השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

אם משווים את אושוויץ לגהנום

 

אם משווים את אושוויץ לגהנום, הרי צריכים להימצא בו שבעה מדורים. השביעי והאיום שבהם הוא תאי-הגזים והמשרפות - המקום שבו נגזר על אנשי הזונדרקומנדו לשרת את כוחות הרשע שבראו גיהינום זה

 

"יומנים של אנשי הזונדרקומנדו מאושוויץ - התמודדות עם הגורל והמציאות";

"אם משווים את אושוויץ לגהנום, הרי שצריכים להימצא בו שבעה מדורים (לפחות) : ואם אמנם שבעה מדורים מצויים בו, הרי שהשביעי והאיום שבהם הוא תאי-הגזים והמשרפות - המקום שבו נגזר על אנשי הזונדרקומנדו לשרת את כוחות הרשע שבראו גיהינום זה. עליהם הוטלה המשימה להגשים את השלב הסופי של תהליך ההשמדה וטשטוש הראיות. לעקור את שיני הזהב מפי הנרצחים, לגלח, לחטא ולהכשיר את שער הנשים למשלוח לגרמניה, לשרוף את הגוויות ולהשליך את אפרן לתוך הוויסלה.

"קבוצת האסירים השמורה ביותר במחנה הייתה אנשי הזונדרקומנדו: תחילה שוכנו במחנה אושוויץ I במרתפי בלוק II הידוע לשמצה כבלוק הענישה והמוות: בסוף קיץ 1942 , עם הקמת מחנה-המוות בבירקנאו, הועברו אנשי הזונדרקומנדו לבלוק נפרד שיוחד עבורם שם. באוגוסט 1944, בעקבות הלשנה על כוונתם למרוד, הועתקו מגוריהם אל תוך שטח המשרפות, ומגעיהם עם החוץ, שגם קודם לכן היו רופפים ביותר נותקו כמעט כליל. ובכל זאת ידעו כותבי זיכרונות ועדויות לספר על תנאי המחיה המשופרים שהיו נחלתם של אנשי הזונדרקומנדו, ואשר לא היו כדוגמתם בכל המחנה: על השחיתות המוסרית שפשתה בקרבם; ועל המידה הגדושה של חוסר אנושיות שאפיינה אותם. רק אחר-כך הזכירו את העובדה כי הם היו היחידים שמימשו את המרד המזוין נגד הגרמנים...  (נתן כהן, "יומנים של אנשי הזונדרקומנדו מאושויץ", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 189)

 

 "... בידינו חומר מקורי שפורסם מזה שנים במקומות שונים. המדובר ביומנים ורשימות, כתובים ביידיש, של שלושה אנשי זונדרקומנדו, שהיו פעילים גם במחתרת - זלמן גרדובסקי (Gradowski, ביידיש גראדאווסקי), זלמן לוונטל (Levental. ביידיש לעוונטאל) ולייב לנגפוס (Langfus, ביידיש לאנגפוס). השלושה שלחו ידם בכתיבה, ולפני הוצאתם להורג קברו את רשימותיהם, מתוך תקווה ואמונה כי בעתיד יתגלו וישמשו מקור למחקר להיסטוריונים בחיפושיהם אחר האמת ביחס למה שהתרחש במחנה בכלל, ובזונדרקומנדו בפרט...

"בדפים אלה אתייחס למסמכים הנדונים ואנסה להשיב לשאלות - כיצד התמודדו הכותבים, אנשי הזונדרקומנדו, עם המציאות שבה נאלצו לחיות, כיצד נתפס בעיניהם גורלם האישי וגורל עמם, ואיזה תפקיד בעיצובו של גורל זה ייחסו לעולם שבחוץ. עובדה לא נטולת חשיבות היא כי השלושה היו שומרי מצוות, ולכן נשאלת השאלה באיזו מידה מצא הדבר את ביטויו בדברים הכתובים, והאם השפיע על יחסם של הכותבים כלפי יתר האסירים שאתם חיו. (נתן כהן, "יומנים של אנשי הזונדרקומנדו מאושויץ", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 190)

 

"הכותבים ויומניהם – לפנינו שלושה יומנים ביידיש, שנכתבו בידיהם של אנשי זונדרקומנדו "בלבו של הגהנום". כולן אחד מן הכותבים ניחן באישיות שונה מזו של חבריו, למרות הרקע המסורתי המשותף לשלושתם. להלן מספר פרטים ביוגראפיים על הכותבים, ותיאור תמצתי של המסמכים וסגנון כתיבתם.

 

"כתב היד הראשון של גרדובסקי נמצא כבר במרס 1945 בידי משלחת של הוועדה הסובייטית לחקר פשעי הנאצים בשטח המשרפות בבירקנאו, והובא למוזיאון הרפואי-הצבאי בלנינגרד. היה זה פנקס בן 91 עמודים ואליו מצורף מכתב. בפנקס תיאור מפורט של יציאת הטרנספורט מקבלסין בנובמבר 1942. ובסופו נאמר כי המרד המקווה עלול לפרוץ עתה בכול יום. לכן הוטמן המסמך בתקווה שיתגלה בעתיד . ברשימותיו מזמין הכותב את איש העולם החופשי להצטרף אליו לסיור לאורך נתיב הייסורים שלו ושל עמו מיום הגירוש מקלבסין, דרך נסיעת האימים ברכבת, המעבר דרך טרבלינקה וורשה לאושוויץ, הסלקציה, ההלם הראשוני והובלתם של  "המאושרים" שנדונו לחיות אל בלוק המגורים.  (נתן כהן, "יומנים של אנשי הזונדרקומנדו מאושויץ", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 191)

 

"בפרק השני (הטרנספורט הצ'כי), מקונן גרדובסקי על גורל עמו ועל תחתית שפלות הרוח שאליה הגיע: הרקע לדברים הוא חיסול הקבוצה הראשונה של יושבי "המחנה המשפחתי", יוצאי צ'כיה, שהוקם בספטמבר 1943. עם בואם לאושוויץ של 5.000 יהודים מטרזיינשטאט. שלא כמקובל לא נערכה לבאים "קבלת-פנים" שצפתה ליתר, והם הועברו מיד, משפחות שלמות, לאזור מיוחד שהוקצה למגוריהם. בדצמבר 1943 הגיע משלוח נוסף בן 5.000 איש. ב-7 במרס 1944 חוסל כול המשלוח הראשון, ללא סלקציה. במאי 1944 הובאו למחנה 10.000 מגורשים נוספים. ביולי חוסל המחנה כולו. (שם, עמ' 193)

 

"לייב לנגפוס נולד בוארשה ולמד בישיבת צוזמיר. באמצע שנות ה-30 נשא לאישה את בתו של הדיין שמואל יוסף רוזנטל ממאקוב-מאזובייצק. אחרי פטירתו של הדיין בא במקומו לנגפוס, ולאחר שנמלט רב העיר לוארשה, עם הפלישה הגרמנית, מילא גם את מקומו. על-פי עדות חברו ביודנראט. בנובמבר 1942 פונו יהודי מאקוב-מזובייצקי למלאווה, ומשם בתחילת דצמבר לאושוויץ יחד עם לנגפוס גורשו גם אשתו ובנו, שנלקחו מיד עם בואם לתאי הגזים.

 

"לנגפוס נבחר לזונדרקומנדו, אך שם הועסק בחיטוי ובהתקנת שיער הנשים למשלוח לגרמניה. לוונטל תיאר את הדיין כאדם אינטליגנטי ונעים הליכות, אך התקשה להבין את דבקות בקבלת הדין האלוהי. (נתן כהן, "יומנים של אנשי הזונדרקומנדו מאושויץ", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 195)

                       

 "זלמן לוונטל – נולד ב-1910 בסוולקי, שעל גבול ליטא-פולין. למד בישיבת "תפארת בחורים" והיה דמות מוכרת בקרב צעירי המקום, פעיל בתנועת בית"ר ובחוגים הרוויזיוניסטיים בעירו. הגיע לאושוו"ן עם בני משפחתו ב-10.12.1942, ובעת הסלקציה הוצא מתוך קבוצת הנידונים למוות. ברשימותיו הוא מספר כי בלילה הראשון לשהותו במחנה שמע צעקות, אך רק מאוחר יותר, כשנלקח ל'עבודה' בזונדרקומנדו, הבין את משמעותן, רק אז 'כל אחד החל להאמין בחלום... שקרוביו... אינם חיים כבר ולא יחיו עוד... כי הוא עצמו שרפם'.

"לאחר שהכירו במציאות 'אז היה מוכן כבר כל אחד לגרוע ביותר...'. בהקשר זה מספר לוונטל כי נמצא בסיטואציה מסוימת שבה עלול היה להיפגע  (אולי התכוון לסלקציה) ומביע את צערו על כך שלא 'גמרו' אותו אז, ולו עשו כן היה אסיר תודה לנצח, שכן מה טעם עתה לחיים משנלקחו ממנו בני משפחתו, שחייהם יקרים לו משלו. כשנלקחו לבלוק המגורים לא רצו לאכול ולשתות, כחיות המסרבות לאכול לאחר שנלקחו מהן גוריהן. הוא וחבריו בודדו משאר אסירי המחנה ולא באו עוד במגע עם איש. ובכל זאת, למרות שמאסו בחיים, המשיכו לחיות. מדוע? שואל לוונטל. ומשיב - 'מאות תירוצים אפשר למצוא, אך האמת היא שרוצים לחיות בכל מחיר'.

"גם גרדובסקי הגיע למחנה עם בני משפחתו, ולהם הוא מקדיש את חיבוריו. אמו, אשתו, אחיותיו, חותנו וגיסו שהיו עמו הומתו כולם ביום בואם, 1942 12. 8. על אביו, ששהה בווילנה כאשר פרצה המלחמה עם ברית-המועצות, שמע מפיה של עדת ראיה כי הוא נלקח בערב יום הכיפורים 1942 [צ"ל - 1941] עם עוד יהודים רבים ומאז לא נודעו עקבותיו. על שניים מאחיו נודע לו כי היו במחנה עבודה, ועל אחות נוספת וגיס שגרו באוטבוצק, שמע כי נרצחו בטרבלינקה. את הפרק 'הפרידה' (די צעשיידונג) הוא מקדיש גם ל'חברים, האחים האהובים שנקרעו לפתע מאתנו' - עמיתיו מן הזונדרקומנדו 'שהוצאו להורג בספטמבר 1944 .'

"לפעמים, כותב גרדובסקי, כועס הוא על עצמו שאינו מתאבל ובוכה על קרוביו, אבדה שכלל אינו מסוגל להעריך. 'אני, ילדם האומלל ביותר, הבעל המקולל, אינני יכול, אינני מסוגל אפילו להיאנח, אפילו דמעה להזיל עליהם'. מאושר היה אילו נלקח יחד עם קרוביו למוות, או לו לפחות היו בכיסו כדורים שבאמצעותם יכול להתאבד. אין זה מקום בו יכול אדם להתייחד עם גורלו, כאן גורלו של היחיד נבלע בגורלו של הכלל. עוד הוא מסביר כי אין הוא מסוגל עתה לבכות, 'טובל אני כל יום בים, בים של דם'. בהקדמה השנייה כותב הוא כי ידוע לו שדינו נגזר, ורק מועד ביצועו של גז-הדין אינו ידוע, ולכן – 'היכול מת לבכות מת'. וגרדובסקי ממשיך: 'הליל החשוך הוא חברי, הבכי והצעקה הם שירי, אש הקרבנות היא אורי, אווירת המוות היא ניחוחי, הגהנום הוא ביתי'. (נתן כהן, "יומנים של  הזונדרקומנדו מאושויץ", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 198)

 

"שני אירועים תופסים מקום מרכזי ברשימותיו של גרדובסקי: חיסול "המחנה המשפחתי" של יהודי צ'כוסלובקיה ב-8 במרס 1944 (פורים); הכותב מתאר בפירוט יתר סצנות מסוימות שהיה עד להן . בהיוודע גזר-הדין הוא כותב:"מיד נצטרך להביט בחורבננו שלנו, כיצד חמשת אלפים איש... יהודים... ירוצו תחת איומו של הפושע אל זרועות המוות. ואנו, אחיהם, עוד נצטרך לסייע – להוריד את האנשים מן המשאיות, להובילם לבונקר, להפשיטם ולהובילם אל הקבר". הוא וחבריו ניצבים עדים לכול הנעשה. ולנוכח המראה של משלוח הנשים המתכוננות למותן, הוא כותב: וקפואה נותרת לעמוד דמעה בעיני האח המלווה אותן עתה". לא נותר להם, לאנשי הזונדרקומנדו אלא להמית ולהחניק כול רגש, להשקיט את הסבל האיום – "חייבים להפוך לאוטומט שאיננו רואה, איננו חש ואיננו מבין".(נתן כהן, "יומנים של אנשי הזונדרקומנדו מאושויץ", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 200)

 

"אנשי זונדרקומנדו מתמודדים עם 'תפקידם'

"זלמן לוונטל הוכנס ל'עבודת המוות' מספר שבועות לאחר בואו למחנה. בבואו לתאר את רגשותיו ורגשות חבריו לאחר 'יום עבודה' ראשון של הקבוצה המבודדת והנתונה לשמירה קפדנית ביותר, הוא כותב: 'התביישנו להביט זה בעיניו של זה [בזמן העבודה]', ואחר כך, בעת שחזרו לבלוק המגורים – 'נפוחות העיניים מכאב וחרפה... כל אחד נדחק בפינה אחרת כדי שמכר לא יזההו'. גם זלמן גרדובסקי ממשיל את דרגש-השינה לחברו הטוב ביותר של איש הזונדרקומנדו, שאפשר לדבר אליו ולשפוך בפניו את הלב המר. כל אחד מחברי הקבוצה הוצרך להפנים את רגשותיו ורק שם, על הדרגש, יכול לשוב ולשאול 'למה'? בהמשך דבריו של לוונטל ניתן להבין מקטעי המשפטים, כי לא היה רוצה להיראות כך לאביו.

"שני אירועים תופסים מקום מרכזי ברשימותיו של גרדובסקי: האחד - חיסול 'המחנה המשפחתי' של יהודי צ'כוסלובקיה ב-8 במרס 1944 (פורים); והשני - הובלת 200 מחבריו, אנשי זונדרקומנדו, להוצאה להורג בספטמבר אותה שנה. תיאור השמדתם של יהודי צ'כוסלובקיה לא נכתב כמסמך היסטורי; הכותב מתאר בפירוט יתר סצנות מסוימות שהיה עד להן ומוסיף גם תיאור של חזיונות אשר בהם לא נכח. בהיוודע גזר-הדין הוא כותב: 'מיד... נצטרך להביט בחורבננו שלנו, כיצד חמשת אלפים איש... יהודים... ירוצו תחת איומו של הפושע אל זרועות המוות, ואנו, אחיהם, עוד נצטרך לסייע - להוריד את האנשים מן המשאיות, להובילם לבונקר, להפשיטם ולהובילם אל הקבר.' הוא וחבריו ניצבים עדים לכל הנעשה. ולנוכח המראה של משלוח הנשים המתכוננות למותן, הוא כותב: 'אנו סובלים ומדממים יחד אתן... נוצצות דמעותיהן של האחיות המובלות, וקפואה נותרת לעמוד דמעה בעיני האח המלווה אותן עתה'. לא נותר להם, לאנשי הזונדרקומנדו אלא להמית ולהחניק כל רגש, להשקיט את הסבל האיום - 'חייבים להיהפך לאוטומט שאיננו רואה, איננו חש ואיננו מבין'. גרדובסקי מודע היטב לבעייתיות המוסרית-קיומית הכרוכה בביצוע עבודת הכפייה המוטלת עליו ועל חבריו; הוא מציג את המציאות כפי שהוא רואה אותה, ויחד עם זאת מצפה גם למשפט העולם בעתיד: 'שיחרוץ העתיד את דיננו על-סמך רשימותי".   (נתן כהן, "יומנים של אנשי הזונדרקומנדו מאושויץ", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 200)

 

"לפעמים, בבואם לתאר את האווירה השוררת בתוך חבורת הנידונים, עברו מטבע הדברים, לתאר גם יחידים מביניהם. משהגיעו הכותבים למחנה ותוך שעות ספורות שמעו מפי הוותיקים על גורל יקירריהם, באותה נימה של שיוויון-נפש שבה דברו הללו על תהליך ההשמדה והמוות, התקשו להבין שבני אנוש מסוגלים "לדבר כך על מות אישה וילד, אב, אם, אחיות ואחים, ובעצמם עוד יכולים להתקיים.

"כתב זלן לוינטל [הזונדרקומנדו, השורף את הגוויות]: ישנם אנשים שאיבדו את צלם האדם שבהם. ששכחו מה משמעות הדברים שהם עושים. ועם הזמן התרגלו והפכו אדישים לכול הנעשה סביבם, עד כי בושה לספר עליהם – "כאילו כלל לא היו בני אנוש". היו ששמו קץ לחייהם. וכך כעבור זמן, כאשר הביט סביבו לראות מי נותר, נוכח  לדעת כי "נותרו רק אלה מן השורה השנייה. הפחותים, מעט 'עמך'. הטוב יותר, העדין יותר, השקט יותר, הלך, לא היה ביכולתו להחזיק מעמד.

 

"לגבי קבוצת האסירים שומרי-המצוות כותב גרדובסקי, כי עדיין מצויים אנשים המאמינים שאת כול הנעשה סביבם קבעה הרשות העליונה שאינה ניתנת להשגה. אנשים אלה חזקים ברוחם ואינם רוצים לאבד את אמונתם. שהיא נחמתם היחידה: "הם עדיין נתפסים ברשת האמונה התמימה... עדיין דבקים בחוזקה באלוהיהם..." קבוצה נוספת של אסירים הם אלה שחדלו להאמין ואינם חיים עוד בשלום עם האלוהים. הם מתמרמרים עעל תוצאות מעשיו ואינם יכולים להבין כיצד יכול "אב" למסור את בני לידי מרצחים.

"שני אירועים תופסים מקום מרכזי ברשימותיו של גרדובסקי: חיסול "המחנה המשפחתי" של יהודי צ'כוסלובקיה ב-8 במרס 1944 (פורים); הכותב מתאר בפירוט יתר סצנות מסוימות שהיה עד להן . בהיוודע גזר-הדין הוא כותב:"מיד נצטרך להביט בחורבננו שלנו, כיצד חמשת אלפים איש... יהודים... ירוצו תחת איומו של הפושע אל זרועות המוות. ואנו, אחיהם, עוד נצטרך לסייע – להוריד את האנשים מן המשאיות, להובילם לבונקר, להפשיטם ולהובילם אל הקבר". הוא וחבריו ניצבים עדים לכול הנעשה. ולנוכח המראה של משלוח הנשים המתכוננות למותן, הוא כותב: וקפואה נותרת לעמוד דמעהה בעיני האח המלווה אותן עתה". לא נותר להם, לאנשי הזונדרקומנדו אלא להמית ולהחניק כול רגש, להשקיט את הסבל האיום – "חייבים להפוך לאוטומט שאיננו רואה, איננו חש ואיננו מבין".(נתן כהן, "יומנים של אנשי הזונדרקומנדו מאושויץ", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 204)

 

 

"המגע בין האנשי הזונדרקומנדו ובין הקורבנות

"על פי עדותו של זלמן לוונטל נהגו הגררמנים בתקופה הראשונה "לטפל" בעצמם בקרבנות החיים, ואילו הזונדרקומנדו הובאו לאחר ההרג רק לאחר שתהליך ההמתה הושלם ועל-כן לא נתקלו באדם ח מבין הקרבנות. כעבור זמן קצר נשלחו אנשי הזונדרקומנדו ל"עבודה" מיד עם הגיע הטרנספורט לשטח הקרמטוריום, ואז כבר לא הייתה לפניהם כול דרך להימנע ממגע כזה או אחר עם הקרבנות בעודם חיים.


"בספרו על חיסול "המחנה המשפחתי", בפורים 1944, מתאר גרוד ובסקי את תחושתו לקראת הפגישה עם מפוני המחנה. "אנו, הקרבנות האומללים ביותר של עמנו, הוכנסנו לקו-הלחימה נגד אחיותינו ואחינו". המשאיות הטעונות מגיעות לשטח הקרמטוריום. ראשונות מגיעות הנשים – עדיין ניצבות על המשאיות, מבוהלות, חסרות-אונים ומבולבלות, ואינן מבינות מדוע כול התכונה הרבה סביבן. "הן מניחות להורדן מכלי-הרכב ללא התנגדות, ונופלות חסרות-אונים, כשבולים קצורות, לזרועותינו". לאנשי הזונדרקומנדו לא נותר אלא להובילן לדרכן האחרונה, ובדרך היו המובלות מספרות למלוויהם את סיפור חייהן, את שרשרת התלאות שעברו עד שהובאו לכאן, להיות מועלות קרבן לשטן. בדרך מחדר ההתפשטות אל תאי הגזים מדמה כותב לעצמו כיצד עולמות שלמים, ערומים, צועדים עתה בטיול שטני אל המוות.

"משהגיעו הגברים, מאוחר יותר, קיוו אנשי הזונדרקומנדו שמצדם תבוא ההתנגדות המיוחלת, ואז יוכלו גם הם להצטרף, ויחדיו יסיימו את חייהם. אלא שעד מהרה התאכזבו. "במקום להתנפל עלינו ועליהם כחיות טרף, רדו רובם מכלי-הרכב בשקט וברוגע... בידיים שמוטות ובראש מורד מתוך השלמה הלכו בשקט לקבל". כול זאת בשל האסון המשפחתי שפקד כול אחד מהם בעת שהופרדו מן הקרובים והיקרים לו.

"תהליך ההמתה נמשך דקות מספר ואז משתרר שקט, נפתחות דלתות תא-המוות ומתגלה ערמת גוויות עשויה כפקעת אחת. גרדןבסקי מוסר תיאור מפורט להחריד של תהליך השרפה. החל בשערות ובעור הנשרפים ראשונה, דרך האברים הפנימיים וכלה בראש, שבעירתו הממושכת ביותר, "עשרים דקות אורך התהליך כולו. ואז, גוף, עולם, הופך להיות לאפר".

"פעמים לא הצליח כנראה לדווח על ההתרחשויות באופן "יבש", והרבה להביע את יחסו האישי במהלך תיאור הדברים. התיאור הראשון עוסק בקבוצת יהודים מן המחנה עצמו, שהובאו להשמדה. היהודים היו כה מורעבים, שכול בקשתם הייתה רק לחם. ואמנם הביאו להם לחם. בראותם את האוכל ניצתו עיניהם הכבויות באש פראית של התרגשות ושמחה. כול אחד חטף אם הלחם בשתי ידיו ואכלו בדרך אל מותו. "הם היו כה נרגשים ושבעי-רצון מן הלחם עד כי הוקל להם בהרבה המוות".

"בפרק "די 600 יינגלעך" (600 הנערים) מתאר לנגפוס מחזה זוועה כיצד נדחפים 600 ילדים אל מותם בפראות ובאכזריות. חלק מהילדים פנו אל אנשי הזונדרקומנדו בבקשה להצילם, וחלק אחר - אל הגרמנים, שהמשיכו ביתר שאת להדפם אל הבונקר. צעקותיהם ובכיים של הילדים היו מחרישי אוזניים שעה שנרדפו בידי אנשי הס.ס. עד שהשתיקם המוות ונסך הבעת שביעות-רצון על פניהם של המנצחים. לנגפוס מסיים בשאלה: "האם מעולם לא היו להם ילדים"?

"בפרק 3.000 נאקעטע" (3.000 הערומות) מתואר בפרוטרוט משלוח של 3.000 נשים והסיוע שהגישו להן אנשי הזונדרקומנדו בירידה לבונקר. לנגפוס מספר על שיחה שהייתה לו עם אחת הנערות, ועל כמה נשים גוססות ששכבו באולם בצפייה למותן. כשניתנה הפקודה להיכנס לתאי-הגזים, מספר  הכותב שנעלם מיד מן המקום ולא ראה את ההמשך. בצאתו ראה את המכונית שהובילה את חומר ההמתה, שיביא קץ לסבלן של הנשים. הוא מסיים:"בדממה מסתורית נפחו את נשמתן".

"שני אירועים תופסים מקום מרכזי ברשימותיו של גרדובסקי: חיסול "המחנה המשפחתי" של יהודי צ'כוסלובקיה ב-8 במרס 1944 (פורים); הכותב מתאר בפירוט יתר סצנות מסוימות שהיה עד להן . בהיוודע גזר-הדין הוא כותב:"מיד נצטרך להביט בחורבננו שלנו, כיצד חמשת אלפים איש... יהודים... ירוצו תחת איומו של הפושע אל זרועות המוות. ואנו, אחיהם, עוד נצטרך לסייע – להוריד את האנשים מן המשאיות, להובילם לבונקר, להפשיטם ולהובילם אל הקבר". הוא וחבריו ניצבים עדים לכול הנעשה. ולנוכח המראה של משלוח הנשים המתכוננות למותן, הוא כותב: וקפואה נותרת לעמוד דמעה בעיני האח המלווה אותן עתה". לא נותר להם, לאנשי הזונדרקומנדו אלא להמית ולהחניק כול רגש, להשקיט את הסבל האיום – "חייבים להפוך לאוטומט שאיננו רואה, איננו חש ואיננו מבין".(נתן כהן, "יומנים של אנשי הזונדרקומנדו מאושויץ", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 210)

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות