השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

אנטונסקו משמיד יהודי אודסה וטרנסניסטריה

כיבושה של טרנסניסטריה, השטח בין הדנייסטר לבוג שנמסר לניהולו של הצבא הרומני, העמיד לפני אנטונסקו בעיות חדשות בכול הנוגע ליהודים. בפעם הראשונה נפלה לידיו ההזדמנות לשלוט על "יהודים רוסים", שהיו אשמים לדבריו באבדות שספג הצבא הרומני וגם נשאו בתוכם את נגיף הקומוניזם. לאחר שעברה שם איינזצגרופה D נותרו עוד בטרנסניסטריה עשרות אלפי יהודים. ובאודסה בלבד חיו ביום כניסת הצבא הרומיני לעיר כ-80.000 יהודים מתוך כ-300.000 שהיו שם ערב המלחמה. ביום כיבוש העיר, ב-16 באוקטובר, נורו ליד שפת הים 8.000 "קומוניסטים", מרביתם יהודים, וגופותיהם נזרקו לתוך הים. את הפעולה ביצע אינזצקומנדו  IIB בהשתתפות יחידת משנה מיוחדת של S.S.I בפיקודו של הקולונל יון ליסייביץ'. ליסייביץ' היה כפוף ישירות ליון אנטונסקו. ב-22 באוקטובר אירע פיצוץ במטה הצבא הרומני בעיר ונהרגו בו עשרות אנשי צבא ובהם קצין בדרגת גנרל. המטה הוקם במפקדה לשעבר של נקוו"ד, ואלה דאגו למקש כמה בנינים בעיר לפני שנסוגו. אזהרה על מיקוש בנייני ציבור וממשל סובייטיים נמסרה לצבא הרומני עוד בספטמבר, אולם אנטונסקו החליט כי היהודים אשמים, ובליל הפיצוץ שלח פקודה אישית בזו הלשון:

"1. יש להוציא להורג 200 קומוניסטים על כול קצין רומני או גרמני שנספו בפיצוץ, ו-100 קומוניסטים על כול חייל שנהרג. ההוצאות להורג ייעשו במשך היום הזה. 23 באוקטובר.

"2. כול הקומוניסטים מאודסה יילקחו כבני ערובה, וכן אדם אחד מכול משפחה יהודית.

 

"בפועל, רוב הקומוניסטים שנורו או נעצרו היו יהודים. ב-23 באוקטובר נורו ונתלו ברחובות אודסה כ-5.000 יהודים. בה בעת עצרו החיילים הרומנים עשרות אלפי יהודים. יחידה של גדוד המקלעים 10 הובילה 20.500 יהודים לעבר היציאה מהעיר אל מקום הידוע בשם דלניק. כאן היו ארבעה מחסנים גדולים, באורך 25 מטר וברוחב 15-10 מטר כול אחד. רוב היהודים היו נשים, זקנים וילדים. מפני שרוב הגברים גויסו לצבא הסובייטי ויצאו מן העיר. מי שפיגר בשיירה נורה במקום, והדרך לדלניק הייתה זרועה בגוויות. קבוצות של 50-40 יהודים נקשרו זה לזה בידיהם, הוכנסו לתעלות נגד טנקים שנותרו מימי המצור על העיר ונורו בידי החיילים.

"כדי לייעל את השיטה וגם כדי לחסוך בתחמושת דחסו את היהודים במחסנים. באחד המחסנים נדחסו 5.000 יהודים. נשים וטף בעיקר, והחיילים פתחו עליהם באש בעד פתחים שהוכנו במיוחד לצורך זה. גם הפעם לא הייתה המלאכה יעילה. התברר  שגם לאחר הירי עדיין נותרו יהודים בחיים. לכן הכניסו קש פנימה, סגרו את הפתחים. ריססו את המבנים בנפט ובבנזין והעלו אותם באש. החיילים ירו בכול מי שניסה לקפוץ החוצה מהמחסנים הבוערים.

 

"היו מבין [היהודים] שהופיעו מול הפתחים וסימנו לחיילים לירות בהם... הפעולה נמשכה עד שעות הלילה. והמראות שנתגלו לאור הלהבות היו זוועתיים עוד יותר... היו נשים שזרקו את ילדיהן דרך הפתחים. אני זוכר ילד כבן 5-4, שנזרק כך ושוטט בין הגוויות כ-10-5 דקות מפני שהחיילים הרומנים לא רצו לירות בו. (ז'אן אנצ'ל "אנטונסקו והיהודים", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, 1994, עמ' 175)

 

"כמה  קצינים רומנים זרקו גם רימונים מתוצרת רוסית לתוך המחסנים לאחר שהוצתו. תיאור זה אינו לקוח מעדות של ניצולים, כי לא נותרו ניצולים. אלא מכתבי האישום שהוכנו נגד קצינים שהשתתפו במעשה ומן הסטנוגרמה ממשפטו של אנטונסקו. אחד החיילים נזכר ב-1945 כי "רבים מן הקצינים שהיו במקום התרגשו עד דמעות ממה שנאלצו לעשות, והיו בהם שנטשו את משמרתם כדי להתחמק ואפילו הסתתרו בין חיילים אחרים. שהיו שם בלי תפקיד".

"המחסנים לא הוצתו כולם בבת-אחת לכן נמשך המבצע כול הלילה. למחרת פוצץ אחד המחסנים באופן סמלי בדיוק בשעה שבה התפוצצה המפקדה הרומנית. הטבח נודע גם בבוקרשט ושגריר צרפת דיווח למשרד החוץ בווישי ב-10 בנובמבר 1941, כי שלטונות הצבא הרומני עשו מעשי נקם ביהודים "ובעקבות הפיצוץ ב-22 באוקטובר באודסה, נדחסו 25.000 יהודים במחסנים ונורו במכונות ירייה ובתותחים קודם שהיחידות הרומניות הציתו אותם".

"ב-13 בנובמבר התעניין אנטונסקו כבדרך אגב אצל מושל טרנסניסטריה על התוצאות בעת ישיבת ממשלה: "פעולות תגמול נגד היהודונים היו חמורות די הצורך?" שאל הרודן. "כן, אדוני המרשל. רבים נרצחו ונתלו ברחובות אודסה", ענה גיורגה אלכסיאנו, והשיחה גלשה לעניין אחר.

"ב-1943, לאחר המפלה בסטלינגרד, עלה שוב עניין אודסה, הפעם בעקבות פנייה ישירה של שר המלחמה הגנרל פנטזי, שביקש מן המרשל לאשר פעולה בנידון: "יש להסתיר את הזוועה באודסה. צריך להוציא את גוויות האומללים הללו ולפזר אותן לאן-שהוא". אנטונסקו היתמם ושאל: "מה קרה פנטזי? על מה אתה מדבר?" ואף אחד מן השרים לא העז להזכיר לקונדוקטור שפעולות הנקם ביהודי אודסה נעשתה בפקודתו.

"הטרגדיה של יהודי אודסה לא הסתיימה בפעולות הנקם האלה ואנטונסקו התערב בעניינים שוב: באמצעות הארמיה ה-3 הורה לרכז את  כול היהודים בגטו, ושלח שליח מיוחד מטעם המטה הכללי, רב-סרן שטפנסקו, לעקוב אחר ריכוז היהודים בגטו ואחר-כך אחר גירושם. אנטונסקו עצמו הוא שציווה על הגירוש ב-28 בדצמבר באמצעות הגנרל טטראנו, ממלא מקום הרמטכ"ל:

"אנטונסקו החליט שכול היהודונים יורחקו מיד מאודסה. שכן בגלל ההתנגדות (הסובייטית) בסבסטופול (ובגלל) המחסור בכוחות באודסה אנו צפויים להפתעה לא נעימה. ייתכן, שבגלל יהודונים אלה יקרה אסון אם ינחתו הרוסים באודסה ובאזור הקרוב. המרשל אנטונסקו אמר שלהחזיק אותם שם זה פשע. אינני רוצה להכתים את פעולתי בהזנחה כזאת. התקשרו מיד לממשל טרנסניסטריה ומסרו להם על כך ושתפו עמם פעולה לביצוע מיידי לביצוע פקודת המרשל. דווחו על הביצוע. (ז'אן אנצ'ל "אנטונסקו והיהודים", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, 1994, עמ' 177)

 

"שליח המטה הכללי דיווח על ריכוז היהודים בגטו. החרמת רכושם למען המדינה הרומנית, שדידתם בידי חיילים וז'נדרמים, הרעב ותנאי החיים בגטו, הובלתם לרכבות בלי מזון, העמסתם והעברתם ברכבות משא גרמניות עד למחנה המעבר בררזובקה, ומותם של מקצתם בגלל הרעב והקור. ולבסוף ציין: "כול היהודים המגיעים לגטו הם זקנים... ילדים צעירים מגיל 16, נשים... חפצי הערך וסכומי הכסף שנמצאו על גופם קטנים מדי".

"יון אנטונסקו חשש שיהודים אלה יתחברו לצבא הסובייטי אם ינחת בסביבה, ויחד ינחיתו מהלמה על הכוח הרומני המוצב בעיר... זה היה המשך "הגיוני" להאשמות שהטיח ביהודי רוסיה במכתבו לפילדרמן. אשר למגורשים באודסה, יש לציין כי את גוויות היהודים שנספו ברכבות, שכונו בידי החיילים הרומנים "רכבות הלוויה", דאגו להוריד בתחנות בדרך לברזובקה ולשרוף אותן. כי בינתיים פרצה מגפת טיפוס. מדורות אלה ציינו את תוואי הגירוש.

"במשך כמה ימים הופסקו הגירושים כי הטמפרטורה ירדה מתחת ל-24 מעלות מתחת לאפס, והפחם שסופק לרכבות היה באיכות גרועה. "המשרד המרכזי לפינוי היהודים מאודסה, שהוקם במיוחד לשם  כך, דיווח ב-13 בפברואר 1942 למושל, והלה דיווח למיהאי אנטונסקו על סיום המבצע. בסך-הכול גורשו 33.643 יהודים, בכלל זה אלה שמתו בדרך. נותרו 479 ילדים שנעזבו, "כולם בני 7-6 שנים לכול היותר", והקולונל ולצ'סקו, שחיבר את הדוח, הציע לפנות אף אותם "במשלוחים שעוד ייצאו ולמסור ילד אחד לכול אישה כשירה". עניין הילדים העזובים העסיק את שלטונות הכיבוש הרומני עד אפריל 1942, מפני שלא נמצאו נשים יהודיות בריאות שאפשר היה לצרף להן יתום בדרכן אל המוות.

"ב-21 באפריל 1942 קבע מושל טרנסניסטריה ש-47 היתומים יועברו לבית-יתומים במחנה מוסטובוי. "הילדים שייכלאו בבית יתומים זה יצטרכו לעבוד לפי כוחותיהם". הורה המושל. מחנה מוסטובוי נחשב למחנה מוות. יש לציין כי במקביל לדיווחים שמסר המושל למשרד ראש הממשלה על מהלך הגירושים נמסרו ליון אנטונסקו דוחות מפורטים על-ידי הממונה על S.S.I, קריסטסקו, שגם יחידה שלו הוצבה בעיר וביצעה פשעים רבים נגד היהודים.

"דוחות אלה נתגלו בשלמותם בארכיונים במוסקבה. בשולי הדוח מ-31 בינואר 1942 שבו דיווח ראש S,S,I  לאנטונסקו כי ב-23 בינואר פונו "לכיוון ברזובקה" 1.396 יהודים ולמחרת 2.000 יהודים, רשם ראש הקבינט הצבאי של המרשל: "יש למסור רק על בסך-הכול..."

 

"בעת גירוש יהודים מאודסה התנהל מסע לזיהוי יהודים, כליאתם והעברתם מכול דרום טרנסניסטריה, ממחוזות אודסה, אוצ'אקוב וברזובקה, לעבר שלושה מחנות מאולתרים שהקימו הצבא הרומני והממשל הרומני בטרנסניסטריה על גדות נהר בוג. מחנות אלה היו כולם במחוז גולטה: בבוגדנובקה, דומנובקה ובוקובינה הדרומית לפי החלטת המרשל אנטונסקו. אם כי לא היה אפשר להאשים את היהודים מבוקובינה הדרומית וממחוז דורוהוי, שצורף מינהלית לבוקובינה, כי קיבלו בשמחה את כוחות הכיבוש הסובייטים ב-1940, מפני שאזורים אלה נותרו כול הזמן בריבונות המדינה הרומנית.

"בצפונה ובמרכזה של טרנסניסטריה רוכזו אז כ-130.000 יהודים מגורשים מרומניה, פרט ליהודי החבלים האלה ששרדו מגל הרצח הראשון, למה הוחלט לרוקן את דרום טרנסניסטריה מיהודים? התשובה התבררה רק לאחר שהתאפשרה הגישה לארכיונים הרומניים שהועברו לברית-המועצות לשעבר ועכשיו נפתחו לפני החוקרים. בסוף שנת 1941 הגיעה לשיאה מגפת הטיפוס בקרב המגורשים, ופשטה גם בין האוקראינים, ובחורף הקשה של 1941-1942 נספו לפחות 50.000 יהודים מן המחלה לאחר שנחלשו בגלל הרעב, הקור, היעדר תנאים סניטריים והתעללות. המגפה איימה על כוחות הצבא הרומני והגרמני, וגם על האזורים שמדרום לטרנסניסטריה, שבהם היו ריכוזם גדולים של תושבים גרמנים. ולמעשה היו מחוץ לשליטתו של הממשל הרומני. מאות חיילים רומנים חלו בטיפוס. מנהל מחלקת הבריאות במפקדת הז'נדרמריה בטרנסנטריה דיווח בדוח מסכם על פעילותה של המחלקה כי המאבק במגפה היה קשה מאוד בגלל החורף הקשה שמנע כמעט כול תנועה במחוזות, וגם בגלל דלות האמצעים הסניטריים. "ומאחר שהמגפה איימה מצד אחד על השטח, ומצד אחר על העורף של החזית בקרים... הוחלט לרכז את האמצעים הפנויים בדרום כדי להבטיח את דרכי הקשר של הצבא (הרומני) עם הארץ". בה בעת הוקמה "חגורה סניטרית" כדי למנוע את התפשטות המגפה אל תוך רומניה. הדבקת אנשי הצבא במחלה נמנעה על-ידי איסור שהוטל על האוכלוסייה לנוע ברכבות עד אפריל 1942 (פרט לרכבות המגורשים). בראשית ינואר 1942, נאמר בדוח, הורה משרד ראש הממשלה לגרש את 36.000 יהודי אודסה למחנות ברזובקה וגולטה:

 

"ביודענו את מקור מגפת הטיפוס... כדי למנוע את התפשטותה גם במחוז ברזובקה, ננקטו בזמן העברת האוכלוסייה הזאת, שמנתה 36.000 איש, אמצעי חיטוי והובלה בקרונות מיוחדים עד לתחנת ברזובקה. משם הובלו (היהודים) אל נקודות היעד, תחת שמירה קפדנית. התוצאות היו טובות מאוד. מאז בואם של המגורשים ועד עצם היום הזה לא התגלה שום מקרה של טיפוס הבהרות. (ז'אן אנצ'ל "אנטונסקו והיהודים", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, 1994, עמ' 178)

 

"התוצאות היו אמנם טובות, אבל לא בזכות חיטוי כלשהו – שלא נעשה כלל -  אלא בגלל טיפול מסוג אחר. יון אנטונסקו הורה לשלטונות הצבא הרומני ולממשל טרנסניסטריה לרכז את עשרות אלפי היהודים ממש על גדות הבוג "לפי הסכם טיגינה מיום 30 באוגוסט 1941, סעיף 7. שקבע כי היהודים יפונו אל ממזרח לבוג כאשר הפעולות יאפשרו זאת. אנו מרכזים אותם שם לשם העברתם אל מעבר לבוג, ואין אנו יכולים להחזיר אותם לפנים (טרנסניסטריה)". ההבהרה הזאת שייכת למושל טרנסניסטריה, אלכסיאנו. גם אנטונסקו היה טרוד בשאלה מה לעשות ביהודים מדרום לטרנסניסטריה, שהוחל בריכוזם על גדולת הבוג, ומספרם הגיע ל-70.000. בישיבת הממשלה ב-16 בדצמבר, קודם שהורה לגרש את יהודי אודסה, אמר אנטונסקו לשרים שיש לו קושי מסוים אבל גם פתרון:

 

"שאלת היהודונים נדונה בברלין. הגרמנים רוצים להביא את היהודונים מאירופה לרוסיה וליישב אותם באזורים מסוימים, אבל עד לביצוע הכוונה הזאת יש זמן. מה נעשה בהם אנחנו בינתיים? נחכה להחלטה בברלין? נחכה להחלטה בנוגע אלינו? נבטיח את ביטחונם? דחוס אותם לקטקומבות, זרוק אותם לים השחור? (מצדי) יכולים למות 100, יכולים למות 1.000, יכולים למות כולם."

 

"באותה ישיבת ממשלה, שהשתתף בה גם מושל טרנסניסטריה, נתן אנטונסקו יד חופשית לאלכסיאנו לשלוט באזור לפי ראות  עינו. מה שיקרה אחר-כך עוד נראה", הוסיף המרשל. "זה מה שרציתי לשמוע", ענה אלכסיאנו. גם בעלי הברית הנאצים התעניינו בגורל 70.000 היהודים שנכלאו על גדות הבוג. הם שוכנו ברפתוות, בדירי חזירים, בלולים, במחסנים פרוצים או סתם בשדות בלי רישום כלשהו, בלי מזון ואפילו בלי מים, בחורף הקשה ביותר שנרשם באזור במאה ה-20. סגן המושל הנאצי של מחוז ניקולייב, אופרמן, שלח מברק לפרפקט ברזובקה, הקולונל לוגין, ובו התריע שהצבא הרומני "ריכז 70.000 יהודים" על הבוג, כ-60 ק"מ מצפון לעיר ניקולייב, והניח אותם לגורלם והם מתים ברעב ובקור: "בקרב היהודים התפשטה מגפת טיפוס הבהרות והם מנסים בכול כוחם להחליף פרטי לבוש תמורת מזון, ובכך הם מסכנים את השטח הגרמני שאפשר להגיע אליו בקלות על פני הבוג הקפוא... (ז'אן אנצ'ל "אנטונסקו והיהודים", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, 1994, עמ' 180)

 

"הממשל הרומני בטרנסניסטריה הזדרז להרגיע את אופרמן והודיע לו כי אכן נקט אמצעים נמרצים: "ענינו לקומיסר הכללי, אופרמן, כי נקטנו אמצעים לשרפת גוויות היהודים". במסמכים שהובאו במשפטו של אנטונסקו אושר המספר של 70.000, וגם העובדה שההחלטה להוציא להורג ולשרוף מספר כה רב של יהודים הייתה החלטתם של הרומנים... במחנה בוגדנובקה היו 40 רפתות שהשתייכו קודם לכן לסובחוז המקומי והיו פזורות על פני שטח של קילומטר רבוע אחד. בשטח זה נדחסו 48.000 יהודים, מרביתם מאודסה וכ-7.000 מהם מדרום בסרביה. בדומנובקה רוכזו כ-18.000 יהודים, שהובאו לשם משלושת המחוזות של דרום טרנסניסטריה ומעט יהודים מדרום בסרביה. למחנה אקמצ'טקה, שהיה בשולי כפר במחצית הדרך בין שתי המחנות האלה, נשלחו כ-4.000 חולים זקנים וילדים -  אלה שהז'נדרמים קבעו שלא יהיו מסוגלים לשום עבודת כפיים.

"הפקודה להתחיל בהוצאות להורג בבוגדנובקה נמסרה בעל-פה לפרפקט גולטה, וזה מסר אותה לסגנו אריסטידה פאדורה. את הרצח ביצעו ז'נדרמים שהיו מוצבים שם, כוח עזר של שוטרים אוקראינים בפקודו של רומני אחד יליד אוקראינה, קאזקייביץ', וגם כמה מתנדבים גרמנים תושבי המקום.

"בבוקרו של 21 בדצמבר, היום האחרון לחג חנוכה, בו נשרפו למוות כ-4.000 יהודים, חולים, נכים ויתומים, שנדחסו בשתי רפתות. לפי השיטה הבדוקה באודסה נסגרו הפתחים, קש הוכנס פנימה והמבנה רוסס בדלק והועלה באש. שאר היהודים סודרו בשורות של 400-300 איש והובלו ליער, הועמדו על שפת גיא קרוב מאוד לבוג. הצטוו להתפשט ונורו בעורפם. מדי פעם נזרקו לגיא כמה רימונים. הטבח נמשך עד שעות הערב של 24 בדצמבר. כדי לאפשר לציבור הנוצרים לחגוג את חג המולד.

"ההוצאות להורג חודשו ב-28 בדצמבר ובמאמץ גדול הסתיימו ב-31 בדצמבר עם ערב. הפעם לרגל חג סילבסטר. בארבעת הימים הראשונים נורו למוות 30.000 יהודים והנותרים המתינו על שפת הנהר הקפוא לתורם. בינתיים אלתרו להם מחסה זמני בתוך בורות באדמה בעזרת גופותיהם הקפואות של המומתים. השומרים התחלפו כול שלוש ששעות בגלל הקור. בין שני מבצעי הרצח קפאו כמה אלפי יהודים למוות. בשלב השני של הרציחות הוצאו להורג עד ראש השנה האזרחית 11.000 יהודים. הז'נדרמים בחרו 200 יהודים, שנראו צעירים וחסונים, והעסיקו אותם בגרירת הגוויות שהיו פזורות במחנה ובהשלכתן אל הגיא. ביום חג המולד, 25 בדצמבר, יצא הפרפקט איסופסקו לטיול במזחלת בשטח המחנה וליד הגיא, בחברת אורחים מבוקרשט ובני משפחה שהזמין לבקר אצלו. 200 היהודים שנבחרו לסלק את הגוויות הוחזקו שלושה ימים בתוך בור באדמה, ומתוכם נורו למוות 150 מפני שנחלשו. אחד מן הניצולים, חיים קגן, עלה לימים לישראל ותיאר את המלאכה שבה עסק למעלה מחודשיים:

 

"אני נמניתי עם קבוצה שעסקה בימים הראשונים באיסוף הגוויות שנשארו בדרך למקום ההוצאה להורג. לאחר כמה ימים עבדתי בהוצאת כמה אלפי מתים שנזרקו לבור. את המתים האלה העברנו בעגלות לגיא שבו שרפו את בגוויות. אחר כמה ימים עבדתי בבור אחר... היה כפור חזק ולא היה אפשר להוציא אותן. אילצו אותנו לחתוך חתיכות מהגוויות ולסחוב אותן על הגב אל הבור שבו נשרפו... אנו הניצולים עבדנו בכול כוחותינו במשך חודש ינואר ופברואר בשרפת הגופות. השוטרים באו וירו ב-150 מאתנו. היינו מכינים מוקדים לשרפת הגוויות: שכבה של קש ועליה היינו מסדרים אנשים ברוחב כארבעה מטר ובגובה מעל גובה אדם, ובאורך עשרה מטרים. בערך. בשוליים ובאמצע הוספנו עצים ושוב שכבה קש ועצים ושורת אנשים והדלקנו. את המוקד. אחר-כך היינו מכינים מוקד אחר וכך נמשך הדבר חודשיים. כך הפכנו לאפר את אחינו ובכפור העז היינו מתחממים באפר החם.

[עדותו של חיים קוגן, בכתב ידו, בת-ים,מאי 1963. איו"ש V/pkr עמ' 43. קוגן העיד במשפט בבוקרשט ב-1945. באותו זמן העידו ברומניה 3 עדים שנותרו בחיים מתוך ה-50] (ז'אן אנצ'ל "אנטונסקו והיהודים", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, 1994, עמ' 182)

 

"פרעות יאסי"; "הפרעות שפרצו בצפונה של רומניה. בעיר יאסי שבתוך הרגאט. בין27 ביוני ל-7 ביולי 1941, הן היותר ידועות והפחות ברורות מבחינת האחריות להכנתן ולביצוען. במהלך פרעות אלה נרצחו 12.000-10.000 יהודים, מרביתם ביום אחד - 29 ביוני - והיתר עם העברתם בקרונות משא, שהפכו לתאי מוות וכונו כבר אז "רכבות המוות". העילה לפרעות הייתה האשמות פומביות של השלטונות האזרחיים והצבאיים של רומניה, כי היהודים אותתו למטוסים הסובייטים שהפציצו את העיר, וגם פתחו באש מבתיהם על החיילים הרומנים והגרמנים שהיו מוצבים בעיר,  וגרמו להם אבדות. תפקידו של אנטונסקו בהכנת הפרעות לא הוברר באופן חד משמעי, והעובדה כי כבר ב-1 ביולי ציווה לערוך חקירה בעניין רק מגבירה את המבוכה.

"מן החקירות שנעשו אז התברר כי אף יהודי לא ירה בחיילים. במשפטו ב-1946 טען אנטונסקו שלא ידע כלל על הפרעות: "כאשר אירעו מעשי הטבח ביאסי הייתי בחזית בדרום מולדובה ואחר-כך נסעתי ליאסי". וכאשר לחץ עליו התובע הוסיף כי ידע רק על 2.000 יהודים שנדחסו לקרונות בתחנת הרכבת בעיר ונחנקו שם למוות. "הוריתי לפתוח בחקירה לראות מי היה אחראי למעשה: הגסטפו הגרמני? נודע לי רק על לגיונר אחד, שהוריתי להביאו למשפט. אבל הוא זוכה". ובכלל, טען אנטונסקו, אין הוא זוכר הרבה: "נמסר לי שהיהודים ירו והרגו חיילים גרמנים אבל לא נכנסתי לפרטים.

"במשפטו של אנטונסקו ובמשפטם של מקצת פושעי המלחמה הרומנים שהיו אחראים לפרעות, התברר ללא צל של ספק כי הפרעות הוכנו בידי S.S.I  והיחידה המיוחדת שלו ששלחה קבוצה מבעוד מועד לעיר והביאה בסוד העניינים את ראשי הצבא והמשטרה הרומניים. במקביל בדרג של מיהאי אנטונסקו הייתה הבנה מוקדמת בין  S.S.I ובין מפקדי הצבא הגרמני ביאסי והצירות הגרמנית בבוקרשט באמצעות קצין קשר גרמני דובר רומנית, ועם מפקד איינזצגרופה D אולנדורף, שהגיע ב-24 ביוני לעיר פיאטרה ניאמץ. יאסי הייתה הפעולה הראשונה של היחידה המיוחדת של ,S.S.I במשפטו של קריסטסקו, הממונה על S.S.I אמר התובע כי "בכול מקום שבו עברה היחידה הזאת היא זרעה פשעים ומעשה טבח".

"למרות הכול קשה להסביר איך התגלגלו העניינים. ופרעות בהיקף כזה אירעו ברגאט. ההיסטוריון היהודי מ. קארפ ציין כבר ב-1948 כי התיקים של S.S.I נותרו בשלמותם פרט לתיקים של פרעות יאסי, שנעלמו אולי כבר לפני הפלתו של משטר אנטונסקו, ונותרו רק התיקים של משרד הפנים ושל הז'נדרמריה הכוללים מידע משני בלבד על הפרעות. משפטם של פושע המלחמה ביאסי עוכב ארבע שנים ונערך לבסוף בבוקרששט. יאסי הייתה ונותרה כתם גדול על מצפון הרומנים ולא היה אפשר להסתיר אותו. אם כי הפשעים שבוצעו שם לא הגיעו בהיקפם לאלה, שעשו הצבא והשלטונות הרומניים בבסרביה ובבוקובינה ואחר-כך בטרנסניסטריה. (ז'אן אנצ'ל "אנטונסקו והיהודים", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, 1994, עמ' 184)

 

"לסיכום: פרעות יאסי הוכנו בבוקרשט ע"י S.S.I הרומני, בפקודתו של מיהאי אנטונסקו, תוך שיתוף פעולה עם מפקד איינזצגרופה D ועם השגרירות והצבא הגרמני ברומניה. הפרעות התבססו על הוראותיו הכלליות של יון אנטונסקו ערב ביצוע הפקודה ל"טיהור השטח" בבסרביה ובבוקובינה. בסוד הכנת הפרעות הוכנסו רק מקצת הרשויות ביאסי, ומכאן הדיווחים הסותרים. הפרעות יצאו מכלל שליטה והיו מהדורה מורחבת של פרעות בוקרשט. הפעם בהשתתפות הצבא הרומני. מבצעי הפרעות היו משוכנעים שזה רצונו של הקונדוקטור והתבססו על פקודותיו, אבל יון אנטונסקו הגיב בזעם, מפני שסלד מאירועים שאין לו שליטה מלאה עליהם.  (ז'אן אנצ'ל "אנטונסקו והיהודים", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, 1994, עמ' 189)

 

"באחת מפגישותיו עם פלדרמן, ב-8 בספטמבר 1941, ניאות יון אנטונסקו, שרוחו הייתה טובה עליו, לבטל את חובת ענידת הטלאי הצהוב, שהונהגה ברומניה ביולי 1941 והורחבה לבוקובינה, בסרביה וטרניסטריה, ופילדרמן דיווח: "הוא מבדיל בין יהודי הרגאט (לשאר יהודים) והוא מתכוון שיהיה להם מעמד מועדף". הדבר היה לאחר סיום השלב הראשון של "טיהור השטח" בבסרביה. הצבא הרומני התקדם באוקראינה וכיבוש אודסה נראה מובטח. אבדות הרומנים הכבדות בקרב זה הביאו לידי שינוי חד בעמדתו של אנטונסקו כלפי היהודים ברגאט. שינוי זה מצא את ביטויו בחילופי המכתבים הפומביים עם פלדרמן. כבר בסוף אוקטובר 1941 היו לאנטונסקו ספקות חמורים באשר ליכולתם של הגרמנים לנצח במזרח. מנהיגי היהודים הטילו ספק בכנות הבטחותיו של אנטונסקו, וכבר בראשית נובמבר 1941 נפגש פילדרמן בחשאי עם המזכיר הראשון בשגרירות ארצות הברית ואמר לו כי "קיבל הבטחות מהמרשל אנטונסקו שיהודי הרגאט לא יגורשו". אבל הביע את חששו האישי כי "אפשר יהיה לאלץ אותו לשנות את מדיניותו".

"ביונני 1942, לאחר ניצחונות הקיץ הגדולים של הצבא הגרמני ברוסיה, ולאחר שהצבא הרומני הגיע להרי קווקז ועבר את נהר דון, הסכים יון אנטונסקו ל"פתרון הסופי" של יהודי רומניה ולגירושם. ב-19 באוגוסט סיכם פון רינטלן, איש משרד החוץ בברלין, את המו"מ עם הרומנים, ומסר כי "לפי רצונו של המרשל" יוכלו הרשויות הגרמניות להתחיל בסילוק היהודים מרומניה, וכי השילוחים יתחילו בטרנסילבניה הדרומית, במחוזות ארד, טימישוארה וטורדה. ריכטר התהלך כשבכיסו התחייבות בכתב שנתן לו מיהאי אנטונסקו בעניין הגירושים לפולין. הובלת היהודים ברכבות גרמניות, בקבוצות של 2.000 יהודים לטרנספורט, הייתה אמורה להתחיל ב-10 בספטמבר 1942.

"ב-31 באוגוסט 1942, עשרה ימים לפני תחילת הגירושים, נתקף אנטונסקו באחת מהתפרצויות הזעם שלו, לאחר שעיין בסקירה מפורטת על מספר היהודים ותפוצתם ברחבי רומניה, וביקש להכין את דעת הקהל למבצע גירושם של יהודי רומניה.

 

"יש לפרסם את (הנתונים) על הרכב האוכלוסייה בערים, כדי שהארץ תיווכח כמה גדולה הייתה הסכנה של המדיניות היהודית-מסונית, שנציגיה היו המפלגות שקראו לעצמן "לאומניות" בטרנסילבניה וברגאט. אם אשאיר ליורשי המשטר הנוכחי את המצב הזה אעשה גם את משטרי שותף לפשע. אתעלם מכולם ומכול מכשול כדי לטהר לגמרי את האומה ממזיק זה. אוקיע בזמן הנכון את כול אלה שנסו – האחרון בהם האדון מאניו – וינסו למנוע ממני להיענות לרצונה של רוב רובה של האומה הזאת... יש לפרסם בשלמותה החלטה זו עם פרסום הסטטיסטיקה והסקר הנוכחי... עד ה-10 בספטמבר.

 

"אנטונסקו הטיל על משרד הפנים "להכין בפרטי פרטים" את גירוש היהודים מרומניה "לפי הנחיותיו של מיהאי אנטונסקו", ובכול מיני משרדים בבוקרשט כבר דנו בחלוקת הדירות שיתפנו לאחר גירוש היהודים. לקה הבהיר למשרדים שפנו אליו והתעניינו בגורל הרכוש, כי "בתוכניתנו לפנות לפולין את כול היהודים שימצאו בלתי מועילים לכלכלה הלאומית". החלטתו של אנטונסקו לא פורסמה בעיתונים, והדבר מוכיח כי בתוך 10 ימים בערך שינה אנטונסקו את דעתו.

 

"הלחצים שהפעילו עליו הנאצים לכבד את התחייבותו לגירוש, תחילה על-ידי השגריר הנאצי ואחר-כך גם בעת פגישותיו עם הטלר ועם ריבנטרופ באפריל 1943. הלחצים האלה היו כבדים אבל הוא לא נכנע להם. אפשר לומר בביטחון כי משטרו והוא, הם שמנעו את "הפתרון הסופי" ברגאט ובדרום טרנסילבניה. הצבא הרומני מנע מעשי נקם של הנאצים ואולי אף את גירוש יהודי בוקרשט בסוף אוגוסט 1944. לאחר נפילת משטרו של אנטונסקו, והדף את התקפות  הנאצים עד כניסתו של הצבא הסובייטי לבירת רומניה בסוף אוגוסט 1944. (ז'אן אנצ'ל "אנטונסקו והיהודים", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, 1994, עמ' 192)

 

"בהתבטאות האחרונה שלו בעניין היהודים ב-4 בפברואר 1944, הביע אנטונסקו צער על שלא הצליח לגרש את כול היהודים מבסרביה ומבוקובינה (בצ'רנוביץ נותרו כ-14.000 יהודים בסרביה 101). וטען בצביעות כי נאלץ לבצע את הגירוש כדי להגן על יהודים אלה מפרעות. הוא איים על היהודים הנותרים, ועל יהודי רומניה בכלל לחסל אתם את החשבון: "אני מפנה את תשומת לבם של היהודים, שאם ימשיכו לחתור תחת המדינה הזאת, הסובלנית מדי,יסבלו מתוצאות חמורות עוד יותר מאלה שסבלו עד כה".

"במכתב ששלח לאדריכל היהודי שלו התווה גם את הקו שאימצו להם כול המשטרים שהיו ברומניה. מה שקרה, סיכם אנטונסקו את פרק יחסיו ואחריות כלפי היהודים, הוא אסון עולמי ולאו דווקא אסונם של היהודים: "במלחמה זו שהתנהלה על פני כול שטחו של כדור הארץ, אין היהודים יכולים להתחמק מן הסבל, הקשיים והאסונות שפקדו את העולם. הוא עודד את רוחם של חייליו בפקודת היום לראש השנה 1944: אל לכם לחשוש מפני העתיד, כתב, שהרי

 

"התנהגותכם בשטחים הכבושים הייתה רכה ואנושית... במקומות שבהם עברתם לא נשדד ולא הוכה איש. אנו לא גירשנו איש, לא עקרנו בני-אדם ומשפחות מיישוביהם למען האינטרס הפוליטי הלאומי שלנו. האדם בעינינו הוא אדם תמיד ואחת היא מה היחסים בינינו ובין אומותינו, וכמה רע גרם לנו אותו אדם. (ז'אן אנצ'ל "אנטונסקו והיהודים", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, 1994, עמ' 195)

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות