האם טראמפ הכתיר  את נתניהו כמלך מלכי המלכים ?​

איציק מרדכי הורשע ע"פ טענות-השקר של התובע אברבנאל

"התובע [אברבאל] הצביע על 'חוט מקשר' בין שלוש התלונות: מעין הרגל של מרדכי להתנפל במפתיע על נשים,

"ב25- בפברואר 2000 כאשר ש' עבדה בלשכה בתל אביב. לפי תיאורה, הורה לה מרדכי להיכנס לחדרו, הזמין אותה לשבת על הספה לידו, ומשסירבה -  משך אותה בידה, השכיב אותה, הכניס את כף ידו מתחת לחולצתה וליטף את בטנה, כל זאת בלא הסכמתה. לאחר שהשתחררה מאחיזתו, נצמד אל גופה כשגבה אל הקיר וליטף את ישבנה. לאחר שהצליחה לצאת מהחדר, יצא השר אחריה ונשק לצווארה, אף זאת בלא הסכמתה.  ("משפט מרדכי, משה ריינפלד, הארץ, 21.3.2001)

 

דברי הבלע של ח"כ זהבה  גלאון על יצחק מרדכי, הפכו לעובדה, שאברבנל, המודע לעובדות, העלה בבית-המשפט, והיא שחרצה את גורלו של איציק מרדכי לחובה. התובע אלי אברבנל, ליווה את החקירה, וידע את טענותיה של ש' ע"פ מבחן הפוליגרף, ואת קביעתו של מומחה הפוליגרף של המשטרה שש' ענתה שקר. אברבנל העלה בביהמ"ש טענות-סטן נגד איציק מרדכי, שעצם העלאתן מהווה פשע בדרגה היותר חמורה ולמעשה הפשע הזה שותפים היועץ המשפטי לממשלה, ראש אגף חקירות, ניצב יוסי סדבון וכול צמרת שלטון הנציונל-ציונים בישראל, בזמנו.

 (מ. גבאי, "ישראל הפיאודלית", צמרת, 2018, עמ' 355)

 

 

פרופ' אווה אילוז, כתבה באתר הארץ (26.10.2012), תחת הכותרת:

"אולי הגיע הזמן

לפרשת דרייפוס ישראלית"

 

"בישראל של היום, שבה הערבים אינם אזרחים שווי זכויות והפוליטיקאים חסרי מצפן מוסרי, קשה לדמיין שמאורע דומה לפרשת דרייפוס יטלטל ויפלג את החברה הישראלית, כפי שהיה בצרפת

"פרשת דרייפוס הייתה רגע מכריע עבור צרפת ועבור הציונות: צרפת התפלגה לשני מחנות יריבים וראתה את כוחות הרפובליקה נלחמים באנטישמיות ובלאומנות במשך 12 שנים ארוכות; היה זה גם הרגע שבו ההמונים שקראו 'מוות ליהודים' גרמו לתיאודור הרצל להבין שרק מולדת לאומית תוכל לפתור את בעיית האנטישמיות ‏(גם אם הדיוק ההיסטורי של התיאור מוטל בספק) ...

 

"כעבור שנה, ב-1895, מונה לוטננט קולונל ז'ורז' פיקאר לשירות המודיעין ‏(כראש מחלקה‏) שהפליל את דרייפוס. פיקאר, כרבים מעמיתיו, היה אנטישמי, ויש האומרים שאף היה אנטישמי נלהב. לידיו התגלגל מכתב חשוד, ולאחר שחקר בדבר גילה כי כתב היד באותו מכתב דמה לזה שבמסמך שהפליל את דרייפוס. את המכתב כתב קצין בשם פרדיננד אסטרהזי. פיקאר המשיך לנבור בראיות נגד דרייפוס, ומשראה את דלותן, הבין כי דרייפוס הורשע על לא עוול בכפו. הוא העביר את המידע למפקדיו, אך הם השתיקו אותו וניסו להסתיר את הראיות. 'מה זה משנה אם יהודי נשלח לאי השדים?' שאל אחד ממרעיו הקצינים, מבלי לחכות לתשובה. אבל לפיקאר כנראה היה אכפת. ובשל עובדה זו נטל על עצמו סיכון לא קטן: הוא נשלח לבסוף למוצב מרוחק בתוניסיה ‏(מאוחר יותר אף נשלח לכלא באמתלת בגידה‏).

 

"אך הגלייתו של פיקאר לא פתרה את בעיית הצבא. פרקליטו של פיקאר, לואי לבלואה ‏(Leblois‏), היה אף הוא איש עקרונות, והוא היה מודאג. הוא החליט להודיע לסגן נשיא הסנאט הצרפתי, אוגוסט שורר-קסטנר ‏(‏Scheurer-Kestner), על ממצאיו של פיקאר ועל התנהלותו של הצבא הצרפתי. שורר-קסטנר היה בן למשפחת תעשיינים פרוטסטנטית, רפובליקאי, אדם מכובד, וכמו רבים אחרים ‏(כמו העיתונאי וראש הממשלה לעתיד ז'ורז' קלמנסו‏) חשב בתחילה שדרייפוס אשם. אך כשלבלואה בא לדבר איתו, כתב שורר-קסטנר ביומנו כי חש 'דבר מה מעורפל ומכאיב', כאילו קול מצפונו היה חזק מביטחונו באשמתו של דרייפוס. מתייה דרייפוס, אחיו של הסרן המואשם, אמר עליו כי הוא “passion epris de justice” ‏(לבו משתוקק אל הצדק‏). לאחר שהשתכנע שורר-קסטנר בחפותו של דרייפוס, הוא ביקש לפתוח מחדש את תיק החקירה. הדבר גרר את ההד שלו ציפה: הוא עורר את השנאה של מחנה האנטישמים והלאומנים, שעלתה לו בהפסד בבחירות מחדש לסגן נשיא הסנאט. אך למרות המחיר וסיכון הקריירה ומעמדו הציבורי, הוא לא הפסיק להיפגש ולדבר עם הנשיא, עם ראש הממשלה ועם אישים פוליטיים בולטים נוספים. כשהגיעה לידיו ההוכחה הסופית לאשמתו של אסטרהזי, הוא לא התנהג כמו פוליטיקאי טוב ‏(במובן הרע של המילה‏) אלא דווקא כאזרח זועם, והביע את דעותיו בפומבי בעיתון “Le Temps”, דבר שהכה גלים במערכת הפוליטית כולה.

 

"ב-1898, בעקבות החשיפה הציבורית והלחצים הפוליטיים, נאלץ הצבא להעמיד לדין את אסטרהזי כדי לנקות את שמו. אסטרהזי אכן זוכה. כעבור יומיים חלה תפנית מכריעה בפרשה, עם מה שנחשב היום למאמר העיתונות המפורסם ביותר בכל הזמנים, שנכתב בידי הסופר הצרפתי אמיל זולא: 'אני מאשים'.

"המאמר חישמל את צרפת כולה. לתחושה זו תהיה השפעה מתמשכת, בצרפת ומחוץ לה, הרבה מעבר לגבולות 'הפרשה'. המאמר נכתב כמכתב גלוי לנשיא צרפת, פליקס פור ‏(Faure‏), והטיח האשמה ישירה בדרגים הבכירים בצבא הצרפתי בעיוות הדין ובאנטישמיות. זולא קרא לנשיא לעצור את מה שכינה 'פשע נגד האנושות' ו''פשע נגד הצדק'. בטון משולהב, הוא לא פקפק בכך שינצח במאבק הזה, משום ש'האמת יוצאת לאור ודבר לא יעצור אותה'. גם זולא לקח על עצמו סיכון רציני: מטרתו הייתה להתגרות בצבא כדי שזה יתבע אותו על הוצאת דיבה, וכך לפתוח מחדש את תיק החקירה ולהציג ראיות חדשות בבית המשפט. הצבא נהג בדיוק כך והעמידו לדין. הוא הורשע ועקב כך נאלץ לברוח לאנגליה. אך השפעת מאמרו הייתה אדירה, ואט-אט הביאה לשינוי בדעת הקהל. החודשים שחלפו מינואר עד אוגוסט 1898 היו עמוסי דרמות פוליטיות בעוצמה נדירה, שכללו את התפטרותה של ממשלת מלין ‏(Meline‏), שלילת אות לגיון הכבוד מזולא, כניסתו לתפקיד של שר מלחמה חדש, ומהומות והפגנות שטלטלו את החברה הצרפתית.

"הצבא נקט קו תוקפני ואף האשים את דרייפוס בהאשמות נוספות בעזרת מסמכים שזייף קצין בשם רב סרן אובר-ז'וזף אנרי ‏(Henry‏). שר המלחמה החדש, גודפרואה קווניאק ‏(Cavaignac‏), היה אדם ידוע ביושרו, שכמו רבים אחרים היה משוכנע באשמתו של דרייפוס, והשתמש במסמכים כדי להוכיח זאת. אך כאשר הקצין שאותו מינה כדי לחקור את הפרשה, סרן לואי קווינה ‏- ‏((Cuignet גם הוא ממתנגדי דרייפוס ‏(וכנראה גם אנטישמי‏) - הבין שהמסמכים זויפו על ידי אנרי, הוא הודיע לקווניאק שהבין את טעותו. אנרי נשלח לכלא, השאיר הודאה בכתב והתאבד, ועורר בכך סערה נוספת בקרב האנטישמים הלאומנים. קווניאק עצמו התפטר, ולקח אחריות על התנהגותו הפסולה של הצבא ועל כך שלא ראה את האמת קודם. גנרלים ושרי מלחמה התפטרו בזה אחר זה, כשהם אינם מסוגלים להיענות לדרישה לערוך משפט חוזר. המשבר בממשלה גרר סערה ציבורית ומהומות אנטישמיות. על רקע חוסר היציבות הפוליטית, התייצב הצבא נגד מחנה התומכים בדרייפוס. בסופו של דבר זכה דרייפוס לחנינה מידי ראש הממשלה הרדיקל רנה ולדק-רוסו ‏(Waldeck-Rousseau‏) ב-1899.

"זווית אחרת

"הייתי רוצה לנתק את הסיפור הזה מהפולקלור הלאומי שלנו ולבחון אותו מזווית אחרת. אין הכוונה לומר שאני מכחישה או דוחה את ההשקפה המקובלת, שלפיה הצבא הצרפתי היה נגוע באנטישמיות ממאירה שמצאה לה הדים בציבור הצרפתי. אבל האירועים ההיסטוריים הם כמו חפצים שאנו מחזיקים בידנו: אנחנו יכולים לבחון אותם מלמעלה או מלמטה, מלפנים או מהצד, וכל זווית תניב ידע שונה על החפץ; אנחנו אמנם לא יכולים להביט בחפץ בו בזמן מלמעלה ומלמטה, אך זווית ראייה אחת אינה שוללת את קיומה של האחרת.

"ראשית, יוצאת הדופן בסיפור הזה היא עוצמתה של הדרמה הפוליטית, עוצמה שאנו, בישראל, איננו מסוגלים לתפוס, ובוודאי שלא לשחזר. במשך 12 שנים הייתה מדינה קתולית מפולגת קשות בשאלת אשמתו או חפותו של סרן יהודי אלמוני. כדי להבין את עוצמתה המוסרית של הדרמה, אבקש מקוראַי לבצע תרגיל מחשבתי ולדמיין את התמונה הבאה: ערבי המשרת כקצין בצבא הישראלי מואשם בריגול למען מדינה ערבית. הצבא מציג עדויות, שופט אותו, מרשיעו ודן אותו לכליאה בצינוק. ואז, קצין שהוא למעשה מתנחל ימני הנוטה לראות בערבים אזרחים שאינם נאמנים למדינה, מבחין בפיסת נייר שעשויה לערער על פסק הדין שפסקו קציניו שנתיים קודם לכן. לאחר מכן ממשיך הקצין המתנחל ובוחן את פסק הדין הקודם, מתחיל לפקפק ביושרם של עמיתיו ומפקדיו, וכל זה בשם האמת והצדק ולמען אדם שבמקרה הוא ערבי. הוא שם בצד את הדעות הקדומות, משניא עצמו על עמיתיו ומפקדיו, הופך יעד להתעמרות ולגינוי מצדם, וכל זה למען ערבי. הקצין הימני המתנחל שלנו סופג את כל החבטות הללו, וממשיך לחקור את גרסתו של צה"ל, עד שלרשויות הצבא נמאס ממנו והוא מסולק. ואפילו אז הוא לא נשבר, וממשיך להילחם למען הערבי, ... (אווה אילוז, אתר הארץ, 26.10.2012)

 

לשחרר את המצפון היהודי ממאסרו

בידי הכובש הנציונל-ציוני

 

לבו של הישראלי משתוקק אל הצדק לא פחות מאשר לבו של הצרפתי. דתו של היהודי היא תמצית היושר והצדק. הדת היהודית העמידה את האדם במרכז ההתעניינות והעשיה של הקהילה היהודית, ודאגה לעני ולנצרך  בכול תחומי חייהם.

 

לדת היהודית של רבני ה"על-אדם", שמקריבים את האחר ואוכלים את החלש, שלא מקיימים את החשובה במצוות-עשה, "ששת ימים תעבוד", אין שום קרבה ודמיון לדת-החסד של היהודים. מכירת התמנויות לרב עיר ושאר משרות ציבורות בהכרזה בבתי כנסת למרבה במחיר, החרמתו וגירושו מהיישוב של מי שאין בידו לשלם מסים והיטלים; איסור הכנסת יהודי זר, ומתן צדקה אפילו פרוטה אחת. אלה הם תכונות של פושעים, שאין להם קשר ושייכות ליהודים.

"מסירת משרות תמורת כספים נעשה במשך הזמן לתופעה מקובלת בקהילות. במינסק נמסרה בשנת 1789 משרת הספרא ודיינא לאחר הכרזה פומבית בכל בתי-הכנסת בעיר ליהודי, שהילווה לקהל 2000 זהובים בלי רבית לשש שנים*). נוהג זה של מסירת משרות, החל ממשרת הרב ודיין קבוע וגמור במשרה קטנה יותר, תמורת תשלום או הלוואה, נפוץ בקהילות ישראל בתקופה המדוברת וגרם לא מעט לירידת סדרי הקהל. לא תמיד קיבל את המשרה מי שהיה ראוי לה ביותר, אלא מי שהיה בעל אמצעים והשפעה על-ידי קרובי משפחה וידידים. מה שקרה למשרות, קרא גם להתמנויות בקהילה. בגלל צורך תכוף בכספים התחיל הקהל למכור דרגות והתמנויות. בן-אדם עשיר היה יכול לרכוש לו דרגות ולחלקן בין ידידיו. ...   (ישראל קלויזנר, "העבר", י"ט, עמ' 55)

*)י. בראפמן: ספר הקהל (ברוסית), ב', תעודה מס' 1, פטרבורג 1875.

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות