השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

 בין מגן דוד לטלאי צהוב - הישוב היהודי בא"י ושואת יהודי אירופה 

 

לציונים היו רשימות של אנשיהם המועמדים להצלה תמורת אלפים או עשרות אלפי יהודים, ששילחו ה"ציונים" אל מותם. להלן ציטוט ממכתבו של בנימין מינץ, נציג אגודת ישראל בוועד ההצלה, המתאונן על כך שאנשי האגודה "אינם נמצאים ברשימת אלה שצריכים להינצל 

 

"וצרות העין מגיעה לידי כך - לא שלחו חבילות לאנשינו, אינם נמצאים ברשימת אלה שצריכים להינצל, אינם באים בקשר אפילו בכל ארצות התופת. הם נעזבים. הם חושבים את עצמם לאומללים שבאומללים. אין מי שיטפל בהם. האם זה צודק ? בכל תנועות הנוער מטפלים והנוער היקר שלנו נעזב לנפשו ולעינוייו. ... האם צרות עין היא זו? לא - בזמן של שפיכת דם ישראל כנחלי מים

- זה חטא שלא יכופר. בזמן שיש לנו צורך בליכוד עצום - זהו פשע חמור.

 

 

הקדמה מתודולוגית"

החומר התיעודי המוצג לפני הקורא בקובץ זה נבחר מתוך מקורות שונים ומגוונים, מרביתם מקורות ראשוניים. ראשית, מקורות ארכיוניים, ובעיקר פרוטוקולים ופרסומים של מוסדות, גופים ומשרדים, והתכתבות פנימית שהתנהלה בהם ובינם לבין גופים אחרים. שנית, העיתונות בת התקופה - עיתונות יומית וכתבי-עת. ושלישית, זיכרונות, עדויות, נאומים ומסות. היקפם של המקורות הוא רחב מאוד, והם מפוזרים בארכיונים, בספריות ובמוסדות שונים, בעיקר בארץ, אך גם מחוצה לה. השאלה העיקרית שעמדה לפנינו הייתה אפוא שאלת הבחירה של  מקורות כדי שהמבחר ייצג את כל הזרמים הפוליטיים והאידאולוגיים שפעלו אז בארץ

, בין שהיו זרמים שבמרכז הבמה הפוליטית ובין שהיו בשוליה, ואת התייחסותם ליהודי אירופה ולגורלם.

"עם זאת, לא היה אפשר לתת לכל הזרמים ייצוג שווה. יש לזכור שהממסד היישובי בארץ-ישראל של שנות השלושים והארבעים, שמפא"י הייתה אז עיקרו, הוא שעמד במרכזה של העשייה המדינית והציבורית, וניהל את מרבית הקשרים, הן עם חלקים של הציבור היהודי באירופה הכבושה ומחוצה לה, והן עם ממשלות ועם ארגונים של בעלות הברית. ואכן, ממסד זה הוא שהניח אחריו את מרבית החומר הכתוב בנושא שלפנינו.   (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 15)

 

"מדברי מלך נוישטט (נוי)  במועצת ההסתדרות המ"ו -  26 במאי 1942, א"ע

"ועוד לסיכום הכללי. גם בתנאים הקיימים של השלטון הנאצי, רצון חיים חזק פועם בהמונים היהודים. יש מאמץ נפשי כביר לעמוד בתנאים האיומים ולהמשיך בחיים עד יעבור זעם. אין המוח תופס כיצד חיים הם, כיצד הם יכולים לחיות. אבל רבים הנופלים. ארוכה הרשימה של אלה שלא נראם עוד. אבל היהדות מסתגלת לאימים העוברים עליה, ומקיימת 'בדמיך חיי'. לנאצים פוליטיקה כפולה לגבי היהודים. מצד אחד - לכלותם, להשמידם השמדה פיסית, ומאידך - לנצלם ככוח עבודה בשביל המאמץ המלחמתי שלהם. וייתכן, שהדבר האחרון יציל מכליה חלק גדול מיהדות אירופה.

"גדול אסונם של יהודי רומניה, בפרט יהודי בסרביה ובוקובינה. מה שקרה בבוקובינה (לא בכל המקומות: צ'ינוביין, למשל, ניצלה במידת-מה), עובר את גבול הדמיון. בסוצ'יאווה, בראדאהן, בסרט וביתר הערים והעיירות נצטוו כל היהודים - אנשים, נשים, חולים וילדים בכללם - להתאסף במשך 12 שעות בתחנת הרכבת. רבים חשבו שנפלה כאן אי-הבנה ומחר-מחרתיים יחזירו אותם לבתיהם, ולא לקחו אתם כלום או שהטמינו את חפצי הערך בבתיהם. את הנאספים בתחנות הרכבת סגרו בקרונות, לא נתנו להם לא אוכל ולא מים, ובמשך שמונה ימים הובילום סגורים וכלואים לסביבות אודסה, למקום הנקרא בפי הרומנים 'טרנסניסטריה'. מי שמת בדרך, ומי שנתקהו חושיו, ומי שנשאר בחיים ונפתחו לפניו דלתות הקרון ביום השמיני, וגם אז לא על נקלה קיבל עזרה ואוכל. ואין כל אפשרות להשתחרר משם - וכך הולך וכלה קיבוץ יהודי חשוב. נזדמן לשוחח עם אנשי בוקרשט, ולשאול את פיהם - הנכון מה שקרה ליהודי בוקובינה ? ואמרו: נכון. ומה היה בבסרביה? וענו: יותר גרוע [...].     (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, עמ' 62)

 

"בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 30 ביוני 1942, אצ"מ - "מר [יצחק] גרינבוים: 'הוא אינו יודע מה היה אילו היו הגרמנים בפולין נתקלים בהתנגדות דמים של היהודים. מצבנו שם לא היה יותר גרוע, כי אי-אפשר שיהיה גרוע מאשר הוא עכשיו, אבל כבודנו בעולם היה גדול יותר בהרבה. צרת היהודים בגולה היא שהעדיפו חיי 'כלב מוכה' על מות כבוד. ד"ר סנטור מבכר כאילו גם פה 'חיי כלב מוכה', למען הציל את היישוב. אין כל תקווה שאפשר יהיה להציל מידי הפולש הגרמני, אם יצליח לכבוש ארץ זו, משהו מכל מה שיצרנו כאן. לדעתו מצבו של היישוב היהודי בארץ יהיה גרוע הרבה יותר ממצבם של התושבים היהודים בפולין. התיאורטיקן הנאצי אלפרד רוזנברג, מדבר באחת מהרצאותיו, בהביאו את תזכירו של הרצל למיניסטר לנסדון הבריטי, כי היהודים ממלאים תפקיד של סוכנים בריטיים. על יחסם ליישובנו מיותר לדבר, ואם חלילה נגיע לשעה של פלישה, עלינו לכל הפחות לדאוג לכך שתישאר אגדה של 'מצדה' אחרינו. וחלילה לנו להידמות ליהודי גרמניה ופולין, כי במקרה זה לא תהיה לעולם תקומה לציונות. יש בין החיילים שבפלוגת ה'באפס' המתחרטים שהצטרפו לפלוגה זו, כי היא אינה פלוגה לוחמת, והוא חושש שהבריטים לא ישתמשו בפלוגות אלו להגנת הארץ... (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 70)

 

"מר [משה] שפירא : מר גרינבוים, מתוך רצון של הגנה על הכבוד היהודי, הגיע למסקנות מוטעות. יש הרואה את הכבוד היהודי במוסר היהדות ובזה שאין אנו משתייכים לגזע המרצחים. אילו היו אומרים לנו כי פלישה לארץ-ישראל פירושה השמדת כל היישוב, הרי אז עומדת השאלה של קידוש השם ו'תמות נפשי עם פלשתים'; אבל אם יש אפשרות שנייה של חיי גטו בארץ-ישראל, הרי נשארת התקווה, אם כי תקווה קלושה, שנעבור את הזמן בקרבנות, בקרבנות גדולים, אבל תהיה עוד שארית הפלטה, אשר תהווה את הבסיס לבניין מחודש לאחר שוב הבריטים לארץ. ואם חושבים בדרך זו, הרי אסור לתת לוונדלים כל פתחון פה להשמדת היישוב.  (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, עמ' 72)

 

 

"היישוב נוכח שואת יהודי אירופה, 1945-1942 - "מבוא

"כמה שלבים נדרשו כדי להבין את הידיעות על מצב יהודי אירופה וכדי להעריך את משמעות בחודשי המלחמה הראשונים הגיעו לארץ ידיעות רבות על המתרחש באירופה. ידיעות אלה, מרביתן היו חמורות, אך פורשו בתור תופעות לוואי קשות של מאורעות המלחמה. בשנים 1941-1940 סברה הנהגת היישוב שמצב היהודים החיים בשטחי הכיבוש הגרמני התייצב. משום כך הלכה ופחתה בהדרגה תשומת הלב שהוקדשה בשעת ישיבות של מוסדות היישוב לידיעות שהגיעו מאירופה ושיקפו נאמנה את המצב בגטאות פולין. ידיעות אלה לא עוררו בארץ הרגשה שמתחולל באירופה אירוע קיצוני ויוצא דופן החורג מכל מה שאירע לעם היהודי עד אז. ההערכה שהייתה מקובלת באותה עת על רוב אנשי ההנהגה היתה שבתום המלחמה ייוותרו באירופה מיליוני יהודים חסרי רכוש ובית, וכי הציונות תהיה חייבת להציע פתרון מהיר לבעייתם

את סוף 1941 גובשה בפעם הראשונה תמונה כוללת וקודרת של גורל יהודי אירופה, אך בעת ובעונה אחת נשמעו גם טענות כי התמונה לוקה בפסימיות יתר וכי קהילות ישראל באירופה מוצאות דרכים להתמודד ולשרוד (תעודות 36-31). באביב 1942 החל להגיע מידע ממקורות רשמיים וממשלתיים על הרג שיטתי, על מתקנים שתכליתם קטל המוני ועל רכבות ומאות אלפי הרוגים, ולא עשרות ומאות, כפי שהובן מהמידע שהגיע קודם לכן (תעודות 41-37). מנהיגי היישוב התקשו להבין מידע זה ולהאמין בו, ומידע מפורט שהגיע בסוף אוגוסט, ממקור גרמני המקורב למטה המפלגה הנאצית, רק הגביר את ספקותיהם (תעודות 44-42). ההיסוסים פסקו בשלהי נובמבר 1942 - נוכח עדויותיה של קבוצת ארץ-ישראלים שנקלעו לאירופה עם פרוץ המלחמה והוחלפו בגרמנים שהיו בארץ. עדויות אלה גרמו זעזוע עמוק והניעו את הנהלת הסוכנות היהודית לפרסם הודעה רשמית שאישרה ואימתה את המידע הנורא על השמדתם ההמונית והשיטתית של יהודי אירופה (תעודות 50-45).   (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 75)

 

           

"מכתב מבנימין מינץ, תל-אביב, אל יצחק גרינבוים, ירושלים, פרטי

[בנימין מינץ, עמד בראש פועלי אגודת ישראל, והיה יחד עם ר'

יצחק-מאיר-לוין, נציג אגודת ישראל בנשיאות ועד ההצלה]

מר גרינבוים הנכבד,           תל-אביב, כ"ג אלול תש"ג  (1943 23.9)

"...הועד בירושלים היה רק דקורציה. פעלו אנשים אחרים, וכוונותיהם אחרות. וגם לא המזכירות פעלה, כי לא ניתן לה לפעול. ומשום [כך] עזבתי אותה מיד...

 

"מר גרינבוים הנכבד והיקר, הדברים אינם בסדר בהחלט. הוועדה בקושטא, שכאילו היא הוועדה שלנו, 'מצפצפת' עלינו. היא אינה ועדתנו אלא הוועדה של הסוכנות, וגם זה לא. ועדה של גוף נעלם, שאיש מאתנו אינו יודע מיהו. שום הוראה ופקודה של ועד ההצלה, אם בחתימת כבודו ואם בחתימת ממלא מקומו, לא הוצאה אל הפועל. לא בעניין גריפל בלבד, אלא גם בענייני דרכונים של דרום אמריקה. גם בענייני כספים. יתר על כך, הכספים שאני בעצמי הכנסתי לקופת הסוכנות, ושעליהם היו הוראות של כבודו עוד במחצית יוני, לא סודרו עד מחצית אוגוסט, עד סוף אוגוסט (ד"ר שמורק טוען שבהיותו בקושטא סידר אותם, אולם אני חושש שגם את הוראותיהם לא כיבדו.

"...ובכן, ענייני ממונות, ענייני נפשות, משחקים בהם כאילו היו כדורים פורחים באוויר. אל ישכח כבודו שאלה הם כספים פרטיים, לא של המפלגה שלנו, ואני האחראי, ואנה אני בא ? וסכנת הנפשות - בחודש מאי הודיעו לנו על קבוצת חברינו וקרובינו, הנמצאים במחנות עבודה בפוניאטובה ובטרווניקי, אייז ביקש להעביר לו כספים [...] עשינו את שלנו וגם ועד ההצלה הוסיף משלו והחליט לסדר בשביל עסקנינו ורבנינו את הדרכיות הדרום אמריקאיות. חברי הוועדה שבקושטא לא העבירו את הכספים, עיכבו את הכספים שלנו. באיזו זכות? באיזו רשות? זוהי יותר מהעזה. זה גובל עם [...] וההוראות של יושב-ראש ועד ההצלה - חרס הן, אילו ידענו את כל זה. מי יהיה האחראי בעד הדם שנשפך עקב ההזנחה הזאת - זוהי מילה עדינה ביחס לכל זה [...].   (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 156)

 

"וצרות העין מגיעה לידי כך - לא שלחו חבילות לאנשינו, אינם נמצאים ברשימת אלה שצריכים להינצל, אינם באים בקשר אפילו בכל ארצות התופת. הם נעזבים. הם חושבים את עצמם לאומללים שבאומללים. אין מי שיטפל בהם. האם זה צודק ? בכל תנועות הנוער מטפלים והנוער היקר שלנו נעזב לנפשו ולעינוייו. ועוד כתב לנו מר אייז: בהיותו בג'נבה מסרו לו במשרדי הסוכנות שבידם היתה רשימה של כל חברי ההנהלה הראשית של ההגנה בוורשה. ברשימה היו גם שלושה חברים של צעירי אגודת ישראל. הרשימה נשלחה לקושטא לחבר וניה פומרנץ. היה לנו האושר לראות  כאן את הח' פומרנץ, אולם הוא העלים מאתנו את הדבר. האם הוא יכול להודיע לציבור הארץ-ישראלי הרחב שבראש ההגנה עמד גם הנוער הדתי ? (ואגב הוא לא מסר בכלל את הרשימה כי שם היו בוודאי שמות של עסקנים פעילים של הציונים הכלליים, מזרחי וכו'). האם צרות עין היא זו? לא - בזמן של שפיכת דם ישראל כנחלי מים

- זה חטא שלא יכופר. בזמן שיש לנו צורך בליכוד עצום - זהו פשע חמור.

"ובשווייץ, גם היא מרכז חשוב של ענייני ההצלה, התפתחו העניינים לרעה. הדבר כבר בפי הבריות - בג'נבה שונאים האנשים השונים העוסקים

בענייני ההצלה זה את זה. כמה נפשות מישראל ירדו שאולה משום כך - טוב יותר שלא אגיד זאת, יש לי מסמכים על כך. והנני מוכן להראות אותם לכבודו.

"... כספים מוצאים בסכומים עצומים מבלי שידע איש איך ומה. לא אגזים אם אגיד, שמה שנוגע לחברי המפלגה שלנו, מכל מאתיים אלף לא"י בקירוב שנאספו, לא ניהנו הם אפילו באלף לא"י. ולא עוד אלא את הטובה הגדולה הזאת של העברת כספינו, לא עשו לנו. והכסף איננו. והגרוע מזה - מי יודע אם עוד הנפשות ישנן.

"וכל זה לא ביחס לאנשינו בלבד, אלא גם ביחס לחברי מפלגות אחרות. ויבדוק נא בבודו אם חבריו הקרובים לו ביותר נעזר... [כך במקור]. (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 158)

 

"מתוך מכתבו של נתן שוואלב, ג'נבה, אל ד"ר גולדין, קושטא" - נובמבר 1942, אצ"מ 526/1231 - "הנני קצת חופשי יותר ורוצה לענות לך ולאחרים. ביום 10 באוקטובר טלגרפתי לחיים [ברלס]: 'אני מחכה לרשיון של אלף [העברת 1,000 לא"י] כדי לעזור לשישה הראשונים ולילדים של יער פרח [מרק ירבלום, דהיינו, צרפת] לפי הצעת התקציב משני למאי, לפי האפשרות הבטוחה אבל מוגבלת בזמן. פירוט יבוא.

"אם תיקח את הרשימה מיום 2/5 אז תקרא: פולין, גליציה, סלובקיה, פרוטקטורט, רומניה, הונגריה. אחר-כך במקום השמיני צרפת. אלה הם המרכזים שדרושה להם העזרה המהירה עכשיו ולקראת החורף. אין לאבד הרבה זמן, איבדנו די. אי-אפשר לי לתת רשימת החלוקה המפורטת היות ומוכרחים לפעול היום לפי התנאים האובייקטיביים. בכל אופן בדעתי לחלק את התקציב המאושר כדלקמן : פולניה 350 לא"י, גלינציה 100 ; סלובקיה 50 ; פרוטקטורט 50 ; רומניה 200; הונגריה 100; צרפת 100, ולחברים הבאים הנה מצרפת 50 לא"י. כל התקציב הנ"ל הכרחי מיד. הוא כשלעצמו טיפה בים.

"לפני שבוע היו אצלי כמה שליחים מרומניה וסלובקיה. הם הביאו דינים וחשבונות שונים על המתהווה שם. חלק מהדברים אעביר לך והנני מבקש אותך למסור אותם הלאה למשה קראוס ולהתאחדויות.

"המצב הוא יותר מרע. השליחים מתרגשים מאוד בשעת סיפורם. דאגתי לזה שהשליחים לא ישובו בידיים ריקות. העברתי גם חומר על הנעשה בארץ-ישראל ובתנועה. כל זה מעט מאוד, אבל מעודד. כל המשלוחים אושרו כבר.

"בזמן האחרון הייתי מאוד עסוק בסידור הארעי של חברינו הפליטים מצרפת (את רשימת החברים שלחתי לך). הנני דואג לבואם של נוספים כי מצבם שם הוא מסוכן.

 

"בצירוף רשימת ההכנסות וההוצאות משנת 1940 (ספטמבר, כי בזמן הזה התחילה בעצם הפעולה של הלשכה, אחרי שובם של השליחים). עד אחד לנובמבר שנה זאת לא תוכלו אפוא להתאונן שאינכם יודעים את המצב. הלוואי והדו"ח הזה יוכיח לכם שעשיתי את כל האפשר והשתדלתי לחסוך את הפרוטה של מוסדותינו. (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 166)

 

"מתוך ספרו של מנחם בדר, "שליחויות עצובות" - מהדורה מתוקנת, תל-אביב תשל"ח, עמ' 61-60, 71-68 -

"ב-10 במרס [1943] בוטל (לפי צו מגבוה) גירוש יהודי בולגריה האוטוכטוניים [מבולגריה שלפני המלחמה] והצורר נאלץ להסתפק בריכוזם במחנות מיוחדים שבפנים הארץ. לא כן היה גורלם של יהודי החבל מקדוניה] ותראקיה, שצורפו לבולגריה אחרי כיבוש יוגוסלביה ויוון - הם לא ניצלו ממסע המוות לאושוויץ וטרבלינקה.

"ידיעות אלו הגיעונו בימי שהותו של אליעזר קפלן בקושטא, שבא למשא-ומתן עם האנגלים והטורקים, וכן כדי לעמוד מקרוב על האפשרויות לעזור ולהציל. הוא הביא לנו את החלטת הוועד-הפועל, שאישרה את וניה [פומרנץ], אותי ואת זאב [שינד] (שבא במקום צבי [יחיאלי] כמשלחת ההסתדרות. הוא גם הסדיר את היחסים היגעים בינינו ובין אנשי הסוכנות וקבע נציגות כללית, שהנהלתה נמסרה לברלס, לי וללדר. (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, עמ' 169)

 

"... חבר, שהגיע בימים האחרונים מבלגיה, מסר, כי באנטוורפן כמעט אין כבר יהודים. בהולנד משתוללת מחדש רוח תזזית של השמדה, ומשערים כי מחצית היהודים כבר חוסלה. הילדים הובהלו באישון לילה והושלכו לקרונות משא ערומים או בכותנות לילה בלבד. הם לא הגיעו לאושוויץ. הם נחנקו ומתו כולם עוד לפני שעברו את הגבול על-יד דוונטר. במכתבים המעטים, שהגיעו אלינו ולג'נבה, חוזרים כולם על עניין אחד: 'כליונסקי עומד לבקרנו'. 'גירושק מחזר שוב אחרינו'. 'האביב נתקרב ולכל אחד מאתנו יש פלירט עם המוות'. ועל כולם - שלוש המילים הזועקות של אחותנו טוסיה, [חברת הנהגת השומר הצעיר] המאותתת על הסוף : 'עמי אובד לעיני'. והידיעות מצרפת והידיעות מטרזיינשטט והאזהרה מסלובקיה, כי בשלושים-ואחד במרס יגרשו את כל היהודים, אם לא נעשה מאמץ להצילם, והרי אפשר להצילם - כך הם קוראים לנו : 'אפשר לבטל, או, לפחות, לדחות את גזרת הגירוש, אם תסכימו לשלם בדמים הזהובים שלכם את מחיר הדמים האדומים שלנו. אם לא תסתפקו בשפיכת דמעות, בשעה שהצורר שופך את דמינו. אם לא תביאו עליכם את החטא שיהיו חללי כסף'.

"העברנו אליהם את חלק-הארי מן הסכומים שעמדו לרשותנו - שיוכלו, לפחות, לשלם דמי-קדימה על חשבון עיכוב הגירוש.

"קבוצת הארץ-ישראלים שבקושטא גדלה ונתפצלה. צורף אליה טדי [קולק], שבא מטעם המחלקה המדינית לשם קשר עם גורמים מבעלות הברית, שהיו להם תצפיות מעבר לחומה; היה לו ביטחון מופרז, נאיווי, כי שיתוף פעולה עמהם בכל התחומים עשוי להועיל לענייננו. הגיע איש גורדוניה, ובזה אחר זה – באי-כוח אגודת ישראל, הרוויזיוניסטים וארגון יהודי יוגוסלוויה בארץ. נהפכתי ל'בורר' ביניהם (בתביעתם לצרפם למשלחת על סמך המלצות שהביאו עמהם מאישים מסוימים בנשיאות ועד ההצלה, ובפיהם טענות על קיפוח מפלגותיהם) לבין אנשי הסוכנות, שהתייחסו אליהם בהסתייגות מסוימת, שהיתה לפרקים בלתי צודקת, אך לרוב מובנת מאוד. וכן נתאספו כתריסר יהודים אחרים מארץ-ישראל, אנשי מסחר ועורכי-דין – ש'ייפוי כוחם' בא להם מחפצם לשלשל בצע-כסף לכיסיהם ; ולכל אחד מהם רשימות וכתובות של אנשים ומשפחות, שרובם היו זה כבר לעשן ולאפר בידי הנבלים, אך קרוביהם בארץ נתפתו להאמין כי בכסף שהפקידו בידי הללו, עוד יצילום ויזכו לראותם. (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 170)

                       

"ישיבת מזכירות הועד-הפועל של ההסתדרות הכללית" - 12 באוקטובר 1943, אמ"ע 23/43

"עניני הצלה - מגבית ההתגייסות

"דוד רמז: המזכירות נקראה שלא ביומה, כדי לשמוע את ברלס וטדי קולק ולקבל כמה החלטות בשטח מגבית ההתגייסות, שלא רצינו להשהותן עד אחרי חג הסוכות. מפני שינוי היום חסרים רבים מחברי המזכירות ותהיה להם ההזדמנות לקרוא את הדברים בכתב.

"חיים ברלס: בחודשים האחרונים נעשתה קושטא המרכז החשוב והפעיל ביותר בשטח העזרה לגולה. כל פעולה ציבורית, מחוץ למפלגת העם הטורקית, היא בחזקת טרפה. מפני כן עובדים אנו בתנאים קשים, כי פעולתנו, מפאת היקפה ומפאת מספר האנשים אשר היא מצריכה, קשה לעשותה במחתרת.

"כ15-14- שליחים או משולחים נמצאים כעת בקושטא. מלבדי אין לאף אחד מהם כל מעמד רשמי או חצי-רשמי. גם בתור בא-כוח הסוכנות לענייני העלייה אין המעמד היורידי שלי כשר לגמרי. אנחנו תלויים בחסדי הצירות הבריטית. ואם גם הממשלה הטורקית  היתה  אולי  נכונה לשתף פעולה  בדרך ישרה, דואגים  אנשי הצירות הבריטית  להזכיר  לה את המעמד המיוחד של הסוכנות היהודית,   כפי  שהוא  צריך  להיות  שם [...] (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 174)

 

"דיון בוועד הפועל של ההסתדרות, 27-28 בינואר 1943, א"ע כרך 67         

"מאשר שנתקבל המשלוח וחולק לפי ההוראות שניתנו"

"מלך ניישטט: דובקין סיפר כאן על עניין החבילות. נכון - יש שכותבים: תשלחו, ויש כותבים : אל תשלחו. ייתכן - מישהו מפחד. וייתכן, כי במקום זה ואחר אין מקבלים. אבל עובדה היא שעשרות ועשרות המכתבים אשר בידינו מאת חברים הנמצאים מאשרים את קבלת החבילות ודורשים שישלחו עוד ועוד. ויש המבקשים שישלחו, אבל שהשולח יהיה לא יהודי. המצב שונה בכל מקום, וגם באותו מקום עצמו הוא משתנה מדי פעם. במצב הקיים בפולין קשה לקבוע מראש כתובות בטוחות, כי אין איש יודע אם בעל הכתובת נמצא במקום, ואם נמצא בחיים. אולם גם בזמן זה נתקבל אישור ממקום גדול אחד - מאשר שנתקבל המשלוח וחולק לפי ההוראות שניתנו. מובן, בכל פעולה כזאת יש סיכון, אבל אם תיעשה הפעולה בממדים רחבים ותנוצלנה אפשרויות רבות ושונות - אין ספק, כי חלק ניכר מהעזרה יגיע לידי הנצרכים. [...] (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 188)

                       

 

"קבלה מקרקוב על כספים שהגיעו מארץ-ישראל" - 2 בספטמבר 1943, אצ"מ 127/543A - "אחינו,

"הסכום של 225,000 ר"מ [רייכסמרק] נמסר לנו. פאר אייער הילף, וועלכע איז זעהר [...] כדי אין א געוויסער מאס צו לינדען די גרויסע נויט, קענען מיר אייך נור אויסדריקן אונזער ברידער ישר-כח און הערצליכן דאנק.

מיט הערצליכסטן דאנק          יצחק שטרן, אברהם באנקר!

 יצחק שטרן, עסקן ידוע בקרקוב, ואברהם באנקר, פעלו יחד עם אוסקר שינדלר להצלת יהודים

 

"על עזרתכם, הנחוצה מאוד כדי להקל במידה מסוימת על הצרכים המרובים, יכולים אנו רק לשלוח לכם, אחינו, יישר כוח ותודה לבבית. (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 192)

 

"דין-וחשבון כספי של הוועד היהודי הלאומי בפולין - 15 בנובמבר 1943

"בתוך: מלך נוישטט (עורך), חורבן ומרד של יהודי ורשה, תל-אביב 1947, עמ' 128

ב. דין-וחשבון כספי של הוועד היהודי הלאומי בפולין

1 בינואר - 31 באוקטובר 1943

"בתקופת הדין-וחשבון נכנסו לקופת הוועד היהודי הלאומי, באמצעות הדלגטורה. של הממשלה [ממשלת פולין הגולה בלונדון] הסכומים הבאים :

1)  ביוני 1943, תמורת הסך של 10 אלפים דולר

     שנשלחו בשביל הציונים הכלליים ופועלי ציון (צ"ס)            661,150 זהוב

2)  ביולי 1943, תמורת הסך של 10 אלפים דולר - היה זה

    השיעור הראשון על חשבון הסך של 10 אלפים לירות

    שנשלחו בשביל הוועד היהודי הלאומי                              650,000 זהוב

3) באוגוסט 1943, תמורת הסך של 10 אלפים דולר:

    השיעור השני על חשבון הסכום הנ"ל                                816,000 זהוב

4) בספטמבר 1943, תמורת הסך של 10 אלפים דולר:

    השיעור השלישי על חשבון הסכום הנ"ל                            903,400 זהוב

    בסך הכול נכנסו לקופת הוועד היהודי הלאומי                  3,030,550 זהוב

 

"הסכומים שנתקבלו (בעיקר מוועד ההצלה שליד הסוכנות היהודית בארץ-ישראל) הוצאו למטרות אלה :

"א) לעזרת חברי המפלגות וההסתדרויות, הנמנים על הוועד היהודי הלאומי: הן למשפחותיהם שניצלו מהגטאות או מהמחנות ונמצאים ברובעי העיר האריים, והן לאלה הנמצאים במחנות שיש גישה אליהם. הובאו בחשבון הגופים הבאים :

1) ציונים כלליים;  2) פועלי ציון (צ"ס);  3) החלוץ והסתדרויות הנוער - השומר הצעיר;  דרור;  עקיבא;  גורדוניה;  4) פועלי ציון שמאל.

"זולת זה נשלחו סכומים מסוימים לעסקנים המעטים של אגודת ישראל, ולרבנים הנמצאים עדיין במחנות, וכן לרוויזיוניסטים - סכומים אלה נכללו בסעיף 'תמיכות אינדיווידואליות'. ההוצאות לקיומו של חבר פעילי הגופים הנ"ל הן ניכרות, משום שהוועד היהודי הלאומי נאלץ לקיים קיום מלא את רוב העסקנים ובני משפחותיהם מפאת מצבם הכלכלי הקטסטרופלי; ואילו ההוצאות לקיומם המלא של האנשים בעלי מראה פנים בלתי ארי המסתתרים ברובעי העיר האריים הן עצומות.

"ב) העזרה למחנות ולגטאות בלעה אחוז ניכר מתקציבו של הוועד היהודי הלאומי והיה שולח, באמצעות שליחיו או באמצעות המועצה לעזרת היהודים שליד הדלגטורה של הממשלה, למחנות ולמרכזים בערי השדה תקציבים לצורכי כלכלה, הלבשה, תמיכות, עזרה ציבורית עצמית וכו'.

"חתומים על הדו"ח: ד"ר אדולף אברהם ברמן-בורובסקי, יצחק צוקרמן, ד' כפתור (דניאל גוז'יק).

אברהם (אדולף) ברמן-בורובסקי, איש פועלי-ציון שמאל, מעמודי התווך של פעולות הסעד וההצלה בגטו ורשה, נציג הוועד היהודי הלאומי וארגון הסעד ז'גוטה בצד הארי של ורשה. חבר הכנסת השנייה מטעם מפ"ם ומעורב מאוד בכתיבה על השואה ובהנצחתה.

דוד דניאל גוז'יק, המכונה כפתור, מפעילי הג'וינט בפולין, יחד עם יצחק גיטרמן וליאון ניישטאט, שקיימו קשרים הדוקים עם הארגונים היהודיים בפולין, וגייסו כספים בדרכים מקוריות ובניגוד להוראות הממונים עליהם.       (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 195)

 

 

"דברי אליהו דובקין בפני באי-כוח סניפי מפא"י - 11 באוגוסט 1943, אמ"ע, עמי 8-7, 9;

"לבסוף אני רוצה לומר משהו על הפעולה הממשית היומיומית שלנו בתור הכנה לימים שיבואו. תפקיד אחד יסודי עומד כעת בפנינו - איננו יודעים כמה זמן ידונו בענייננו בוועידת השלום, ואם בכלל ידונו. אני זוכר שמאז הצהרת בלפור ועד סן רמו עברו ארבע שנים וחצי [...] [בהערה: למעשה למן הצהרת בלפור, שניתנה בנובמבר 1917, ועד ועידת סן רמו, שהתקיימה באפריל 1920, עברו שנתיים וחצי ולא כפי שצוין]. אבל אני יודע שיש לנו רק דרך אחת לפני שידונו ובזמן שידונו בנו - להטיל על כף המאזניים את מעשה ההגשמה הציונית, זרם של מאות אלפי יהודים בזמן 'בין השמשות' המדיני, אשר יזרום בכל הדרכים, דרך ימים וביבשה, ולא יהיה כוח אשר יעכבנו. גרמנים יכולים להעמיד נגדם תותחים - אנגלים לא יעשו זאת. זהו המעשה היחידי שיציל אותנו, ובו צריכים אנו לראות את מרכז הכובד. עלינו לכווץ את האגרוף למעשה אחד משותף בכל השטחים ולעשותו מיד, היום ומחר. (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 302)

 

 

"דברי משה שרתוק (שרת) במרכז מפא"י - 24 באוגוסט 1943, אמ"ע 23/43, עמי 19-18;

"אנחנו התרגלנו לראות את אירופה היהודית כמחנה הסגר, ככלא. ככלא אשר בתוכו יש חדרי הריגה, ככלא אשר בתוכו יש גרדומים, אבל ככלא אשר אנחנו מקווים שלא כולם ייתמו לגווע ותהיה שארית הפלטה, ושארית פלטה זו היא היסוד העיקרי שאנחנו מנסים להקים עליו בניין מדיני.

"אם אומרים, השאלה שלנו מחייבת פתרון שורשי, יסודי, אנחנו מתכוונים לשארית הפלטה. אם אנחנו מדברים על העברה מהירה ורבתי לארץ של המונים עקורים משורש, מחוסרי מחסה, הם מהווים החומר לבניין המדיני שלנו, מי יקים את הבניין המדיני? אנחנו רואים שני גורמים מדיניים פועלים עיקריים, הם נושא הפעולה שלנו, הם החומר לפעולה, האובייקט, זו היא יהדות אמריקה והיישוב בארץ. הם הפועלים, אבל אלה הם מחוץ לאירופה. אך עתה מתקרבת השעה שהדבר לא יהיה כך, כבר עכשיו הוא אינו כך, ויש שאלה של הופעת אירופה זו - יהדות אירופה השסויה, הדוויה, הבזויה, השותתת דם, המתנודדת מעוצם המכות שניחתו על ראשה ועוד רחוקה היא מלשוב לאיתנה. אירופה זו תהא נושאת הפעולה, הרבה יהיה תלוי לא רק בהווייתה האובייקטיבית, גם יהיה תלוי בהכרה הסובייקטיבית בפעילותה - מה היא תדרוש, מה היא תרצה, מה היא תאמר באוזני עצמה ובאוזני העמים.    (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 303)

                

 

..?אם כבר הייתה אפשרות להציל כמה מאות נפשות מדוע באו סתם יהודים   

 

"דברי אליהו דובקין בישיבת מזכירות הוועד-הפועל של ההסתדרות - 11 בפברואר 1943, א"ע

"הדבר השני שהם ביקשו למסור הוא שהם מאוכזבים מארץ-ישראל. אם כבר היתה אפשרות להציל כמה מאות נפשות מדוע באו סתם יהודים ויהודיות ולא אנשים שיש להם זכויות בציונות? (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, עמ' 385)

 

 

התיעוד ה"ציוני" עוסק בטיהור ממסד היודנראט, מתעלם/מעלים את האמת. המציגה את פניהם המכוערים  של אוסישקין, טבנקין בן-גוריון, ברל כצנלסון וכו', שהיו אחראים לשואה היהודית;  ברל כצנלסון, - הרצאה בבית ארלזורוב בת"א, 23.12.1938; "- - כיום אי-אפשר לשמוע כמעט באנגליה, במקומות אחראים, דברים רעים על הציונות ועל היהודים. בויכוח בבית-הנבחרים נאמר עלינו שאנו הננו הקולוניזטורים הגדולים ביותר שקמו לעולם. אנגליה, המדינה הקולוניזטורית האדירה, אומרת שהיהודים מצטיינים כמיישבים ושצריך לקחת אותם ולישבם בארצות חדשות... (ברל כצנלסון, "כתבים", כרך ט', עמ' 314) (מ. גבאי, "שואה",  עמ' 170)

 "... עכשיו רוצים לפתות אותנו בכל מיני פתרונות. כמעט יום יום מציעים לנו טריטוריות חדשות בשביל אינפילטרציה של היהודים, בשביל פיזור היהודים בכל קצווי תבל...  "מה שחשוב לדעת זהו: שגורל העם היהודי וגורל ארץ-ישראל נתון בידי הקומץ הקטן בלבד הנמצא בארץ... (ברל כצנלסון, "כתבים", ט', עמ' 318) (מ. גבאי, "שואה",  "קום התנער", עמ' 171)

 נבחרו זרמים שהיה להם חלק במפתח המפלגתי של ממסד היודנראט ה"ציוני" ממזרח-אירופה. לכלל היהודים, בא"י ובעולם, אין זכר בתיעוד ה"ציוני"

"יש שאני יושב באחת המסיבות שלנו, במסבת ההסתדרות או המפלגה, ומעביר עין על המסובים ועורך בדיקה קטנה, ואני מוצא שרובם הגדול, אם לא כולם, הנם יוצאי ארץ אחת... אך כשאני מוצא עוד היום כי במוסדותינו הרבים לא ניכר רישומם של יהודי אשכנז ויהודי המזרח ויהודי אמריקה וכמעט גם של יהודי גליציה... הרי הדבר מעורר מחשבות נוגות...(ברל כצנלסון, "כתבים" כרך ח', עמ' 113) (מ. גבאי, "שואה",  עמ' 71)

 יודנראט גרינבוים, אבא של קאפו פרוכטנבוים מסלמנדרה של ק. צטניק, שהיה שותף למניעת יציאת היהודים לטריטוריות נרחבות שהוצעו ללינת לילה, הרדמתם ושלוחם  אל מותם, מדבר על כבוד

 נובמבר  1938 - "במערכה", - פוגרום והשמדה, ובן-גוריון דוחה טריטוריות נרחבות, להצלת הנפש, כמלון לילה; "- - חודש נובמבר שנת 1938 משמש תאריך חדש, או פרק חדש, שלא היה כמותו בתולדות המרטירולוגיה היהודית. לא רדיפות, לא גירושים - זוהי השמדה מאורגנת, השמדה פיסית, מלוה התעללות סדיסטית, של קיבוץ יהודי שלם, של 600.000 יהודי גרמניה ואוסטריה. אולם לא זה בלבד. הפוגרום הנאצי בנובמבר שנה זו היא אות נתון להשמדת עם היהודים בעולם כולו...   (בן-גוריון, "במערכה", ב', עמ' 85) (מ. גבאי, "שואה",  "קום התנער", עמ' 165)

"- - מאות אלפים יהודים נדרסים ונשמדים - אנשים, נשים, זקנים וילדים...  ודוקא משום כך - צפויה סכנה לארץ ישראל, ממשלת אנגליה מפחד הערבים... ממטירה עלינו הצעות טריטוריאליסטיות, מציעים לנו מקום בטנגניקה, גויאנה, אנגולה ועוד כמה ארצות... "אני מציין זאת לא בלגלוג ולא בכפית טובה אלא בצער וחרדה. כי הצעות אלו יתבדו, מוכרחות להתבדות – [מבקשים] להוציא את ארץ ישראל מחשבון פתרונה של הבעיה היהודית, - - ואל נפחד לראות דברים כהוויתם: הציונות בסכנה...   (בן-גוריון, "במערכה", ב', עמ' 86) (מ. גבאי, "שואה", " עמ' 166); הצלת יהודים – סכנה ל"ציונות..!

[8] על-פי מעשיו, נכון להכתיר את אותו ועד בשם: הועד להצלת חלוצים-גלדיאטורים או הועד למניעת הצלת יהודים

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות