השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה

 

בן-גוריון ששבר את החרם היהודי נגד סחורות גרמניה, הניח מגף על צוואר היהודים והביא לארץ חלוצים מהמזרח הרוסי – זה בסדר, משום שהוא "ציוני"; ואילו שטורפר שהציל יותר מ-10.000 יהודים – היה בברית עם השטן – מדוע? משום שבן-גוריון לא רצה יהודים מארצות אשכנז, שיסכנו את ה"אשכנזיות" שלו

 

"אחת הדמויות השנויות במחלוקת, שטבעה בחותמה את הצלתם והגירתם של יהודים מגרמניה ומאוסטריה בשנים 1941-1938 הוא ברטולד שטורפר (Storfer B.). מי היה אותו יהודי אוסטרי, יועץ-מסחר (Kommerzialrat), שנאמר עליו שהיה בברית עם השטן, ועם זאת פעל במשך שנים להצלתם של יותר מ-10,000 יהודים באמצעות הגירה ? ההיה משרת הנאצים או מציל יהודים ? ואולי הציבו אותו הנסיבות ההיסטוריות במקום, שבו מילא את שני התפקידים בד בבד.

הצצה לתוך עולם נפתל ומסובך זה מאפשרת לנו להכיר את אחת מדרכי ההצלה של יהודים מגרמניה ומאוסטריה, שהעמידה בפני השותפים והפעילים בעיות קשות, מעשיות ומוסריות.

על מעמדו של ברטולד שטורפר בקהילת וינה, ערב סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, ניתן ללמוד מכמה נתונים. בספרו המקיף על שואת יהודי אוסטריה כותב הרברט רוזנקרנץ (Rosenkranz Herbert) על מעצרם של כל פעילי קהילת וינה חמישה ימים לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה, ב-18במארס 1938. ברשימת העצורים עשרות פעילי הקהילה, התנועה הציונית, מוסדות בריאות, חינוך ובנקאות. שמו של ברטולד שטורפר אינו נמצא בה...

"ביולי 1938 שוגרה משלחת של שלושה יהודים מאוסטריה לאוויאן להשתתף שם בוועידה לענייני פליטים, שהתכנסה על פי קריאתו של נשיא ארצות-הברית, פראנקלין דלאנו רוזבלט. בראש המשלחת עמד יושב-ראש קהילת וינה, ד"ר יוסף לבנהרץ (Lewenherz .Y), ועמו פרופ' היינריך פון נוימאן - שניהם מהעצורים ב-18.3.1938  - וברטולד שטורפר, שכאן נזכר שמו לראשונה.

"עם שובם מן הוועידה דיווחו היינריך פון נוימאן וברטולד שטורפר על הוועידה לאנשי שלטון אוסטרים, ובהם הגראף קרל חורינסקי (Chorinsky C.), שהעביר את דיווחם לשלטונות הנאצים. בשעת מסירת הדו"ח הוגדרו השניים, פון נוימאן וברטולד שטורפר, תחת הכותרת 'ועדה להסדר הגירת לא-ארים'.

"בסוף שנת 1938 קיבל על עצמו פרופ' נוימאן את הפטרונות על הגירת אנשי 'אגודת ישראל'. ברטולד שטורפר ואחיו, סמואל שטורפר, מונו בידי אייכמן להנהלת 'הוועדה למשלוח יהודים אל מעבר לים', לאחר שהבטיחו שיש באפשרותם להביא להגירת יהודים אל מעבר לים. (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה",  מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, עמ' 124)

 

"כך היה ברטולד שטורפר מיועץ מסחר, בעל קשרים באוסטריה ובמדינות חוץ, לנציגו של אייכמן בכל הנוגע להגירת יהודים.

"אהוד אבריאל ופעילי עלייה אחרים באוסטריה ובגרמניה סברו, ששטורפר בא בברית עם השטן ורצו להימנע מלשתף פעולה אתו. כך מספר אהוד אבריאל בזכרונותיו. דברים קשים על שטורפר מסר בעדותו פינו גינזבורג, מי שהיה ב-1939 שליח בגרמניה ופעיל 'עלייה ב' במקום. אריך פרנק, מי שהיה אחראי למסעה של האונייה 'פאסיפיק' - מהאוניות שארגן שטורפר - טוען אף הוא בעדותו, שאנשי 'המוסד לעלייה ב', ובהם צבי יחיאלי, רצו להימנע מקשרים עם שטורפר...

"מכל האמור לעיל ברור, שהמוסדות הציוניים, ובעיקר פעילי 'המוסד לעלייה ב', נרתעו מכל מגע עם שטורפר; אבל אדולף אייכמן, האחראי להגירת יהודי אוסטריה וגרמניה, לא הותיר להם ברירה.

"באותם הימים שלאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה במארס 1938 היה אדולף אייכמן אחראי ל'משרד הראשי להגירת יהודים' (fuer Zentralstelle A uswanderung juedishe) באוסטריה. אייכמן ראה בשטורפר אדם היכול לשרת את צרכיו, ולכן מינה אותו אחראי לעלייה לארץ-ישראל. אחת המגמות של המינוי הזה הייתה להחליש ולבטל את מעמדם של המוסדות הציוניים המוכרים. כבר ב-1938 מסר אייכמן לפעילי 'המוסד לעלייה ב' :

ננקטים אמצעים חדשים להחיש הגירתם של יהודים 'מיותרים'. יוקם משרד מרכזי להגירת יהודים לארץ-ישראל בהנהגתו של יועץ המסחר, שטורפר, עוזרו של אייכמן. אנחנו ['המוסד לעלייה'] וגם הרויזיוניסטים חייבים להפסיק את פעולותינו, מעתה ישרור סדר: שטורפר, ורק שטורפר, יקבע מי נוסע ומי נשאר! חסל סדר הבחירה המקרית של צעירים מחוסרי אמצעים. מעתה יסע מי שיוכל לשלם. (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה", מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 125)

 

"אהוד אבריאל ידע, ששטורפר פועל בברית עם השטן בדמותו של אדולף אייכמן, וכאמור, התכוונו אנשי 'המוסד לעלייה ב' להימנע מלשתף פעולה אתו. אולם בצר לו הכיר אהוד אבריאל בכוחו ובהשפעתו של שטורפר. ב1.12.1939-, כאשר נקלעו 200 חלוצים שנשלחו לברטיסלאבה ומשם לקלאדובו לצרה, כי לא יכלו להמשיך את דרכם ארצה, פנה אהוד אבריאל במכתב נרגש לשטורפר. במכתבו אמר אבריאל לשטורפר שרק הוא, שטורפר, יכול לעזור בעת צרה ולהציל את האנשים. שטורפר סירב לעזור לאנשים, שנסעו בלי ידיעתו. היו אלה צעירים, שיחד עם 800 נוסעים אחרים הגיעו לקלאדובו ומשם לשאבץ. רבים מהם נרצחו בידי הנאצים עם כיבוש יוגוסלביה בידי הגרמנים.

"בינואר 1940 הועבר אייכמן לברלין והתמנה אחראי למחלקת 4IVD במשטרת הביטחון, שתפקידה היה פינוי יהודים ופולנים. במעמדו זה היה אייכמן אחראי ל'המשרד המרכזי להגירת יהודים' בברלין. בעקבות אייכמן עלה גם מעמדו של שטורפר.

"בדו"ח, שרשם ב-1942 ד"ר לבנהרץ, נאמר, שב-30.3.1940 מסר אייכמן הוראה לקהילות וינה, ברלין ופראג. על פי הוראה זו יוסדרו מאותו תאריך כל המשלוחים אל מעבר לים על ידי משרד הנסיעות המנוהל בידי האדון שטורפר. שם המשרד יהיה מעתה 'המשרד למשלוחים אל מעבר לים' (.Uebersee fuer Beros transporte). נמסר, שכל הצעה תועבר בידי שטורפר לאייכמן לבדיקה, ורק לאחר אישורו אפשר יהיה לטפל בנסיעה.

"במלים אחרות: אייכמן הניח, שבאמצעות שטורפר תהיה לו שליטה מלאה על הגירת היהודים, וכך יוכל לבצע את המדיניות הגרמנית בשאלה היהודית, כפי שהייתה אז. כדי להבהיר עניין זה, יש להרחיב את הדיבור על המדיניות הגרמנית ביחס להגירת יהודי גרמניה בתקופה הנדונה-השנים 1941-1938.

"מאז עלו הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, הם שאפו לעשות את גרמניה ל'מטוהרת מיהודים' (Judenrein). לשם השגת המטרה הזאת ננקטו צעדים שונים : הרחקת היהודים מחיי התרבות והחברה בגרמניה, הוצאתם מחיי הכלכלה, החרמת רכוש יהודים והעברתו לידיים 'אריות', מאסר יהודים במחנות ריכוז והפעלת לחץ כבד על יהודים כדי שיהגרו.

"לעתים ננקטו הצעדים האלה בזה אחר זה ולעתים נועדו להשלים זה את זה. בשנים 1940-1938, בייחוד לאחר הפוגרום בנובמבר 1938, הייתה ההגירה הכפויה יעד מרכזי במדיניות הגרמנית. כפיית ההגירה התבטאה במניעת פרנסה וקיום מיהודי גרמניה, מאסר יהודים במחנות ריכוז ושחרורם בתנאי שיהגרו, הקמת 'משרד מרכזי להגירת יהודים', שהיה קשור ישירות במשטרת הביטחון ונועד לטפל בכל הקשור בהגירת יהודים. כן הפכו את הארגון הוולונטארי של יהודי גרמניה, 'הנציגות הארצית של יהודים בגרמניה' (Reichsvertretung Deutschland in Juden der), לארגון מחייב, 'האיחוד הארצי של יהודי גרמניה' (Deutschland Juden der Reichsvereinigung), שתפקידו העיקרי הטיפול בהגירה. (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה", מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 126)

 

"בשנים 1941-1940 השתנתה בהדרגה המדיניות הגרמנית, ממדיניות שעיקרה הגירה כפויה למדיניות, שנועדה לגרש את היהודים מגרמניה. השינוי במדיניות ניכר ביחס ליהודים, שגורשו מגרמניה במהלך שנת 1940. בפברואר 1940 גורשו 1200 יהודים משטטין ללובלין אשר בפולין. מאותו גירוש שוחררו יהודים, שיכלו להוכיח שהם מסוגלים להגר בתוך שבועות מספר. לעומת זה, כאשר גורשו באוקטובר 1940 כ-6500 יהודים מאזור באדן-פפאלץ למחנות בדרום צרפת, לא שוחרר איש מהמגורשים.                

"כאשר מדובר בעלייה בלתי לגאלית לארץ-ישראל, הכוונה לעלייה בלתי לגאלית מנקודת ראותם של השלטונות הבריטיים. לגבי השלטונות הגרמניים הייתה העלייה לגאלית, רצויה ומוכרת. יתירה מכך, עד סתיו 1940 ראו השלטונות הגרמנים בעלייה לארץ-ישראל דרך יעילה, שיש בה כדי להבטיה הוצאת יהודים רבים מגרמניה. (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה", מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 127)

 

 "אנשים מרכזיים בממשל הגרמני, שטיפלו בהגירה, ראו בעלייה לא רק דרך המבטיחה יציאת יהודים רבים מגרמניה, אלא גם מקור הכנסה נאה במטבע חוץ. זאת גם הסיבה לכך, שהגרמנים השתדלו להיות מעורבים בפועל בנסיעה, ישירות או באמצעות עושי דברם. כך נהגו העומדים בראש 'המשרד הראשי להגירת יהודים'. תחילה-קורט לישקה (Lischka .K), ומראשית שנת  1940 - אדולף אייכמן.

 

"בשנת 1939 לפני שמונה אייכמן אחראי להגירת יהודי גרמניה, פעלו אייכמן ועושה דברו, שטורפר, באוסטריה בלבד. באותו זמן עמד בראש 'המשרד להגירת יהודים' בברלין, קורט לישקה. המתווך בין לישקה לבין המוסדות היהודיים לטיפול ב'עלייה ב', היה סוכן הנסיעות אלכסנדר פון הופפנר (Hoepfner Von .A). בקיץ 1939 הציעו הגרמנים באמצעות פון הופפנר לשליח 'החלוץ' ו'עלייה ב'  בגרמניה, פינו גינזבורג, להעמיד לרשות 'עלייה ב'  ארבע אוניות של חברת הספנות הגרמנית 'האפאג לויד'. כל אחת מהן נועדה להסיע 1000 עולים. סמוך לחופי הארץ היו אמורים הנוסעים לעבור לאוניות קטנות, שיוכלו להביאם לחוף. באוגוסט 1939 נחתם בין 'האפאג לויד' ובין 'האיחוד הארצי של יהודי גרמניה' הסכם בדבר האונייה הראשונה וגם נעשו סידורים להעלאת הנוסעים. בעקבות כניסת בריטניה למלחמה בספטמבר 1939 נסגר המוצא מהים הצפוני, והנסיעה בוטלה.

            

"ב-1.2.1940 הפיץ 'האיחוד הארצי' חוזר לסניפים בדבר ההסכם, שנחתם בינו לבין משרד הנסיעות 'אפאלה'. ההסכם כלל את הסעיפים הבאים :

א. כל המעוניינים יופנו למשרד הנסיעות בידי המשרדים הארצישראלים.

ב. משרד 'אפאלה' יודיע ל'איחוד הארצי' מה הם הנתונים הנדרשים מהנוסעים.

ג. הרשימות יועברו למשרד הארצישראלי, והוא שיקבע ויאשר את המועמדים לעלייה, הן המממנים את נסיעתם בעצמם והן הזקוקים לעזרה במימון.

ד. משרד 'האפאלה' יקבל רק מועמדים, שיאושרו בידי המשרד הארצישראלי. (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה",  מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, עמ' 128)

 

"בהתאם לסעיף האחרון פעלה בגרמניה עד לקיץ 1941, לצדו של המשרד הארצישראלי בברלין, ועדה ל'עלייה ב'  (Sondert~ansporte fuer Ausschuss). הוועדה קבעה את רשימות המועמדים לעלייה, ניהלה את הקשר איתם ודאגה לעולים, שהיו בדרכם ארצה ונקלעו למצוקה. אלפים מיהודי גרמניה נרשמו לעלייה באמצעות חברת 'אפאלה', אולם החברה לא הצליחה לארגן אפילו נסיעה אחת.

"בזמן שנחתם ההסכם בין חברת 'אפאלה' לבין 'האיחוד הארצי' בדבר הסמכות להרכיב את רשימות העולים, כתב שטורפר חוזר לוועדה האחראית למיון הנוסעים בווינה. בחוזר הזה מסר שטורפר לוועדה הנחיות לקביעת המועמדים לעלייה במשלוח הבא. הנמענים לחוזר - היושב-ראש ד"ר אורנשטיין (Oenstein), נציג הקהילות באוסטריה מר שטיינפלד (S.teinfeld), נציג המשרד הארצישראל. והארגונים הציוניים מר בראוור (Brawer), וד"ר אנשל (Anschel)/

"בחוזר נוסף, ששלח שטורפר ב-30.4.1940, הוא דן בקביעת המועמדים לעלייה וכתב, שאינו מוכן לצרף למסע אנשים המדברים ופועלים נגדו. עם זה ציין שטורפר באותו מכתב את יחסו החיובי לתנועה הציונית בכלל ולתנועה החלוצית בפרט. שטורפר אף הדגיש, שאינו רוצה בעימות עם אוורבוך, [משה אגמי, חבר כפר-גלעדי] כלומר עם ה'מוסד לעלייה ב'. העוקב אחר הרכב הנוסעים במשלוח היחיד של 'עלייה ב', שארגן שטורפר, נוכח לדעת שהייתה מדיניות שונה לגבי קביעת המועמדים לעלייה מאוסטריה ומגרמניה.

"כאשר התברר בגרמניה סופית, שלא תהיה אפשרות נסיעה דרך הים הצפוני, נשארה דרך אחת בלבד - נסיעה לאורך הדנובה לים השחור, ומשם לארץ-ישראל. הנסיעה על הדנובה החלה בווינה, מקום מושבו של ברטולד שטורפר. באותו זמן נקבע גם מעמדו הדומינאנטי של אייכמן בכל הקשור ביציאת היהודים מגרמניה. כך היה שטורפר, עושה דברו של אייכמן, לאחראי בלעדי ליציאת משלוחים מאורגנים מגרמניה. העיתוי תואם את ההוראה ממארס 1940, כפי שנמסרה בדו"ח של ד"ר לבנהרץ.

"שטורפר ארגן רק משלוח אחד גדול של 'עלייה ב' לארץ-ישראל. כזכור בקצרה את העובדות הקשורות במשלוח הזה. באוגוסט 1940 הפליגה שיירה בת ארבע אוניות של חברת הספנות הגרמנית להובלת נוסעים על הדנובה - DDSG (אוראנוס - Uranus, מלק - Melk, הליוס - Helios, ושונברון - Schoenbrunn). בשיירה היו קרוב ל-4000 נוסעים, והיא הפליגה מווינה לנמל טולציאה (Tulce), שלחוף הים השחור. שם הועברו הנוסעים לשלוש אוניות, שחכר שטורפר. שמות האוניות אטלאנטיק (Atlantik), פאסיפיק (Pacific) ומילוס (Milos), חשבון הוצאות הנסיעה הועבר בידי שטורפר לקהילות ברלין ווינה לתשלום. השיירה התעכבה שבועות אחדים בטולציאה. לאחר מסע קשה הגיעו הנוסעים לחופי הארץ.

"עם בואם של המעפילים לנמל חיפה החלו השלטונות הבריטים להעביר את. הנוסעים לאונייה 'פאטריה', כדי לשלחם מהארץ. כדי למנוע את הגירוש, פוצצו אנשי 'ההגנה' בעזרת אחדים מנוסעי האונייה את חדר המכונות ב'פאטריה'. הפיצוץ גרם לטביעת האונייה. 250 אנשים מצאו את מותם בטביעת ה'פאטריה'...  (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה", מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 129)

 

 

"על פי הדיווח של שטורפר לקהילות וינה וברלין היה הרכב הנוסעים באוניות לדלהלן :

"אטלאנטיק" -

קבוצת 'מכבי' מפראג ומפרסבורג (בראטיסלאבה)    329 עולים

קבוצה מיוצאי וינה בפרסבורג                                      189

מאוסטריה                                                                 761

מברלין                                                                          25

מדנציג                                                                          525

                                                                          סה"כ  1829 עולים

"פאסיפיק" -

קבוצת ברלין                                                                470 עולים

קבוצה מפרסבורג                                                         432

קבוצה מווינה                                                               84

                                                                         סה"כ   986 עולים

"מילוס" -

מהפרוטקטוראט                                                          652 עולים

מווינה                                                                           50

                                                                         סה"כ   702 עולים

                                                              סה"כ עולים   3517

 

על פי הדיווחים צורפו בהמשך כמה עולים נוספים.

"כבר עם צאת העולים לדרך הביעו גורמים שונים טענות נגד שיתוף הפעולה של ארגונים ציוניים עם שטורפר. ההתנגדות התבססה על ההנחה, ששטורפר, המשתף פעולה עם השלטונות הנאצים, קובע את רשימות העולים בניגוד לאמות המידה המקובלות בתנועה הציונית. ב31.8.1940-, לפני שעזב המסע את תחומי הרייך הגרמני, פורסמה כתבה בעיתון המהגרים היהודים מגרמניה בארצות-הברית Aufbau, בכתבה נאמר, שעד לפני זמן קצר אורגנו הנסיעות בידי המשרדים הארצישראלים בברלין, בווינה ובפראנקפורט, עתה הוטל הטיפול על אדם בשם שטורפר, שקיבל את המשימה מידי הגסטפו. בזמן האחרון הועבר לידי שטורפר גם הטיפול במשלוחים מהרייך הישן. שטורפר אירגן ארבע אוניות רעועות להסעת 4000 נוסעים. הכתבה מוסיפה ואומרת, שבעבר הייתה קביעת שמות האנשים נתונה בידי המוסדות היהודיים. משהתמנה שטורפר אחראי למשלוחים, נתונה הקביעה בידיו. בקרב העולים לארץ-ישראל יש חולים ואלמנטים גרועים, כגון נערות רחוב ואנשי 'גייס חמישי'. לדברי הכתבה בנסיעה האחרונה שהגיעה לארץ-ישראל מצאו הבריטים 'ארים' בעלי דרכונים מזויפים. כיום יש, לדבריהם, לחץ מטעם הגסטפו על אנשים בגרמניה, שיבקשו סיוע כספי מקרוביהם בחו"ל. מכאן שכל השולח כסף לעזרת יהודי גרמניה, נוטל סיכון ועושה זאת על אחריותו בלבד. (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה", מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 130)

 

"הקטע שלעיל מעלה כמה שאלות: האם באמת קבע שטורפר את רשימות העולים מ'הרייך הישן'? האם הייתה תבונה מדינית ואחריות ציבורית בפרסום מאמר כזה לפני שיצאו האנשים מגרמניה והגיעו בשלום ארצה? האם היה צריך לעודד יהודים בארצות-הברית לעזור לקרוביהם לעלות ארצה, גם כאשר שטורפר הוא המארגן את המסע ועל אף הסיכון שבדבר ?

"כאמור, שטורפר אכן התערב במידת מה בקביעת רשימות הנוסעים מווינה, כאשר התנגד לצרף אנשים, שלטענתו פעלו או דיברו נגדו, אך הוא לא התערב מעולם בקביעת רשימות היוצאים מגרמניה. ה'וועדה לעלייה ב' שליד המשרד הארצישראלי שמרה במשך כל תקופת פעילותה על אוטונומיה בקביעת רשימות העולים לארץ על פי הקריטריונים, המקובלים בתנועה הציונית מלפני המלחמה. כלומר, כל קבוצה כללה 70% חלוצים יוצאי הכשרות ו30%- ציונים וותיקים, קרובי משפחה של תושבי הארץ ואנשים שמימנו את נסיעתם בעצמם. על כך אנחנו למדים מהרכב קבוצת העולים, שכללה 350 חלוצים צעירים, וכן מעדויות שנגבו מהעולים.

"בארץ נודע על קבוצת העולים מגרמניה ועל הרכבה, רק כאשר הגיעה האונייה 'פאסיפיק' לנמל היפה. כותב על כך ביומנו משה שרת ב7.11.1940-: 'לפי מכתב מה'פסיפיק' מתברר, כי באניה 525 אנשים מגרמניה. הם מהווים חטיבה מלוכדת לפי סוגי עליה רגילים, 70% צעירים רובם חלוצים, 30% ציונים ותיקים והורים'.

"על השמועות, שהילכו בארץ לפני בואם של המעפילים, אמר אהרון ציזלינג, ממנהיגי 'הקיבוץ המאוחד', במועצת 'הקיבוץ המאוחד' לאחר שחרור המעפילים מעתלית ב- 26.12.1941 :

כאשר התקרבו האניות לארץ היו שמועות, מי יודע מי היושב בתוכן ? הארץ רחשה שמועות מעליבות, פוגעות, מוציאות דיבת האנשים המעפילים שהוכנסו כביכול, באונס לאניה הזאת ורבים ביניהם נשלחו כ'גייס חמישי'. אינני יודע מי הפיץ את השמועות האלו, הפיצו אותן שונאים ואויבים, ונתפסו לדיבה גם ידידים וחברים בתוך הארץ, חלשי כוח ורצון ולכן גם חסרי אמונה... (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת  יהודים מגרמניה",  מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 131)

 

"כאן יש להוסיף ולהעיר, שגם אם התערב שטורפר בקביעת רשימות העולים מאוסטריה, אין לפסוק ולומר, שלא היה צריך להיעזר בו כדי להציל את כל מי שניתן להציל. חשוב לזכור, שמאז שהגיעה ארצה האונייה "הילדה" באוקטובר 1939, לא הצליח 'המוסד לעלייה ב' לארגן שום אוניית מעפילים נוספת מגרמניה ומאוסטריה. בזכות קשריו הצליח שטורפר לארגן אוניות למסע הגדול באוגוסט 1940, וכך ניצלו כ4000- אנשים.

"קשריו של שטורפר עם הגסטפו הקלו גם על מעבר האוניות על הדנובה. כדי להגיע דרך הדנובה לים השחור, יש לעבור את סלובקיה, הונגריה, רומניה ובולגריה. על אף שנהר הדנובה אמור היה להיות נתיב מים חופשי, התעוררו קשיים רבים במעבר בארצות השונות בימי המלחמה. מספר על כך בעדותו אריך (אפרים) פרנק, שהיה אחראי לעולי ה'פאסיפיק':

"הגרמנים עשו את זה בשבילנו די חלק, זאת אומרת, המעבר של האניות האלו, דרך כל המדינות שהיו בחסותם. זה הלך קל בניגוד למסע ה'פנצו'. ה'פנצ'ו' עגנה שבועות רבים לפני גבול בולגריה או רומניה. ה'פנצ'ו' יצאה חדשיים לפנינו, ואנחנו פגשנו אותה בדרך. אספנו מזון בשביל הנוסעים. לא יכולנו להעביר אנשים אלינו, את זה לא יכולנו לעשות, אבל אספנו להם מזון. הם עמדו וצעקו. הם נכנסו לבולגריה והוחזרו ליוגוסלביה, כנראה שלא היה אצלם מאורגן כמו אצלנו. לנו הייתה ויזה שנועדה כאילו לפרגוואי, אולי להם לא הייתה. חוץ מזה היה אצלנו נציג של המשטרה הגרמנית, אני חושב של הגסטפו. הוא נסע אתנו עד רושצ'וק. הוא כנראה השתיק את הדברים, לא היה לנו מגע אתו. הוא היה באניה והשתיק את הכל עם שלטונות המכס בגבולות הונגריה, יוגוסלביה, בולגריה ורומניה. הוא כנראה ידע להגיד אני אחראי, יש כך וכך אנשים על האניות האלו, ואלו הוויזות שלהם, תנו להם לעבור. אם הייתה התערבות או הכנה מראש במקום גבוה איני יודע לא חקרנו את הדבר. האיש היה על האניה כשהגענו.  (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים  מגרמניה",  מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 132)

 

"יש לציין, שכבר ב-17.9.1940, נשלח חוזר מטעם ה'וועדה לעלייה ב'  בברלין, ובו קטעים ממכתב של אריך פרנק, שנשלח מרוסצ'וק ב-8.9.1940. הפרטים במכתב תואמים את דברי העדות בכל הקשור לפגישה עם נוסעי ה'פנצ'ו', כך שניתן לסמוך על עדות זו.

"ב-26.9.1940, בעת שהותה של האונייה 'פאסיפיק' בטולציאה, כתב אריך פרנק מכתב לג'וינט בשם נוסעי ה'פאסיפיק'. במכתב נמסר על התנאים הקשים, שבהם נתונים 1000 נוסעי ה'פאסיפיק' מגרמניה וממחנה 'פטרונקה' בפרסבורג. אריך פרנק ביקש מאנשי הג'וינט לכתוב לנציגו של שטורפר בטולציאה, מר גולדנר (Goldner), שלדברי פרנק, אינו נענה לפניות של נוסעי האוניות. כעבור זמן מה הגיע שטורפר לטולציאה, וטיפל אישית בסידורים הקשורים בהפעלת האוניות לשביעות רצונם של הנוסעים.

"כאמור, היה זה המסע הגדול היחיד, שאירגן שטורפר. השאלה הנשאלת היא, אם לא יכול שטורפר לארגן אוניות נוספות, או שמא שינו השלטונות הגרמנים את מדיניותם לגבי 'עלייה ב' לארץ-ישראל ?

"ב-11.8.1940 כתב שטורפר מכתב לקהילת וינה, ובו מסר על שלוש אוניות מתוכננות : 'אמילי ובטי' (Betty und Eanily), 'רוזיטה' (Rositta) ו'קניסבאי' (Canisbay). לדבריו, כבר נקבעה רשימה של 2727 נוסעים, האמורים להפליג באוניות הללו על פי ההרכב הבא :

מפרסבורג          800 נפש

מווינה                 600

מדנציג                527

מברלין               500

מפראג                300

               סה"כ  2727 נפש 31

"יתירה מכך, ידוע לנו שאחת האוניות הנזכרות כאן, האונייה 'רוזיטה', הגיעה לנמל טולציאה. ב3.10.1940- כתבו אריך פרנק והיינץ שברזנץ (צבי שרון) מכתב נוסף מה'פאסיפיק' למשרד הארצישראלי בברלין, ובו הודיעו, שהאונייה עוגנת כבר כמה שבועות בנמל טולציאה. זה שמונה ימים, ששטורפר נמצא במקום ודואג לכל הסידורים. הכותבים פירטו רשימת מצרכים הנדרשים לשבוע של מסע, באומרם: 'זה יעניין אתכם בוודאי לקראת ארגון הנסיעות הבאות'; ובאותו הקשר הוסיפו ואמרו: 'הדבר החשוב ביותר, שהגיעה מפיריאוס האניה 'רוזיטה', האניה במצב מצוין ויש להתפלא שהיא נועדה למשלוחים כאלה. ככל ששמחנו לבואה, התאכזבנו כי האניה אינה מוכנה עדיין להעלאת נוסעים. השתכנענו גם מדברי שטורפר, שאין להשיג אניות נוספות, ועל כן יש להשאיר את ה'רוזיטה' לנוסעים הבאים'. הנוסעים הצטופפו על שלוש האוניות הנותרות, אך ה'רוזיטה' לא יצאה למסעה.  (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה",  מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 133)

 

"האונייה 'רוזיטה' נחכרה אפוא והגיעה לנמל טולציאה. באוקטובר 1940 היה שטורפר בעצמו בנמל טולציאה וניצח על ארגון הנסיעות. מועמדים לעלייה נרשמו והוכנו בגרמניה, באוסטריה, בבראטיסלאבה ובפראג. אבל על אף כל אלה לא הביאה האונייה 'רוזיטה' עולים לארץ-ישראל. מדוע ?

"יש המבקשים את התשובה על כך בקשיים של ארגון היסעי 'עלייה ב' לבדם. מקור טעותם הוא באי הבנת תפקידו של 'המשרד להיסעים אל מעבר לים'. משרד זה לא היה מופקד על היסעי עולים לארץ ישראל, אלא על הסעתם, כניכר משמו. שטורפר לא חדל לפעול למען הגירתם של יהודים, ולא עסק עוד בהעפלה לארץ-ישראל.

"מדוע אפוא לא הוכנה האונייה 'רוזיטה' ולא לקחה נוסעים ארצה ? האם התחרטו בעלי האונייה ולא הסכימו להחכירה, או שמא יש כאן שינוי במדיניות הגרמנית, שבעקבותיה הוטל על שטורפר לטפל בהגירת יהודים מגרמניה ואוסטריה דרך ליסבון ?

"על יחסם של בעלי אוניות לנסיעה לארץ-ישראל לאחר אסון ה'פאטריה' וההחלטה על גירוש המעפילים מהארץ, אפשר ללמוד ממכתבו של פעיל העלייה ברוך קונפינו לשטורפר ב-29.12.1940. במכתבו פירט מסקנות בעקבות אסון ה'פאטריה' :

יש להמשיך בהגירה, אך מאחר שאין באפשרותנו להשיג אוניות וצוותים יווניים בשביל אוניות גדולות, יש להשתמש בסירות בנפח של 300-200 טון. יחסית, אפשר להעלות כך יותר אנשים. כמו כן לא יוכלו הבריטים לגרש את האוניות מהארץ. סירות אלה יאפשרו הסעת 450-400 נוסעים. יש בכך אומנם סיכון; אולם בזמן מלחמה יש לקחת סיכונים. עתה הגיע הזמן לשבת בשקט ולהקשוב על הדברים. אשמח לעמוד לרשותך גם להבא.

"יש כאן הודאה, שהיה קשה להפעיל את ה'רוזיטה' לאחר אסון ה'פאטריה'. בעלי אוניות חששו מהחרמת אוניותיהם, וצוותים יווניים סירבו לנסוע באוניות, שאפשר לגרשן מהארץ. בכל אלה יש רק תשובה חלקית, שכן אפשר היה לנסות ולהשתמש בספינות קטנות יותר בכיוון שונה. בדצמבר 1940 הוסיף שטורפר לפעול ולארגן היסעים, אלא שלליסבון ולא לארץ-ישראל. כלומר, השינוי חל במדיניות ההגירה של אייכמן, שביצע ברטולד שטורפר.  (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת  יהודים מגרמניה",   מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 134)

 

"במשך כשנתיים, 1940-1938, היה אפוא ברטולד שטורפר אחראי לארגון 'עלייה ב'  מאוסטריה. באותו זמן עדיין עלו חלוצים מאוסטריה שלא באמצעות שטורפר. ממארס 1940 היה שטורפר, בתורת עושה דברו של אייכמן, אחראי בלעדי ל'עלייה ב' מגרמניה ומאוסטריה. פעולותיו של שטורפר היו במסגרת מדיניותם של השלטונות הגרמנים ל'טיהור' הרייך הגרמני מיהודים. שטורפר ארגן משלוח 'עלייה ב', לאחר שהנסיונות לארגן הסעות 'עלייה ב' בעזרת אוניות 'האפאג לויד' נכשלו. במשך כל תקופת פעילותו עלה בידי שטורפר לארגן מסע אחד גדול של קרוב ל4000- אנשים בשלוש אוניות – 'אטלאנטיק' 'פאסיפיק', ו'מילוס'.

"לאחר המסע הגדול של שלוש האוניות נטשו אייכמן ושטורפר את הטיפול ב'עלייה ב'. באותו זמן לא ראו בעלייה לארץ-ישראל את הפתרון להעברת יהודים רבים מגרמניה במהירות המרבית. העברת יהודים במשלוחים מאורגנים לליסבון אפשרה לשטורפר לשלוח את האנשים, בלי להשקיע מאמצים בחכירת אוניות ובהכנתן למסע. כך הוטלה הדאגה להסעת הפליטים על מוסדות הסעד היהודיים. במשלוחים לליסבון לא התעוררה שאלה של קביעת צעירים, המתאימים לתנאי הארץ, וכך יצאו בעיקר קשישים, נשים וילדים, שקרוביהם דאגו להגירתם. בדרך זו היגרו בין נובמבר 1940 לנובמבר 1941 5.945 יהודים, מתוכם 4.808 יהודים מגרמניה. השינוי, שחל בחלוקה הפנימית בין גרמניה לאוסטריה, לעומת 'עלייה ב'  מלמד, שהזכות לקבוע את העולים, שדרשו המוסדות היהודיים בגרמניה, השפיעה על חלקה של היהדות בגרמניה בעלייה.     (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת  יהודים מגרמניה",  מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 142)

            

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות