יהדות ודת היהודים

בריאת העולם -  מיתוס בבלי אנומה אליש, שבמקורו נכתב בשירה

 

 

יצרו את האלים שלהם בדמותם ובצלמם

"הודות להמצאת הכתב הצליחו המסופוטמים לפתח את התרבות המתקדמת  ביותר במזרח הקדום [המצרים המציאו את כתב החרטומים אלף שנה לאחר מכן, והאחרים הרבה מאחור - מ. גבאי]. הם היו הראשונים שעסקו במדעים בסיסיים, כגון מתמטיקה, אסטרונומיה, ובתורת המשפט, והקדימו בכך גם את המצרים ואת היוונים. הם השאירו אחריהם מספר רב של לוחות שהיו מעין מילונים, וכללו רשימות מסווגות של הידע העצום בתחומים שונים. כמו למשל, מילונים דו-לשוניים אכדים-שומריים, מילונים בתחום הרפואה, האסטרונומיה, תעשיית הזכוכית, הבשמים, רשימות של אלים, עצים, ועוד ועוד; וגם מספר רב של אותות, מעין 'סימנים', שבעזרתם ניתן לנחש את העתיד; ובעיקר השאירו לנו ספרות יפה עשירה. 
בנוסף לכול אלה המציאו הכסדים (מסופוטמים) את שפת המספרים, הגלגל והעגלה ועוד.

"מסופוטמיה הייתה כור היתוך לעמים רבים ושונים, אך השומרים והאכדים הם שעיצבו את תרבותה. קשרי הגומלין בין שני העמים היו כה הדוקים עד שאפשר לדבר על דת, תרבות וספרות מסופוטמית.
"הדת  המסופוטמית התפתחה במשך אלפי שנות תרבות בלי שתהיה לה איזושהי מחויבות לטקסט אחד מקודש, ולכן אופיינית לה הסתירות. היא נוצרה מתוך התחושה של האדם שקיים איזה סדר המצוי מעלינו, ומן הצורך של האדם להבינו כדי להיטיב את עולמו שלו ואת עצמו. המסופוטמים יצרו את האלים שלהם בדמותם ובצלמם, וייחסו להם את דרכי החשיבה שלהם ואת רגשותיהם. הם תפשו את האלים במונחים אנושיים, ולא הייתה הפרדה בין הכוח או התופעה ובין האל המגולם בה. כך היה האל אנו אל השמים וגם המלה שמים בשומרית; האל שמש היה אל השמש וגם המלה שמש. תופעות טבע וכוחות כמו השמים, הכוכבים, השמש, הירח, הסערה, הים, מי התהום זוהו עם דמויות של אלים גדולים; תופעות כמו אש ומגפה זוהו עם אלים זוטרים. כל התרחשות מזיקה, כל צרה ופגע, זוהו עם יצורים על-טבעיים, עם שדים ורוחות שאורבים לאדם על כל צעד ושעל. כיוון שתפשו את עולם האלים במונחים אנושיים ציירו לעצמם את פנתיאון האלים בדמות מדינה: בראש הפנתיאון עמדה מועצת אלים גדולים, שלכול אחד מהם תפקיד בניהול העולם, והאל ראש הפנתיאון ניצח על כולם. (ש. שפרה, "מעלילות ראשית עד מלכים ונביאים", עם עובד, 2003, מבוא עמ' 14)

ב"אנומה אליש", סיפור הבריאה הבבלי, מדובר בזמנים שבהם השמים טרם נקראו בשמם, והארץ עוד לא נזכרה כלל. אפסו, אל מי התהום המתוקים, ותיאמת, אלת מי הים המלוחים היו לבדם ביקום כולו. צמחים עדיין לא היו ואלים אחרים עוד לא נוצרו.  [להלן קטעים]
"בעת הרחוקה ההיא ערבבו אפסו ותיאמת את מימיהם אלה באלה. או אז נוצרו האלים ... 

"כל האלים הצעירים התקבצו יחד, שיחקו, רקדו והשתוללו. קול שאונם בלבל את קרביה של אמם-יולדתם תיאמת וזעזע את המשכן השמימי. תיאמת העלימה עין ממעשיהם ולא פצתה פה. היא מאסה בהתנהגותם אך חסה עליהם. אולם לא כך חש האב אפסו. הוא קרא לאל מומו, עוזרו, והשניים הלכו אצל תיאמת. ... אפסו ניסח את דבריו באופן נחרץ: 'מאסתי בהתנהגותם,' אמר, יומם לא אמצא מנוח, לילה לא אישן. אכרית נא את התנהגותם, אחריבנה! ישכון-נא הרוגע, ואנחנו נישן נא!"  (אורי גבאי ותמר וייס, "המיתולוגיה הבבלית", מפה-מיפוי, 2003, עמ' 10)

"אאה [לאחר שהרג את אפסו] קבע את מקום מושבו באפסו, ובנה לו שם מקדש. הוא חי שם בשלווה ובכבוד עם רעייתו דמכינה.
"במשכן מפואר זה נולד לבני הזוג בנם, האל המופלא מרדוך. מרדוך גדל באפסו הטהור, ינק משדיהן של אלות, והיה לאל המושלם מכל. מבט עינו היה עז, גופו חסון, וגבורתו כמו נוצקה בו מבטן ומלידה. סבו אנו הביט בו - וליבו נמלא אושר. הוא קרא לנכדו בחיבה 'שמש האלים', והעניק לו כפליים מאלוהותו שלו. מעתה תכונותיו של מרדוך היו נשגבות: הוא היה בעל ארבע עיניים, ארבע אוזניים, ואברי גוף כשל ענק. הילת-אימתו הייתה עצומה כהילתם של עשרה אלים, וכשאך הניע שפתיו - נפלטו מהן גיצי אש. לא היה גבוה ממנו. אנו, הסב הגאה, חיפש עוד במה להעשיר את נכדו, וברא ארבע רוחות, למען יהיו לנכד למשחק. שיחק מרדוך ברוחות, והם יצרו גלים במי הים, הלא היא תיאמת. הטרידו הגלים את תיאמת, טלטלו אותה יומם ולילה ולא נתנו לה מנוח. אף האלים שהיו עמה לא נחו - הם נישאו הלוך ושוב ברוחות, ולא מצאו מרגוע. בכעסם אמרו האלים לאמם: 'כאשר הרגו את אפסו, אישך ואהוב ליבך, החרשת. לא עמדת לצידו. כעת, כאשר ילדייך אינם יודעים שינה, עיניהם יבשות וזרועותיהם עייפות - שוב הנך מחרישה. אינך אם עוד אינך אוהבת אותנו... עמדי מול אויבייך! השיבי מלחמה! תפסי אותם, ואנחנו נישן-נא!'

"הקשיבה תיאמת, והדברים נגעו ללבה. 'הבה נעשה כדברכם,' אמרה, 'ניצור מפלצות אימתניות אשר יבלעו אל קרבן את אויבנו.' נאספו האלים לצדה, כשהם זועמים ונרגזים מלילות ללא שינה תכננו את מלחמתם. תיאמת, יולדת-הכול, הוסיפה נשק לכוחותיה: היא ילדה את מושמחו - דרקון אדיר בעל שבעה ראשים שניביו אינם יודעים רחם ועורקיו שוצפים ארס במקום דם; אושומגלו - נחש ארסי במיוחד, שכל רואהו יתעלף; בשמו - נחש בעל קרניים; מושחושו - נחש בעל רגליים, שרגליו הקדמיות רגלי אריה והאחוריות רגלי נשר; גירתבלולו - אדם עקרב; כולולו - איש-דג, וכוסריכו - איש שור הבר. כמו כן יצרה אוגלו - יצור שחלקו התחתון אדם והעליון אריה, ואוראידימו, שחלקו התחתון אריה והעליון אדם. כל אלה היו יצורים למודי מלחמה, נושאי נשק, ששים אלי קרב. אז בחרה מבין  האלים שהתאספו לצידה את האל קינגו, הושיבה אותו על כס המצביא וכך אמרה לו: '"בזאת הגדלתיך מעל האלים ומיניתי אותך לפקד צבאי, אתה אחראי על נשיאת הנשק, על חרחור הקרב, על גורלם של האלים. בן-זוגי המהולל אתה, איש לא ימרה את פיך!' ובדברים אלה תלתה את לוח  הגורלות על חזהו של קינגו.   (אורי גבאי ותמר וייס, המיתולוגיה הבבלית" עמ' 12/11); מזכיר את החושן עם שנים-עשר האבנים של אהרן


"כשראה מרדוך את תיאמת נפל גם עליו פחד, אבל כשפתחה תיאמת את פיה וחירפה אותו, חזר אליו אומץ ליבו, הוא הציע לתיאמת לצאת לקרב ביניים. מרדוך ניצח והרג את תיאמת ודרך על גווייתה. אחר-כך פיזר את צבאה, לכד את האלים עוזריה ברשת ואסר אותם בבית האסורים. הוא לכד גם את המפלצות שהלכו לימינה, לקח מקינגו את לוחות-הגורל והצמיד אותם לחזהו. מגופה של תיאמת ברא  מרדוך את העולם: ממחצית גופה ברא את השמים, ברא בהם מקדש, והושיב בו את האלים הגדולים.
  
"אחר-כך ברא מרדוך את הכוכבים, הירח והשמש לסמן את היום והלילה ואת לוח השנה. מן הקצף שניגר מפיה של תיאמת ברא את העננים, ולקח לעצמו את הסמכות להוריד גשמים. על ראשה ועל עטיניה של תיאמת שפך הרים, מעיניה הבקיע את הנהרות הפרת והחידקל, וקשר את זנבה הענק כדי לחבר בין השמים והארץ. מתחת לרגליה הזרים את מי התהום, והציב את ירכיה כדי לתמוך בשמים. ואז יצר את הארץ מן המחצית השנייה של תיאמת, ברא עפר וימים. (ש. שפרה, "מעלילות ראשית עד מלכים ונביאים", עם עובד, 2003, מבוא עמ' 20)
     
"אז בנה מרדוך גם את השמש, והפקיד אותה על קביעת סדר הימים, הלילות והשנים. לאחר מכן אסף את ליחתה של תיאמת והכין ממנה עננים, הממטירים גשם ומקררים. מפתחי עיניה הנביע שתי נהרות -  הפרת והחידקל. מעטיניה יצר הרים, ואת זנבה קשר והפך לטבור הארץ. אחר לקח את פלג גופה התחתון ויצר ממנו את הארץ עצמה. את האפסו, הלא הם מי התהום, הניח מתחת לארץ שנוצרה, ואת ירכיה הציב כתומכות לשמים.

"אברא בני אנוש", ענה מרדוך. "הם יישאו במקומכם בנטל העבודה, ואתם תמשלו בהם ותנוחו. אאסוף דם בצינורות, אברא עצמות ואצור אדם. אולם מנין אשיג את הדם?" פנה מרדוך ושאל את אביו החכם אאה.
"אחד מהאלים וסגר לידיך. הוא יובד, ובמקומו ייווצרו בני האנוש," ענה אאה.
"פנה מרדוך אל האלים ושאל: "מי מן האלים שהובסו בקרב, עודד וסייע לתיאמת במלחמתה?"
"קינגו" ענו הכול.
"מיד לקחו את קינגו וחתכו את ורידיו, ומדמו יצר אאה, על פי מחשבתו החכמה של מרדוך, בן אנוש. הטיל אאה על האדם לשאת בעול פרנסתם של  האלים, ואת האלים שחרר מעבודתם, למען ינוחו.
"אז חילק מרדוך את האלים בין המקומות הונית שכונן והודיע לכול אל את מקומו.
"האלים היו מרוצים מאוד מסדרי העולם החדשים. "כיצד נודה לך?" שאלו את מרדוך אדונם, ומיד השיבו ואמרו, "נייסד למענך את בבל שהזכרת, ונקים בה מקדש עבורך ועבורנו."
"למשמע הדברים האלה זרחו פניו של מרדוך כאור היום.
"הייתה זו עבודת הכפיים ההאחרונה של האלים, והיא הייתה קשה ביותר; במשך שנה הכינו את הלבנים, ורק בשנה השנייה הקימו את מקדש מרדוך בבבל – ה"אסנגיל". על גג המקדש הציבו קרניים אשר נגעו בשמיים. משנשלמה מלאכת הבנייה, הסבו כול האלים יחד באסנגיל. הם שתו יין, שרו, ניגנו והקריבו קורבנות. כטוב לבם ביין לקח אנו בידיו את הקשת אשר בעזרתה ניצח מרדוך את תיאמת, הניף אותה ואמר: "זוהי בתי!". הוא קבע את הקשת כאחד ממזלות כוכבבי השמים. האלים הוסיפו לחגוג ביתר שאת, ולא חדלו כול אותה העת לשבח את מרדוך ולפארו. לסיום, נמנו וגמרו להזכיר ולפרט את חמישים שמותיו ותאריו השונים, המרוממים ומאדירים את עלילותיו ואת תכונותיו, ואכן ככך עשו. (אורי גבאי ותמר וייס, "המיתולוגיה הבבלית", מפה-מיפוי, 2003, עמ' 20/19)
ה"בב=שער באכדית-ערבית, היא פרט המלמד על הכלל. האכדית היא ערבית או קרובה מאוד לשפה הערבית

"מה עשו המסופוטמים כדי להתמודד עם הכוחות האלוהיים הגדולים והזוטרים המאיימים על האדם תמיד? כאן בא לעזרתם הפולחן, שתפקידו היה לשמר את סדרי העולם ולהגן על האדם מפני כל פגע. המסופוטמים האמינו בכוח ההשפעה המכשף של המלים המושמעות בקול; הם חיברו אלפי השבעות, שנועדו להציל את האדם בכוח אמירתן. להשבעות המילוליות התלוו פעולות קסם (מאגיה) שונות; כך, למשל, כדי להרגיע תינוק בוכה - וברור שאיזשהו שד גרם לתינוק לבכות - תאמר אמו לחש להרגעת התינוק ותחזור עליו שלוש פעמים; אחר-כך תעשה מעשה קסם: תשפשף את גופו של התינוק בלחם, תשליך את הלחם לכלב, והתינוק יירגע. הם ערכו טקסים ותפילות, והקריבו קורבנות כדי לרצות את האלים הגדולים והזוטרים. מטרת אחד מן הפולחנות החשובים הייתה לשמר את הפריון בארץ. כיוון שתפשו והבינו את תופעות הטבע במונחים אנושיים, זוהה גם הפריון בדמותו של אל; התייבשות האדמה בקיץ נתפשה כמוות וכירידה לשאול של האל תמוז, שגילם את הפריון;  וראשיתו של מחזור פריון חדש נתפשה כשיבתו לתחייה של האל. ואם הסדר האלוהי הוא מקבילה של הסדר הפוליטי – מי נועד לגלם בדמותו את כוח הפריון אם לא המלך שאחראי לשגשוגה של הממלכה האנושית? וכך התקיים כל שנה טקס 'נישואי קודש' בין המלך, שייצג את תמוז, ובין הכוהנת הגדולה שייצגה את אלת הפריון, אשתר.
"מה מקומו של האדם בתוך התפישה הדתית הזו?  בראשית הימים עמלו האלים הזוטרים עצמם בפרך כדי לספק את צורכי האלים, והאדם נברא כדי לשחרר את האלים מן העבודה (ראו בהמשך – המיתוס 'אתרחסיס'). אבל האלים, על פי תפישתם של המסופוטמים, היו זקוקים לאדם לא פחות ממה שהיה האדם זקוק לאלים: האדם הוא שמספק את מזונם ואת כל צורכיהם, ובלעדי האדם אין קיום לאל.
"כיוון שהספרות המסופוטמית בעיקרה נודע לה תפקיד בפולחן ובדת, וכיוון שהמסופוטמים האמינו בכוחן הרב של המלים, הם העניקו לספרות מעמד מקודש. השירה לא נכתבה בכוח הרוח היוצרת של אדם אחד, אלא נגלתה לסופר כחזון אלוהי והוא העלה אותו על הכתב; לכן מצווים הדורות הבאים להגות בו. כמו המקרא, שנחשב לספרות שחוברה ברוח הקודש, ולכן חיברו יצירות דתיות ברוחו, פירשו אותו, ושיבצו פסוקים או מילים מן המקרא בפיוט, בתפילה ובשירה מאז ועד ימינו; כך גם המסופוטמים העתיקו אותה יצירה עצמה, עיבדו אותה בנוסחים שונים, והרשו לעצמם לצטט מתוך יצירה אחת ביצירה אחרת. (ראו, בהמשך, איך השתמש המחבר של האפוס 'עלילות גלגמש' במיתוס מבול אכדי עתיק).  (ש. שפרה, "מעלילות ראשית עד מלכים ונביאים", עם עובד, 2003, מבוא עמ' 15)

"הקשיב אנשר לדרישת מרדוך בכובד ראש.
"הוא קרא אליו את האל ככה, עוזרו, ואמר לו: 'ככה, דיבורך רהוט ואתה בקי בתחבולות השכנוע, לך-נא אל מקום מושבם של אבותי, האלים לחמו ולחמו. ספר להם על כל מה שעשתה תיאמת: על האלים שהתייצבו לצדה, על המפלצות אשר בראה ועל קינגו, שמינתה למפקד צבאה. אחר, הזמן לאסיפה את לחמו ולחמו ואת כל האלים אשר לא חברו לתיאמת. יחד יישבו במשתה, יאכלו לחם, ישתו יין, ויכריעו בעניין בקשתו של מרדוך, העתיד לנקום את נקמתם.'
"יצא ככה לדרך ועד מהרה הגיע למקום מושבם של לחמו ולחמו וכל האלים אשר סביבם את הדברים קראו בקול: "מה משונה היא החלטתה של תיאמת ללחום בנו, לא נוכל להבינה!'
"מיהרו כולם והתכנסו לפני אנשר. משנפגשו, נשקו איש לרעהו, ישבו יחד, אכלו לחם ושתו יין. ככל שהתארך המפגש, הרבו האלים לשתות, ועד מהרה החלו לחוש נינוחים מאוד: רוחם הייתה טובה עליהם, ליבם עלץ, והם החליטו להמליך את מרדוך עליהם.
"הכינו האלים עבור מרדוך במת מלכות, הושיבו אותו עליה, וכה אמרו לפניו: 'נכבד אתה בקרב האלים הגדולים, אחד מהם לא יתנגד לך. מיום זה ואילך, פקודתך לא תופר, ואמרתך לעולם תהיה אמת. מעתה בכוחך להרים ולהשפיל. אתה, מרדוך, נוקם נקמתנו! הנה אנו נותנים לך מלכות על תבל ומלואה!'
"האלים יצרו כוכב, הציבו אותו בינם לבין מרדוך, והוסיפו: 'פקודתך היא החשובה שבפקודות האלים: במאמר פיך תוכל לאבד או לברוא כרצונך.'
"ציווה מרדוך על הכוכב להיעלם - והכוכב נעלם. חזר מרדוך וציווה על הכוכב לשוב ולהופיע - והכוכב נברא. כאשר ראו האלים את כוח מוצא-פיו של מרדוך, שמחו והכריזו: 'מרדוך הוא המלך!'. הם העניקו לו שרביט וגלימת מלכות ואף ציידו אותו בנשק ששום אויב לא יוכל לעמוד נגדו. לפני לכתו בירכו אותו: 'לך וערוף את צווארה של תיאמת, עד אשר יוליכו הרוחות את דמה כבשורה טובה!'
"מרדוך פנה להתכונן למלחמה. תחילה הכין לעצמו קשת ואשפת חיצים, אותם תלה בצד גופו, וכן אלה, אותה אחז בימינו. את גופו מילא בלהטו של הברק. אחר כך יצר רשת עצומה להקיף וללכוד בה את תיאמת. עוד הוסיף מרדוך וברא שבע רוחות: את הרוח הרעה, את רוח הסערה, את רוח הסופה, את רוח הארבע, את רוח השבע, את רוח המערבולת ואת הרוח-ללא-פחד. שבע הרוחות הללו התייצבו מאחוריו, לצאת עמו למלחמתו. לאחר שהכין את כל אלה, אחז מרדוך בנשקו הגדול, הלא הוא  רוח המבול, ורתם אל מרכבתו את ארבעת היצורים: 'ההורג', 'שאינו חס', 'השיטפון' ו'המכונף'. יצורים אלה פערו פיות נוראים, חושפי שיניים נוטפות ארס, ונעו על עומדם בחוסר מנוחה, ששים אלי קרב. אז לבש מרדוך את מעטה השריון הנורא אשר לו וחבש לראשו את הילת אימתו המפחידה. בפיו שם לחש, תחת זרועו הניח צמח המרפא ארס, והישיר דרכו אל תיאמת הזועמת ואל צבאה. (אורי גבאי ותמר וייס, "המיתולוגיה הבבלית", מפה-מיפוי, 2003, עמ' 16-14)

"כשראה מרדוך את תיאמת נפל גם עליו פחד, אבל כשפתחה תיאמת את פיה וחירפה אותו, חזר אליו אומץ ליבו, הוא הציע לתיאמת לצאת לקרב ביניים. מרדוך ניצח והרג את תיאמת ודרך על גווייתה. אחר-כך פיזר את צבאה, לכד את האלים עוזריה ברשת ואסר אותם בבית האסורים. הוא לכד גם את המפלצות שהלכו לימינה, לקח מקינגו את לוחות-הגורל והצמיד אותם לחזהו. מגופה של תיאמת ברא  מרדוך את העולם: ממחצית גופה ברא את השמים, ברא בהם מקדש, והושיב בו את האלים הגדולים.
"אחר-כך ברא מרדוך את הכוכבים, הירח והשמש לסמן את היום והלילה ואת לוח השנה. מן הקצף שניגר מפיה של תיאמת ברא את העננים, ולקח לעצמו את הסמכות להוריד גשמים. על ראשה ועל עטיניה של תיאמת שפך הרים, מעיניה הבקיע את הנהרות הפרת והחידקל, וקשר את זנבה הענק כדי שחבר בין השמים והארץ. מתחת לרגליה הזרים את מי התהום, והציב את ירכיה כדי לתמוך בשמים. ואז יצר את הארץ מן המחצית השנייה של תיאמת, ברא עפר וימים. (ש. שפרה, "מעלילות ראשית עד מלכים ונביאים", עם עובד, 2003, מבוא עמ' 20)

"כשהתפנה מיצירת השמים והארץ, לקח מרדוך את לוח הגורלות שהסיר מחזהו של קינגו והגיש אותם מתנה לאנו, סבו. את האלים אויביו, שנלכדו ברשת, הציג בגאווה לפני אבותיו. את המפלצות שיצרה תיאמת אסר, ויצר פסלים בדמותן, את פסלי המפלצות העמיד ליד שער האפסו, מקום מושבו של אביו, אאה, לזיכרון עולם.
"ראו זאת האלים ולבבם רחב. אנשר חיבק את מרדוך וברכו, אנו ואאה העניקו לו מתנות, ואמו, דמכינה, שלחה לו תשורות. האלים נאספו סביבו, השתחוו לפניו, נשקו לרגליו וקראו: 'מרדוך אכן המלך! לפנים היה בנינו האהוב, ועתה הוא מלכנו'. הם טיהרו את גופו מאבק הקרב ומשחו את עורו בשמן אורנים מובחר. מרדוך לבש בגדי מלכות וחבש כתר לראשו. ליד כסא מלכותו תלה שרביט של שלום ורצון. אחר פנה אל האלים ואמר: בכוונתי לבנות על פני האדמה בית לאלים, מקדש. במקום זה ייפגשו האלים בעלותם מן האפסו או ברדתם מן השמים לבקר בארץ. יהיה זה מלון בו תוכלו לשכון כולכם. בית זה יקרא 'בבל', וכשמו כן יהיה - שער האלים (אכדית: בב= שער, אל אל'.
"'ענו האלים ואמרו: 'המקום אשר תבנה ותקרא שמו בבל, יהיה מלוננו לנצח! מי יגיש לנו שם את קורבנותינו? ומי יעשה את מלאכתו הקשה במקומנו ויפרנס אותנו?"    
"אברא בני אנוש,' ענה מרדוך. 'הם יישאו במקומכם בנטל העבודה, ואתם תמשלו בהם ותנוחו. אאסוף דם בצינורות, אברא עצמות ואצור אדם, אולם מנין אשיג את הדם?' פנה מרדוך ושאל את אביו החכם אאה.
"אחד מהאלים יוסגר לידיך. הוא יאבד, ובמקומו ייווצרו בני האנוש,' ענה אאה.
"פנה מרדוך אל האלים ושאל: 'מי מן האלים שהובסו בקרב עודד וסייע לתיאמת במלחמתה?'
'קינגו!' ענו הכול.
"מיד לקחו את קינגו וחתכו את ורידיו, ומדמו יצר אאה, על פי מחשבתו החכמה של מרדוך, בן אנוש. הטיל אאה על האדם לשאת בעול פרנסתם של האלים, ואת האלים שחרר מעבודתם, למען ינוחו.
"אז חילק מרדוך את האלים בין המקומות השונים שכונן והודיע לכול אל את מקומו.
"האלים היו מרוצים מאוד מסדרי העולם החדשים. 'כיצד נודה לך?' שאלו את מרדוך אדונם, ומיד השיבו ואמרו 'נייסד למענך את בבל שהזכרת, ונקים בה מקדש עבורך ועבורנו.'
"למשמע הדברים האלה זרחו פניו של מרדוך כאור היום.
"הייתה זו עבודת-הכפיים האחרונה של האלים, והיא הייתה קשה ביותר: במשך שנה הכינו את הלבנים, ורק בשנה השנייה הקימו את מקדש מרדוך בבבל - ה'אסנגיל'. על גג המקדש הציבו קרניים אשר נגעו בשמיים. משנשלמה מלאכת הבנייה, הסבו כל האלים יחד באסנגיל. הם שתו יין, שרו, ניגנו והקריבו קורבנות. כטוב ליבם ביין לקח אנו בידיו את הקשת אשר בעזרתה ניצח מרדוך את תיאמת, הניף אותה, ואמר: 'זוהי בתי!'. הוא קבע את הקשת כאחד ממזלות כוכבי השמים. האלים הוסיפו לחגוג ביתר שאת, ולא חדלו בכול אותה העת לשבח את מרדוך ולפארו. לסיום, נמנו וגמרו להזכיר ולפרט את חמישים שמותיו ותאריו השונים, המרוממים ומאדירים את עלילותיו ואת תכונותיו. ואכן כן עשו.
"לא נציג כאן את פירוט חמישים השמות, אך נספר כי הלוח שעליו נכתב המיתוס מסתיים בדרישת המספר, להמשיך להזכיר את שמותיו של מרדוך עד דור אחרון, למען ישמעו הכול את תהילתו של אל מופלא זה. (אורי גבאי ותמר וייס, "המיתולוגיה הבבלית", מפה-מיפוי, 2003, עמ' 20/18)

"המיתוס האכדי 'אנומה אליש', הנקרא כך על פי שתי המילים הפותחות אותו, שפירושן 'כאשר למעלה', התחבר ככל הנראה בסוף האלף השני לפנה"ס, אך מוטמעות בו מסורות עתיקות הרבה יותר. מטרתו של המיתוס היא פוליטית: לרומם את מעמדה של העיר בבל עד כדי הצגתה כבירת העולם, והצגת האל שלה, מרדוך, כמלך האלים. תיאור הבריאה ב'אנומה אליש' מזכיר את תיאורי הבריאה במיתוסים 'אנכי ונינמח' ו'אתרחסיס', ותיאורי הקרב של מרדוך מזכירים את תיאורי הקרב במיתוסים העוסקים באל נינורתה (כמו במיתוס 'אנזו' ובמיתוס 'מעשה גבורתו של נינורתה'). היצירה הגיעה לדידנו בעותקים רבים מן האלף הראשון לפה"ס. על פי טקסט אכדי אחר, מסוף האלף הראשון לפה"ס, נהג הכהן הגדול לדקלם את היצירה 'אנומה אליש' לפני פסלו של האל מרדוך במקדשו, מקדש האסנגיל בבבל, ברביעי בחודש ניסן, במהלך חגיגות ראש השנה. מטקסט נוסף, בן המאה השביעית לפה"ס, אנו למדים כי נהגו לשיר את המיתוס (אשר במקור כתוב, כמובן, כשירה ולא כפרוזה). (אורי גבאי ותמר וייס, "המיתולוגיה הבבלית", מפה-מיפוי, 2003, עמ' 20)

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות