"בנו בתים ושבו...", נראה לרוב הציבור כציווי אלוהי, מצוות עשה, וראה בישיבתו בבבל ישיבת קבע, תקן תפילה קצרה ששיננו בבתי הכנסיות, בנוסף לנבואות החוזים, כ"נשלמה פרים שפתינו", ובמשך שנות דור קבעו את המועדים ואת האחריות של הציבור כלפי הפרט הנצרך, ואת חובותיו של היהודי כלפי זולתו. 

הגולים בבבל יכלו לבנות בית מקדש, כפי שהיהודים, שירדו למצרים בנו בית-מקדש בייב. אך "אילי ארץ יהודה" שחרדו מזעמו של אלוהים, ולעיניהם התקיימו דברי הנביאים, על חורבן המקדש הרג יקיריהם והרס ארצם, יצרו בבבל דת חדשה שונה בתכלית מדת עבודת האלילים והעלאת הבנים קרבן לאלוהים. הם כינסו את נבואות החוזים, הסיפורים והמעשיות שהיו בתודעת העם, בכתובים. וכדי ליצור קהילה מגובשת וממושמעת כתבו גם סיפורים דחוסים איומים בעונשים אכזריים, לצד שפע של טובות הנאה בעולם הזה ובעולם הבא. הם גם הוסיפו תוספות לנבואות ישעיהו, עמוס, זכריה ואחרים, כל אחד בסגנונו. אפשר שאצולת מדינת יהודה הצליחה להעביר לבבל חלק מהונם, שאפשר להם לבנות בתים, ולעסוק במלאכות ומסחר.

 

בקרב גולי בבל, על אדמת בבל התרחשה לידת הדת היהודית. הגולים השליכו  את דת אבותיהם, עבודת אלילים, הקרבת קורבנות ורמיסת האחר. במקומה אימצו את מוסר הצדק של נביאי ישראל, דת האהבה והרחמים לזולת, דת האחריות ההדדית וההתנדבות לטובת הכלל והאחר, גם השונה והזר. הם העמידו את האדם במרכז ההתעניינות והעשייה של הקהילה, וראה זה פלא, בהתכנסויותיהם חשו התעלות ורוממות-נפש, ובמהרה הפך מוסר הצדק של נביאי ישראל לעקרון מנחה בחיי היום-יום, וכל שאר הוראות-דת ותקנות מתגמדים, כאשר אינם עולם בקנה אחת עמו.

מוסר הצדק של נביאי ישראל, היה ליסוד ועיקר דת-התרבות היהודית של בבל ובנותיה. אתו  חיו  בשלום, עם כל המהפכים והסערות שעברו עליהם במשך למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה, ואת דת מוסר הצדק של נביאי ישראל, ייצאו יהודי בבל והפיצו, לכל מקום אליו הגיעו.

 

 

גולה בבל כתבו את החומש, וכינסו את כול שהיה ידוע מנבואת החוזים ותולדות ישראל ויהודה, והם כתבו את שיר השירים,  משלי, קהלת, איוב, אסתר, עזרא נחמיה ועוד. הם חינכו ליושר, הגינות וכיבוד האחר אך גולת הכותרת בפועלם היה העמדת האדם במרכז ההתעניינות והעשייה שלהם. לדאוג לעני ולנצרך, גם האחר והזר.

 

החוקים שמצאו הגולים בבבל - אשנונה וחמורבי

 

 

חוקי אשנונה

"חוקי אשנונה הם קובץ חוקים שנוסחו במאה ה-18 לפנה"ס. הקובץ התגלה בחפירות בעיראק בשני העתקים נפרדים הכתובים על לוחות חרס בכתב יתדות. הלוחות נמצאו על ידי הארכאולוג העיראקי טהא באקר בשנים  1945ו-1947 בשדופום (תל רחמל) – אחת מערי הממלכה של אשנונה, צפונית לבגדד בעיראק של ימינו, קודם שנכבשה בידי חמורבי.

חוקים אלה הם החוקים הקדומים ביותר שנמצאו בעולם התרבות השמית. ההבדל בין חוקים אלה לחוקי חמורבי תורם להבנת ההתפתחות של החוקים בעולם הקדום של מסופוטמיה. אשנונה הפכה לממלכה חשובה מבחינה פוליטית לאחר נפילת השושלת השלישית של אור.

 

המחקר -  "קובץ החוקים תורגם ופורסם ב- 1948 על ידי אלברכט גצה מאוניברסיטת ייל. חלק ההקדמה של החוקים בו מצוין שם המלך נמצא שבור. גצה שיער, שהחוקים נכתבו בימי המלך דָרוּשה, שהיה המלך האחרון של ממלכת אשנונה . קובץ החוקים כולל כ-60 סעיפים ואינו קובץ מקיף. החוקים נכתבו במבנה של משפטים אשר מקל לזכור אותם. רובם נכתבו במבנה של משפטי תנאי. ראובן ירון מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אשר חקר את החוקים, חילק אותם ל-5 קבוצות של עבירות. הקבוצה הראשונה לוקטה מכל הקובץ ויתר הקבוצות מופיעות בו לפי הסדר, אחת לאחר השנייה.

גניבה ועבירות קשורות;

מצוקות שווא;

עבירות מין;

פגיעות גוף;

נזקי שור נוגח ומקרים בני השוואה.

העונש על רוב העבירות היה קנס כספי, אשר שולם במתכת כסף. בגין עבירות חמורות כרצח, שוד ועבירות מין, העונש היה מוות.

 

החוקים

"החוקים מצביעים על ריבוד חברתי (חברה מעמדית, החוקים הראשונים קובעים מחירים מקסימליים למצרכי מזון, לשכר הפועלים החקלאיים ולשירותי תחבורה. קיים דמיון בין חוקי אשנונה לחוק העברי בחוקים שבין אדם לחברו. למשל, בחוק אשנונה (סעיף 53) כתוב: "שור כי יגח שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את כסף השור החי וגם את כסף השור המת. "בדומה למה שכתוב בספר שמות בתורה :"וְכִי-יִגוף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת, וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת-הַמֵּת יֶחֱצוּן" (כ"א, לה(

"לפי חוקים אלה, כמו אצל עמים אחרים בעולם השמי,  נישואין נכנסו לתוקף כאשר החתן או אביו הביאו מוהר, אשר ניתן במצרכי מזון או במזומן. כמו במשפט העברי, רק הבעל הורשה לגרש את אשתו, אבל בניגוד*) למשפט העברי, אם לזוג יש ילדים, הבעל מאבד את כל רכושו. העבד בחוקי אשנונה לא הורשה לעזוב את העיר ללא רשות בעליו. אזרח אשר נתן מקלט לעבד צפוי היה לעמוד לדין בגין גניבה. לעומת זאת, חוקי המשפט העברי אינם אוסרים על כך (שמות כ"א, א-יא(.

דוגמה לקנס כספי בחוקי אשנונה: חוקי אשנונה, סעיף 42:

 

"אם אדם ישך באפו של אדם אחר ובִתְקוֹ, הוא ישלם מנה אחת (60 שקל) כסף. אם בעינו–  מנה אחת (60 שקל) כסף. אם שן – חצי מנה (30 שקל); אם אוזן – חצי מנה (30 שקל) ;סטירת לחי – ישלם עשרה שקל כסף.

 

*) לא נאמר שגולה בבל העתיקו את חוקי אשנונה וחמוראבי, אלא שעל בסיסם כתבו את החוקה הישראלית

 

 

"בחוקי חמורבי בחלק מהמקרים העונש לעובר העבירה היה להיענש באותו מעשה שהוא עשה (מידה כנגד מידה(. וזאת בדומה ללשון המופיעה בתורה "עין תחת עין":

 

"וְכִי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, וְלא יִהְיֶה אָסוֹן - עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ, כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, וְנָתַן, בִּפְלִלִים. וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה - וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.

 

 

 

בתורה שבעל פה מפורשת כוונת התורה בדבריה "עין תחת עין" כדרישה לתשלום פיצויים, וזאת בדומה לחוקי אשנונה. (שמות כ"א, כב-כה)

 

לקריאה נוספת

ירון, ראובן (1969). The Laws of Eshnunna, ירושלים: הוצאת מאגנס.  (באנגלית(

ורשבסקי, אבי; לוטן, אביבה; מגידוב, רוני (ד"ר); פז, אילה. 'חוקי אשנונה', בתוך: חוק וחברה במקרא: פרקי לימוד במקרא עם מדריך הכנה לבגרות, הוצאת מט"ח

מרדכי כוגן, חוקי התורה וחוקי המזרח הקדום, בתוך לא לבדד ישכון: ישראל ושכניו בימי הבית הראשון, ישראל: משרד החינוך, והאוניברסיטה העברית בירושלים, 2000, בספרייה הווירטואלית של מטח

Reuven Yaron, The Laws of Eshnunn

חוקי אשנונה – ויקיפדיה

he.wikipedia.org/wiki/

 

חוקי חמורבי

 

 

המצבה שעליה נמצאו חוקי חמורבי אשר מוצגת היום במוזיאון הלובר בפריז

 

 

טקסט החוקים

 

"חוקי חַמוּרָבִּי הוא קודקס החוקים הנודע והמקיף בחוקי המזרח הקדום, והראשון שנתגלה בעת החדשה. הקובץ חובר ונחקק באבן בשנת שלטונו האחרונה של חמורבי מלך בבל, השליט השישי בשושלת הבבלית הראשונה, במאה השמונה עשרה לפנה"ס. אוסף החוקים, אשר כלל במקור כ־300 חוקים, פורסם לקראת סוף תקופת שלטונו של חמורבי, אך לא ניתן לקבוע בוודאות אם הם אמנם יושמו בפועל. הקודקס נכתב בכתב יתדות בשפה האכדית אשר הייתה, בהשפעת חמורבי, לשפה הרשמית בבבל.

 

"המקור החשוב ביותר לחוקי חמורבי הוא אסטלה עשויה דיוריט אשר הייתה מוצבת במקדש האל הבבלי מרדוך. גובהה של האסטלה 2.25 מטר והיקפה באזור הבסיס 1.90 מטר. בראשה תבליט ובו מוצג חמורבי בעמדו לפני שַׁמַ‏שׁ, אל המשפט, ומקבל מידיו את השרביט ואת הטבעת, שני סמלי השלטון. מתחת לתבליט חקוקים 250 סעיפי החוק ב-46 טורים. בזמנו היו כנראה 5 טורים נוספים אשר נמחקו על ידי המלך העילמי שֻתְּרְךְּ-נַחֻנְתֶּ‏ כדי לאפשר את חקיקת שמו. שורות אלה שוחזרו מהעתקים של החוקים שנמצאו במקומות אחרים בבבל ובאשור. במאה ה-12 לפנה"ס, עם כיבוש בבל הכשית על ידי העילמים, נלקחה המצבה כשלל לבירתם, שושן. בשנת 1901 היא נתגלתה בידי משלחת חוקרים צרפתים בראשות ז'אק דה מורגן, והובאה למוזיאון הלובר בפריז. עותק של חוקי חמורבי שנמצא בעיר ניפור נמצא באוסף המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול[3]

תוכן עניינים:

1 מבנה הקודקס ותכנו

2 חוקי התורה וחוקי חמורבי

3 ראו גם

4 קישורים חיצוניים

5 הערות שוליים

מבנה הקודקס ותכנו

"נוסף לסעיפי החוק, כולל הקובץ פרולוג ואפילוג. הפרולוג מתאר את מינויו של חמורבי בידי האלים אנו ואנליל להנהיג את עמו, "לפרסם צדק בארץ, לאבד את הרע והמזיק, למנוע את שיעבוד החלש לחזק" ולפעול לרווחת נתיניו. חמורבי מוצג כשליט חזק והוגן, המגן על החלשים ודואג לצרכים הפולחניים של האלים הפטרוניים בערים שתחת שלטונו. האפילוג מציג את חמורבי כמנהיג צבאי, שמונה על ידי האלים להבטיח את שלום נתיניו. הוא מציין שהחוקים נחקקו באבן והוצבו במקום פומבי כעדות לשלטון הצדק שלו וכדי לשמש דוגמה לשליטים שיבואו אחריו. הוא מסתיים בברכה לשומרי החוק וברשימה ארוכה של קללות שעתידים האלים להביא על מפיריו.

"החוקים גופם הם בעלי מבנה קזואיסטי. כתוצאה מכמה לקונות בטקסט, לא ניתן לקבוע את מספרם המדויק, אך הם מנו במקור קרוב ל-300 חוקים, שמתוכם השתמרו (ושוחזרו באופן חלקי) 282. החוקים עוסקים בתחומים רבים, בהם הליכי משפט, עבירות רכוש, דיני עבדות, נכסי מלכות, אריסות, נזקי תבואה, השקיה ונזקי מים, הסגת גבול ופשעי רועים, כריתת עצים, שכירת בתים, מסחר ורוכלות, מזיגת יין ופונדקאותהלוואות, פיקדונות, שמירת נכסים ושומרים, הוצאת דיבה, אירוסין, נישואיםעגינותגירושים, אמה ופילגש, עבירות מין, גילוי עריות, דיני ירושה, נישואי עבד ובת-חורין, מעמד האלמנה ובנותיה, דיני אימוץ, תקיפה וחבלה גופנית, אחריות מקצועית, נזק לבעלי-חיים, שור שנגח, הנהלה ומשק, שכירים בחקלאות, דמי שכירות של בהמות, עגלות וספינות.

"אף כי קשה לקבוע אם החוקים יושמו בפועל, ניתן ללמוד מהם רבות על המציאות החברתית ששררה בבבל במאה ה-18 לפנה"ס. החוקים מבחינים בין שלושה מעמדות שונים: החופשיים (awīlī), בהם גברים נשים וקטינים; בני המעמד הנמוך (muškenī - קשור למילה העברית "מסכן"), גברים ונשים שזכויותיהם פחותות בעניינים מסוימים מאלה של החופשיים; ועבדים ושפחות (wardī ו-amātim) הנמצאים בבעלות החופשיים, בני המעמד הנמוך או היכל המלך.

"בחוקים נזכרות קבוצות חברתיות נוספות, בהן אריסיםחייליםסוחריםכוהנוֹת, ובעלי מלאכה שונים. נשים נכללות בכל אחד מן המעמדות, והחוק מבחין בין נשות חופשיים, נשות עניים ונשות אריסים.

"חוקי התורה וחוקי חמורבי

"חוקי חמורבי נחקקו מאות שנים לפני שניתנה התורה על פי הכרונולוגיה המקראית, וכאלף שנים לפני שנכתבה לפי מבקרי המקרא. חוקרים רבים עמדו על הדמיון הניכר בין חוקי התורה לחוקי חמורבי, הן מבחינת תכנם ולעתים אף מבחינת לשונם. להלן כמה דוגמאות, הממחישות דמיון זה:

עדות שקר

 

חמורבי: אם יצא איש אל עדות סרה במשפט, ואת אשר אמר לא הוכיח, אם הדין ההוא דין מוות, האיש ההוא יומת: אם יצא אל עדות השעורה או הכסף, את עונש הדין ההוא יישא: (חוקים 4-3)
תורה:  כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי הַכֹהֲנִים וְהַשופְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם: וְדָרְשׁוּ הַשופְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו:) ספר דבריםפרק י"ט, פסוקים ט"ז-י"ט(

 

 

 

חטיפה

חמורבי: אם גנב איש את בנו הקטן של רעהו – יומת, חוק 14)
תורה: וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: (ספר שמותפרק כ"א, פסוק ט"ז)

 

 

ניאוף

 

חמורבי:  אם אשת איש נתפסה במשכב עם איש אחר, יתפסו את שניהם ואל המים ישליכום) חוק 129(
תורה: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שוכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם: (ספר דבריםפרק כ"ב, פסוק כ"ב)

 

 

 

"הדמיון בין חוקי חמורבי לחוקי התורה (ובייחוד לסדרת החוקים בספר שמות‏), הוביל כמה מן החוקרים לטעון להשפעה ישירה של חוקי חמורבי על חוקי התורה. אך טענה זו, שהייתה מקובלת מאוד עם גילוי החוקים, אינה רווחת עוד בספרות המחקר.‏ השינוי בעמדת החוקרים נבע הן מן הקושי להוכיח השפעה ספרותית ישירה, הן מגילויים של קובצי חוק אחרים מאזור מסופוטמיה, ובייחוד חוקי אשנונה, המקיימים אף הם זיקות לחוקי התורה*). בניגוד לחוקי חמורבי, חוקי אשנונה לא הועתקו ונלמדו לאורך הדורות, וקשה מאוד להניח שהחוק המקראי הושפע מהם ישירות‏. כיום מעדיפים רבים מן החוקרים להסביר את הדמיון בקיומן של מסורות אוראליות קדומות, שהיו משותפות לעמים שונים במזרח הקדום, ואילו אחרים טוענים שמדובר בהתפתחויות מקבילות, שהדמיון ביניהן מקרי בלבד.

"חרף הדמיון, קיימים גם הבדלים ניכרים בין קובצי החוק, וברי כי הם משקפים מציאות חברתית שונה, ולעתים אף עקרונות מוסריים נבדלים. אחד ההבדלים העקרוניים בין חוקי חמורבי לחוקי התורה נעוץ בתחומי העיסוק של כל אחד מקבצי החוק. אף כי שני הקודקסים מבססים את סמכות החוק על מקורו השמימי, הרי שחוקי חמורבי מתמקדים בהסדרת היחסים שבין אדם לחברו, ואילו חוקי התורה עוסקים בהרחבה גם בכללי הפולחן וביחסים שבין האדם לאלוהים: (או בניסוח ארכאי: "בין אדם למקום").

*) חוקי התורה הדומים לחוקי אשנונה וחמורבי, לו נודעו בישראל ויהודה לפני הגלות, והם לא יושמו בבית שני. שם היו עונשים קולקטיביים, ולא "איש בחטאו ימות".

 

הבדל בולט נוסף הוא השימוש הנרחב שנעשה בחוקי חמורבי בענישה גופנית ובעונש מוות. מקרים מסוימים של גנבה וגזל כרוכים בחוקי חמורבי בעונש מוות (למשל, חוקים 7 ו-9), ואילו התורה, בדומה לחוקי אשנונה, נמנעת מהטלת דין מוות על עבירות ממון.

"דוגמה המיטיבה להמחיש הן את הדמיון הן את ההבדל בין שתי מערכות החוק, הם חוקי "מידה כנגד מידה".

 

החוק המקראי קובע:

     עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ד)

 

בדומה לכך קובעים חוקי חמורבי:

     אם השחית איש את עין רעהו – את עינו ישחיתו (חוק 196)

     אם שיבר את עצם רעהו, את עצמו ישברו (חוק 197)

     אם הכה איש את שן רעהו, את שִׁנּוֹ יכו (חוק 201)

 

מקורות:

"מרדכי כוגן, חוקי התורה וחוקי המזרח הקדום,  לא לבדד ישכון: ישראל ושכניו בימי הבית הראשון,  ישראל-משרד החינוך והאוניברסיטה העברית בירושלים, 2000, בספרייה הווירטואלית של מטח

חמורבי,  ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"

חוקי חמורבי באתר חופש

הרב אורי שרקי, חוקי חמורבי וביקורת המקרא באתר מכון מאיר

יוסף ניצן ויהושפט נבו, חוקי חמורבי - השוואה לחוקי התורה

תל חצור: נחשפה תעודת חוקים בסגנון חוקי חמורבי,  אתר  ynet

חוקי חמורבי – ויקיפדיה he.wikipedia.org/wiki/חוקי_חמורבי.

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות