השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

בן-גוריון האיץ הפתרון  הסופי של הבעיה היהודית

 

הכרזתו של בן-גוריון מאוקטובר 1941: "למנוע פתרון הבעיה היהודית בנפרד מבעיית ארץ-ישראל. לא פתרון לארץ-ישראל לחוד ולעם ישראל לחוד, אלא לכרוך את שתי השאלות, ולשים את הארץ במשטר אשר יכשיר אותה לקלוט..." האיצה את השמדת יהודי אירופה. היה קשר בין הצהרותיהם של וויצמן ובן-גוריון לבין עליות המדרגה בהחלטתו של הטלר, לסגור את היהודים בגטאות, מניעת יציאתם ועד להשמדתם הפיזית

 

"יהודי גרמניה עם עלית הנאצים ; ההגירה הכפויה

"עם עלית הנאצים לשלטון ישבו בגרמניה כ-503,000 יהודים, 0,76% מכלל האוכלוסין. יהודי גרמניה לא היו מעולם גורם מכריע בכלכלת המדינה. ברובם השתייכו למעמד הזעיר-בורגני ולשכבת האינטליגנציה העובדת. ורק אחוז קטן מהם נמנו עם הבורגנות האמידה, ומעטים בלבד עם המעמד הרכושני העשיר - תעשיינים גדולים ובנקאים. אך רב היה חלקם בחייה הרוחניים תרבותיים של גרמניה. רבים ממקבלי פרס נובל למדע היו יהודים. (בין 183 פרסי נובל שחולקו עד שנת 1930 - היו ליהודים 11%, ומתוכם 9% ליהודי גרמניה).

"היהודים היו מיוצגים באחוז ניכר בעיתונות, בספרות ובענפי התיאטרון השונים. גדול היה הלקם גם בין בעלי המקצועות החופשיים, בעיקר בין הרופאים והמשפטנים. הואיל ומקצועות אלה ניכרים ובולטים בחברה, הייתה נוכחותם של יהודי גרמניה מורגשת ומוחשית. (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 16)           

 

"בשנים הראשונות לשלטונם ביקשו הנאצים להגביר את יציאתם של היהודים מגרמניה. כל האמצעים היו כשרים לכך: מאסרים המוניים, טרור, השפלה, התעללות, החרמת רכוש יהודי וכו'. ב-1938 פעלו ב'רייך' משרדים מיוחדים להגירת יהודים; משרד מרכזי להגירת יהודים פעל בווינה ובפראג. בראש משרדי ההגירה הועמד פקיד גסטפו יעיל ביותר, ממוצא אוסטרי: אדולף אייכמן.

"בצו מיוחד, מ-24 בינואר 1939, הטיל המרשל גרינג, ראש מועצת המיניסטרים להגנת ה'רייך', על ריינהארד היידריך, מפקד משטרת הביטחון ה-ס.ס., 'לפתור את הבעיה היהודית' בכל מרחב השליטה הגרמנית.

 

"הפתרון באותה תקופה היה עדיין: הגירה, אם מרצון אם מאונס. עוד בשנת 1938, היא שנת המפנה במדיניות הגרמנית, אסרו הגרמנים אלפי יהודים יוצאי מדינות מזרח-אירופה שהתגוררו בגרמניה. נשללה מהם האזרחות הגרמנית, והם גורשו אל עיירת הגבול זבונשין. אולם פולין לא התירה ליהודים אלה להיכנס אל גבולה והם היו שרויים בשדה ללא קורת-גג, בקרה  ובגשם, ורק אחרי השתדלויות מרובות נעתרה ממשלת פולין, ויהודים אלה מצאו מקלט בקהילות פולין. הייתה זאת פתיחה למסע גירושים והשמדה.    (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות, עמ' 17)

 

"בחוזר-מנחה, שנשלח בינואר 1939 אל כל הנציגויות הדיפלומאטיות בחוץ-לארץ מטעם משרד החוץ הגרמני, נאמר, כי 'המטרה הסופית של המדיניות הגרמנית לגבי היהודים היא הגירת כל היהודים המתגוררים בשטחי ה'רייך'...'

"אבל רוב מדינות-העולם נעלו שעריהן בפני הפליטים היהודים מן המדינה הנאצית. אשרות-כניסה ניתנו רק לאנשים בעלי-שם, למומחים במקצועות מסוימים ולבעלי-רכוש. רק כ-50% מיהודי ה'רייך' הנאצי הצליחו לצאת, היתר - הופקרו לגורלם. גם מאוסטריה יצאו למעלה מ-100,000 יהודים. בין הנשארים היה אחוז מסוים של אנשי מדע ואמנות...

 

"התכניות הזמניות ל'פיתרון הבעיה היהודית'; "עם כיבוש פולין ניסו הגרמנים תכניות זמניות שונות ל'פתרון בעיית היהודים', שכן נוספו להם 3 מיליוני יהודים היושבים בשטחי המדינה הפולנית לשעבר.

"הגירת יהודי פולין נאסרה באוקטובר 1940, [בעקבות טיבוע הפאטריה, ששמה קץ להעברת יהודים לפלסטין עם אוניות גרמניות. במשלוח הראשון הגיעו כ-4.000 יהודים] בפקודה מיוחדת של המשרד הראשי לביטחון המדינה (R.S.H.A.), 'כדי שלא תופרע הגירת יהודי ה'רייך' .

"אייכמן, שעמד בראש המשרד הראשי להגירת יהודים, הגה בינתיים תכנית להיפטר מיהודי ה'רייך' על-ידי שילוחם לפולין. לשם כך ארגן בניסקו שבפולין (על הנהר סאן) מחנה-מעבר ארעי והחל לרכז שם יהודים מאוסטריה ומצ'כיה. נשלחו גם יהודים מפרוסיה המערבית, מאזור פומרן וממקומות אחרים, למרכז פולין, לאזור לובלין. הגרמנים ביקשו ליצור-שם 'רזרבאט' ליהודים - מעין שמורת טבע... (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 18)

 

"הפתוון הסופי" - השמדה

1. הרצח ביריות - "מתי בדיוק הוחלט ב'רייך' הנאצי על השמדת העם היהודי - על כך נחלקו הדעות. אין בידנו מסמך שיקבע ברורות, כי בתאריך מסוים הוחלט על 'הפתרון הסופי'.

"נראה, שהדעות היו חלוקות גם בצמרת הנאצית. בחוגים שהתרכזו סביב היינריך הימלר - ראש כוחות ה-ס.ס., והמשטרה ב'רייך', הממונה על מחנות הריכוז ומאדריכליו העיקריים של משטר הדיכוי והטרור במרחבי השליטה הנאצית - בשלה זה כבר ההכרה, כי יש לבצע את השמדת העם היהודי... (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 19)    

 

"תחילה נועדה פולין לקלוט את מגורשי הרייך, יהודים ופולנים כאחד, ועוד ב-15 בנובמבר 1939 הוחל בהתקנת מסילת הברזל ('אוסטבאן'), להסעת המגורשים. בדצמבר 1941 מדבר פראנק גלויות עם פקודיו על התכנית הכלל-ארצית להשמדת היהודים. והנה קטע מנאומו של האנס פראנק בישיבת 'ממשלתו' בקראקוב [בהערה: האנס פראנק הותיר שפע רב של תעודות (38 כרכים) על דרכי שלטונו בפולין. ביומנו הובאו דו"חות מישיבות ממשלת-הכיבוש בפולין, נאומים רבים, ובהם קטעים חשובים על מדיניות ההשמדה של יהודים. נאום זה נרשם ביומנו בתאריך 19 בדצמבר 1941].

 

"אומר לכם בגלוי, כי עם היהודים צריך לגמור בצורה זו או אחרת... לפני שאמשיך לדבר, אבקש מכם, כי תיאותו להסכים אתי לגבי ההגדרה הבאה: עקרוננו יהי - רחמים על העם הגרמני בלבד, אל רחמים כלפי זולתו. הללו לא גילו גם כלפינו יחס של רחמי.

"כנאצי ותיק עלי לומר, שאם נקריב את מיטב דמנו להצלת אירופה, וגזע היהודים יוסיף בכל-זאת להתקיים ביבשת זו, הרי ניצחוננו במלחמה יהיה רק הישג חלקי בלבד. לכן מושתת יחסי העקרוני ליהודים על התקווה שהיהודים ייעלמו. עליהם להסתלק. התחלתי במו"מ על ביצוע גירושם למזרח. בינואר תתקיים בברלין ישיבה בעניין זה, וישתתף בה בשמי מזכיר  המדינה ד"ר בילאר. הישיבה תתקיים במשרד המרכזי לביטחון של האוברגרופנפירר היידריך. על-כל-פנים, תתחיל תנועת אוכלוסיה יהודית גדולה [בהערה:  הישיבה, עליה רמז בעל היומן, ידועה בשם ועידת ואנזה.

 "אבל מה יהיה על היהודים? החושבים אתם שניישבם ב'אוסטלאנד', בכפרי-מתישבים? בברלין אמרו לנו: 'לשם מה טרחה רבה כזאת, השמידו אותם בעצמכם'. רבותי, בקשתי היא, כי תחסנו את עצמכם מפני כל היסוסים רחמניים. עלינו להשמיד את היהודים בכל מקום שהדבר ניתן, ובכל מקום שאנו נתקלים בהם, כדי לשמור על שלמותו האורגנית של הרייך...

"היהודים הם לגבינו גם זוללנים מזיקים ביותר... שלושה וחצי מיליון יהודים אין אנו יכולים להוציא להורג ביריה, אף לא נוכל להרעילם. אבל יכול נוכל לנקוט צעדים, שיביאום באיזו דרך שהיא, לתוצאות של ממש במבצע החיסול. כוונתי לפעולות בקנה מידה גדול שייקבעו ב'רייך' הגנרל-גוברנמן צריך להיות פנוי מיהודים, ממש כמו ה'רייך'. איך ייעשה הדבר והיכן ייעשה - עניין זה שייך לגופים שנקים ושנפעילם כאן, ואשר על תהומי פעולתם אודיעכם במועד הנכון'. ... (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 25)

 

דבריו של האנס פראנק וועידת וואנזה, באו בתשובה להכרזת בן-גוריון מאוקטובר 1941: "למנוע פתרון הבעיה היהודית בנפרד מבעיית ארץ-ישראל. לא פתרון לארץ-ישראל לחוד ולעם ישראל לחוד, אלא לכרוך את שתי השאלות, ולשים את הארץ במשטר אשר יכשיר אותה לקלוט... (ב"ג, "במערכה", ד', עמ' 13)

 

"בינתיים נתברר ל'מומחים' להשמדה, כי בדרכים הקיימות לא יצליחו 'לטהר' במהרה את אירופה מיהודים. לפיכך התחילו מחפשים דרכים חדשות ושיטות יעילות יותר להגברת התפוקה...

"הייתה לכך סיבה נוספת: מפקדים מסוימים התלוננו, כי שיטת ההשמדה ביריות, ליד בורות פתוחים, בעיקר השמדת נשים וילדים, מערערת את עצביהם של היורים, ואף הכוהל הרב, שהיו מספקים לרוצחים לפני אקציות ההשמדה, לא תמיד הוא עוזר. הימלר נכח באהד הימים בפעולות השמדה על-ידי יריות, של נשים וילדים במינסק, ודרש לאחר מכן למצוא 'דרכים הומאניות' יותר להמתה המונית. לשכת הפירר, המשרד למדיניות הגזע ומוסדות אחרים - חיפשו דרכים יעילות יותר.

"באותו זמן תכננה המחלקה הטכנית של המשרד הראשי לביטחון מכוניות מיוחדות לחנק הקרבנות. עם הפעלת המנוע היו הגזים, פליטת הדלק השרוף, מופנים בצינורות לארגז שמאחורי המכונית. את הקרבנות היו דוחסים לארגז, שהיה נסגר הרמטית, והיו מפעילים את המנוע. כעבור זמן מועט (כ-20 דקה) נמצאו האנשים חנוקים.                       (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 26)

 

"ב-20 בינואר 1942 נקראה בבית המשרד הראשי לביטחון ה'רייך' שבברלין, על שפת האגם ואנזה, התייעצות. השתתפו בה באי-כוח המיניסטריונים השונים, שליח מושל הגנרל-גוברנמן, נציגי לשכותיו של הטלר – 'לשכת הפירר' ולשכת ראשות הממשלה, - ונציגי המשרד הראשי לביטחון. את ההתייעצות ניהל ראש משטרת הביטחון וה-ס.ד. ריינהארד היידריך, שעליו הטיל, כמסופר לעיל, הרייכסמארשאל גרינג את המשימה החשובה לפתור את הבעיה היהודית במרחב השליטה הגרמנית וההשפעה הגרמנית ומידו הועברה המשימה לאדולף אייכמן.

 

"בישיבה זאת סיכמו סופית את הצורך בהשמדת העם היהודי ואת דרכי ההמתה ההמונית. נועדו למוות למעלה מ-11 מיליוני יהודים; ולא בארצות הכבושות והגרורות בלבד. הובאו בחשבון גם יהודי שווייץ, פורטוגל, שבאדיה וספרד. גם בני נשואי-תערובת דרגה א' (שאחד ההורים הוא יהודי) נידונו להשמדה.

"בשנת 1942 הוקמו על אדמת פולין מחנות השמדה נוספים, הם: באלז'ץ, סוביבור, בירקנאו (אושביץ), מיידאנק וטרבלינקה. את הקרבנות היו ממיתים בתאי-גאזים מיוחדים, הגופות נשרפו לאחר מכן במשרפות או במדורות גדולות תחת כיפת השמים. גם בגרמניה עצמה, באוסטריה ובארצות כבושות אחרות, היו קיימים מרכזי השמדה...         (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 27)

 

"פעולת תרבות בגטאות"; המדיניות הגרמנית לגבי העמים 'הנחותים', כגון הסלאווים, הייתה למנוע מהם השכלה. הפולנים, למשל, נועדו לשמש מקור לכוח-עבודה למען עם האדונים. ואלה הדברים שרשם ביומנו מושלה של פולין הכבושה, האנס פראנק  (בישיבה של ה-6 בנובמבר 1940):

 

"הפירר אמר דברים ברורים, כי אין להטיל על הגנראלגוברנמן חובה לעיצוב חיים גרמני ואין לו כל מטרות גרמניזציה בשטחים אלה. אזור זה נועד לשמש רזרבואר-עבודה במובן הרחב. יש לנו כאן, קודם כל, מחנה-עבודה ענקי, וכל מה שמבטא כוח ועצמאות - נמצא בידי גרמנים.'

 

"והימלר קבע את שיעור רמת ההשכלה במזרח אירופה הכבושה :

"בשביל האוכלוסין הלא-גרמנים של המזרח אין להרשות בית-ספר ברמה גבוהה מאשר 4 כיתות בית ספר עממי. תפקידו של בי"ס עממי כזה אינו אלא להכשירם לספור לכל היותר עד 500 ולחתום את שמם. יש לחנכם לכך, שמצוות אלוהים היא - ציות לגרמנים, ניקיון-כפיים, חריצות ואדיבות כלפיהם. איני סבור, כי הכרחית ידיעת-הקריאה.'

"אם כזה היה היחס לפולנים ה'אריים', ייקל להבין, מה היה היחס לתרבותם ולהשכלתם של יהודים. מטרת האויב הייתה להביא את יהודי הגטאות לידי מצב, שהם קראו לו 'אנטמנשונג' - כלומר, מחיקת צלמו האנושי. מטרתם הייתה להוכיח, כי היהודי 'תת-אדם' הוא וכי ראוי הוא ליחס שהגרמנים מתייחסים אליו. התנאים החומריים בגטאות: הצפיפות האיומה, הרעב, מחסור באמצעי העזרה הרפואית, הדיכוי, ההשפלה והטרור - השפיעו השפעה הרסנית על נפשם של כלואי הגטאות*). דומה, פסקו חיי-הרוח העשירים מהמוני בית ישראל בפולין, ובמציאות הגטו לא נשאר שריד מן 'הנשמה היתרה'. (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 37)

*) בן-גוריון נהג באותה מידה עם יהודי האסלאם, שהביא אותם כפי שהאמריקנים הביאו את העבדים מאפריקה, כדבריו. הוא הביא את היהודים ללא אמצעיהם, והחזיק אותם באוהלים בתנאי סניטציה נוראים ללא עבודה ואמצעי קיום.

 

"הנוער המאורגן בגטו

"תנועות הנוער החלוציות על גוניהן השונים, ואחריהן המפלגות הפוליטיות השונות: המפלגות הציוניות, ה'בונד' האנטי-ציוני והקומוניסטים - פיתחו רשת נרחבת של עיתונות-מחתרת-.תנועות הנוער החיו את החיים האידיאולוגיים, סייעו בפעילות הכלכלית והתרבותית בגטאות, התמודדו עם הבעיה הגורלית: מהי הדרך, בה ילכו הגטאות? ובבוא השעה קיבלו על עצמן את נטל האחריות למאבק היהודי בגטאות, למרד*). כל אלה, שהחליטו על המרד ושהכינוהו ונשאוהו עד תום, היו צעירי הגטאות. לרבים מן הלוחמים הצעירים עדיין לא מלאו עשרים שנה.

"תפקיד מכריע בהכנות ובארגון המרד בגטו וארשה היה ל'החלוץ' ולתנועות הנוער המסונפות אליו. בתוך הים הגדול של המוני הגטו, החיים חיי-שעה, מיואשים ואובדי-עצה, היו 'החלוץ' ותנועות הנוער - בחינת אי,  שחי את חייו הרעיוניים אף ביתר עמקות מאשר בשנים שלפני המלחמה. אחרי ההלם הראשון וההתפוררות בעקבות פעולות המלחמה, חזר 'החלוץ' והתארגן והתאים את פעולתו לתנאי הזמן. (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 75)

*) שרה נשמית ואלה שהדריכו אותה בכתיבת המחקר, עשו עבודתם רמיה, כול מפלגות ה"ציונים", כמלכי הגטו, היו שותפים בפתרון הבעיה היהודית של הטלר, הם דיכאו את היהודים ומנעו מהם אפשרות להינצל או למרוד.

 

"חברי 'החלוץ' בלטו בהתנהגותם בקרב המוני הגטו, בליכודם הפנימי, במסירותם, בנאמנות לרעם, בקומתם הזקופה, שלא שחה תחת השוט הגרמני*), וברוחם שלא נשברה, על אף היותם חלק מן הציבור היהודי הנרדף והמושמד. צורת החיים המשותפים בקיבוצים, שהתארגנו מחדש, הקלה על חברים מבחינה רוחנית וחומרית כאחד: צעירים מיותמים מהוריהם ללא כל מקור של קיום, מצאו בקיבוצים בית חדש**). המצוקה האיומה בגטו גרמה לכך, שאנשים נעשו אנוכיים במידה רבה יותר. מחשבותיהם של כלואי הגטו היו מכוונות למטרה אחת: להמציא טרף לפיהם ולהאכיל את בני המשפחה הרעבים, למלט את נפשם מן החטיפות והגירושים.

"חברי הקיבוצים התחלקו ביניהם בפת לחמם, ואווירת הקיבוצים חיממה את נפשם של האורחים הרבים, שהיו נקלעים אל מחיצתם.

"תחילה, עם תום הקרבות בפולין, הסתפקו תנועות הנוער החלוציות בחיפושי חברים, שאבדו עקבותיהם אגב פעולות המלחמה, בליכודם מחדש, בהגשת סיוע חומרי לחברים הנזקקים ובפעולה סוציאלית בקרב המוני היהודים הזקוקים לעזרה ולעידוד. בית 'החלוץ' שברחוב דזיאלנה 34 פתח דלתותיו והיה מחלק צלחת מרק ופת לחם לכל דורש***).    (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 76)

*) נשום שה"ציונים" אחזו בשוט הגרמני, רדפו את היהודים, שדדו את כספם, הרעיבו ודיכאו אותם ושילחו אותם אל מותם.

**) בן-גוריון הביא מיליוני צעירים יהודים להיות מיותמים. ב-1932, לאחר 50 שנות פעילות "ציונית", מנו כול מפלגות ה"ציונים" בארץ כ-4.500 נפש, ולאחר שבן-גוריון שבר את החרם היהודי הספונטאני נגד סחורות גרמניה, בשרות הנאצים והניח מגף על צוואר היהודים, היו לו בשנת 1941, לאחר שהכניס את הטלר לאטרף, 80.000 חברי נוער, אחוז מזערי מהנוער שבארצות הכיבוש הנאצי.

***) חילקו מרק ופת לחם בכספי הג'וינט, עד שקיבלו הוראה מההנהגה ה"ציונית", "שלא יפזרו את אמצעיהם למטרות כמו סעד"... וחלוקת צלחת המרק למאות אלפי רעבים – פסקה.

 

 "גטו וארשה עד הגירוש הגדול"; "גטו וארשה נסגר בתוך חומות ושערים*) ב-15 בנובמבר 1940. מן השטח, שהוקצב לגטו, הוצאו 110,000 פולנים. אל רבבות היהודים, שהתגוררו פה מכבר, נוספו לרובע היהודי עוד 138,000 יהודים משאר אזורי העיר 'האריים'. בשנות 1940 ו-1941 זרמו לגטו המוני יהודים מן העיירות בסביבה, ובסופו של דבר היו כלואים בין החומות קרוב לחצי מיליון איש. שטח הגטו היה 8% משטחה של וארשה והוא צומצם והלך מפעם לפעם. הצפיפות בגטו הייתה איומה - 13 נפש לחדר בממוצע. אורך החומה היה 18 קילומטרים, גובהה מעל 3 מטרים, ומעליה שברי זכוכית, כדי למנוע הסתננות.

"המוני היהודים העניים רוכזו רובם בצפיפות איומה במקומות מגורים ארעיים: בבתי-ספר שנסגרו, בבתי מדרש, במחסנים וכדומה. 'מרכזי-פליטים' אלה היו ברובם ללא סידורים סאניטאריים, ללא מים, ללא אפשרות להתרחץ, ללא אפשרות לרכז ולסלק אשפה, ואף ללא תנור לחימום וללא כיריים לבשל את תבשילם הדל. ולא עוד אלא שלא היה ליהודים אלה כל מקור פרנסה. כאן שרר המחסור האיום ביותר. האנשים התהלכו נפוחי רעב, או שהיו מוטלים בחוסר אונים על  משכביהם, בזוהמה ובקור; כאן השתוללה מגפת טיפוס-הבהרות והמוות קצר את קצירו השופע.(שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 112)

 

*) תשובה להטלר בקשר ל"ליל הבדולח", נתן "בן-גוריון, במועצת מפלגת מפא"י במרץ 1939": בן-גוריון הצהיר: "נלחם בפילנטרופיה - המבקשת לפזר את שבויי הטלר בעולם"; "הפתרון היחידי - ציונות גדולה. "לאור החורבן של מיליונים יהודים עלינו להתאזר בציונות גדולה. לשבר העם היהודי בימינו אלה יש רק תרופה אחת ויחידה: העברה מהירה בגמר המלחמה, לאחר ניצחונה של אנגליה, (ב"ג, "במערכה", ג', עמ' 56) (מ. גבאי, "שואה",  עמ' 261)

 

"בין החומות החריפו הניגודים המעמדיים. גדול היה הפער בין השכבה הדקה של ראשי היודנראט, קציני המשטרה ובעלי השררה למיניהם*) ובין המוני העם. חיי הגטו בכלל היו מעוותים עד היסוד, והגילויים - קטביים ביותר. היו בגטו מקרים רבים של אצילות ומסירות נפש, אך לא חסרו גם גילויי זוהמה נפשית וניוון מוסרי. היו בגטו אנשים שנתעלו למדרגת קדושים, אף כי לפני כן לא היו אלא יהודים פשוטי-עם. והיו אנשים שנדרדרו בתנאי הגטו לשפל המדרגה המוסרית, אף כי נחשבו לפני המלחמה לאנשים הגונים.

 

"שלטון-הגטו היהודי"; "בראש היודנראט עמד יהודי מתבולל, המהנדס אדם צ'רניאקוב**). הוא היה אדם הגון ונקי-כפיים, אך בתנאי הגטו האיומים לא הצליח להתעלות, בהתאם לצורך השעה. שלא מרצונו נהפך למכשיר דיכוי בידי הנאצים. הוא היה מוקף מתבוללים ומומרים המתנכרים לצרכי העם.

"היודנראט ('המועצה היהודית' או 'הקהילה' כפי שקראו לו תושבי הגטו) היה מוסד גדול ומסועף ועבדו בו מאות פקידים במחלקות רבות: מחלקה פיננסית, מחלקת אספקה, מחלקה לענייני שיכון, מחלקה לענייני בריאות, משרד לענייני עבודה וכו'. ליודנראט היו מחסנים למצרכים שונים, שסופקו לגטו על-ידי הגרמנים, מוסדות סוציאליים מיוחדים - בתי ילדים ובתי מחסה ובית חולים, ואף בית-סוהר, בו הייתה משטרת הגטו כולאת את העוברים על חוקי הגטו.

"בראש כל מחלקה עמד מנהל ולו עוזרים ומקורבים ומלחכי-פנכה שונים. אנשי היודנראט ועובדיו נהנו מהקלות ומפריבילגיות שונות - והעיקר, הם יכלו להשיג מצרכי מזון חיוניים, שלא היו בהישג ידו של הכלל.

"נוסף על כך הרגישו את עצמם אנשי היודנראט בטוחים יותר. להם ולבני משפחתם היו תעודות אשר הקנו להם חסינות מפני חטיפות וגירושים. היו ביודנראט עובדים, שלא משכו ידיהם מטובת הנאה לעצמם וממעשי שחיתות שונים. בימי האקציות היו אנשי היודנראט מכנסים לתוך משרדיהם את קרוביהם, שהיו נשארים שם עד תום האקציה, עד יעבור זעם. בכך השניאו את עצמם על המוני הגטו הסובלים. ואם כי ישבו ביודנראט הוורשאי גם אנשים הגונים, כאברהם גפנר - עסקן יהודי מסור, ידידם של הלוחמים היהודים ושל המחתרת החלוצית, שעזר ככל שהשיגה ידו - כתם השחיתות ושיתוף הפעולה עם האויב, פגם במוסד כולו. (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 113)

*) וראשי היודנראט, ממשלות היודנראט, על כול מחלקותיהם, פקידיהם, שופטיהם ושוטריהם היו "ציונים", אף יהודי סתם לא היה יכול להתקבל למסגרות המנגנון של "המדינה בתוך מדינה" ה"ציונית" בגטו.

**) אפשר שצ'רניאקום היה מלך הגטו היחיד שאינו "ציוני", לכן הוא התאבד

 

"הגרמנים הטילו על היודנראט לספק להם את המועמדים לגירוש. תחילה, 5,000 איש ליום. כבר ביום השני לגירוש הגדילו את המכסה, ומפעם לפעם הוסיפו להעלותה. צ'רניאקוב נוכח לדעת, כי השלה את נפשו בהאמינו לדברי הגרמנים - ואיבד את עצמו לדעת. את מקומו תפס המהנדס ליכטנבאום שחתם על כל דרישות הגרמנים, עד שפרץ המרד והכל נספו בחורבן הגטו.

"הגוף השני שהטיל מרותו על גטו וארשה מבפנים, הייתה המשטרה היהודית.

 

"משטרת הגטו בוארשה, ידיה גועלו בדם יהודי. יש לציין, כי לא נתקבלו למשטרה אלא בעלי השכלה תיכונית, וקציני המשטרה היו ברובם בעלי תארים אקדמאיים.

"משהחלה ביולי 1942 אקצית הגירוש הגדולה מגטו וארשה, נטלו בה אנשי 'שירות הסדר' היהודי חלק פעיל ביותר. אך היו ביניהם שהשליכו את כובעי-השוטרים והסתלקו מתפקידם הבזוי.

"שוטרי גטו וארשה בלטו גם בלבושם - לראשיהם כובעים עם מצחיות, מצוינות ב'מגן-דוד' כחול, ולרגליהם מגפי עור מצוחצחים. בצעדי גאווה היו חוצים את רחובות הגטו, במלים בוטות היו משיבים ליהודים המרודים. הם שכחו, כביכול, כי גם הם, ככל ציבור היהודים, אסירים הם בידי הגרמנים בבית-הכלא הגדול המכונה גטו וארשה.

"מפקדם היה בשעתו קולונל בצבא הפולני, יהודי מומר בשם שרינסקי. הגרמנים מצאו בו את האיש הנכון במקום הנכון ונתנוהו מפקד על משטרת הגטו. אכן שרת ברנש זה את מטרותיהם בנאמנות.

"שרינסקי לא היה היחיד במשטרת 'הגטו שנמכר לגרמנים. עוזריו - קציני המשטרה - מילאו בנאמנות את פקודות הגרמנים ומהם שימשו גם כסוכני הגסטאפו בגטו. (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 114)

 

"קיים היה בגטו וארשה מוסד שלישי, מסוג אחר, אך בעל-שררה רבה. שמו הרשמי היה : 'המשרד למלחמה בספסרות' - ובפי היהודים כונה 'השלושה-עשר' ('דאס דרייצנטל'), על מספר הבית ברחוב לשנו, בו שכן. בראש המוסד הזה עמדו היהודי גאנצווייך ועוזרו - שטרנפלד. מוסד זה היה כולו יציר הגרמנים וידה של הגסטאפו בגטו וארשה.

"ב'דרייצנטל' נתרכזו הטיפוסים השפלים ביותר, שניאותו לשרת את הנאצים, לשמש להם סוכני-חרש, לעקוב ולבלוש אחרי הציבור היהודי המאורגן, שלא יעלה על דעתו למרוד. תפקידו היה: להודיע לגרמנים על כל גילוי של מרי, על כל אסיפה חשאית ועל כל ניסיון התארגנות*).

"לרשותו של גאנצווייך עמדו אמצעים כספיים גדולים. הוא היה משים עצמו אפוטרופוס על אמנים וסופרים, תמך בהם בכספים ובכך הוליך שולל יהודים רבים. לימים הכיר אותו הציבור היהודי המאורגן והסתייג כליל ממנו ומאנשיו.

"הרעב וגורל הילדים"; "עם הקמת הגטו השתרר בו רעב איום. אמנם גם בשנת 1940 - עוד לפני כליאת היהודים בין החומות - הורדה מנת הלחם היומית של היהודים ל-150 גרם בלבד, אך עתה - פסקה כל אפשרות של פרנסה ושל קיום. בעקבות הרעב עלתה בתלילות עקומת התמותה בגטו. אנשים, שהרעב מצץ את שארית כוחותיהם, היו מתמוטטים ברחוב. תכופות היו בני משפחה או שכנים מוצאים בשובם מת בבית. בשל קשיי הקבורה - בית הקברות היה מחוץ לגטו - היו מוציאים את המת לרחוב ומניחים אותו על המדרכה. עוברי-אורח או קרובים היו מכסים את המת בעיתון; וכך הייתה הגוויה מוטלת עד בוא עגלת 'חסד-ואמת' לאוספה ולקוברה בקבר ההמוני לחללי הרעב. בגטו וארשה לא ספדו למת ולא התאבלו. אדרבא, מלווים היו אותו באמרה: 'אשריו ! הוא כבר נגאל מייסוריו, ואני?!... אכן, קינאו החיים במתים. (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 115)

*) נראה שאותם "טיפוסים השפלים ביותר", היו "ציונים", משום שהם לא הלשינו  על ארגוני מפלגות ה"ציונים".

 

"מיבצע ריינהארד" והגירוש הגדול מגטו וארשה"; "ב-27 במאי 1942 ביצעו שני פטריוטים צ'כיים בפראג התנקשות בחייו של נציב ה'רייך' בפרוטקטוראט, ריינהארד היידריך.

"כאשר החלו הגרמנים לבצע בפולין את השמדת היהודים, כינו את המבצע בשם 'אקציון ריינהארד' לזכרו של היידריך. הן הוא היה האיש, שעליו הטיל בשעתו גרינג את ביצוע תכנית 'הפתרון הסופי'. בראש המבצע עמד אודילו  גלובוצ'ניק, ראש ה-ס.ס. והמשטרה באזור לובלין... אכן חלליו הראשונים של מבצע זה היו יהודי לובלין, שנשלחו למחנה המוות בלז'אץ.  (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 123)

 

"השוטרים הממונים על ההטענה, פיתחו שם סחר-נפשות חסר מצפון";

"ב-22 ביולי 1942 החל בגטו וארשה הגירוש הגדול למחנה המוות טראבלינקה, שנמשך בהפסקות קצרות עד 12 בספטמבר וטאטא מתוך הגטו למעלה מ-300 אלף איש. הגרמנים הודיעו ליודנראט, כי מוארשה יגורשו רק 'אלמנטים אסוציאליים', קבצנים למיניהם וכדומה. ... הובטח שמשפחות שיתייצבו מרצונן הטוב לא יופרדו.

 

"ואמנם נמצאו יהודים רבים, שארזו את צרורם הדל והתייצבו בעצמם, עם ילדיהם ועם הוריהם הקשישים, במקום האיסוף. הכל הובלו ל'אומשלאג-פלאץ'. היה זה בית-קומותיים גדול, שלפני המלחמה שימש כבית-ספר מקצועי. סביבו - חצר מרווחת, מוקפת חומת-גדר. ל'אומשלאג' סללו הגרמנים מסילות ברזל אחדות. לשם היו מגיעות רכבות הגירוש.

"כשהובאו היהודים למקום, חיכתה להם כבר לפעמים רכבת-הגירוש, והם הוטענו והוסעו מיד. אך בגבור המצודים, הייתה כיכר ההטענה מלאה עד אפס מקום, והיהודים היו מחכים שם לעתים ימים ולילות לתורם. יש אשר מוסדות העזרה העצמית הצליחו להציל יהודים בודדים ולהחזירם מכיכר ה'אומשלאג' אל הגטו. היו מקרים, שאותם יהודים נתפסו, שוחררו, ונתפסו שנית. השוטרים הממונים על ההטענה, פיתחו שם סחר-נפשות חסר מצפון, והיו משחררים יהודים בעלי אמצעים תמורת סכומי כסף גדולים או זהב. אכן הניוון המוסרי של בני אדם אלה נתן אותותיו בכל...       (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 126)

 

"כל שוטר יהודי חייב לספק למשלוח 5 'גולגלות'"

"הגירוש בוצע בברוטליות ובאכזריות מאין כמוה, בשני שלבים. בשלב הראשון, שנמשך עד 31 באוגוסט, שותפו שוטרי הגטו היהודים. כדי להמריצם במלאכת-הדמים, הטילו הגרמנים על כל שוטר יהודי לספק למשלוח 5 'גולגלות', בהבטיחם להם בתמורה על שירותם את חייהם ואת חיי משפחותיהם. אכן, רבים משוטרי-הגטו גילו חריצות מיוחדת במלאכת-הדמים. הם רדפו וחיפשו יהודים נמלטים ומסתתרים, הם חיטטו במרתפים ובעליות גג. הם פרצו דלתות וניפצו חלונות. מראות-אימים התרחשו בגטו, תינוקות נקרעו מזרועות אמותיהם והוטלו כחפץ בלה לתוך העגלות שהסיעון ל'אומשלאג'. זקנים וחולים נגררו והושלכו אל מכוניות ואל עגלות, כחפצים המושלכים לאשפתות. הופרדו בעל מאשתו, הורים מבניהם. בחלל הגטו ובחצרות הפרוצות והשוממות, ניסרו קולות בכיים ויללותיהם של הורים שכולים ושל פועלים, אשר חזרו מעבודתם ולא מצאו איש מבני משפחתם.  (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 127)

            

"הארגון היהודי הלוחם (אי"ל)";  "ב-28 ביולי 1942 התכנסה בבית 'החלוץ', ברחוב דז'יאלה 34, ישיבה של תנועות הנוער החלוציות 'דרור', 'השומר הצעיר' ו'עקיבא'. הוחלט בה להקים ארגון לוחם. שמו ביידיש היה 'יידישע קאמפס-ארגאניזאציע'. על כרוזיו בפולנית היה הארגון חותם באותיות Z.O.B., - 'ז'ידובסקה אורגאניזציה בויובה' ('ארגון יהודי לוחם'). ואלה שמות חברי המפקדה: שמואל ברסלאב, יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, מרדכי טננבוים, יוסף קפלן. שוגרה משלחת אל העבר הארי: טוסיה אלטמן, פרומקה פלוטניצקה, לאה פרלשטיין ואריה וילנגר (יורק) מתפקידי המשלחת -- להקים קשרים עם תנועת המחתרת הפולנית ולהשיג נשק בשביל הגטו.

"הוקם הארגון הלוחם, אולם כל זיונו בשעה זו היה אקדח אחד בלבד !' - כדברי דו"ח הלוחמים, שנשלח ללונדון בשנת 1944. (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות עמ' 134)

 

"הנשק הראשון הגיע לגטו בעצם ימי האקציה, כאשר חומות הגטו היו מוקפות צבא גרמני. המדובר ב-8 רימונים ו-5 אקדחים, שהושגו בעזרת המחתרת הפולנית השמאלית, פרי מאמציו של אריה וילנר.

"והנה ניתכו על הארגון אסונות בזה אחר זה, בעודו בראשית דרכו. ב-3 בספטמבר עצרו הגרמנים את יוסף קפלן וחבשוהו בבית-הסוהר של הגסטפו, הקרוי 'פאוויאק'. שמואל ברסלאב חש להצילו ונעצר אף הוא. בבת אחת אבדו שני חברי הנהגת 'השומר הצעיר' במחתרת, שהיו גם חברי ההנהגה של הארגון היהודי הלוחם, מראשוני הוגיו ופעיליו.

"באותו יום אבד לארגון גם מעט הנשק שקיבלו ממפלגת פ.פ.ר.

"ב-12 בספטמבר נסתיים הגירוש, וב-13 נתכנסו חברי אי"ל הנותרים לדון במצב. הם היו שבורים, רצוצים ומיואשים. נשברה רוחם בשל קוצר ידם למראה ההמונים המובלים לטבח, נוכח 150 אלף היהודים שנספו בפעולות ה'דוד', שהלכו חסרי-אונים למוות, ללא התנגדות... באותה ישיבת-אבלים נשמעו קולות שקראו להתאבדות. אך הישיבה נסתיימה בהחלטה 'להתאזר ולחדש את הכוח היהודי המזוין'. (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 135)

 

 "הגטו לאחר הגירוש"; "אחרי הגירוש נותרו בגטו וארשה כ-35,000 יהודים 'ליגאליים' הקשורים למקום עבודה מסויים ועוד כשתי רבבות ויותר 'בלתי-חוקיים', המסתתרים במרתפים, בחורים ובמחבואים בין החורבות.

"למעשה שוב לא היה גטו וארשה קיים. היו שלושה מחנות נפרדים, מוקפים חומה אחת פנימית, המנתקת כל מחנה מחברו, וחומה חיצונית - שהקיפה את שטח הגטו כולו, והפרידה בין עיר-המוות ובין וארשה הפולנית.

"'השופים' - היו בתוך הגטו וגם מחוצה לו, אך גם אלה שהיו מחוץ לגטו הוקפו חומות. (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 141)

 

"דו"ח של המחתרת היהודית, שנשלח ללונדון באמצעות דרכי התקשורת של המחתרת הפולנית, מתאר את סדר יומו של הגטו בתקופה ההיא שלאחר הגירוש הגדול :

"משעה שש עד שמונה בבוקר רבה התנועה ברחובות - קבוצות יהודים העובדים בשופים שונים מתאספים בשלשות, כדי לצעוד יחד אל מקומות העבודה. המצעד עובר בקצב עצבני מלווה שריקות וצעקות של מנהלי הקבוצות ומהלומות ה'ווארקשוץ' הגרמני. הכול ממהר אל השער היחיד של הגטו, בהצטלבות הרחובות גנשה וזמנהוף. משם הולכים בליווי 'וארקשוץ' וחיילים למקומות עבודה. אחרי שמונה בבוקר שורר בגטו שקט איום. הרחובות מתו - איש אינו נראה. רק דהרת מכונית או שעטת אופנוע עם אנשי ס.ס. מחיה לרגע את בית הקברות של הגטו. בשעת הצהריים נראות ברחובות עגלות בתי החרושת השונים טעונות דודי מרק לעובדים בשטח הבלוק. בשעת שש בערב קמים הרחובות לתחיה. לאט לאט חוזרים מן השופים וממקומות עבודה מחנות יהודים עייפים. התנועה נפסקת עד מהרה, כי בא הערב, ואתו הפחד מפני משמרות הגרמנים'.

 

"על שוכני הגטו הזעיר, אשר נשאר לפליטה אחרי הקזת הדם האיומה של חדשי יולי-ספטמבר 1942, איימה סכנת מיתת-רעב. כל המלאי וכל האמצעים הכספיים נדלו זה כבר. היהודים מכרו בפרוטות את שארית לבושם ואת כלי ביתם האחרונים. נוסף על כך ריחפה מעל ראשיהם תמיד הסכנה, שהגירוש עומד להתחדש. מסיים ואומר הדו"ח, הנזכר לעיל :

"היהודים דוכאו לגמרי מבחינה נפשית, הסיוט של גירוש חדש לטרבלינקה מענה את היהודים בלי הרף. השיחות המתנהלות בלילות. הארוכים של נדודי שינה הן - מתי שוב?!'  (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 146)

 

זכור את אשר עשו בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות