השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

אנטישמיות וגזענות כמגפה

 

אנטישמיות וגזענות  כמגפה , פוגעים באנטישמי והגזען באותה מידה שפוגעים בנשוא האנטישמיות והגזענות. האמנציפציה שלביס מארק (1870) לא ביטלה את האנטישמיות המסורתית, בארצות הנוצרים כלפי היהודים, שהחלה עם הפיכת הנצרות לדת המדינה באימפריה הרומאית. להלן מחקרו של מייקל ה' קייטר, "אנטישמיות של יום-יום בגרמניה שלפני המלחמה - היסודות העממיים";

 

 

"איש אינו יוכל לחלוק ברצינות על חשיבותה של האנטישמיות ככוח חברתי, כלכלי ומדיני בעל חיוניות רבה בתולדות גרמניה, וליתר דיוק: בתולדות הקיום בצוותא של גרמנים ויהודים מאז ימי-הביניים המאוחרים. במאות השנים לאחר הרפורמה הפרוטסטנטית ניתן ליהודים לשפר לאט לאט את מצבם. אף-על-פי שנאלצו לחכות עד תקופת ההשכלה והשלטון הנאפוליוני כדי לזכות בהתקדמות ממשית לקראת שוויון זכויות. במאה התשע-עשרה הם קיבלו בהדרגה זכויות מדיניות מלאות. להבדיל מזכויות חברתיות מלאות. מן הראוי לציין, שקצב ההשתלבות של היהודים בחברה הגרמנית לא תאם את מידת השוויון המדיני שזכו לו -  מצב שהוסיף להבדיל מיעוט זה משאר הגרמנים.

"החמרה חוזרת במצבם של יהודי גרמניה, כפי שציינו ג'ורג' ל' מוסה, פטר ג' ג פולצר ואחרים, חלה בפרוס המאה העשרים, כאשר הופיע הגורם החדש באידיאולוגיה שבא להפריד את היהודים מן הגרמנים על בסיס אנתרופולוגי. אפשר שאחת מתופעות הלוואי השליליות של הדמוקרטיה החדשה בעשרות השנים האלה הייתה, שניתן היה להטיף לאנטישמיות, כדעה גזענית חדשה, במישורים מדיניים שונים ללא חשש מעונש. בזכות מאמציהם של אנשים בעלי השפעה מדינית מסוגם של היינריך פון טרייטשקה, מכס הוגו ליברמן פון זוננברג והיינריך קלאס, חדרו הדעות האנטי יהודיות והשתרשו היטב בחברה הגרמנית ערב מלחמת-העולם הראשונה.

 

"לגבי רבים מיהודי גרמניה אמור היה שלב הרפובליקה הוויימרית מ-1918-19 עד 1933 להשלים את תהליך האמנציפציה שנפתח בתנופה מבטיחה כל כך לפני 1914*). בתחילה היה הרושם הזה מוצדק בהחלט, במיוחד כאשר השוו את גרמניה עם ארצות מזרח-אירופה. אך דווקא משום שנתקשרה בדעת הקהל הגרמנית עם מתן חירויות מוגברות ליהודים עוררה הרפובליקה שנאת יהודים נוספת. מכאן שניתן לטעון, שהייתה רציפות של מגמות אנטישמיות קודמות. ובפרט של אותן נטיות שצמחו מרעיונות שעלו בעידן שלאחר ביסמארק. שאחדים מהיבטיהן היו עתידים להתמזג בקלות עם שנאת היהודים של הנאצים.

"אף-על-פי שחיילים יהודים נטלו חלק נכבד בחזית במלחמת-העולם הראשונה, אירע לא פעם שהם הופלו לרעה בכוחות המזוינים, והעיתונות האנטישמית בגרמניה הוקיעה יהודים גרמנים כמשתמטים המעדיפים להישאר מאחורי קווי החזית כדי לעסוק בספסרות. בקרב המוני העם פרצה האנטישמיות ועלתה על פני השטח בסתיו 1918, כאשר אספסוף זועם תקף יהודים בסערת המהפכה. וב-1924-23, כאשר חנוונים יהודים במקומות שונים ברייך, ובבירה בכלל זה, ספגו מכות ואף נרצחו.    (מייקל ה' קייטר, "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ז, 1984, עמ' 108-7)

 

*) האמנציפציה של ביסמארק מ-1870, משכה זרם עצום של מהגרים יהודים מהמזרח, והם שעוררו אנטישמיות, שהופנתה נגד המהגרים מהמזרח עד 1914. ראה בית קרנובסקי של י. זינגר. העצים את האנטישמיות הגרמנית, הסכם הכניעה של ורסאי, שהביא למהפכת הרפובליקה הוויימרית.

 

"חוויותיו של הרצל בצרפת סיפקו לו גילויים מכאיבים על אופי הבעיה היהודית בעידן האמנציפציה, וכמעט מדי יום התחזק הלקח הזה על רקע ההתפתחויות באוסטריה: רדיפת היהודים כאן הפכה לחלק בלתי-נפרד מהחיים האקדמיים והמפלגה הנוצרית-הסוציאלית האנטישמית, בהנהגתו של הדמגוג קרל ללואגר, נחלה ניצחון חשוב ראשון למועצת העיר וינה (1895). אך כפי שהרצל ראה זאת, הבעיה שהחלה להציק לו כדיבוק חרגה מעבר לממדים חברתיים ופוליטיים; הוא חש זאת כמכה לגאוותו ולהערכתו העצמית, כאיום עמוק על עתידו ועל עתיד בנו." (פאול ארנסט, "הרצל המבוך הגלות", מחברות לספרות,  1997, עמ' 149)                                                                                                                                                                                                                                                                                              

 

"התרכזותם של היהודים במקצועות מסוימים (למשל, סחר בהמות וחייטות אצל המעמד הבינוני הנמוך ותחומי המשפט והרפואה אצל בני המעמד הגבוה) והתבלטותם המספרית בערים הגדולות דוגמת ברלין, פראנקפורט ענ"מ, האמבורג וברסלאו, הקלו על תקיפתם מפעם לפעם ועל הפלייתם המכוונת ברחבי הרפובליקה הוויימרית. בספר זיכרונות שפרסמה לאחרונה כותבת הרופא ד"ר קטה פראנקנטל שהציעו לה בשנים הראשונות לקיום הרפובליקה להשתלם בלימודי הרפואה לאחר קבלת תואר דוקטור באוניברסיטת גרייפסוואלד (שלא הייתה ידועה כמבצר האנטישמים דווקא), אולם היא ויתרה על המשרה בגלל החשש שלא תזכה שם ליחס סובלני ולא תוכל לסיים לימודיה.

"'האנטישמיות על סימניה הידועים לשמצה', כתב עד-ראייה שניצל, מורה בית-ספר תיכון יהודי מגרמניה, ד"ר היינמאן שטרן, 'נתגלתה במלואה בזמן שהטלר ותנועתו עדיין היו עניין של סקרנות או של התבדחות לעת מצוא'.

"רבים משונאי ישראל ברפובליקת וויימר פנו לנאציזם משום שמצאו בו פורקן לאנטישמיות שלהם. מעשים רבים של אנטישמיות שנעשו בשנים הראשונות של הרייך השלישי על דעת יחידים או באורח ספונטני מעידים על קשר לפעולות קודמות של אנטישמים קיצונים בימי הרפובליקה. למשל, בעצרת-עם בהאנובר, ביולי 1922, נתקבלו בתשואות רמות דבריו של מנהיג הנאצים המקומי גוסטאב זייפרט, שתלה את כל מכאובי גרמניה בזרם היהודים המגיע מן המזרח. הנאצים ניסחו מצע אנטי-יהודי ברור כחלק מתוכנית פברואר 1920 ולקראת סוף הרפובליקה חזרו וטענו שברייך השלישי 'תישללנה זכויות היהודים בדרך חוקית'. הם לא חדלו מללבות את אש האנטישמיות בדברי נאצה שהמציאו והפיצו ברבים, במיוחד אחרי 1929. ההסתה הייתה מחוכמת וערמומית, ומכוונת לכל קבוצה וקבוצה באוכלוסייה הגרמנית, אחת היא מה היו מניעיה האנטישמיים. למשל, נשים גרמניות רבות סלדו מיהודים מטעמים דתיים או אסתטיים. ועל כן ניסו הנאצים למצוא מסילות ללבן בהשתמשם בטעמים אלה עצמם. ומאחר שעלילת-הדם עדיין זכתה לאמון בכמה מחבלי גרמניה, בעיקר בערים הקטנות ובאזורים הכפריים, היה ה'שטריימר', שבועונו של שונא היהודים מנירנברג יוליוס שטרייכר, מפרסם עדויות-שווא על רצח ילדים בידי יהודים, שהגיעו ונפוצו אפילו במקומות מרוחקים כמו מזרח פרוסיה.  (מייקל ה' קייטר, "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ז, 1984, עמ' 110-9)

 

"גרמנים רבים ברפובליקה הוויימארית שנאו את היהודים כמתחרים על שוק העבודה. בין אלה היו רופאים ומשפטנים -  בשכבות העליונות של החברה - וחנוונים ובעלי-מלאכה - במעמד הבינוני הנמוך. אלה האחרונים מצאו באדולף הטלר דובר מדיני כרוחם, ואילו הפירר ונושאי-כליו ניצלו במלואה את האנטישמיות שרווחה בקרב הנגרים, הירקנים ודומיהם. בהמשכיותה של ברית זאת יש לראות את אחת הסיבות העיקריות להצלחת התנועה הנאצית עד 1933. דוגמאות ליחסי השלמה הדדיים אלה אינן חסרות. בינואר 1928 שיגר רפד קירות מרניש קרפלד לסניף המקומי של המפלגה הנאצית תחריט מעשה ידיו, ועליו ציור של אביר נאצי דוהר, הרומס תחתיו דרקון יהודי. כעבור שלוש שנים סופר על כך שמוכרי טבק במזרח-פרוסיה מצטרפים לנאצים בגלל תחרות מסחרית עם 'יהודים ממזרח-גאליציה'. ... בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול בדצמבר 1930, הטיעון הנאצי, לפני חנוונים וסוחרים גרמנים, ש'בתי-מסחר של היהודים הורסים את המסחר הקמעוני', נפל על אזניהם הכרויות של אלה שכבר התחילו לסבול מן הנסיגה הכלכלית ולהאשים את היהודים בכך, אלא הקסים כנראה והעביר לשורות הנאצים גם את אלה שפחדו מפני החמרת המצב בעתיד. הנאצים הצביעו על היהודים כאחראים לכל, וקל היה לגדל אנטישמים חדשים. בערך באותו זמן, לאחר שזכו הנאצים בהצלחה מפתיעה בבחירות של ספטמבר 1930, פרץ בברלין הפוגרום החמור הראשון שאורגן אמנם בידי הנאצי וולף היינריך גראף פון הלדורף, אך נערך בידי אנשים שהצטרפותם לתנועתו של הטלר, אם אכן היו נאצים, הייתה ללא ספק פרי החלטה שלהם עצמם, ואחת היא מה מניעיה.

 

"בשלבים הראשונים של הרייך השלישי לא הייתה רדיפת יהודים על-פי תכנית מחושבת או מזימה סודית, אף-על-פי שסלידתו האינסטינקטיבית של הטלר מיהודים שימשה תמיד קו מנחה אידיאלי. אחרי 30 בינואר 1933 התחילה המדיניות הנאצית נגד היהודים לקבל צורה של פעולות-גומלין בין יוזמה פרטית או אישית ובין פעולות חוקיות למחצה (כאשר אנשי ה-ס.א., חלוץ המחנה הנאצי, מתמרדים לעתים קרובות נגד פקידי-רשות מתונים יותר) ולבסוף, תחיקה ממלכתית. תחיקה כזו הונהגה בצורה מקרית למדי ונראה היה שאינה נוגעת אלא להיבטים בולטים של מה שנקרא בלשון רשמית 'הבעיה היהודית', אבל הכוונה הייתה שתופעל בד-בבד עם המעשים הפחות רשמיים. יש להניח, שהטלר וחבר מרעיו קיוו שדי יהיה בפעולה זאת כדי לשכנע את היהודים לעזוב את אדמת גרמניה. באופן פרדוקסאלי, דווקא כאשר התחילו הרדיפות במישור העממי והרשמי צומצמו בהדרגה אפשרויות ההגירה של היהודים עד שהטלר ואנשיו עיבדו סוף-סוף את תכנית הפתרון הסופי ואף הוציאו אותו אל הפועל

"לפני שפרצה מלחמת-העולה השנייה הופעלה המדיניות האנטישמית הרשמית, שלא די שחסרה לה הגושפנקה של יוזמה עממית אלא גם התנהלה מחוץ לכל פיקוח ואפילו ללא ידיעתו של העם הפשוט, בשני  מישורים: במישור הממלכתי והמפלגתי. הבחנה זו היא חשובה, מפני שהפעולות במישור המפלגתי פתחו פתח לשיתופם של אזרחים 'אריים' ויצרו בכך הוכחה מוחשית לקיום אנטישמיות ספונטאנית, עממית, מן הסוג שהנאצים השתדלו תמיד להצביע עליו, במיוחד בפני מבקרים מארצות-חוץ. שני צווים עיקריים במישור הממלכתי, ועוד שני קווי-פעולה במישור המפלגתי, נבעו מיוזמת הממשלה וזכו לתמיכה רשמית. החוק הממלכתי הראשון נגד יהודים גרמנים מיום 7 באפריל 1933 עסק ב'החזרת הפקידות המקצועית על כנה'. ואחריו באה התחיקה הגזענית בנירנברג מיום 15 בספטמבר 1935.

 

"הפעולות האנטי-יהודיות שיזמו שלוחות המפלגה הנאצית התבטאו בחרם של האחד באפריל 1933 ובאירועים הקשורים ב'ליל הבדולח' בין 9 ל-10 בנובמבר 1938, שעליהם כבר נכתב רבות. בשני המקרים כאחד בלטה השתתפותם של אנשי ה-ס.א. לאור מעשיהם של נאצים אלה, שלא חדלו להתנכל ליהודים - ובמיוחד לבעלי עסקים קטנים ובינוניים -  מאז תפיסת השלטון בסוף ינואר 1933, החליט הטלר לתת להם יד חופשית בהטלת חרם על עסקים ומשרדים של יהודים ב-1 באפריל 1933, ולהשיג בבת-אחת מטרות אחדות. ראשית, הוא יוכל להוכיח ליהודי גרמניה בדרך הקשה שהאנטישמיות שלו אינה דבר של מה בכך אלא עניין רציני. שנית, הוא יכול לפייס, לפי שעה לפחות, את לובשי החולצות החומות, שתבעו בקול גובר והולך את הגשמת המהפכה הנאצית ה'שנייה', וגם לנסות לרסנם תוך כדי כך.    (מייקל ה' קייטר, "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ז, 1984, עמ' 114-12)

"פרק הזמן שבין מארס לתחילת אוגוסט 1933 היה תקופה של השתוללות בלתי-מרוסנת של הס.א. בגרמניה כולה. אנשי הס.א. שהיו מעורבים בה טענו, שאלימות זאת מוצדקת מטעמים 'מהפכניים' ובצורתה זאת זכתה להסכמה שבשתיקה של אדולף הטלר, המהפכן הראשי, אף-על-פי שמחובתו כקנצלר הרייך לשמור על מוסדותיה המקודשים של המדינה. האלימות כוונה נגד כל מי שנחשב אויב המשטר, ובמיוחד נגד יהודים. ניתן לטעון שהטרור שהפעילו כנופיות הס.א היה בשליטתה של מפקדה אחראית של הס.א. ומפקדה זו עמדה בקשר הדוק עם אחת השלוחות הרשמיות של המשטר, ומכאן שכל פעולה נגד היהודים, למשל, נעשתה על-פי צו מגבוה. מכל מקום בגושפנקה רשמית.

"העובדה שבאותו זמן הקיף הס.א. קרוב לשני מיליון איש מגיל 17 ומעלה, כלומר כ-10% מכלל אוכלוסיית הגברים במדינה בגילים האמורים. אם נניח שארגון הס.א. לאור תפיסתו ההיסטורית והשוטפת היה אנטישמי קיצוני, מתבקשת המסקנה שבתחילת קיץ 1933 היה כל גרמני עשירי בגיל הבגרות בעל דעות שליליות על היהודים. מספר זה אינו כולל את חברי המפלגה הנאצית, את ה-ס.ס., את היחידות הנאציות הממונעות או זרועות אחרות במפלגה, שגם הם קרוב לודאי שונאי יהודים. מכאן, כל פגיעה  ביהודים, שהחלו בה הנציגים הפעילים מקרב 10% האנטישמים הגרמנים, זכתה בוודאי לאישורו של חלק לא פעיל גדול פי כמה בקרב האוכלוסיה הגרמנית. מכאן שמבחינה דמוגרפית קשה להעלות על הדעת שמעשי הטרור השרירותיים של הס.א. נגד היהודים נעשו בבידוד גמור מדעת-הקהל בכללה, ונקודה זאת קובעת שמעורבות העם הגרמני בפשעים נגד היהודים הייתה כנראה הרבה יותר עמוקה ממה שנטען עד עכשיו.

"לעתים קרובות קרה, ששלושה או ארבעה אנשי ס.א. מן השורה, בהעדר מפקדם הישיר, היו מתחילים בהתפרעות, והמשטרה הפוליטית או מיניסטריון הפנים היו סומכים עליה את ידם לאחר מעשה. היסטוריונים עשויים היום לכתוב על תקריות אלה כאילו תוכננו והודרכו מברלין. צד שני אי-אפשר להתעלם מכך שאווירת המתירנות המחושבת שהקרין הטלר, הייתה כסם חיים לתומכיו הוותיקים, לא יכלה שלא לעודד התפתחויות כאלה.  (מייקל ה' קייטר, "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ז, 1984, עמ' 116-15)

 

"הטרור שהפעיל הס.א. על דעת עצמו התפשט על פני גרמניה כולה. ב-11 במארס 1933 פלשו כנופיית הס.א. בברסלאו לחנות כלבו, שהייתה לפי השמועה בבעלות יהודית, ומשם פנו ללשכות של שופטים ולמשרדים של עורכי-דין. לודויג פרדר, עורך-דין יהודי, נחבל בראשו ממכה של אלת עופרת (הוא נשאר בחיים לאחר שהצליח להימלט לצ'כוסלובקיה הסמוכה), חברו ואלטר אקשטיין, שגם הוא כפרדר היה  מוותיקי מלחמת-העולם הראשונה, עונה בידי אנשי הס.א. במשך חמשה ימים עד שהוציא נשמתו. מעשי התעללו דומים בעורכי-דין ובשופטים יהודים עשו אנשי ה-ס.א. במיניץ, בגלייוויץ, בגרליץ ובברלין. בבירה עצמה כל  מי שהיה יהודי לא היה בטוח בחייו. לביתו של שיינהארדט, אמן מתלמידיו של לוביס קורינת, חדרו אנשי ה-ס.א. באפריל בתואנה שהוא מסתיר משדר אלחוט. לא קרה לו דבר מאחר ששכנו, נאצי וחבר מפלגה, יצא להגנתו; לבסוף עלה לארץ-ישראל.

"בדרזדן עשו אנשי-הס.א. מעשים שחרגו מן החרם של 1 באפריל. הם חדרו לבתי-כנסת ואסרו 25 מתפללים. חמישה יהודים מפולין שהיו ביניהם אלצו לשתות שמן-קיק, ולאחרים גילחו את הזקן או גזזו את שערות הראש. במינכן, נכנסו אנשי ס.א. לחנויות יהודיות, הוציאו את הקונים והכריחו את בעלי-החנויות לסגור את העסק, היו מקרים של פגיעה בזבנים.

"מוסדות השלטון, שהתנכלויותיהם ליהודים באותה תקופה מתועדות היטב, היו עיריית מינכן, המשטרה הפוליטית של באוואריה ומשרד המשפטים בבאוואריה. הראשונה שיגרה חוזרים לאנשי עסקים לא-יהודים במינכן והזהירה אותם לבל יקיימו קשרי עסקים כלשהם עם שותפיהם היהודים. לא היה שום תקדים חוקי לצעד כזה. המשטרה הפוליטית בבאוואריה בפיקודו של היינריך הימלר, חרגה מסמכויותיה החוקיות ועשתה שימוש בצו החירום שהוצא לרגל שריפת הרייכסטאג ב-28 בפברואר 1933. כדי לשים במעצר חוג רחב של יהודים ממינכן, שלא היו מעורבים כלל בפשעים או בעבירות. באפריל 1933 עלה בידי מיניסטריון המשפטים בבאוואריה, בתמרון מינהלי, לאלץ שופטים יהודים להתפטר ממשרותיהם אף-על-פי שכלל לא חלו עליהם סעיפי החוק מיום 7 באפריל. (מייקל ה' קייטר, "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ז, 1984, עמ' 118-17)

 

"ביולי 1935, בעיר קטנה בסכסוניה, התגרו אנשי ס.א. במנהל הכלבו של אקשטיין וגררו אותו להתכתשות עד שהגיעה המשטרה ואסרה דווקא את היהודי. כעבור חודש אירע כדבר הזה לבעל חנות יהודית בדרזדן, בתקרית שביימו אנשי הס.א. בספטמבר 1935 התנכלו אנשי ס.א. כפריים בהרכסהיים שבפלטי נאט לסוחר-בקר יהודי  שחיפש מפלט בביתו של איכר ידיד. הבריונים גירשו את הסוחר מן העיר וגם הרסו את ביתו של האיכר. באותו זמן תפסו אנשי ס.א. בפאפנבורג שבצפון מערב גרמניה, לימים מחנה ריכוז ידוע. את סוחר הבקר זיגמונד וינדוס, תלו כרזת-קלון על צווארו ואילצו אותו לסובב בעיר ולתופף על תוף גדול.

"ההפליות נגד היהודים בידי הגרמנים בין 1933 ו-1939, במישור האישי, ללא מעורבות או גושפנקה מצד שלוחות המדינה או המפלגה ותוך התעלמות מן החוקים הקיימים, היו ספונטניות ומחושבות כאחד. היה במעשים אלה מכל וכל - החל מהשפלה מילולית ועד להלשנה, עושק ופגיעה גופנית. הם נעשו בידי יחידים או גופים ציבוריים שעמדו אולי בקשרים פורמליים עם המפלגה או המדינה. אך לא קיבלו מהם הנחיה בזמן שעשו את מעשיהם.

"דעות אנטי-יהודיות מושרשות גרמו לאזרחי הרייך השלישי שהיו חסרי התחשבות ותוקפנים שלא לצורך ביחס ליהודים. העבריינים היו מקצתם נשים שהאמינו כבר מזמן בסטריאוטיפ הביוסכסיסטי של היהודי כמדיח מזוהם ועם זאת גם מושך בתולות 'אריות' - דמות שהתפרסמה כבר עשרות שנים לפני הופעתו של הטלר בספרים כגון 'הפשעים נגד הדם' של ארתור דינטר. בעניין זה התערבבו המוטיבים המיניים והרעיוניים- הגזעניים. צעירה אחת סיפרה לחוקרים אמריקנים אחרי מלחמת-העולם השנייה שכבר מזמן, עוד לפני ששמעה על תורת הגזע בכיתה, חשבה, שהיהודים הם 'גועליים ממש. הם שמנים, בעלי רגליים שטוחות, ולעולם אינם מסתכלים לך ישר בעיניים. לא יכולתי להסביר לעצמי את סלידתי מהם'. אחר כך הודתה, שדעות אלה באו לה בירושה מאביה, עוד בילדותה.    (מייקל ה' קייטר, "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ז, 1984, עמ' 119)

 

"מפעם לפעם היו רופאים גרמנים מסתכנים בעבירה על החוק כדי לפגוע בעמיתיהם היהודים. ברייכנהל ליד מינכן השתלט הרופא הגרמני ז' על הדירה ועל הפרקטיקה של הרופא היהודי שטרן, באוקטובר 1933, בשעה שד"ר שטרן החלים במראנו שבאיטליה משבץ. על פי דיווחו של פקיד מחוזי למשטרה הפלילית הבאווארית כתב ד"ר ז' לד"ר שטרן שהמפלגה החרימה את דירתו 'כדי לעקוף בכך את הצורך בתשלום פיצויים לד"ר שטרן ולמנוע ממנו להעלות את העניין בפני בתי-המשפט'. בקרימיטשאו שבסכסוניה ניפצו את השמשות בביתו של היהודי המשומד ד"ר בואז, רופא-עור וקצין מילואים, והשחיתו את השלט שלו כתוצאה מהסתת עמיתיו ה'ארים'. הייתה זו עבירה גלויה ובתי-המשפט היו נותנים סעד לבואז, אבל הס.א. התערבו ונטלו את ה'תביעה' לידיהם. דירתו נבזזה והרופא נלקח ל'מעצר מגן'.

"ההלשנות על רופאים יהודים בתקופת החרם ה'רשמי' הראשון באפריל 1933 מבליטות את המניע הכלכלי של המעשה. גם הפעם, כמו בתקופות הקודמות שבהן נרדפו יהודים בידי שכניהם הגרמנים, הייתה התחרות המקצועית הגורם העיקרי למעשים אנטישמיים בלתי-מוסמכים מצד אנשי עסקים וחברות גרמניות. בין אלה היו לשכות המסחר בבאוואריה, שניצלו את הוראות החרם כדי להלשין בפני המשטרה על אנשי עסקים יהודים בכל ענפי המסחר. עם תחילת החרם סילקה החברה 'מרקור'' בנירנברג, שעסקה בהכשרת כוח-אדם לבתי-מסחר, את כל חבריה היהודים באורח שרירותי וללא אסמכתה חוקית. לאחר שהטלר אסר בפירוש, מטעמים מדיניים וכלכליים, 'פעולות אינדיוידואליות נגד יהודים' מצד חברי המפלגה, בקיץ 1935, ושר הפנים פריק הזדרז להרחיב את הצו הזה גם על התחום הלא-מפלגתי. נמצא כי בקופות-החיסכון הגרמניות לא צייתו להוראות אלה. ב-11 בספטמבר 1935 שיגר שר הכלכלה היאלמאר שאכט מכתב להנהלת החברה ובו הביע פליאה על כך ש'קופות חיסכון הטילו על דעת עצמן חרם על יהודים, ללא הרשאת מוסדות הפיקוח המוסמכים'. הוא דרש מסניפי הבנקים לבטל את ההגבלות האלה, כגון הצגת כרזות המרתיעות יהודים מלהיכנס לבניין הבנק.'

"כיוון שהנאצים והרייך השלישי כתופעה אפיינו בעיקר את בני המעמד הבינוני והנמוך, אין פלא בדבר שהמעשים הלא-מאורגנים, הלא מוסמכים וה'עממיים' נגד היהודים אחרי 1933 יצאו ברובם הגדול מקרב בעלי עסקים 'אריים' שהשתייכו לבורגנות הזעירה. מטרתם הייתה לשרש את ההתחרות היהודית אחת ולתמיד. בין שהוכרז חרם רשמי ובין שלאו. בעלי עסקים 'אריים' עסקו בהפצת תעמולה אנטי-יהודית ושידלו קונים לא יהודים שלא יעשו עסקים עם מתחריהם היהודים. לא פעם שיתפו בעלי העסקים את אנשי הס.א. במאמציהם, דבר שהיה הגיוני לכאורה, שכן מספרם של אנשי ה-ס.א. שהאינטרסים שלהם לא עלו בקנה אחד עם אלה של בעלי-המלאכה, החנוונים או הסוחרים מבני המעמד הבינוני והנמוך, היה מועט יחסית.   (מייקל ה' קייטר, "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ז, 1984, עמ' 125-24)

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות