השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

בטירוף הדמים הנאצי נמצאו בני אדם

"פתאום, עם דמדומי הבוקר, נשמעה נקישה קלה על השער, מעין גירוד עצבני וחסר סבלנות. קפאנו בפחד אף כי הבנו שאין זאת המשטרה האוקראינית או הז'אנדרמריה הגרמנית. אמא נגשה ואני בעקבותיה, לפתוח את השער. לפנינו עמדה דמות כהה, נוטפת מים ובוץ, שדמתה לגוש של חומר. שאלנו: 'מי אתה?', והתשובה נשמעה כחרחור גסיסה. פתחנו את השער לרווחה והגוש התמוטט ונפל עלינו מלוא קומתו


 

"באחד בספטמבר 1939 פרצה המלחמה. הגרמנים הפתיעו את פולין ופלשו לתחומה. הופיעו מודעות גדולות שהכריזו על גיוס כללי לצבא... כבר בימיה הראשונים של המלחמה נראו ברחובות פשמישלאני המוני חיילים פולנים שנסו על נפשם. העיירה הפכה לנתיב הבריחה של הצבא הנסוג והבורחים הפיצו ידיעות על ההפצצות הבלתי פוסקות של המטוסים הגרמנים על העיר לבוב, המחריבה אותה עד היסוד. לפי דבריהם, תושבי לבוב נטשו את עירם בבהלה.
מיד עם כניסתם לעיירה, בחודש יולי 1941, הוקם ה'יודנראט', שתפקידו היה למלא אחר פקודות הגרמנים ולספק אנשים לעבודות הכפיה... "ליד ה'יודנראט' הוקמה, בפקודת הגסטאפו, משטרה יהודית ששימשה כזרוע המבצעת את כל ההוראות והצווים של הגרמנים 'או.דה.' ('אורדנונגס דינסט'). בראשה עמדו שני האחים כהנא.
"היהודים נדרשו לספק לגרמנים חפצי ערך. כלי בית ורהיטים. כמו כן נדרשו בדצמבר 1941 למסור את מעילי הפרווה לידי השלטונות אפילו צווארוני פרווה קטנים, שקשטו את המעילים, נפרמו ונמסרו בצייתנות. קווינו כי חיינו יהיו לנו לשלל תמורתם.
"השלטון היה בידי הגסטאפו ואת הפקודות ביצעו - הז'אנדרמים והשוטרים האוקראינים, שעשו את המלאכה במסירות ובלהיטות.
"אלה מן התושבים שנותר בידיהם עדיין די כסף, השתמטו מן העבודה הקשה, בפרט מחציבת האבנים במחצבה, על ידי תשלום כופר ל'יודנראט'. חברי ה'יודנראט' ואנשי המשטרה היהודית מילאו את תפקידיהם ונדמה היה שלא צפויה סכנה לחייהם, עד שהוכרז כי העיר חייבת להיות 'יודן ריין, ('נקיה' מיהודים...) כאשר לא היה עוד צורך בהם הושמדו אף הם, כשאר בני עמם, ללא רחם. מכל חברי ה'יודנראט' ניצלו רק שניים: האחים כהנא, ששמם היה ידוע לשמצה. תקוותי כי ביום מן הימים יפרע מהם האל (אם אכן קיים הוא) על מעשיהם הרעים. (לוסי רווה, "יכולתי לא לחזור", משרד הביטחון, תשנ"ג, עמ' 26)

"המלה 'אקציה' הפכה להיות מוחשית חדשים אחדים מאוחר יותר לאחר שנרצחו כ-450 גברים בתוך היער. באותו יער נהדר, שהשתרע במרחק של כעשר דקות הליכה ממרכז העיר. הדבר קרה ב-4 בנובמבר 1941.  


"היהודים שנחשבו תמיד אנשים פקחים וערמומיים התגלו תמימים כתינוקות בני יומם והולכו שולל בנקל. כנראה לא העלו בדעתם כמה אכזריים יכולים בני אדם להיות. בכל זאת, לא כולם נלכדו: חלק לא הופיע כלל למקום הרישום, חלק נמלט מחצר הגימנסיה והיו כאלה ששוחררו על-ידי השוטרים היהודים שהופקדו על שמירת המועמדים להרשמה. כל השאר נשארו במקום עד הערב. כל אותו היום ליווה אותם הגשם בדמעותיו ולפנות-ערב הופיעה מכונית של ה-אס.אס., הז'נדרמים הגרמנים והשוטרים האוקראינים העמידו את האנשים בטורים, ארבעה בשורה, ולאחר 'סלקציה' שבמהלכה שוחרר חלק מבעלי המלאכה, הצעידו אותם, 450 איש אל עבר היער. קודם לכן נתנו בידי כל אחד את חפירה, ככלי עבודה – בכביכול.
"בשעה 7 בערב שמענו את היריות הראשונות. התמימים אמרו 'אלה יריות שמחה', הפיקחים לחשו: 'זוהי האקציה'. המלה 'אקציה' נמסרה מפה לפה ולא משה משפתי היהודים...  (לוסי רווה, "יכולתי לא לחזור", משרד הביטחון, תשנ"ג, עמ' 28)

"פתאום, עם דמדומי הבוקר, נשמעה נקישה קלה על השער, מעין גירוד עצבני וחסר סבלנות. קפאנו בפחד אף כי הבנו שאין זאת המשטרה האוקראינית או הז'אנדרמריה הגרמנית. אמא נגשה ואני בעקבותיה, לפתוח את השער. לפנינו עמדה דמות כהה, נוטפת מים ובוץ, שדמתה לגוש של חומר. שאלנו: 'מי אתה?', והתשובה נשמעה כחרחור גסיסה. פתחנו את השער לרווחה והגוש התמוטט ונפל עלינו מלוא קומתו.
"אחזנו בו שתינו וגררנו אותו בכוחות משותפים למטבח. היה זה אלברט, הגיס. הוא נורה בגרונו ומן החרחור שהצליח להשמיע עלו המלים: 'ברחתי מן הקבר.'

"ה'אקציות' הבאות בוצעו בתכיפות, בזו אחר זו, בהפסקות של שבועיים או שלושה שבועות, ואיני זוכרת עוד את מספרן. אבל ימי הזוועות והסיוטים שחווינו אז חרותים עמוק בזיכרוני ובוודאי גם בזיכרונם של כל אחי לצרה, ומייסרים את כולנו עד עצם היום הזה עד שאיש מאתנו אינו מסוגל עוד לחוש שמחה אמיתית. עדיין אני מתענה בחלומות על ה'אקציות', על ילדים מגודלי ראש ונפוחי בטן מרעב, ועל מגפיהם השחורים והמבריקים של אנשי ה'אס.אס.'. הדם שנקרש בלבותינו, סימניו לא יימחו לעולם.
"באותם הימים, בהם הסתיר אלהים ממנו את פניו, התרחשו, בכל זאת, נסים. כל אחד מאלה ששרדו הנו הוכחה חיה לנס.   (לוסי רווה, "יכולתי לא לחזור", משרד הביטחון, עמ' 29)


*

ואכן ללוסי רווה הנערה בת ה-14 מפשמישלאני, התרחשו הרבה נסים, כדי לשרוד את  מוראות התופת הנאצית, ולספר לעולם שגם בימים הנוראים ההם, היו בני-אדם  שהסתכנו כדי להציל חיים. החל בכומר העיירה, ששילם בחייו על עזרתו ליהודים;  האיכר הפולני הפשוט, "בור ועם הארץ", שלאחר שתושבי כפרו החלו לדבר  על היהודיה שהוא מסתיר בביתו, הלך רגלי 60 ק"מ, לכפר בו גרה אחותו, כדי להביא תעודת לידה של בתה, שהיגרה מפולין. ועם תעודת לידה ע"ש פאולינה צ'רבינסקה,  מגיעה לוסי לביתו של החייט זאליפסקי, שאשתו נשלחה לעבודה בגרמניה, ופועל לשלוח את  לוסי צ'רבינסקה) במקומה. בעזרתו של מנהל תחנת הרכבת, פולני, אביה של חברתה ללימודים,  המסתיר בביתו יהודים, אלה ועוד אנשי-לבב מתנדבים לסייע בידה, ולאחר תלאות רבות, מגיעה לוסי לבורג; 
*

"לפתע פילחה את האוויר צפירה מפחידה. העוברים והשבים פתחו במנוסה. השוטרים כיוונו את התנועה וקראו לקהל לפנות במהירות את שטח התחנה ולמצוא מקלט ציבורי.
'ובכן', אמרתי לעצמי, 'גם הם נמלטים מפני התקפות אוויריות' ורעש המטוסים נעם, הפעם, לאוזני. למרות שחשתי אבודה בתוך ההמון הזר, הארי, בעיר הגדולה, שמחתי על כך שהם נחבאים מפני מטוסי בעלות הברית ועל כי גם הם מרגישים את אימת המלחמה. התבוננתי בקהל האלגנטי הבורח בבהלה ונדחק בעצבנות ליציאה כדי למצוא מחסה. המראה לא היה אלגנטי כלל וכלל... רובם רצו לעבר תחנת הרכבת התחתית, הנחשבת לבטוחה יותר. הלכתי בעקבותיהם אבל לא רצתי, לכן נמניתי עם אחרוני המפנים את תחנת הרכבת. מישהו אחז בידי, צעק: 'מהר, מהר, זו התקפה אווירית!', ודחף אותי לקרון הרכבת התחתית בדקה האחרונה לפני סגירת הדלת. האיש תפס את המקום הפנוי היחיד ואותי הושיב, כמו ילדה קטנה, על ברכיו. כנראה היה זה שוטר-חרש, הנמצא בתורנות לילה. הוא הכיר מיד שאני זרה בעיר-ושאל בפולנית עילגת: 'את פולסקה?' הנהנתי בראשי, קצרת רוח בגלל הישיבה, הבלתי נעימה, על ברכיו. אבל לא הייתה ברירה, הנוסעים היו צפופים בקרון כמו סרדינים בקופסה. כעבור דקות ספורות הגענו אל המקלט הציבורי, שהיה מואר באור עמום.


"האיש שאל אותי מה מעשי בתחנת הרכבת של ברלין בשעה שתיים אחר חצות, ואני עניתי שפני מועדות לבורג, לעבודה בבית החרושת לדברי מאפא, ועלי רק לגלות היכן ומתי יוצאת רכבת לשם. 'ככה' - אמר, וחייך בחביבות. 'אני לך לעזור'. מי יודע איזו עזרה יציע, חששתי, ואם אין היא מבשרת רעות? (לוסי רווה, "יכולתי לא לחזור", משרד הביטחון, תשנ"ג, עמ' 68)

"הפתיעה אותי העובדה שלא התבייש להביא אותי למסעדה המפוארת ולהיראות כמחזר אחרי, בשעה שנראיתי, בעיני שלי לפחות, כמו שלד עטוף סחבות. לכל הרוחות! לשם מה הוא עושה זאת? הוא נראה כמתמוגג מנחת על שהסכמתי לקבל את הזמנתו.
"אחרי שהתיישבנו, קרא למלצרית, שלף שוב את תעודותיו ובקש ממנה שתלווה אותי לחדר הרחצה. המלצרית מילאה את בקשתו במלוא הנימוס, ואני רחצתי את ידי ואת פני, הסרתי את המטפחת וסידרתי במקצת את שערי. כשחזרתי לשולחן, ראיתי שהוא מתפעל מהשינוי לטובה שחל בהופעתי.
"הוא שפשף בשמחה את כפות ידיו, קירב את הכיסא שלי לשולחן והודיע בחגיגיות שיוגש לנו עוף לארוחת הערב. 'אין זה דבר של יום-יום', העיר, 'רק לעתים נדירות זוכים לכך אפילו אלה מן האזרחים המשרתים בתורנויות לילה ומגינים על העם הגרמני'. 'האם את רעבה מאד?' שאל...  "שתינו יין מהול במים, שירד בקושי בגרוני הדווי. האיש לא גרע עין ממני ושאל: 'ממתי את סובלת מרעב?' 'לא יותר מימים אחדים', עניתי.
"באבירות הציע לי כוס תה, כדי שאוכל להמשיך בסעודה ביתר קלות. התה אכן פעל להפליא. אל שולחננו ניגש שוטר ענוד טבלת מתכת ובארשת של חשיבות ביקש לראות את התעודות. כשראה את תעודותיו של מלווי, הצדיע ובלי מלים פנה לשולחנות השכנים. את ניירותי שלי אף לא ביקש לראות.  (לוסי רווה, "יכולתי לא לחזור", משרד הביטחון, תשנ"ג, עמ' 69)

"'ובכן' אמרתי לעצמי, 'אני נמצאת בחברתו של שוטר-חרש. היכרות נאה עשיתי כבר בתחילת דרכי'...
"... אכלתי להנאתי את מנת המרק ואת רבע העוף וקינחתי בקפה שחור ובעוגה שטעמה היה כטעם גן-עדן. הרגשתי הייתה נפלאה. ישבתי במסעדה, בלב ברלין, ולא איכפת היה לי מי האנשים סביבי, ומה דעותיהם.


"מחוגי השעון הראו כי השעה ארבע מתקרבת. האיש שילם, אחז בידי ויצאנו החוצה. הרכבת היוצאת לבורג עמדה כבר בתחנה, מוארת באור בהיר, הנוסעים נכנסו בלי להיחפז ותפסו איש איש את מקומו. המכר שלי נכנס אתי לקרון וביקש מהכרטיסן שיעיר אותי, אם אירדם, כשתגיע הרכבת לתחנת בורג-מגדבורג. בטרם נפרדנו, ביקש לראות את תעודותי. הצגתי אותן לפניו בלי פחד, שהרי היו חוקיות לחלוטין. הוא הסתכל בהן, קיפל אותן והחזיר לי בתודה. 'דרך צלחה! אבוא לבקרך בבורג' - אמר. (לוסי רווה, "יכולתי לא לחזור", משרד הביטחון, עמ' 71)

"לוסי מגיעה ל'ארסטה דויטשה קנאקהברוט-וורקה', מפעל ייצור דברי המאפא  אליו נשלחה. לאחר סידורי הקבלה ובית-מרחץ, מלווה אותה סטפקה  למגורי הפועלות; 
"החדר, שהיה ממוקם בקומה השנייה בבנין הגבוה, היה מרווח, מלא אור ובו חלונות רבים. ליד אחד הקירות עמדו שש מיטות קומתיים ומולן שני שולחנות שסביב כל אחד מהם ניצבו ששה כסאות. סמוך לחדר המגורים היה חדר רחצה, אבל הבנות לא השתמשו בו כי התקלחו במקלחות של בית החרושת. התרשמתי במיוחד משפע האור שכמעט הכה אותי בסנוורים. בנות אחדות נחו על מיטותיהן לאחר העבודה במשמרת לילה, ואחרות שזה עתה חפפו את ראשיהן התהלכו עטופות מגבות. כשנכנסתי, מיהרו כולן לברך אותי, שאלו אם אני רעבה ואמרו שהן שמחות לקבל אותי לחברתן וישתדלו לעזור לי בכל שאבקש. הודיתי בלבביות ואמרתי שהרעב אמנם מציק לי, אבל עייפותי גוברת על כל השאר ואני משתוקקת לישון, רק לישון.


"מיד הראו לי את המיטה שנועדה לי, לקחו מידי את ציודי הדל ועזרו לי להתפשט. השתטחתי על המיטה הנקיה, ובגלל עייפותי הרבה שקעתי במין מצב של התבוננות מנוכרת בכל המתרחש סביבי, ואפילו בי עצמי. כאילו חל פיצול בין הגוף והנשמה. נרדמתי בתחושה שאני גוועת ונופלת לתהום. מיציתי, כנראה, את כל כוחותי, ונותר רק חלל ריק ונפילה אל ה'אין'.
"למחרת, בצהרי יום א', ניסתה סטפקה בכל כוחה להעיר אותי. כל דיירות החדר עמדו סביב מיטתי והתבוננו בפליאה במחזה יוצא הדופן. לבסוף התעוררתי ולא האמנתי למראה עיני: הבנות היו לבושות בגדים חגיגיים, השולחן ערוך במטעמים שונים, כל בגדי היו מכובסים ומגוהצים ולידם עמד זוג נעליים גבוהות עקב מתאים למידתי. המחווה המפתיעה נגעה ללבי, ובהתרגשותי לא מצאתי מלים להודות לבנות על יחסן היפה ועל רוחב ליבן. (לוסי רווה, "יכולתי לא לחזור", משרד הביטחון, תשנ"ג, עמ' 76)

 

"אכלנו ארוחת בוקר חפוזה והלכנו, כולנו יחד, לחדר האוכל לארוחת הצהריים. באולם הגדול ישבו אנשים מעמים שונים, למעשה נציגי כל אותן הארצות שנכבשו בידי הגרמנים. קליידוסקופ של דמויות וצבעים ובליל של לשונות.
"ארוחת הצהריים כללה מרק דליל ומימי ומנת בשר בתוספת תפוחי אדמה וירקות. בעיני הייתה זאת סעודת מלכים, אבל שמתי לב שחלק מן הסועדות קמו, ובלי לגעת באוכל, יצאו החוצה בהפגנתיות. נאמר לי שאלה הן בלגיות וצרפתיות, המרשות לעצמן התנהגות כה חריגה...
"בחצר הסמוכה, שהופרדה מזו שלנו בגדר גבוהה וחזקה, התהלכו בני אדם שנראו כצללים עטופי סרבלים בלויים. ראשיהם היו מגולחים ומבטיהם קפואים, חסרי רוח חיים. מראה זה שהיה גרוע אף מכל הזכור לי מהגטו, החריד אותי. 'אם כן, אין גבול לאכזריותם ולרוע לבם של הגרמנים!' הרהרתי. איש 'אס.אס.' שמר על קבוצת שבויי המלחמה והשליך פרוסות לחם לבור הפתוח של המחראה בחצר. על אף הרעב, לא הושיט איש מן השבויים את ידו ולא נגע בלחם שחולל. הגרמני שיסה בהם את כלבו כדי להכריחם להוציא את הלחם, אבל לשוא. (לוסי רווה, "יכולתי לא לחזור", משרד הביטחון, תשנ"ג, עמ' 78)

 

"הטיפוס תקף אותי בוקר אחד כשקמתי והתכוננתי לצאת לעבודה, ופתאום הרגשתי כאב ראש חזק וחולשה בכל אברי... "סטפקה הנאמנה מיהרה להזעיק את הממונה על המחנה, וזו מדדה את חומי ואישרה שהוא מגיע ל-41 מעלות. הבנות הניחו את גופי החלוש על אחת משלוש המיטות שבחדר החולות, והסתלקו מהר בפחד מפני המחלה שהצליחה להתיש אותי במידה כזו בן לילה... במשך שבועיים שכבתי מבודדת בחדר החולות. (לוסי רווה, "יכולתי לא לחזור", משרד הביטחון, עמ' 93)

 

"כשראו הנשים שהתעוררתי, התחילו מיד להמטיר עלי שפע של ידיעות: המחלקה בה אני מאושפזת היא מחלקת מחלות מידבקות, כשהביאו אותי הנה הייתי חולה בטיפוס הבטן, וכאן, במחלקה, נדבקתי בטיפוס בהרות. הרופא והנזירה-האחות טיפלו בי במסירות בלתי רגילה והצילו אותי מציפורני מלאך המוות. הנשים רמזו שהרופא היה כנראה מאוהב בי ומשום כך לא חס על שום מאמץ. לא אחת ישב כל הלילה על יד מיטתי. הקשבתי להן בדריכות, אף כי הייתי עדיין עייפה וחלושה מאוד ומעל לכל - רעבה. נכנסה הנזירה-האחות, וכשראתה אותי שוכבת בעיניים פקוחות, נעתקו המלים מפיה. לחשתי בגרמנית: 'ברוט - הונגר' (לחם - רעב), והיא מחאה כפיים בשמחה ואמרה: 'גוט, זופורט!' (טוב, מיד). כעבור רגע חזרה ובידיה מגש עמוס מטעמים: ביצים, שמנת ומותרות נוספים שהיו נדירים באותם ימים. לעסתי באיטיות ובדקדקנות את כל מה שהוגש לי, ועדיין הייתי רעבה. רעב זה, של ימי ההחלמה, לא היה דומה כלל לרעב שנתנסיתי בו בעבר. האחות הזעיקה את הרופא והוא הגיע נרגש ומתנשף, ליטף את שערי המוזנח ולא אמר מלה. הוא לא ניסה לדובב אותי, שכן ידע כי אני חלשה עדיין וחושי מעורפלים. 


"במחלקה הייתה מטפלת רוסיה בשם מארוסיה, דמות בלתי נשכחת, תמיד שמחה לעזור, שהייתה יד ימינו של הרופא. סיפרו לי כי היה לה חלק גדול בהצלתי. היא הייתה שייכת לצוות המחלקה לזרים, וגרה עם אמה ואחיה הקטן בתחום בית החולים. החלטתי לשוחח אתה על הבעיה המטרידה אותי, בעיית שיבוש הזיכרון, ולבקש את עצתה. מארוסיה הרגיעה אותי ואמרה בחיוך חביב שהזמן יעשה את שלו. היא מסרה לרופא את תוכן שיחתנו, וזה בא לאחר שסיים את ביקורו אצל שאר החולים, ישב לידי, ליטף את לחיי השקועות והביט בעיני שעה ארוכה, כאילו רצה לקרוא בהן את כל האמת. מבטו החודר גרם לי להרגיש חשופה וחסרת מגן ופחדתי ששוב אשקע בעילפון. לחשתי: 'אדוני הרופא, אין זה נאה להעדיף חולה אחת על האחרות, הן עלולות לקנא בי ולהצטער על שניצלתי מן המחלה האיומה'.


"'בכולן טיפלתי במידה שווה' אמר. 'להציל חולה שחייו נתונים בסכנה, פירושו להציל עולם ומלואו. לראות אדם צעיר חבוק בזרועות המוות, לשחררו מן החיבוק השטני ולהכניע את מלאך המוות, זהו ניצחון שאין גדול ממנו. רק רופא מסוגל להבין הרגשה זו. ואני אינני מנצח בלבד, אלא גם מגן על החולים שלי. את זקוקה עדיין לטיפולי ולהגנתי, למרות שנאבקת בגבורה על חייך'. התייפחתי חרישית והדמעות זלגו על פני. עצמתי את עיני מפחד שהאדם המופלא הזה יקרא בהן את כל האמת שלי. יחד עם זאת, הייתי בטוחה שידע למן הרגע הראשון להיכרותנו, מי אני ומה מוצאי.
"הנזירה-האחות, ששמה היה כשמי - צ'רבינסקה, סברה שיש בינינו קירבה משפחתית, מפני שמשפחתה באה לגרמניה מפולין. למרות שהייתה גרמניה מלידה, אהבה את העם עמו נמנו פעם אבותיה. ככל הנראה מאסה בחיי הבדידות, בשגרת בית החולים ובמשטר של המנזר ובי מצאה מושא להתעניינות, למסירות ולחיבה. חיבבתי אותה והייתי אסירת תודה על יחסה המיוחד ועל מסירותה כלפי. ברגעים של טשטוש התחומים, נדמה היה לי שאמי התחפשה בבגדי נזירה ובאה לשמור עלי...  (לוסי רווה, "יכולתי לא לחזור", משרד הביטחון, תשנ"ג, עמ' 96)

לאחר  תבוסת גרמניה הנאצית


"לפני צאתנו רציתי להיפרד מן הרופא שהציל את חיי, ממארוסיה ומאמה וכן מהאחות צ'רבינסקה. חשתי כי לא אוכל לעזוב את בורג בלי להודות להם על כל שעשו למעני... נפלתי בבכי על צווארו של הרופא ולחשתי לו: 'אני יהודיה. אני עומדת לחזור לבית שאינו קיים עוד, ולמשפחה שאיננה בחיים'. הוא החזיק אותי בזרועותיו ושנינו בכינו. 'ידעתי. ידעתי' - אמר הרופא. 'כשהביאו אותך על האלונקה לבית החולים, כשראיתי את התלתלים הכהים הרטובים מזיעה, כשעיניך המעורפלות סיפרו סיפורי אימים, הייתי בטוח שאת יהודיה ושעלי לעשות הכול כדי להצילך. אכן, שנינו הצלחנו'.  (לוסי רווה, "יכולתי לא לחזור", משרד הביטחון, עמ' 110)


זכור את אשר עשה בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות