השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

אסיר מחנה ריכוז  סכסנהאוזן, בן-צבי קלישר ותלאותיו בדרכו לארץ ישראל

 

אסיר מחנה ריכוז  סכסנהאוזן, בן-צבי קלישר, שנתמזל מזלו, והשתחרר, אם זה בזכות אבותיו, או שמשפחתו קנתה לו סרטיפיקט, מספר על תלאותיו,  בדרכו לארץ-ישראל

 

"4 באפריל 1940. - במחנה ריכוז / סכסנהאוזן,  .

"בחדרי גוש הבנינים מספר 40 שוכבים מאות יהודים וישנים על הקרקע. הקור עז מאד. כבושים כמליחים שוכבים הם סמוכים זה לזה. רק גניחה וריטון-פרא, הנשמעים לחצאין מפינה מרוחקת, יפסיקו את הנחרה הקצובה של המון-האדם התשוש. גם אני, אסיר מספר 17072, שוכב פה סרוח, ישן שנת ישרים, תשוש מרעב, מעבודת-כפיה, מאימה והתעללות גופנית...

"קום ! שעה חמש! החוצה, חזירי-היהודים!' - נתעופפה הדלת ובחדר הבליח פנס-כיס. במסגרת הדלת עומד מנהיג ס.ס. של הגוש! הראשים נזקפים, הגופות ניתקים זה מזה, קופצים אל המציאות, עומדים עמידת-דום נמרצת, אימה ערטילאית בגב, האצבעות רועדות על תפר המכנסים הבדוי. אולם הסכנה חלפה, הדמות במדי ס.ס. השנואים הסתלקה לגוש הקרוב.

 

"היו מוכנים! החוצה, לפני הגוש 'סתדר!' האנשים זורמים החוצה לדמדומי הבוקר, לצינה האוכלת. רפי-כוח, חולים, עלובים שרגליהם נקפאו, אצבעותיהם או ידיהם נקטעו,  זקנים - את כולם דופק ומזרז שוטר הגוש במקלעו הארוך. בחוץ מסתדרת חטיבה בת ששה טורים. 'עמוד דום! הפקד!' אחר כך ההכרזה: '330 איש, 12 מתים, גוש היהודים 40, א' ו-ב', מוכן למצעד למקום המפקד'. המתים העטופים בשמיכות מורמים וניתנים על כתפי אחדים, שנבחרו לשם כך. והנה גם זע כל ההמון העצוב הזה.

"הרקיע אפור ואך במזרח מאדימים שוליו. מרחובות המחנה ישרי-הזוית משתפכים גלי-אדם אחרים, לפנינו צועד גוש היהודים 39, לפניו מס. 38, 37, - כלל מנינם של היהודים בארבעת גושיהם, 1,250 איש.

"יום-יום מוסיפים עלינו אנשים ומספרנו לא ירבה; כמספר הנספים - מספר הנרצחים.

"עתה עובר הטור שלנו על פני שורות גוש 52, העומדות הכן. אלה הכמרים ואנשי כהונה אחרים שנאסרו. לפניהם עומד איש-ס.ס., צועק כפרא ומצליף במקל-העופרת השורק על ראשי-השיבה הרציניים. רק לא להביט - הרי הצו העליון. קדימה ! ריצה מוחשת, כי כבר קרוב מגרש-המפקד. (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", הוצאת "עם עובד",  תש"ה, עמ' 8)

 

"המחנה מאכסן בסך-הכל 16 אלף איש. בני שכבות, דתות  וגילים שונים. פושעים, חיילים, כמרים, איכרים, קומוניסטים 'חוקרי הביבליה', פציפיסטים, תעשיינים, מדינאים, מטורפים, אנשי-מדעי...יהודים. כל אסיר מסימן על בגדו המנומר מספרי וסוגו. כיהודי, אני נושא מגן-דויד ומספר משמאל חזי ועל מכנסי.

ועתה נפקדים הכל. הפעם נפל דבר בתוכנו : "17...", "18...", "19...", "20..." (אני הוא) "21...", אומר שכני. ועתה הגיע תורו של מר כהן, אדם בא בימים, עצבני מאד ומגמגם ! הך, וכבר ניצב ממולו מפקד-הגוש, ואז נגזרת עלינו בתורת עונש כריעת ברך. יש לשהות במצב לא-נוח זה עד שיסתיים המפקד לכל דקדוקיו. עתה, לפחות, אין אנו רואים באותו מחזה אכזר, כשהאסירים, שנתפסו בעצלותם בשעת העבודה, נקראים ולוקים בשוט עשרים וחמש מלקות באותו חלק-גוף שנועד לכך, בעוד שידיהם ורגליהם קשורות בכלונס.

 "אני כורע כאן, בין חברי, על הקרקע. בברכי גובר הכאב, גם בזרועותי ; אך אין דבר! היום לא ימשך ה'ספורט' אלא עד גמר-המפקד. זה מקרוב כרענו יחד, כלומר כל יושבי המחנה, ארבע שעות וחצי בשלג, ולא הורשינו לקום אלא משנגלה אדם שהחביא את עצמו במחסן-כלים ונרדם, ונתלה על עץ כשרגליו למעלה. אולם גם אז לא יכולנו קום. האברים נתקשו מקור וממצב הכריעה הבלתי-רגיל, עד שרבים בינינו הוכו מכות אכזריות.

"עכשיו אני שומע את החבטות הסואנות היורדות על האומלל שלפני. מן ה'אדומים' הוא, שתפס אותו אתמול אחד המשגיחים בשעת העבודה בבית-החרושת למרצפות, כשהוא מעשן סיגריה מאחורי אילן. לצערו לא היה בכיסו לא כסף ולא שווה-כסף, שיוכל למנוע במתן-שוחד את ההלשנה. והנה הוא מתחיל לצעוק ! הך, זוהי כבר המהלומה השביעית! שוב צעקה צורמת, ולסירוגים נקלטות צריחות-כאב וחבטת-מכות עמומה. למן המהלומה השמונה-עשרה או התשע-עשרה ואילך לא תשמענה אלא החבטות העמומות הנספגות בגוף הסרוח. האיש התעלף אין-אונים. אני ממשיך ומונה: 23... 24.., 25...  26.. 27... 28... כמה נבלה, שוב שלוש מלקות יותר !          (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ה, עמ' 10)

 

"אחד העומד מאחורי גבי דוחף אותי: בחור, השגח, 'הם' באים. אכן, כנופית אנשי ס.ס,. מתקרבת אל קבוצתנו, הרבוצה עוד בכריעת-ברך,

"-הוי, יהודים מטונפים, שוב נרפיתם? עכשיו ניתן לכם בתמורה שיעור-מה בספורט'.

"אח, 'ספורט', ביטוי זה יצאו לו מוניטין מקצה המחנה עד קצהו. זה מקרוב הוכרחה קבוצה אחת בת חמישה-עשר איש להתאמן ב'ספורט' שש שעות רצופות, ורק שלושה אנשים נמלטו חיים.

"והנה מתחיל הדבר. 'קומו, חזירים! רוץ מהר, רוצו, רוצו!' הלוך ונוד נע הגוש שלנו. שני טורים מאחורי – קול נהי - נכה-רגלים לא החזיק צעד ונחשל בשורה. וכבר 'הם' דורכים עליו ורומסים, רמוס והלוך, בנעליהם המסומרות את הקרבן. לא יצאו שעתים - וגוע. (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", תש"ה, עמ' 13)

                       

                       

 "בשעה שאני חוצה בתוך הקבוצה הרצה את המגרש לרחבו, עולה שמש-בוקר באדמימות-דם מאחורי גדר-התיל הטעונה חשמל, שעל משמרה הופקדו מכונות-יריה הצופות מן המגדלים. חזיז ורעם, אני מהרהר, עד מתי אוכל עוד לעמוד בחיים כאלה ? הרי צריך שיבוא קץ לדבר! זה שבועיים לא קיבלתי שום ידיעה מן הבית , אבא רמז לי במכתבו האחרון כי עלי לשאת באומץ את מצבי, שכן הוא מקווה להשיג בשבילי איך-שהוא כתב-שחרור על-יסוד עליה קרובה לארץ-ישראל.

"כל הפלוגה, עמוד!' רכוב על אופנים הגיע אלינו איש ס.ס. כן, עכשיו מתחיל ה'ספורט'. הוא פוקד: 'ארצה פול !' רצוצים ובלבות הולמים אנו שוכבים על הקרקע. ועתה : 'קום !' קופצים ועומדים, יהודי-זקן שאניצים לבנים לו בפאת-זקנו אינו עומד על רגליו במהירות הדרושה, מהלומה סואנת מקפיצה אותו למרום ביללה.

"פול. למעלה, למטה, למעלה, ברך כרע, למעלה' - יורד על ראשינו כברד. שוב אין חשים בקור, זה ימים שאיני נותן את דעתי על כך, שעורי שקפא והכחיל-האדים נקלף והולך - הזרועות, הידים, האזנים, דבר הגורם כאב איום. אך מצבם של האחרים גרוע שבעתים.

"משנפרע הסדר בתוך קבוצתנו, קורא ה'מעמל' שלנו: 'אין האדונים היהודים רוצים יותר? רוץ מהר, רוצו, רוצו; פול ! ככה, ועתה בזחילה על הככר כולה!' נאקה עוברת את שורותינו. והנה אנו זוחלים בידינו וברגלינו על החול, בשלוליות השלג.

"עכשיו זורק אחד ממענינו אבנים כשיעור אגרוף על ראשינו, כדי שנעמיק לתקוע את חטמינו בקרקע. לאחר שחצינו בזחילה מחצית ככר-המחנה לרחבה, והדבר נמשך למעלה מחצי שעה, ואחדים ממנו שלא היו מתקדמים מהר למדי זורזו בבעיטות אמיצות, שוב הושמענו: 'קום!' ומיד: 'ברך כרע, רדו עד הקצה האחר של המגרש !' כל אברי כבר כואבים עלי, אני מזיע כבלהט-קיץ. ואם אני, שעודני צעיר, כך הזקנים המסכנים לא כל שכן.

"כבר נפלו שלושה 'קרבנות ספורט'! לא יכלו לנוע יותר  ושכבו יגעים ואז נגאלו מיסוריהם בבעיטות ומכות אכזריות. רצח מתוכן של בהמות גסות! (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", עם עובד, תש"ה, עמ' 14)

 

"... לעתים רחוקות ידברו האנשים על סכנת המות המתמדת, זו כבר נעשתה חולין. את חברינו המתים-אנו שוכחים מהר למדי, אין חושבים אלא על החיים הערטילאיים. כל מחשבתנו סובבת. על המנה המצומצמת של מרק-הצהרים, על פרוסת הלחם שתבוא לידינו עם ערב - אם לא יתרחש משהו בינתיים. רק מועטים מדברים על העולם הזה שמבחוץ. העוד מקוים הם, כי קרוביהם יצליחו למצוא בשבילם אפשרות-הגירה, שיכולה להביא לידי שחרורם מהמחנה? אחדים כבר שוחררו באופן כזה... אל החופש, אל החיים.   (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", עם עובד, תש"ה, עמ' 19)

 

"כל היהודים החוצה!' - כעדר איילים זונקים הבריות בקפיצות ארוכות החוצה. בכיכר-המחנה כבר עומדים תושבי גוש היהודים האחרים, איש על קבוצתו ואיש על שורתו, גם אנו מסתפחים ומסתדרים בתוך החטיבה. לפנינו עומד ושואג איש ס.ס.: ברצוננו היום להראות לכם 'גוב' מהו! בריצה התמד! רוץ, רוץ! אחרי! הוא קופץ בתנופה על אופנים, וחבר המרצחים שנלוו אליו - מקלות-חובלים בידיהם ואחד גם מגלב-עור ארוך בידו - כבר שוקדים שהטורים ינועו בתנועה מהירה, רוץ והדבק את רוכב-האופנים. משוסים ורדופים אנו עוברים את ככר-המחנה עד לחלקה הפנויה מכל בנינים של מחנה-הריכוז, ליד צריף החולים והקברות ההמוניים. (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", עם עובד, תש"ה, עמ' 20)

 

"בן-חורין

15 באפריל 1940 - "השעה עשר לפני הצהרים; ולי נדמה כי אני חולם חלום. האומנם אמת היא, כי אני עומד להשתחרר ולהישלח לחופשי? החלום הדבר או מציאות?

"כן, מציאות היא. אני עומד לפני בנין-השער של מחנה הריכוז סכסנהאוזן-אורנינבורג! בבגדי-אזרח! בעוד כמה שעות אצא את השער, שעליו נסבים הרהורי אלפי כלואים! אהיה רשאי לנסוע הביתה...

"על אף הכל הצליחו הורי הטובים להשיג כתב-שחרור בשבילי; לאחר משא-ומתן משפיל בלי גבול, הפצרות ממושכות, מתן-שוחד ולפי המלצתו של עורך-דין ידוע; על יסוד ויזה לסלובקיה, שהומצאה על-ידי המשרד הארצישראלי. הדבר נתאפשר על-ידי ויזה מזויפת לאורגוי ולפרגוי, אולם באמת הוצרכה הנסיעה להיות דרך הבלקנים לארץ-ישראל. על אף כל הקשיים, על אף המלחמה, וגם על אפם וחמתם של... הנאצים !

"עוד בבוקר השכם עמדתי בחטיבת-האנשים מגושנו, הקבועים לעבודה - ותרמיל-הלחם שלי הריק קשור למתני -  נוכח יום חדש בתופת הזאת של המאה העשרים. קופא בקור עמדתי בין האנשים על מגרש-המפקד. וחיכיתי, וחיכיתי כתמיד, עד בוש... כאז וכתמיד.

 "גושנו הועמד הכן, נתפקדו החיים ו...המתים. 'עמוד דום' - הריעה צריחת-ציווי בככר הענקית ונתפשטה ברמקולים.

"ופתאום קלטה אזני שאגה : זה שמי ! שמי !

"לא היה מקום לטעות. מתכוונים א ל י. חברי-לשורה התחילו דוחפים אותי. חרגתי כשכור מתוך השורה... אני קופץ בקפיצות גסות קדימה, עובר על פני טורי-אנשים ארוכים, ובכל מקום המבטים מכוונים אלי. ועדיין לא יכולתי להשיג נכונה מה שנלחש מסביבי: יוצא יהודי לחופשי!

"סוף-סוף הגעתי לאמצע מגרש-המפקד, הכרתי את ראש המפקד במדיו השחורים של קצין ס.ס. בעמידה נמרצת, שנצטוויתי לחזור עליה חמש פעמים, ובשעת מעשה גם ספגתי סטירת-לחי סואנת - הקשבתי לדבריו שהיו כסם-מרפא לנפשי: 'חזיר שכמותך, שרץ יהודי שכמותך. קיבלנו פקודה בטלפון לשחררך. חבל מאד ! תשתדל נא לעקור לצריף הבגדים. כלך לך !

"ועכשיו אני צועד אל שער המחנה בבגדי-אזרח. פלוגות העבודה עוברות והולכות בפתח השער. אני מרגיש בחוש, כיצד מבטיהם של חברי המסכנים נוקבים בקנאה את גבי...  (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", עם עובד, תש"ה, עמ' 28)

 

7 במאי 1940 - "הרכבת המהירה מתגלגלת ויוצאת מבית-הנתיבות של לינץ, ובעודה ממשיכה את הנסיעה לאוסטריה אני מתבונן בנוף. שמים אפורים רקועים מעל ההרים, העמקים, הנהרות, וכל הסביבה כעוטה צעיפי-צעיפים. (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", עם עובד, תש"ה, עמ' 32)

 

8 במאי - "אני מתקשר טלפונית עם ברלין. ושוב אני זוכה לשמוע מבעד לשפופרת את קול הורי ולקרוא להם באחרונה : 'להתראות ! להתראות !'

"יציאת הרכבת המהירה לפרסבורג, סלובקיה. כבר וינה מאחורינו, מתקרבים לגבול הסלובקי. אני נעשה משום מה לא שקט. לאחר 45 דקה - מארחאג. הגענו לתחנת-הגבול.

"אנו נוסעים בשטחי מישור, במרחבי שדות פוריים, שמעליהם תלויה שמש צוחקת. רגש של חירות מכניף את לבבנו, בשמחה אנו נושאים עינינו לפרסבורג ולהמשכה המהיר של הנסיעה עד למטרה הנכספת - לארץ-ישראל. (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", עם עובד, תש"ה, עמ' 36)

 

 18 במאי - "התרגשות גדולה בימים האחרונים! באמצעות הצ"ח, כלומר 'הסתדרות ציונית חדשה', סודרה ספינת-הובלה קטנה, שתיקח חברי בית"ר צעירים במורד הדונא לים השחור ומשם יכוונו את העולים בדרך לא-חוקית לארץ-ישראל. ספינה זו, 'פנצ'ו' שמה, יכולה עוד לקלוט מספר מועט של נוסעים נוספים. אנו, הקבוצה הברלינית, באנו במנין, כי אנשינו הרבו לסבול מכולם, ועוד תלויה הייתה על ראשינו הסכנה להיות מוחזרים למחנה-ריכוז. אולם ההסתדרות הרביזיוניסטית הזאת דרשה בעד הנסיעה מכל איש מאתנו סכום מסוים, שעלינו להפקידו בדולרים באחד הבנקים השוייציים. לדאבוננו נדחה והלך סידור הענינים, ובפרט שהאפיטרופסים שלנו בג'נבה היו ,מפקפקים בהצלחת שיירה בלתי-חוקית זו, שהורכבה בחיפזון רב. על כל פנים, מועד יציאתנו מתקרב יותר ויותר.] (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", עם עובד, תש"ה, עמ' 340)

 

12 באוגוסט - "עברו שני חדשים מאז נדחינו מפתח 'שער-הברזל'. כל אותו הזמן קנינו שביתה ליד דוברה על שפת הנהר היוגוסלבית. שעמום ועצבנות השתררו על הסיפון. הופרחו נאומים לוהטים; לעתים קרובות באים לידי תגרות ידים בשל קטטות של-מה-בכך, ופעם אחת פרצה גם מריבת-דמים.

"כלכלתנו על תרומות של הקהילה היהודית בבלגרד, שהייתה שולחת לנו כפעם בפעם עגלות נהוגות על-ידי  שוורים, טעונות דברי-אוכל. (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", עם עובד, תש"ה, עמ' 54)

 

"...בכיוון הדונא ולמטה באו ארבע ספינות גרמניות גדולות טעונות אדם רב. משעשו ספינות אלה סיבוב בקרבתנו לשוט ולעבור לרישצ'וק, הכרנו פתאום, כי זוהי השיירה הארצישראלית הגדולה שחכינו לה הרבה, ושעל הכנותיה להפלגה הודיעו לנו זה חדשים רבים מברלין, ברטיסלבה, וינה ובודפשט. ודאי נמצאים שם הרבה מידידנו בפטרונקה, וכן נשים וילדים של גברים הנמצאים עמנו ב'פאנצ'ו'..

 

"בזה הרגע מתייצבות ספינות-המהגרים, שודאי זכו בנסיעה נוחה יותר ממנו, ועוגנות ליד רציף-הנמל של העיר הבולגרית. על סיפוננו חל שינוי במצב-הרוחות. הנה מוצא, הנה פתח-הצלה. מכסה 'פאנצ'ו' נתמלא אנשינו עד אפס מקום, המשוחחים, מלאי-תקווה, על שינוי המצב. ברמקול אנו מתחילים בשיחות-הכרות עם ידידינו ואנשי-שלומנו הנמצאים שם. אנו נוכחים לדעת, כי מוכנה ועומדת בים השחור אניה אחת, או אניות אחדות, כדי להעביר את השיירה, המונה כשלושת אלפים איש, דרך הים השחור לאורך חופי תורכיה - לחיפה.

"ההתעוררות וסערת-הרוחות אצלנו עלו למעלה ראש. הנהגת שיירתנו אינה נוקפת אצבע להבהיר את המצב. ולכן אנו מנסים להידבר בסימני-איתות עם אלה הנמצאים שם. נואשים, אנו עושים מקהלות-דיבור, וכל היום צולחות ועוברות על פני המים קריאותינו המשותפות: 'קחונו עמכם! הצילונו!' 'אני רעבים - החישו הצלה !' 'התוכלו לקלטנו?' 'הנשוט יחד ?' אך תמיד ותמיד אנו נענים אותה תשובה חד-קולית : 'החזיקו מעמד, עוד נחיש לכם הצלה !' (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", עם עובד, תש"ה, עמ' 64)

                       

8 בספטמבר - "נקראתי אל הגשר, כי אני בקי משהו בחכמת האיתות ויודע את לשון הגרמנים, ועד חצות הלילה הוצרכתי לאותת בפנס של מורס ולהעביר בקשות לעזרה, להצלה, כלומר, לגאלנו מאותה ספינה אומללה המכונה 'פאנצ'ו'.

"כמעט שלא ישנתי כל אותו הלילה. כיצד להביא לידי שינוי כלשהו ? לטבע את 'פאנצ'ו' כדי להכריח את אלה מהתם לקחתנו עמהם ? עוד מעט ויהא מאוחר, כי מחר - לאחר שיתמלאו מכליהן נפט - יפליגו ארבע הספינות במורד הדונא.

"ואנו מה יהא עלינו ?  (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", עם עובד, תש"ה, עמ' 66)

 

"... אותו רגע נשמע קול צפירות ההפלגה של ארבע ספינות המהגרים.

"מפקד הנמל הוא בכל זאת בחור כהלכה. הוא מודיע לנו, שזה עתה נדבר עם הנהגת השיירה של העולים לארץ-ישראל; הוא סיפר להם בפרטות מה מתרחש ב'פאנצ'ו', והם הטילו עליו  למסור לנו, כי עוד היום יפליגו ארבע אניות אלה לטולצ'ה, נמל קטן בים השחור, שבו יעברו לשלוש אניות-ימים. ובענין 'פאנצ'ו' יש בידו לבשרנו בשורה טובה, כי עוד מחר תמשיך ספינתנו נסיעתה, וגם אנו נועבר אחר-כך בטולצ'ה לאניות-ימים. אין גבול לשמחתנו...   (בן-צבי קלישר, "בדרך לארץ-ישראל", עם עובד, עמ' 71)

 

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות