השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

מפאי לנוכח השואה - 1942-1939", מחקרה של חוה אשכולי וגמן

 

אלם, מפאי לנוכח השואה - 1942-1939", מחקרה של חוה אשכולי וגמן רחב ההיקף, לא מצא שהאחראי ל"אלם, מפאי לנוכח השואה" זה בן-גוריון.

 

"פתח דבר" - "זה שנים רבות מתנהל ויכוח ציבורי על התייחסות היישוב לשואת יהודי אירופה*). מטבע הדברים תופסת מפא"י - המפלגה ששלטה אז במוסדות הלאומיים והיישוביים - מקום מרכזי בוויכוח זה. מקורו של הוויכוח בדילמה הקשה שניצבה לפני הציונות בעת השואה: בין המשך המפעל למען הגשמת החלום הגדול של הגאולה הציונית לבין הצורך הדחוף להציל את הקיבוץ היהודי העיקרי בגולה. איתרע מזלה של הציונות, כי תחזיתה בדבר חיסול הגלות התממשה בעת שהמפעל הציוני עצמו היה בסכנת קיום. ההעדפה שנתנה הציונות, לכאורה, לעניין הגאולה הציונית גרמה, שחוגים אנטי-ציוניים בקרב אומות העולם מצביעים על שיתוף-פעולה בין הציונים לנאצים, וחוגים יהודיים חרדיים טוענים, כי דם יהודי אירופה שימש שמן על גלגלי המהפכה הציונית. (חוה אשכולי וגמן, "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 7)

 

*) היישוב היהודי בארץ מנה בשנת 1933 כחמשת אלפי חלוצים, מפא"י השליטה דיקטטורה ולציבור לא היה פתחון פה; ה"ציונות" הבעירה את הקרקע מתחת רגלי היהודים, כאשר דרשו בוועידת וארסי, אוטונומיה איקס טריטוריאלית ליהודי הארצות המובסות במלחמה - וקיבלו. האנטישמיות והגזענות התפשטו והעלו את הטלר.

 

"יחסה של מפא"י לגולת אירופה ערב המלחמה" - "יחסה של תנועת-הפועלים בארץ-ישראל, ושל מפא"י בכלל זה, לגולת אירופה נקשר כמעט מראשית התפתחות היישוב למונחים של 'פלשתינוצנטריות' ו'שלילת הגולה'. 'פלשתינוצנטריות' הייתה  תפיסה שראתה במפעל-הבנייה הציוני בארץ-ישראל את מוקד העשייה העיקרי*), את עתידו של העם היהודי, ואילו בגולה - מוקד משני, שיש לשעבדו לצרכיה של ארץ-ישראל. לפי תפיסה זו לא הייתה  הציונות בהכרח תשובה למצוקת העם היהודי שבגולה ולא הייתה  תנועה עממית שבאה לפתור את בעיית ההמונים היהודיים, אלא הייתה  תנועת עילית, שבאה להגשים חזון של גאולה לאומית וחברתית, תוך התרכזות בדרישות החזון, ולא כל-כך בצורכי העם המיידיים.

 

"הסכם ה'העברה' והחרם על תוצרת גרמניה" - "עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בינואר 1933 וראשית יישומה של מדיניות אנטישמית כנגד קיבוץ יהודי שלם עוררו סערה בעולם היהודי. נשאלה השאלה כיצד להגיב. 'פועל-ציון' והרביזיוניסטים בארצות-הברית גרסו תגובה ציבורית נמרצת באמצעות עצומות, כינוסים גדולים ותנועת-חרם נגד תוצרת גרמניה. לימים תמך בכך הקונגרס היהודי האמריקני...

"המוסדות הציוניים ומוסדות היישוב בארץ התנגדו בדרך-כלל לחרם. עמדתם הושפעה מלחצם של יהודי גרמניה ושל מנהיגים ציונים יוצאי גרמניה, שחששו מתגובה חריפה גרמנית נגד היהודים ונגד התנועה הציונית בגרמניה, שהיו - לדעתם - בני-ערובה בידיהם. עמדה זו עלתה, למעשה, בקנה אחד עם סולם-העדיפויות הציוני, שלפיו הגשמת הציונות ובניין א"י קודמים למאבק על קיום האמאנציפאציה... (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה – 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 16)

 

*) בהקדמה למהדורה השנייה, של "על פרשת דרכים", (1902), כתב אחד-העם: "...מכיון שאין תקווה לנו בארצות גלותנו להינצל משנאת העמים וכל תולדותיה הקשות, הרי אין לנו דרך אחרת בלתי אם לייסד לנו 'מדינה' מיוחדת, שלא תהא לשונאינו שליטה בה. והנה יוצאים ראשי הציונים לכבוש את 'המדינה' בדרכים ידועים, בשביל לפתור שאלת היהודים פתרון מוחלט לעולם,

"... לדעת השוללים אין מקום לקיום גלות בשבת העם בארצו, ולפיכך תעלם ותכרת מאליה   ורק   היושבים  בציון יישארו כעם העברי. ... ("על פרשת דרכים", הוצאת "דביר", כרך א', עמ' 15) (מ. גבאי, "רוכב", עמ' 264)

 

הפורע יוסף חיים ברנר (1920): "זה מחוץ לכל ויכוח כיום, זה ברור:  העם בגטאות שבמזרח צריך לטריטוריה.  יהודים  אלה  ואלה  שם  יסתגלו  באופן  זה או אחר, ייטמעו, יהרגו, יתנוונו באופן זה או אחר... 

"רבבות יהודים בא"י אם  יהיו,  אז,  בכל  אופן,  לא  קודם  מאשר  בעוד  הרבה   עשרות בשנים;  רוב - העין  לא תשורנו !  ("האדמה", תר"ף, כתבי י. ח. ברנר, כרך  ב', עמ' 162-5) (מ. גבאי, "שלטון הקהל", עמ' 329)

 

"בן-גוריון, לעומת זה, הוסיף לתמוך ב'העברה' בצורה חד-משמעית, שכן ראה באסון שפקד את יהודי גרמניה הזדמנות שאסור לתנועה הציונית להחמיצה. אם התנועה לא תעשה מאמץ גדול מרבי להציל רכוש יהודי למען ארץ-ישראל, עוד תיתן את הדין על כך. לא ייפלא אפוא, שבן-גוריון הגדיר את הוויכוח עם שוללי ה'העברה' כ'ויכוח שבין ציונות ולא ציונות'. היה בכך ביטוי נוסף לאמונתו, כי הגאולה הציונית היא הפתרון המעשי היחיד למצוקת העם היהודי, וכי כל העומד בדרך הגשמתה הוא בבחינת מכשול שיש להתעלם ממנו או להיאבק עמו.             (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 18)

 

"…אחד העם הבחין בין 'צרת היהדות' המוסרית, אשר צריכה למצוא את פתרונה בארץ-ישראל, לבין 'צרת היהודים' הגשמית, שתשובתה באמריקה. יחיאל מיכל פינס התריע בהסתמך על חז"ל, כי על הציונות לברור את האנשים. ויוסף ויתקין קרא לעליית 'חיילי העם באמת'. אנשים שבריאותם, גילם ומצב משפחתם יאפשרו להם לקבל משמעת חזקה ולהתמכר לעבודת העם. מגמה זו לא פסלה את יעדה של 'הציונות הקטסטרופלית' לריכוז העם בארץ. אלא רק דחתה אותו לזמן רחוק. עד שפיתוח ההתיישבות ייצור את התנאים המתאימים לקליטה רחבה של עולים. ההנחה הייתה  שתנאים אלה ייווצרו רק אם יונחו אבנים שלימות ומוצקות. הואיל ובתקופה זו היישוב עדיין היה נתון למשוגותיו של השלטון העות'ומני. המוסדות הציוניים לא זו בלבד שבחרו את העולים, אלא לעתים ויסתו את העלייה והגבילוה מיוזמתם*). [בהערה 7: עיין : מ' שילה. 'טובת העם או טובת הארץ', קתדרה. 46 (תשמ"ח), עמ' 109-122; מ' מוסק. 'הרברט סמואל ועיצוכ הדפוסים הראשונים של מדיניות העלייה'. בתוך ! י' באואר ואחרים (עורכים), פרקי מחקר בתולדות הציונות, ירושלים תשל"ו, עמ' 310-286].         (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 16)

 

*) בן-גוריון מנע כניסת יהודים לארץ, מלבד אלה שהתאימו לשמש כאמצעי להשגת מטרותיו.

 

"ביטוי חד לתפיסת העלייה הסלקטיבית ניתן למצוא בדברים שאמר בן-גוריון במועצת מפא"י בראשית ינואר 1933 :

"תפקיד הציונות בתקופת ההגשמה אינו בהצלת יחידים - מועטים או רבים - אלא בבניין הארץ [...] עלינו לנקוט בכלל : לא הארץ בשביל העולים אלא העולים בשביל הארץ*) [...] אין אנו עוסקים במפעל פילאנטרופי ואין ארץ-ישראל ארץ של אמיגראציה. עלינו לעבוד מתוך חשבון היסטורי, וכל עולה ייבחן אם הוא מועיל לארץ ומקדם את ההגשמה הציונית.' [בהערה 8: ד' בן-גוריון. 'מדיניות עלייה חדשה', משמרות. תל-אביב תרצ"ה. עמ' לז-מו.]

"ראוי לציין, כי הדברים נאמרו עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, בסוף אותו חודש, כאשר בן-גוריון עדיין היה המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים. אך דברים דומים השמיעו גם מנהיגים ציונים מן הגוש המרכזי, ואף אחרי עליית הנאצים לשלטון. והרי כמה דוגמאות בולטות: פרץ ברנשטיין, יושב-ראש ההסתדרות הציונית בהולאנד ולימים מראשי הציונות הכללית בארץ, אמר באפריל 1933, כי ארץ-ישראל איננה מקלט, וכי אינה מסוגלת לקלוט את אסונות הגלות. מהותה של הציונות היא מאמץ ממושך, בשלבים ובאופן מאורגן. [בהערה 9: ראה : ד' מכמן. ההגירה מגרמניה בתקופת השלטון הנאצי - מקורות לתרגיל, אוניברסיטת בר-אילן רמת-גן תשמ"ד, עמ' 84.].  ד"ר ארתור רופין, אבי ההתיישבות הציונית, התריע בקיץ 1933 מפני ניסיון לראות בארץ-ישראל פתרון מלא לבעיית יהודי גרמניה, שכן עלייה המונית עלולה להציף את היישוב כמו לבה. [הערה 10: ראה: רופין. עמ' 274-263.]  הרב מאיר ברלין**) טען בשנת 1937 : "סוף סוף הציונות לא קמה מצרת ישראל, ועל כן שיבת ישראל לארצו בתור עם במדינתו קודם אפילו לעלייה ולעזרת ישראל".

 

"ד"ר חיים וייצמן הצהיר בקונגרס הציוני הכ' בשנת 1937, כי הוא שואף להציל מתהומות הטרגדיה שני מיליון נוער: 'הזקנים צריכים לעמוד בכך ולהשלים עם כך'***). על רקע השואה שהתרחשה אחר-כך נשמעים דברים אלה אכזריים ביותר, אך אל לנו לנתק אותם מזמנם. כשלון העלייה הרביעית והמשכר שפקד בעקבותיה את היישוב חיזקו את התפיסה, כי על העלייה להלום את תנאי הקליטה של הארץ. פרוץ המאורעות והרעת תנאי הביטחון ממילא הרתיעו עליית זקנים. (חוה אשכולי וגמן, "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 20)

*) וכול כיבוש ישמש אמצעי לכיבושים הבאים.

**) הרב ברלין היה הכף השניה, שטחנה ביחד עם ב"ג שישה מיליון יהודים, וה"ציונות" קמה מצרת היהודים, פרעות 1882/1 ביהודי רוסיה, ונבנתה משבירת החרם היהודי נגד סחורות גרמניה.

***) כבר בקונגרס הי"ז בבזל, ב-30.6.1931, הכריז חיים וייצמן, שא"י תשמש "מוצא חלקי ללחץ הגדול שבו נתונים המוני היהודים באירופה המזרחית"... ו"כי בצדק היו הציונים רשאים לצפות להתפתחות כזו של הדברים על סמך הצהרת בלפור והמנדט לפני 1922". (ויצמן, "דברים", תרצ"ז, ג', עמ' 615)

 

"השליחות מטעם התנועה הקיבוצית" - "בעוד ש'האיחוד העולמי' דיבר על שליחות לגולה, אלא שהתקשה להוציאה אל הפועל, סיפקה התנועה הקיבוצית את חלק-הארי של שליחי ההסתדרות לגולה. מתוך 261 שליחים שפעלו בין שתי מלחמות-העולם בתנועת 'החלוץ' ובתנועות-הנוער בגולה היו 238 חברי התנועה הקיבוצית ו-10 חברי תנועת המושבים.' מה הניע את הקיבוץ ליטול חלק כה מרכזי בשליחות לגולה, למרות יחסו הדו-משמעי אליה ?

"ראשית, הקיבוץ, ובייחוד 'הקיבוץ המאוחד', היה הנושא העיקרי של אתוס האוונגארד, החלוץ, בארץ-ישראל. החלוץ הוא - כדברי טרומפלדור - אדם המוכן לעשות את כל אשר תדרוש ארץ-ישראל : 'הוא - האידיאה הטהורה של שירות, יודע רק ציווי אחד: לבנות'. הוא המגשים בעצמו, תוך התנזרות מן האינטרס הפרטי, והולך לפני המחנה במטרה לקדם מטרות לאומיות ותנועתיות. מטרות אלו - ובעיקר השאיפה להאיץ את קצב הבניין הציוני על-ידי התיישבות בכל פינות הארץ וכיבוש כל ענפי העבודה בחקלאות ובחרושת - הביאו לפיתוח דגם 'הקיבוץ  המאוחד' כיישוב 'גדול וגדל', יישוב הקולט עלייה חדשה ללא הגבלה מספרית, ולפיכך מעוניין להגדיל את עתודותיו בגולה בקצב מזורז.(חוה אשכולי וגמן, "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 37)

 

"הביטוי המעשי הראשון לתחושת השליחות של הקיבוץ והפנייתה גם אל הגולה ניתן במשלחת ההסתדרות, שיצאה בשנת 1925 לפעולה ב'החלוץ'. העובדה שחמישה מבין תשעת חברי המשלחת היו חברי עין-חרוד וראשה היה מנהיג 'הקיבוץ המאוחד', טבנקין*), הטביעה את חותמה על פעולת המשלחת, ששהתה בפולין כשנה. המשלחת קיימה בוארשה סמינר, שבו הטיפה את תורת הקיבוץ הפתוח והגדול והכשירה פעילים מרכזיים. ואכן, הסמינר הפך נקודת-מוקד להפצתה של תורה זו ברחבי התנועה. סייעה בכך מגמת 'החלוץ' בפולין להזדהות עם הקיבוץ הגדול, הערוך בצורה טובה יותר להגשמת משימות לאומיות. הזדהות זו נבעה גם מן התפיסה, שאופיו המיוחד של הקיבוץ היהודי בפולין - עממיותו והמוניותו - הקרין גם על תנועת 'החלוץ' שם. תנועת 'החלוץ' בפולין לבשה דמות של תנועה המונית, אשר בכוח מסגרתה מסוגלת לחנך גם את האדם הפשוט ולגייסו להגשמת יעדים לאומיים וחברתיים מקיפים. יתר-על-כן, התמונה של קיבוץ גדול המוכן לקלוט כל צעיר מישראל בלי להתחשב בהשכלתו ובמוצאו ובלבד שיהיה מוכן לשאת בעול התפקידים הלאומיים הייתה  בעיני הצעירים 'מקבילה לאומית יהודית' להדי המהפכה הסובייטית שהגיעו מעבר לגבול. בקיץ 1928 הוחלט בפולין רשמית על הקמת ארגון קיבוצים אשר יתאים את עצמו למבנה 'הקיבוץ המאוחד' בארץ. מעתה היה 'הקיבוץ המאוחד' מעוניין לדאוג באמצעות השליחים שהשפעתו לא תיחלש. (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, עמ' 38)

 

*) כבר ב-1906, מפלגות "פועלי ציון" ו"הפועל הצעיר" מנו כ- 160 נפש, שלחו  לרוסיה  שליח, כדי לעשות  נפשות ל"ציונות", ברל כצנלסון סיפר שהוא כתב את האגרת; ב-1910 הונח היסוד ל"מפתח המפלגתי", שחלק את הכיבושים והשלל בין "הציונים" ע"פ גודלם היחסי. ומפלגות ה"ציונים" התאמצו לגייס יותר גלדיטורים.

 

"החשיבות שייחס 'הקיבוץ המאוחד' לשליחות באה לידי ביטוי נוסף בהחלטת מועצת הקיבוץ בשנת 1936 לגייס 10% מחברי הקיבוץ לשם ארגון ושליחות של הקיבוץ ושל התנועה, אף שבתקופה זו עמדו לפני הקיבוץ בעיקר צורכי הארץ והתנועה. השליחות נועדה 'להכנת אלפי חלוצים מגוייסים ומוכשרים לארץ-ישראל - לעבודה, להגנה. לחיי שיתוף', [הערה 58: ראה: י' טבנקין, 'ככינוס שליחים ופעילים בהחלוץ, אוקטובר 1938, וארשה', דברים, ב, עמ' 416.] 

"אירועי 'ליל-הבדולח' בנובמבר 1938 ולקחי ביקורו בפולין בזמן ההוא העמיקו בלבו של טבנקין את ההכרה בחשיבות השליחות. בקרב שליחי ארץ-ישראל לא היה שני לטבנקין, שהקדיש שנים רבות של עבודה חינוכית מאומצת בגיבוש תנועת 'החלוץ' בפולין - בשנות השלושים יצא לשם ארבע פעמים. עתה התריע:

כל חבר חייב לשאול את עצמו לעת הזאת: מה עלי לעשות ומיד? כל מי שייקרא - ילך למקום אשר יעד לו הגורל [...]

אין גאולה ללא הצלה*). לא גאולה היא זו שאנו ניהנה מזיו הטבע בשעה שאפילה ירדה על בית-ישראל. הכול - כל אדם וכל יישוב, כל רגב וכל ביטוי של כוח ממשי - לרשות ההצלה.'  [הערה 59: הנ"ל, בישיבת המזכירות הפעילה בנובמבר 1938, שם, עמ' 419: הנ"ל, דברים בישיבת המזכירות הרחבה בדצמבר 1938. שם, עמ' 424-422.] (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 40)

 

*) "הציונים" לא הצילו אף יהודי, התיעוד מותיר את הרושם ש"החלוצים"שהוציאו לפועל את פתרון הבעיה היהודית של הטלר, השתדלו לא להותיר עדים. את צלחת המרק בכספי הצדקה של הגוינט גזלו, ע"פ הוראה מהארץ, שאמרה: "שלא יוציאו את אמצעיהם על צרכים כמו סעד"

 

 "במארס 1936 פרצו בפולין פרעות אכזריות, שינקו את השראתן מן המפלגה השלטת - מפלגה לאומנית אנטישמית - שפעלה ברוח גרמניה. בעיירה פשיטיק העזו היהודים להגן על עצמם, ובעקבות זה נאסרו ונידונו לשמונה שנות מאסר, לעומת שנת מאסר אחת שהוטלה על הפורעים. המסקנה הייתה  ברורה: אסור ליהודים להגן על עצמם, מה-גם שהשלטונות איימו להחריב את העיירה.'

"למרות הנסיבות שתוארו לעיל נמתחה בחוגי מפא"י ביקורת על העדר רוח התנגדות בתנועה הציונית הסוציאליסטית בפולין בכלל, ובקרב הנוער ו'החלוץ' בפרט. באותה עת הגן היישוב על עצמו מול המרד הערבי, ואף החל לצאת למתקפת-נגד.' עובדה זו הבליטה את הפער בין ארץ-ישראל, המעוז היחיד של כבוד יהודי ושל גבורה ישראלית, לבין היהודים בגולה, שאינם מגינים על עצמם בנשק. אפילו משה שרתוק, שלא נמנה עם האקטיביסטים המובהקים, השווה בין הטרור בארץ, שקרבנותיו נופלים תוך מלחמת קיום, לבין הפרעות בגולה, שבהן הובלו היהודים כצאן לטבח.'

"החל בראשית תרצ"ז 1936 קיימה ה'הגנה' קשרי מסחר ורכש עם חוגי המטה הכללי הפולני ועם המחלקה לביטחון פנימי בפולין. יהודה ארזי, בא-כוח ה'הגנה' בפולין, וד"ר מיכאל פקר, בא-כוח 'החלוץ', פנו אל מכריהם בממשל הפולני והציעו לתת לנוער היהודי העומד לעלות ארצה אפשרות להתאמן בנשק במסגרת החינוך הקדם-צבאי הפולני. הנימוק היה, שה'הגנה' מצוידת בנשק פולני, ורצוי להכשיר את החלוצים העולים עוד בפולין. השלטונות הפולניים הסכימו לכך, כנראה, משום שראו בכך סיוע להגירה מפולין. ואכן, התנאי שהתנו היה, כי מיד לאחר האימונים יעזבו האנשים את פולין... עם קבלת הסכמתם של השלטונות אורגן קורס ארצי למדריכים באחוזה סמוכה לוארשה, בפיקודם של שליחי ה'הגנה'. בקורס, שהיה אינטנסיבי מאוד, השתתפו 45 חלוצים וחלוצות מקיבוצי-ההכשרה. למרות ההסכם עם ממשלת פולין היו מדריכי הקורס וחניכיהם מעורבים במידה מצומצמת בארגון הגנה עצמית, כמו, למשל, בצ'נסטוחוב.'  (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 48)

 

"בספטמבר 1938, בעת שהותה של משלחת ההסתדרות בפולין, נערכה ועידת-האיחוד בין תנועות-הנוער של 'החלוץ הצעיר' ו'פרייהייט', שהיו בעלות זיקה אל 'הקיבוץ המאוחד'. הוועידה, שעמדה בצל אירועי הימים ההם, דרבנה למתח חלוצי. חודש אחר-כך נערכה מועצת פעילים ושליחים של קיבוצי 'הגוש הכללי', בהשתתפות טבנקין. הוחלט להקים בכל הסניפים של התנועה המאוחדת קבוצות להכשרה, להגנה ולהעפלה מקרב בני 18-16; להגביר את הפעולה ב'הכשרת-המגן' ולהתאימה יותר לצורכי הארץ בשעה זו. לשם כך הוקמה מסגרת מיוחדת בתנועה ושמה 'הקבוצות'. חברי 'הקבוצות' התחייבו להיות ראשונים לכל מעשה חלוצי מגשים ומוכנים לעלות ארצה בכל שעה בכל התנאים...

"במרוצת השנים 1939-1938 התקיימו בקיבוצי-ההכשרה בפולין עשרות קורסים מקומיים להגנה עצמית, שפעלו כארגוני-ספורט ששמם 'הסדרן'. לדברי אחד המשתתפים הייתה  זו אחת הפעולות החשובות של השליחות הארצישראלית, שתרמה להרמת המורל והידקה את הקשרים  בין החברים לקיבוציהם. 'הקיבוץ המאוחד', שראה את עצמו כיוזם הפעולה, עשה מאמץ מיוחד כדי ששליחי ה'הגנה' יהיו מטעמו... (חוה אשכולי וגמן, "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד י. בן-צבי, עמ' 50)

 

"המדיניות הציונית לנוכח גורלם של יהודי אירופה"*) - "זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה החלו לזרום לארץ ידיעות על גורלם של יהודי פולין תחת הכיבוש הנאצי. הידיעות הגיעו ממקורות שונים, בחלקן מסוכנויות-הידיעות, בחלקן ממשרדי הסוכנות באירופה ובחלקן מפליטים שהגיעו לארץ...

"חלק מן המידע, בייחוד זה שהגיע מסוכנויות-הידיעות, מצא את דרכו גם אל העיתונות. בידיעות שפורסמו בהרחבה בעיתון 'דבר' ובעיתונים אחרים בחודשים הראשונים למלחמה דווח על תופעות אלו: חיסול המנהיגות היהודית - עסקנים, אנשי-רוח ורבנים; סכנת כליה מרעב, מקור וממחלות; עבודת-כפייה; בידוד והשפלה, כלומר, גיטואיזציה, טלאי צהוב ומספרים בדשי הבגדים; גירוש ללובלין וליעדים אחרים, כגון גירוש יומי של 1.700 יהודים מלודז', שהוכנסו לקרונות-משא חתומים, ללא אוויר וללא אוכל, ולאחר כשמונה ימי נסיעה מתו ברובם; שוד וסחיטה כספית; התעללות ועינויים נוראים, כמו עינוי אב ובן לעיני האישה והבת, שהוכרחו להתבונן ולצחוק עד שנטרפה דעתן; טרור וטבח, כגון יריות באנשי-עסקים בלודז' לאחר שכרו לעצמם קברים, יריות בילדים ובזקנים, טבח ביהודי חלם והרוביישוב; הסתה גלויה של הפולנים על-ידי השלטונות הגרמניים לשדוד ולהרוג ביהודים. [הערה 2:  ראה. למשל : דבר מ-11 בספטמבר, 22. 23 ו-31 באוקטובר. 3 ו-19 בנובמבר. 3 ו-8 בדצמבר 1939, 21, 3, ו-28 בינואר, 8 בפברואר ו-14 במארס 1940]. פרט לידיעות אלו צוטטו מקורות גרמניים, כגון עיתון שיצא במינכן, שקרא להשמיד את יהודי פולין. כן צוטטה סוכנות-הידיעות פאלקור (Palestine Correspondcnce), שהגיעה למסקנה, כי 'הטלר החליט להשמיד את כל האוכלוסיה היהודית הנמצאת כיום תחת שלטונו'. [הערה 3: ראה, למשל: דבר מ-6 בנובמבר 1939 ומ-24 בינואר ו-9 בפברואר 1940].

"לנוכח ידיעות והערכות אלו עולה שוב השאלה: האם אי-אפשר היה לחזות את השואה בשנים הראשונות למלחמה ? ואולי אף קודם המלחמה ? שאלה זו היא מכרעת לענייננו, שהרי כאשר אנו בוחנים את התייחסותה של מפא"י לשואה ולהצלה, עלינו להביא בחשבון את הנחת-היסוד שלה בעניין גורלם של יהודי אירופה. היסטוריונים שעסקו בסוגיה זו חלוקים בדעותיהם. יש היסטוריונים - כגון יוסף נדבה - הגורסים :

אשר לגרמניה, דומה, כי ניתן היה לחזות את המאורעות המתרגשים ובאים בעטייה בלא קושי רב. 'הכתובת על הקיר' נחקקה באותיות דם ואש לעיני כול.

"ואולם, מרבית ההיסטוריונים דוחים את הטענה הזאת. הבה נבחן את העובדות. (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 57)

 

*) "... חודש נובמבר שנת 1938... לא רדיפות, לא גירושים - זוהי השמדה מאורגנת, השמדה פיסית, מלוה התעללות סדיסטית, של קיבוץ יהודי שלם, של 600.000 יהודי גרמניה ואוסטריה. אולם לא זה בלבד. הפוגרום הנאצי בנובמבר שנה זו היא אות נתון להשמדת עם היהודים בעולם כולו.  (ב"ג, "במערכה", ב', עמ' 85) (מ. גבאי, "שואה", עמ' 165)

 

"... מאות אלפים יהודים נדרסים ונשמדים - אנשים, נשים, זקנים וילדים... יש עוד מצפון אנושי... ודווקא משום כך - צפויה סכנה לא"י, ממשלת אנגליה... ממטירה עלינו הצעות טריטוריאליסטיות, מציעים לנו מקום בטנגניקה, גויאנה, אנגולה ועוד כמה ארצות. "אני מציין זאת בצער וחרדה. כי הצעות אלו יתבדו, מוכרחות להתבדות... ואל נפחד לראות דברים כהוויתם: הציונות בסכנה. (ב"ג, "במערכה", כרך ב', עמ' 86) (מ. גבאי, "שואה", עמ' 166)

 

ברל כצנלסון: "כמעט יום יום מציעים לנו טריטוריות חדשות בשביל אינפילטרציה של היהודים, בשביל פיזור היהודים בכל קצווי תבל. וידוע הדבר שפיזור היהודים ירבה את האנטישמיות בכל העולם.

"מה שחשוב לדעת זהו: שגורל העם היהודי וגורל ארץ-ישראל נתון בידי הקומץ הקטן בלבד הנמצא בארץ. (ברל כצנלסון, "כתבים", כרך ט', עמ' 318) (מ. גבאי, "שואה", עמ' 171)

 

"כאשר אנו דנים ביכולתם של מדינאים ועסקנים ביישוב לצפות שואה, עלינו לשים לב לעובדה, שאפילו חברי המחתרת היהודית תחת הכיבוש הנאצי לא היו מסוגלים לחזות את השואה*). וכך העיד יצחק צוקרמן, סגן מפקד 'הארגון היהודי הלוחם':

הייתה  לנו הרגשה כללית: קרבה שואה [...] ונדמה היה לנו [...] תבוא סופה ותעבור וחיי יהודים עוד יצמחו גם במזרח אירופה [...] לא הבינונו שאנו עומדים לפני מפנה היסטורי טראגי, שלא ידענו כמותו; לא הבינונו, שמובילים אותנו משלב אלי שלב; לא הרגשנו שאנו מסתגלים, מידרדרים מטה-מטה [...] ב-1939 לא הבינונו, לא האמנו, מתוך חוסר ידיעה ומתוך רצון שלא לראות.'

כל מי ששמע סברה קלוטה מן האוויר ממהר לפרסמה. שבעי אסונות אנו ושבעי שברון לב וכותבים ועורכים מצווים על זהירות משנה [...] השואה גורמת לבהלה ולרפיון ידיים. (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 63)

 

*) "... עלינו להילחם בתרופות-האליל של הפילנטרופיה היהודית לכל צורותיה, עלינו להילחם במדוחי האמיגרציה והניסיונות האומללים לפזר עוד יותר את בני-ישראל, ועלינו להילחם בתעתועי הטריטוריאליזם העקר והמשלה.

"יש  רק  תרופה אחת  ויחידה:   העברה  מהירה בגמר המלחמה, לאחר ניצחונה של אנגליה, ל'טריטוריה' היחידה שבה הצליח 'הניסיון' הטריטוריאליסטי.   (בן-גוריון, "במערכה", ג', עמ' 56)

 

"התסבוכת גדלה גם משום שבעיני המנהיגות הציונית נתנה המלחמה הזדמנות לקידום המפעל הציוני, שכן האמינה, שמלחמה תיצור בסיס מחודש לקידום מואץ של הציונות לאחר הנסיגה הגדולה במחויבותה של בריטניה לבית הלאומי בתקופה שבין המלחמות. לדעתם היה בסיס זה עשוי להיווצר על יסוד נאמנות ושיתוף של היישוב הארצישראלי ושל העם היהודי במלחמה לצד בריטניה, בניגוד לבוגדנות הגורם הערבי.

"ברוח זו הצהיר בן-גוריון ימים מספר לאחר פרוץ המלחמה :

מלחמת העולם הראשונה הביאה לנו את הצהרת באלפור, הפעם עלינו להביא לידי מדינה יהודית. [הערה 23: ד' בן-גוריון. במערכה, ג, תל-אביב תשי"א, עמ' 14: הנ"ל, דברים במרכז מפא"י ב-12 בספטמבר 1939 (אמה"ע. תיק 11 23/39) ; הנ"ל, דברים בוועד הלאומי ב-17 בספטמבר 1939 , בתוך : במערכה, שם, עמ' 19]. (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 64)

 

"... בתחילת המלחמה גם בן-גוריון וגם אחרים לא צפו, כאמור, כי המלחמה תארך זמן רב כל-כך, או תתפתח להשמדה שיטתית של העם היהודי, ולכן ההתרכזות בהרחבת המפעל הציוני הייתה  בעיניהם הדרך הממשית ביותר לפתרון בעיית יהודי אירופה לאחר המלחמה.  (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 67)

 

"ההזדהות עם גורלם של יהודי אירופה בראי העיתונות של מפא"י" - "התופעה של האשמת היישוב והמוסדות הלאומיים בכלל, ומוסדות מפא"י בפרט, באדישות ובשוויון-נפש לנוכח אסון יהודי אירופה לא החלה בכתביהם של סופרים וחוקרי היסטוריה מסוימים, אלא בדבריהם של פעילי התנועה ו'החלוץ' בארצות הכיבוש עוד בראשית המלחמה. אברהם ביאלופולסקי, מראשי 'פועלי-ציון' בפולין שנמלט לווילנה, התריע:

מדוע שותקת הציבוריות היהודית? למה אינם מעוררים את טובי האנושיות, את אמריקה? גם בארץ לא מורגשה הטראגדיה הנוראה של יהודי פולין.'.

"אחרים תהו:

כיצד אפשר להם לבני-אדם לחיות ולהביט בשוויון-נפש אל אוקיאנוס הדם והדמעות של ברואים בצלם?"

כיצד 'הטרגדיה שלנו כמעט חדלה להיות טרגדיה'. (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 75)

 

"במסגרת זו אמקד את הדיון במגבית מצומצמת יותר: מגבית תנועת 'פועלי-ציון' בארצות-הברית, ש50%- מהכנסותיה יועדו עד כה למימון תקציב 'האיחוד העולמי' של מפא"י. עם פרוץ המלחמה שונה שם המגבית ושונו יעדיה. עתה יוחדו כספים לעזרה ישירה לחברים מפולין ולהפעלת לשכת 'האיחוד העולמי' בניו-יורק בראשות ד"ר אריה טרטקובר, עיין דו"ח ניישטאט בישיבת מזכירות 'האיחוד העולמי. ב3- בדצמבר 1939].  (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 116)

                       

"שאלת חילוצם של הפעילים מאירופה" - "הסתלקות הקבוצה המנהיגה ביהדות פולין זמן קצר לאחר כיבוש פולין בידי הגרמנים היא אפוא אחד ההיבטים בסוגיה קשה זו.

"עם היוצאים נמנו: ראשי 'הציונים הכלליים', עו"ד אפולינארי הרטגלאס, נשיא ההסתדרות הציונית בפולין : משה קליינבוים (לימים סנה); המהנדס משה קרנר, שהיה גם חבר הסינאט הפולני; ומנהיגים בולטים של תנועת-העבודה הציונית ו'החלוץ', כגון אנשל רייס, אברהם ביאלופולסקי, לייב שפיזמאן, מושקו שצ'ופקביץ, שמואל ברנצ'וק, יצחק פרליס ואברהם גבלבר: ראש נציבות בית"ר בפולין מנחם בגין; ראשי ה'מזרחי' עו"ד זרח ורהפטיג וד"ר אברהם וייס; מראשי 'אגודת-ישראל' הרב יצחק מאיר לוין ; והנריק ארליך וויקטור אלתר, מראשי ה'בונד'. אחדים מאישים אלה עזבו את וארשה מיד עם פרוץ המלחמה. אחרים, וביניהם קרנר, הרטגלאס, וייס וי"מ לוין, נכללו ב'יודנראט' הראשון שהוקם בוארשה. רובם עלו לארץ-ישראל בשנה הראשונה למלחמה באמצעות הסדר בין מחלקת-העלייה של הסוכנות לבין ממשלת המנדאט. לפי הסדר זה הותרה כניסתם לארץ של כמה אלפי בעלי רישיונות ובעלי זכות לרישיונות דרך טרייסט, ואחר-כך - דרך וילנה.' כך ניצלו מנהיגים אלה מגורל הציבור היהודי שנידון לימים להשמדה, עם הפעלת מדיניות 'הפתרון הסופי' ביוני 1941 . התנהגותם נשארה, כאמור, שנויה במחלוקת.  (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 192)

 

"כאמור, בעלייה היה גם אינטרס תנועתי. העלייה הייתה  המאגר העיקרי לגידול כוחו של הקיבוץ ותקוותו היחידה לשינוי פני החברה הארצישראלית. טבנקין השווה את העלייה החלוצית ליסוד משנה-החיים הקיים בכל תנועה מהפכנית: 'היא קנה המידה, אבן הבוחן לכל שאלות חיינו'. (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י... 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 210)

           

"מניעי האלם" - "הכרסום שחל במשך שנת 1940 בתחושות הזעזוע וההזדהות שחשו היישוב והנהגתו עם קבלת הידיעות הראשונות על אסון יהודי אירופה התפתח בשנת 1941 לתופעה מדהימה של חוסר הד או אלם איום. כבר אז הוטרדו מכך חוגים מסוימים. יעקב אשד, מבכירי השליחים של 'הקיבוץ המאוחד' לתנועת 'החלוץ הצעיר' בפולין בשנות השלושים, נתן לכך ביטוי:

"מה שמדכא ומחריד עד היסוד - זהו האלם אשר בו עטוף החורבן היהודי [...] שום הדים, שום תשומת לב, זה לא נחרת. זה לא נרשם אפילו [...] אנחנו אילמים וסביבנו -- אטימות [...]

התהלך ברחובות הערים והמושבות בארץ-ישראל, היכנס למוסדות, למקומות ציבוריים [...] תקשיב ללהג הרב התפל – איזו שאננות ונמיכות הרוח, איזה טמטום החושים בימים גורליים אלה !

 

"מה היו המניעים לאלם זה: חוסר מידע? ושמא מניעים נפשיים, לעתים בלתי-מודעים? ואולי שיקולים מדיניים קרים, שהתמקדו בגאולה הציונית? ושמא נסיבות אובייקטיביות, שאין  שליטה עליהן ?

"דומה, כי לפרשת 'פאטריה' והגירוש למאוריציוס הייתה  השפעה ניכרת על התגובה בשנת 1941 . ראוי לזכור, כי בשנת 1940 ראו המוסדות בעלייה דרך עיקרית להצלת יהודי אירופה. סיומה הטראגי של פרשת העלייה בשנת 1940 הכה בהלם חוגים רבים ביישוב והחריף את הרגשת חוסר-האונים. במצב זה, שבו הפכה שאלת ההצלה לעניין ערטילאי, אולי נראה הדיון באסון חסר-טעם. מכל-מקום, 'הלם פאטריה' לא היה אלא אחד המניעים. האלם נבע ממכלול רחב של סיבות. (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 243)

 

"עם פלישת גרמניה לברית-המועצות ביוני 1941 חזרה העיתונות ודיווחה על 'מלאך הדמים' העובר על קהילות ישראל ועל השפטים שנעשו ביהודים באזורי הכיבוש החדשים. אך ניכר, שעדיין לא ראו בכך אירוע חריג, אלא חלק ממוראות המלחמה, בדומה למה שעבר על יהודי מערב פולין בראשית המלחמה. "גישה ריאליסטית יותר ביטא ברל כצנלסון, שקבע עוד במארס 1941 :

"ליהודים באירופה אין מעתה קיום [...] היהדות באירופה לא תשוב כבר להיות מה שהייתה . אירופה ההרוסה לאחר המלחמה לא תוכל בוודאי לפרנס את מיליוני היהודים [...] הם היו מיותרים שם לפני המלחמה והם יהיו מיותרים לאחריה בכל משטר שהוא. [הערה 6: ישיבת מרכז מפא"י ב-19 בפברואר 1941 (אמה"ע. תיק II 23/41).]

 

"הניסיונות לשים קץ לאלם" - "האלם התבטא בראש ובראשונה בתחום המילולי. בדיקה מדוקדקת של כל הדיונים שהתנהלו במוסדות מפא"י - מתחילת 1941 עד הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני אותה שנה - מלמדת, שלא היה כל דיון בידיעות על גורל יהודי ארצות הכיבוש  והגרורות, וממילא גם לא הייתה  תגובה עליהן. (חוה אשכולי וגמן,  "אלם, מפא"י לנוכח השואה - 1942-1939", יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, עמ' 255)

 

אחרי הרבה מלל, אותו חסכתי מהקורא, חוה אשכולי וגמן לא ידעה שהסיבה לאלם במפלגות ה"ציונים" זה ב"ג.

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות