השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

המפלגה הנאצית והאלימות שלה כלפי יהודים 1933-1939

 

"המפלגה הנאצית והאלימות שלה כלפי יהודים 1939-1933: "אלימת כמושג היסטוריוגרפי"*) מחקרו של ארמין נולצן;

 

"ביצירת המופת שלו 'בהמות', שראה אור לראשונה ב-1942, התייחס פרנק נוימן לאלימות כאל 'לא עוד תופעה שולית אחת במבנה החברה הנציונל-סוציאליסטית', כי אם 'היסוד שעליו מושתתת החברה [הנאצית]'. נוימן ראה באלימות טכניקה לשליטה בהמונית מגבוה, טכניקה שהכול - הפקידות המיניסטריאלית, הכוחות המזוינים, ראשי התעשייה והחקלאות והמפלגה הנאצית - גייסו כדי לשלוט בחברה הגרמנית, או במילותיו של נוימן - האלימות שימשה בידיהם מכשיר להשגת שליטה טוטליטרית בחברה הגרמנית. על-פי התפיסה הזאת, שימשה האלי ממוות במשך כל תקופת הרייך השלישי מכשיר רציונלי של כוח פוליטי. נוימן מאשש אפוא את התובנה הבסיסית של מקס ובר, שלפיה האלימות היא מרכיב חיוני לקיום השלטון בכל התאגדות פוליטית.

 

"הנחותיו של נוימן בדבר תפקידיה של האלימות בגרמניה הנאצית משמשות בסיס לכל המחקרים ההיסטוריים העוסקים במשטר הנאצי. ואמנם, אין ספק שגרמניה הנאצית הייתה אלימה מאוד, גם בהשוואה למשטרים לא דמוקרטיים אחרים במאה העשרים. השלכותיה של האלימות הנאצית זכו לתיאורים מפורטים, שהתמקדו בעיקר באכזריות ובטרור שהפעילו הגסטפו והס"ס - שני הגופים שעמדו במוקד האלימות בתקופת השלטון הנאצי. פעילותם כוונה כלפי אויביהם המוצהרים - קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים, הכנסייה הקתולית, הומוסקסואלים, צוענים ויהודים. רוב המחקרים ההיסטוריים בנושא האלימות של הגסטפו התמקדו ברדיפת היהודים ובשואה, ולא בכדי, שכן השואה מייצגת את נקודת השיא של המדיניות הנאצית.  (ארמין נולצן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כרך ל"א, 2003, עמ' 192-1)

 

*) המאמר מבוסס על הרצאה שנישאה ביד ושם ב-22 בנובמבר 2001, במסגרת הסדנה השנתית השלישית בנושא 'פרספקטיבות חדשות בחקר השואה'. תודתי העמוקה לחברי חוג הדיונים שלנו בברלין: מנפרד גיילוס, וולף גרונר, רידיגר הכטמן, כריסטוף יאר, כריסטיאן ינסן, יירגן מתיאוס, קירן קלאוס פטל, סוון רייכרט, אלכסנדרה-איילין ונק ואולריך ויוורה, על הערותיהם המאלפות על כתב-היד הראשון שלי. ברצוני להודות גם לפרנק באיור, ליעקב בורוט, למרטין מול, לדניאל מילנפלד, ליאן אריק שולטה ולמיכאל וילט על הערותיהם החשובות בנושא האלימות כלפי היהודים

 

"מעט מאוד ידוע על חלקה של המפלגה הנאצית על מחלקותיה וגופיה, ברדיפות היהודים בשנים 1939-1933. עובדה שמעוררת תמיהה, שהרי מאז עליית הנאצים לשלטון ב-30 בינואר 1933 בוצעו רוב מעשי האלימות כלפי היהודים בידי חברי המפלגה הנאצית. יתרה מזאת, האלימות שהפעילה המפלגה הנאצית כלפי היהודים בשנים 1939-1933 הייתה  בבחינת המשך ל'תקופת המאבק' של המפלגה בשנים 1932-1925, כשהס"א הפעיל טרור נגד קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים ויהודים. נראה שתרומתה של התעמולה האנטישמית לעליית המפלגה הנאצית ולהפיכתה לתנועה המונית לפני 1933 הייתה רבה מכפי שהניחו החוקרים עד כה. דירק ולטר מצביע על כך שלאחר מלחמת-העולם הראשונה הייתה האלימות כלפי היהודים לתועה רווחת בחברה הגרמנית. בתקופת הרייך השלישי לא כל שכן.

 

"המאאמר הזה דן באלימת שהפעילה המפלגה הנאצית כלפי היהודים בשנים 1939-1933 ומתמקד הן באופיין והן בתפקידן של הפעולות האלימות שננקטו כלפי היהודים ככל שהדבר נוגע למפלגה הנאצית כגוף פוליטי על מחלקותיה והגופיים המסונפים אליה. אני מאמץ את הגדרתו של הסוציולוג היינריך פופיץ, שלפיה אלימות היא 'כל הפעלה של כוח שמכוונת לפגיעה גופנית בזולת'. ההגדרה הזאת כוללת בתוכה שלושה סוגים של הפעלת כוח: פעולות של פגיעה פיזית; פעולות שגורמות לנזקים כלכליים; ופעולות שמביאות לירידה במעורבות החברתית של הקרבנות.

"בניגוד לוובר, למשל, אינו רואה באלימות פעולה בלתי נמנעת שנועדה לשמור את השלטון בתוך ההתאגדויות, אלא ביצוע של מעשים כוחניים הגורמים לכאב. ההגדרה הזאת מאפשרת לנתח מעשים אלימים של יחידים או של קבוצות חברתיות שרמת המיסוד שלהן נמוכה. המפלגה הנאצית, בהשוואה למפלגה הקומוניסטית, הייתה למעשה גוף פוליטי בעל רמת גיבוש נמוכה. היא שאפה אמנם להיות ארגון טוטליטארי, אבל במציאות מעולם לא הייתה כזאת.

"מיכאל וילט תרם תרומה חשובה לחקר האלימות כלפי היהודים בגרמניה הנאצית. הניתוח האמפירי שלו עוסק בעיקר באלימות כלפי היהודים בעיירה טרויכטלינגן שבמרכז פרנקוניה. הוא סוקר את התנאים המוקדמים שהביאו להתעוררותם של הערכים האזרחיים והנורמות המשפטיות ואפשרו את מעשי האלימות כלפי היהודים. וילט בוחן כיצד התפשטו הפעולות האלימות וכיצד הפכו צופים מן הצד למבצעים. הוא מתאר בפרוטרוט את צורות האלימות השונות שהופעלו כלפי היהודים בטרויכטלינגן בעידודם של פעילי ס"א וס"ס מקומיים. עם זאת, השאלות של וילט מעורפלות למדי; הוא גם לא חקר את המקורות למעשי האלימות כלפי היהודים ולא הציע הסברים באשר לתפקידה של האלימות האנטי-יהודית במפלגה הנאצית. שני החסרים האלה נובעים מכישלונו של וילט למקם את האלימות האנטי-יהודית בהקשר של המדיניות הכוללת של המפלגה הנאצית. וילט נוטה לראות את המפלגה הנאצית כישות מונוליתית שעודדה אלימות נגד היהודים באופן אוטומטי כמעט, ומתעלם מן התפקיד שמילאו המעשים האלימים האלה בתוך המפלגה עצמה. ואולם, חשוב מאוד לנתח את צורותיה השונות של האלימות הנאצית כלפי היהודים ואת התפקידים שמילאה כדי לעמוד על היבטיה הפונקציונליים. (ארמין נולצן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כרך ל"א, 2003, עמ' 194-3)

 

"חרם אפריל וה'פיכה מלמטה'

של המפלגה , 1935-1933

"מיד לאחר הבחירות ב-5 במרס 1933 החל גל האלימות הראשון של המפלגה הנאצית, על חלקיה וגופיה השונים, נגד היהודים. גל האלימות הזה היה  חלק ממתקפה רחבה יותר על בנקים, על חנויות כלבו ועל לשכות מסחר ברחבי גרמניה, מתקפה שנוהלה במסגרת ה'הפיכה מלמטה' המסיווית שסימנה את ראשית המטמורפוזה שעברה המפלגה הנאצית לקראת הפיכתה לרייך השלישי. מאחוריי ההפיכה הזאת עמד הארגון הנאצי NS-HAGO - איגוד אנטישמי קיצוני שייצג את המעמד הבינוני הגרמני. בחרם שהוכרז על היהודים השתתפו עוד גופים שהיו קשורים למפלגה הנאצית וביניהם הס"א והס"ס;NSBO  - התאגדות נאצית דמוית איגוד מקצועי של בעלי מלאכה, סוחרים ואנשי עסקים שמנתה כ-300.000 חברים, רובם אנשי הצווארון הלבן ועובדי כפיים; ו-BNSDJ - איגוד המשפטנים הנציונל-סוציאליסטים, שבימים הראשונים לכינון המשטר החדש פעל באלימות לשלילת סמכויות המשפט והחקיקה של שופטים ועורכי-דין יהודים. מהומות מרס 1933 פרצו בחבל הרוהר והתפשטו עד מהרה לכל רחבי הרייך. המהלך היה דומה בכל מקום; פעילים  וקבוצות מאורגנות של המפלגה צעדו לפני בתי עסק ומפעלים בבעלות יהודית, חילקו כרוזים ועליהם הסיסמה 'גרמנים, אל תקנו בחנויות יהודיות' וצילמו לקוחות ארים. אנשי ס"א פרצו לדירות מגורים של יהודים, ערכו חיפושים, התעללו ביהודים ואסרו כמה מהם. היו גם מעשי רצח. בשטראובינג שבבווריה נורה ב-15 במרס 1933 איש עסקים יהודי בידי לובש מדים שלא זוהה. כעבור כמה ימים, לאחר ששר הפנים של הרייך פרסם צו שאסר על 'הסגת גבול בתחום הכלכלה', הופסקה כמעט כליל הפעולה האלימה שניהלה המפלגה נגד היהודים, אך בסוף מרס 1933 התחדשה האלימות. הפעם היה זה הטלר עצמו שהחליט לפתוח במסע של חרם כלכלי-לאומי על מפעלים ובתי עסק יהודיים ועל רופאים ועורכי-דין יהודים. החרם המתוכנן החל בשבת בבוקר, 1 באפריל 1933, ונועד להביא להפסקת מסע התעמולה האנטי-נאצי שהתנהל באותה עת בארצות-הברית. יהודי גרמניה הואשמו בניהול 'תעמולת זוועה' והחרם על עסקיהם בא להענישם על כך. הטלר ומנהיגים נאצים אחרים, וביניהם אפילו שרים שמרנים, הפכו את היהודים לבני ערובה במאבקם נגד 'תעמולת הזוועה'.  (ארמין נולצן, "קובץ מחקרים", יד ושם, ל"א, 2003, עמ' 196-5)

 

"לקראת החרם על יהודים בעלי מקצועות חופשיים ועל בתי העסק של יהודים, הוקם ועד פעולה של המפלגה, ובראשו עמד הגאולייטר של פרנקוניה עילית, יוליוס שטרייכר, אנטישמי קיצוני. את החרם במחוזות וביישובים ארגנו ועדי פעולה בהנהגתם של סניפים אזוריים ומקומיים שלארגון NS-HAGO. הוטלה עליהם המשימה לגייס לפעולת החרם את  כל חברי המפלגה הנאצית בתחומם, ובייחוד את פעילי הס"א והס"ס.

"ביום שישי, 31 במרס 1933, בשעות הערב קיימה המפלגה הנאצית אספות המוניות ברחבי הרייך כדי להכין את התעמולה לקראת החרם. בכירי המפלגה - הגאולייטרים, ראשי הנפות וראשי היישובים, וכן ראשי הסניפים של ארגון NS-HAGO - הסיתו בכל האספות הללו נגד היהודים וקראו למחוץ את 'הכלכלה היהודית'. כל  חברי המפלגה הנאצית תושבי החבל, המחוז והיישוב חויבו להשתתף באספות ולפעול על-פי ההוראות שניתנו בהן; הדבר תרם להצלחת החרם. מטרתו העיקרית של החרם הייתה להפגין כלפי ארצות העולם ש'העם הגרמני' פועל נגד היהודים, אבל פעולותיו 'חוקיות'. פעילי המפלגה נצטוו להימנע מאלימות.

"החרם החל, כאמור, ב-1 באפריל 1933 בשעה 10 בבוקר. ברחבי הרייך חסמו אנשי ס"א וס"ס את הכניסות למפעלים ולבתי עסק יהודיים, למרפאות של רופאים ולמשרדים של עורכי-דין יהודים. על-פי הודעה ששודרה ברדיו מטעם משרד הפנים הפרוסי, נמנעו רשויות המשטרה מלהתערב. בעיקרו של דבר נראה שהחרם התנהל על-פי הוראות ועד-הפעולה של שטרייכר. עם זאת, למרות ההוראה של ועד הפעולה להימנע מאלימות, התעללו אנשי המפלגה ביהודים, סימנו בתי עסק של יהודים בכתובות נאצה וניפצו שמשות בבתי יהודים ובמשרדיהם.

"כתוצאה מן החרם שהכריזה המפלגה הנאצית נאלצו יהודים רבים לסגור את עסקיהם. כעבור זמן-מה החליט הטלר להפסיק את החרם ולהמתין לתגובות בעיתונות הזרה. לבסוף, ביום שלישי, 4 באפריל 1933, הורה הטלר לסיים את הפעולה, אך המפלגה הנאצית נותרה מוכנה לקראת חידוש האלימות כלפי היהודים אם יתחדש מסע התעמולה האנטי-נאצי בחו"ל.

"את מידת הצלחתו של חרם אפריל 1933 יש לבחון לנוכח מטרותיו. הטלר וחברי הקבינט שלו היו נחושים לפעול להפסקת 'תעמולת הזוועה היהודית' בחו"ל על-ידי הפיכת היהודים לבני ערובה. מן הבחינה הזאת הוכתר חרם אפריל בהצלחה, שכן מסע התעמולה האנטי-נאצי בארצות-הברית ובמדינות אחרות פסק מיד. הטלר שאף גם לחזור ולהשליט משמעת בשורות המפלגה הנאצית. נראה שגם המטרה הזו הושגה זמנית.

"לצד היעדים הללו הייתה למפלגה הנאצית מטרה נוספת - להביא את הציבור הגרמני להחרים את היהודים ואת עסקיהם. המפלגה ביקשה להגביר את 'זעם העם' כלפי היהודים על-ידי פעילות אלימה ועל-ידי גיוס ההמונים לפעולה האנטי-יהודית. האלימות נועדה לשמש אמצעי תעמולה. בד בבד המשיכה המפלגה גם בדרכי הפעולה שלה מ'תקופת המאבק', אבל מדוחות שונים של הממשל והמשטרה עולה שדרכי הפעולה האלה נכשלו.  (ארמין נולצן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כרך ל"א, 2003, עמ' 198-7)

 

"אלימות המפלגה הנאצית כלפי יהודים

בשנים 1939-1933, צורותיה ותפקידה

"אחרי 1933 נקטה המפלגה הנאצית ארבעה סוגים שונים של אלימות נגד היהודים: פגיעה פיזית ישירה ביהודי ובלא-ארים; פגיעה ברכוש יהודי; הטלת חרם על בתי עסק ועל מפעלים של יהודים; והפקעת נכסים של יהודים. רשמית היו פעולות אימות כאלה עברות בנות עונשין במשך כל תקופת  המשטר הנאצי. ואולם מ-1936-1935 הצליחה המפלגה להציג את האלימות כלפי היהודים כ'מילוי משימות' המוטלות על חבריה. כתוצאה מכך, שלטון החוק העלים עין ממעשי אלימות כלפי יהודים. הליכים משפטיים שעסקו  בפעולות אלימות שבוצעו  ביהודים בידי חברי המפלגה הנאצית, מחלקותיה או גופיה, הופסקו או נשארו תלויים ועומדים בבתי-המשפט הפליליים מ-1936-1935 ואילך לא טיפלו בתי-המשפט במקרים של אלימות כלפי יהודים אלא אך ורק במקרי אונס של נשים יהודיות בידי חברי מפלגה. במקרים כאלה הואשמו המבצעים ב'חילול הגזע' ולא באונס.

 

"ארבעה תפקידים היו לאלימות האנטי-יהודית של המפלגה הנאצית. ראשית, פגיעה פיזית ביהודים ובלא-ארים. שימוש מכוון בפגיעות גופניות עמד במרכז הפעילות האלימה של המפלגה הנאצית כלפי היהודים ונועד לא רק לבודד את היהודים מן החברה הכללית, אלא גם לשבור אותם נפשית. המבצעים היו מודעים למטרה הזאת וזוהי אפוא טענה נגדית חזקה לפונקציונליסטים, שטוענים בהדגישם את היעדר הכוונה באלימות שהפעילה המפלגה הנאצית כלפי היהודים.

 

"מעשי האלימות שביצעו חברי מפלגה כונו בדרך-כלל בתעמולה הנאצית 'זעם העם', אבל למעשה תוכננו בכוונה תחילה. באשר לקרבנות - האלימות הזאת לבשה תמיד צורות מוחשיות. מן הבחינה הזאת הייתה הגדרתו של מקס ובר. היא לא נבעה מהקצנה שחוללה המערכת או מדינמיקה אי רציונלית. תפיסת הרייך השלישי כמערכת של כוח נעדרת תכנון פוליטי רציונלי, כפי שהפונקציונליסטים נוטים לראותו, היא הטעיה. יישום מכוון של מטרות אידיאולוגיות בתקופת הרייך השלישי היה תופעה קבועה. אלימות המפלגה הנאצית כלפי היהודים שירתה בו בזמן שני יעדים: הגשמת מטרות אידיאולוגיות והכנת ההמונים לקראת צעדים של מדיניות אנטי-יהודית בכלל.

 

"תפקידה השני של האלימות כלפי היהודים היה תעמולה. המפלגה ביימה את 'זעם העם' כחלק אינטגרלי של הגיוס התעמולתי של החברה הגרמנית. האלימות נועדה לחזק את ההסכמה לפעולות אלימות נגד היהודים ולעודד חלקים גדולים מן הציבור הגרמני להשתתף בפעולות כאלו. כפי שהוכיח איאן קרשאו, הקריאות לציבור הגרמני להשתתף בפעולות האלימות לא נשאו פרי. בדרך כלל סרבו בהפגנתיות להשתתף באלימות כלפי יהודים. אלא שהייתה לכך תוצאה בלתי צפויה. דומה שחוסר ההשתתפות באלימות חיזק את תמימות  הדעים של האוכלוסייה הגרמנית בעניין ההפליה ה'חוקית' של היהודים שנאכפה בידי הביוקרטיה הממשלתית ובידי הממשל של המדינות ברמה האזורית והמקומית. במחקריו על עדת הקהל בתקופת הרייך השלישי הצביע אוטו דב קולקה על תמימות הדעים הזאת. ההנחה שלי, שדורשת מחקר נוסף, היא שככל שגברה האלימות שהפעילה המפלגה הנאצית כלפי  היהודים כן גברה הסכמתה של האוכלוסיה הגרמנית לצעדים ה'חוקיים' נגד היהודים. אפשר לקשור בין ההנחה הזאת ובין ההנחה של קרשאו וההיפותיזה הנלווית של קולקה בעניין 'דעת הקהל' בגרמניה הנאצית.

התפקיד השלישי של אלימות המפלגה הנאצית כלפי היהודים היה הפעלת לחץ כללי על המינהל הממלכתי והאזורי. בהקשר הזה יש לזכור, שהחל מ-1933 התנהל תהליך קבלת ההחלטות במדיניות הנאצית בעיקרו בידי רשויות המדינה ולא בידי המפלגה. הנהגת  המפלגה האמינה שמתפקידן של רשויות הממשלה להוציא אל הפועל את המטרות האנטישמיות של המפלגה. ביום התפרצות של 'זעם העם' כלפי היהודים שימש בעיקר כדי לתאם את 'רצון העם' עם רשויות המדיניה.

"למפלגה הנאצית היה 'היגיון' משלה: ככל שיגבר 'זעם העם' על  היהודים כן תזדרז הביורוקרטיה לפעול. ואולם אין זה אומר שהמדיניות האנטי-יהודית בכללה תואמה בין המפלגה לרשויות המדינה. הממשל ניסה לשלב את המפלגה במסגרת הפעולות ה'חוקיות' נגד היהודים. אנשיו של הס, ממלא מקום הפירר, ניסו להגביל את האלימות של המפלגה כלפי היהודים ולקדם חקיקה אנטי-יהודית. החל מ-1936-1935 הביאו היוזמות הללו לחלוקת עבודה בכל הקשור לצעדים נגד היהודים, בייחוד בין המפלגה לרשויות המדינה. אלא שהמדיניות האנטי-יהודית של רשויות המדינה ושל המפלגה הנאצית חתרה לשני יעדים זהים: הפרדת ארים מלא ארים והרחקתם של לא ארים מכל אפשרות להשתתף בחיי החברה והכלכלה.   (ארמין נולצן, "קובץ מחקרים", יד ושם, ל"א, 2003, עמ' 218-17)

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות