ביטלה תורתו "בשביל חיי שעה"

 

19.09.2016

 

י. ל. פרץ, ציורים מחיי יהדות-המזרח, "אשת חבר";

 

"חדר של ד' אמות. קירותיו רטובים, פנותיו מכוסים בקורי עכביש, ויתד בתווך לקורה - זכר למנורה; בו כיריים ריקים, תנור מלא בקיעים, שלושה כסאות, שולחן וארגז... המחסור והעוני נשקפים מכל עבר ופינה.

"בערש שוכב נרדם ילד, אשר פניו ירוקים וראשו גדול יותר מדי. על הארגז יושבת האם ומניעה את ערש הילד, ושומעת את למוד אישה היושב אל השולחן. כל אלה יחדיו ממלאים את החדר עד אפס מקום.

 

"והוא קורא בקול זמרה נעימה. איזה מלים יבלע כבכורה בטרם קיץ, ואיזה מהן ימשוך כמשוך היובל; יש מלים אשר תפולנה מלשונו כמו מעצמן, יש אשר הוא יהדוף אותן בחפזה ובכוח, ויש אשר יוציאן בשריקה מבין השיניים. לרגעים יחטוף לפתע פתאום מצלחתו [כיסו] את המטפחת, שהייתה לפנים אדומה, ימחה זעת מצחו ומיץ אפו, אחרי כן יניחנה על ברכיו ומשם יחטפנה וישיבנה אל כיסו, או ייקח אחת מכנפותיה לנקות בה את שיניו. גם בשוב המטפחת אל המנוחה עוד לא תדענה ידיו מנוחה; הימנית תסלסל בפאותיו, השמאלית תמשש את זקנו, או יחדיו תכינה על הברכיים או על השולחן...

 

"כל עצמות האיש מלאות תנועה; רגליו יהפוך תמיד, רגע יניח העליונה על התחתונה ורגע להפך, פעם יגביה את הימנית לשימה כר לשבתו, ופעם תקח השמאלית את מקומה, וכולו מתנועע כקנה לפני הרוח. גם המצח עובד עבודתו בהקמטו פעם לארכו, פעם לרחבו ופעם לאורך ולרוחב יחד, אז ירבצו הקמטים כעין קמץ, השתי לרוחב מלמעלה וחצי הערב לאורך מלמטה, ופתאום יתנדפו כל הקמטים והנה חלקלקות על הפנים והמצח, אות הוא כי הוד וקדושה נגלה לפניו כספר פתוח! ואז הוא מרבה לשאוף את הטבק בחוטמו המכוסה בזעה, וכך הוא לומד בחשק, באהבה ובהתלהבות, ואשת חיקו שומעת ונהנית בעולם הזה! את עריסת הילד הישן תניע ברגלה בלי דעת, ועיניה תלויות בבעלה. על פניה שפוכה קורת-רוח ועיניה מפיקות גאוה  ו ג ד ל ו ת :  הן לרעותיה נתנו נדוניה הרבה יותר מאשר לה, ובעליהן במה נחשבים הם נגד בעלה, גם לא כקוף בפני בן אדם.

"אך פניה התחילו להשתנות.

"פתאום זכרה, כי יום החמישי היום ואין אגורה ליום השבת העומד אחר כתלה. זיכרון היום הקדוש הניס מפניה את גאותה ורום לבה, ואחריהם גם את קורת-רוחה. אחרי כן העיפה עיניה בעד החלון ותראה כי כבר פנה היום - ויעבור צל ויכס את פניה הדלים. מן החלון שבו עיניה אל העריסה, עוד מעט והקיץ הילד ובבית אין נטף חלב, והילד חולה - אז הועב הצל ויהי לערפל, ובהוסיפה לחשוב מחשבות, כי גם חג הפסח הולך ובא לקראתה, היה הערפל לעננה; ובבקשה חשבונות כמה נחוץ לה עוד עד ימי החג, וכמה היא צריכה בשביל החג, והבעל מלבד תורתו אינו משתכר מאומה, ואך אל הרבנות עיניו תלויות, בזמן שהרב דמתא חי וקיים וכוחו בעצמיו, ובכל ערי הסביבה ישנם רבנים חיים וקיימים ובריאים – הייתה העננה לענן כבד נושא זיקים וחזיזים! כבר האירו הברקים בעיניה הקטנות הבוערות מתחת למטפחת ראשה!

 

"לאט לאט עלתה סערת רוחה; הנה החלה לפכור את אצבעות ידיה - סימן מובהק כי עוד מעט ויבוא הסער! שפתותיה רועדות, הבל פיה חם, ובכבדות תשאף רוח, אך  בכל  כוח  ועוז  תעצור  ברוחה... כי הלא הוא עוסק בתורה! 

 

"אך בקראו בנגון: 'שמע מינה תלת' ויפרש בנעימות: 'אין פין דאנען גדרינגן...' אז הייתה פתאום המלה האחרונה 'גדרינגען' להזיק אשר נפל באוצר אבק-השריפה - וקללה נמרצה התפרצה פתאום מלב האישה, מעין המלה הזאת.

 

"הוא נדעך פתאום ממקומו, נרתע לאחוריו כאילו נפל הרעם משמים.

 

"והיא - מפיה יז קצף, וחרפות וגידופים יצאו תכופים; כבר נגדעו בריח ודלתים, נפרצה הגדר.

"היודע אתה,  ר ש ע ! - קפצה לקראתו בציפרנים מוכנות לטרוף - היודע אתה כי ערב שבת היום, כי 'ערב פסח' עתה, כי הילד חולה... כי אין מאומה, אין חלב? היודע אתה זאת,  ג ז ל ן ? !

"אך פתאום נאלמה דומיה מעוצר כעס ויגון.

 

"נפלא מאד כי הילד לא נעור מתרדמתו, אך אימה חשכה נפלה על האיש, עיניו נסבו ורחבו כפליים ורעד קדרות יתקפהו.

"אולם לאט לאט שב לאיתנו, לבש כגבר עוז ויקרא:

"- אישה ארורה! מה עשית? - ויך בימינו על השולחן - מה עשית? עוון בטול תורה! הנשמעה נבלה כזאת, לבלתי תת להבעל ללמוד תורה? הידעת את עונש הגהינום? אש ומים, ארבע מיתות בית-דין, סקילה, שריפה, הרג וחנק, היינו: להפיל מן ההר אל הבור ולסקול באבנים; לשפוך אל הפה בדיל רותח שורף את הכליות; להרוג בסיף ובחרב; וחנק: לשים מחנק לנפש... לא כחנק דודך הסוחר המשוגע, אשר תלה את עצמו בחבל עת פשט לנושיו את הרגל, כי אם חנק בידי שמים, חנק שאין לו סוף... בטול תורה! השמעת? ובשביל מה? בשביל חיי שעה, חיי העולם הזה! ומי נותן לצפרים? מי? הגידי, מי נותן  לצפרים  אכלן? הלא שבת שירה רק פעם אחת בשנה, ובכל השנה מי נותן להן! כופרת את בהשגחה? ארבע מיתות בית-דין, סקילה, שריפה, הרג וחנק.

 

 

"רוח הדרשן צרר את האיש בכנפיו; אך פתאום זכר את מעשהו, פתאום התפלא על גבורת עצמו ועזותו, פתאום זכר את האישה ואת צפרניה, מפיו נעתקו מלין, קל מהרה היה הזאב לארנבת שאין כוחה אלא ברגליה, ויכסה כרגע את הגמרא.

 

"- חנק! - קרא עוד הפעם בעמוד רגליו על המפתן ויברח אל בית-המדרש.

"קול משק הדלת העיר את הילד, פניו, פני הדונג, התעקמו לבכי בקול דממה דקה, אשר מצא מעצור בחטמו האדום והקמוץ. האישה לא שמעה את קול הילד.

"היכן הוא? - קראה במר נפשה - כן?.. חנק הוא אומר, חנק? ועל מה זה חנק? את דודי יזכירני... דודי בחנק וגם אני בחנק... יהי כן, חנק! ומעט לו עוד! עוד חנק עולם, עוד גם אש ומים, אבנים וברזל... בטול תורה, אמר, בטול תורה! ולמה לי עוד חיים? הן רעב וצמא אסבול, עוני וחוסר כל אשא, נר לברך את השבת אין, המנורה נתונה בעבוט, בגד אין, הצרות והדאגות כולן עלי, ועוד ארבע מיתות בית-דין!..

 

"הילד הרים את קולו בכל כוחו, אך אמו לא שמעה.

"- ארבע מיתות בית-דין! בטול תורה! גהינום, עולם הזה אין, עולם הבא גם כן אין - יהי כן! הוי חבל, תנו לי חבל! לא ימצאני עוד בשובו, יבקש לו אישה אחרת, אם אחרת לבנו, חבל תנו לי, חבל!

"הילד בוכה, אך היא איננה שומעת, סערת רוחה עלתה עד מרום קצה, בדעה מטורפת תרוץ הנה והנה לבקש חבל, עד אשר מצאה אותו.

"לעג מר וצחוק פרוע העוו את פניה באופן נורא מאד.

"כן, חנק! גם דודי תלה את עצמו, אחר כך התנועע כמנורה... פה היתד ומנורה אין, אני אהיה המנורה, כן, כן! חנק!

"עודנה אוחזת את החבל והילד אסף את שארית כוחו ויצעק צעקה גדולה. אמו כמו נעורה פתאום ותרעד. רואה היא את הילד והוא חפץ לקום, עוד מעט ויפול מעריסתו.

"רגש אם נעור בקרבה ויך לבה כפטיש חזק, אך גם הכעס והתמרורים לא עברו, ותשלך את החבל ותרץ אל העריסה ותשכב את הילד בחזקה.

"- ממזר! - קראה לו - הגם לתלות את עצמי לא תתן? הוי, רוצח!

"הילד בוכה תמרורים.

"- אכן רעב אתה, רעב! - קראה בכעסה והוותה - רעב אתה...

הא  ל ך  ל י נ ו ק !

 

"ותתקע בפיהו את אצבעה הרזה.

(י. ל. פרץ, "דביר", ד', ספר א', עמ' פג/פז)

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות