השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

אילו ניצח הטלר במלחמה 3

 כאשר התבוסה הייתה וודאית, מעצמות המערב ביקשו לשמור על עצמתה של גרמניה, למערכה נגד בררית-המועצות. "על-פי מידע אמריקני חלקי, קנו קונצרנים גרמניים בחודשים שאחרי שטראסבורג לפחות 750 חברות זרות, ביניהן 214 בשוויץ, 112 בספרד, 98 בארגנטינה, 58 בפורטוגל, 35 בטורקיה; "בינואר 1945 דרש קונצרן טלפונקן ממשרד הכלכלה של הרייך אישור להארכתו של חוזה הקרטל שנחתם עם קורפורציית הרדיו של אמריקה.

 

"לא האדונים, לא נושאי-דגלה של אירופה - "הסדר החדש של המפסיד"

"במארס 1944 מגיש לודוויג ארהארד את הסקיצה הראשונה ל'מימון מלחמתי ואיחוד חובות', עבודה רחבת-הקף לפתרון שאלות מדיניות בענייני מטבע אחרי המפלה. הרעיון היסודי: על מנת למנוע אי-שקט חברתי, יש להעביר את החוב הלאומי ליורשו של הרייך השלישי, להגן על ההון המצטבר של תעשייה ושל מערכת הפיננסים בפני חמדנותו של המון העם הגדול, שהתרושש בהשפעת המלחמה, ולשחרר אותו בשקט, עכשיו, אחרי שתשכך כל התקוממות אנטי-נאצית אפשרית, צריך יהיה להעז ולעשות את הצעד הגדול לטובת הנכסים החומריים. ואכן, היה צורך לאזור את העוז לכך, כי כלל החובות הסתכמו בינתיים ב-680 מיליארדי רייכסמרק, שמהם היו 400 מיליארדים חוב לאומי ממשי ישיר.

"ביוני 1944 התפרסם עוד מפרי עטו של לודוויג ארהארד מסמך שני ל'שרטוט מפת-החול של טקטיקות המלחמה האבודה', 'תכנית לטיפול בבעיות הכלכליות שאחרי המלחמה מנקודת מבטה של התעשייה.'

"במסמך הזה כלולים כבר המרכיבים החשובים ביותר של הכלכלה הליברלית, כמו גם שורשיהן של רפורמת המטבע ושל חלוקה שווה של הנטל, היותר מאוחרים.

 

"השיקול המרכזי של מתכנני התקופה שאחרי המלחמה נגע לפיכך בשאלה, איך אפשר יהיה להעסיק את המוני החיילים שיזרמו בחזרה מן החזיתות, ואיך ניתן יהיה למנוע את היווצרותו של המון מחוסרי-עבודה. המפעל היה אמור להיות תא הארגון של המדינה והגורם המחסן נגד נטיות קיצוניות, ולכך אמורה לתרום גם מתקפת-ייצוא רבת-תנופה שתופעל לאלתר, על מנת שאפשר יהיה לשלם בעזרתה תמורת היבוא רחב-ההיקף הבלתי נמנע של צורכי המחיה. עכשיו התגבשו גם ערכים שמהם ניתן היה להסיק כי כוח העבודה שנדרש לצורך השמירה על המבנים הקיימים היה אמור להיות מושג באמצעות תמריצים חומריים, וביניהם מושגים כמו 'חלוקת רווחים' ו'מניות עממיות'. אם בכלל התבקשה התייחסות רצינית למחווה הזאת - , הרי אין כל קושי לחשוף אותה כתכסיס-הטעיה מסואב.

 

"מכיוון שבתכניות שלאחרי המלחמה עם המפלה הגרמנית איננו מוצאים את מה שניתן להסיק ממושגים כמו איגודים מקצועיים חופשיים, חופש תנועה של העובד או אוטונומיה של התעריף. כל-אימת שצץ ומופיע המושג חופש כלכלי, הכוונה היא לחופש של היזם, ולא לזה של העובד. המטרה היא הגנה איתנה ככל האפשר על בעל הקניין, כמו גם פיצוי נדיב לכול בעלי הקניינים החומריים שניזוקו בעקבות המלחמה. למקבל השכר והמשכורת לא יועד דבר בתכניות, ולפיכך ניכרת כאן העלמת עין מן הידיעה הברורה שיש להשקיע מיליארדים בנהרות העצומים של הפליטים הצפויים לזרום בלי שום צל של ספק. בכל-זאת מתבססים כל התכנונים על פרעון-חובות על חשבון הכנסות ההמון ולטובת בעלי ההון הפרטיים - וכל זה בצמוד למתקפת-יצוא מהירה ולשיקום מזורז. (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 220)

 

"בסך-הכל אנחנו לומדים להכיר כאן את יסודותיה של התפתחות, כפי שהיא עתידה להתרחש תחילה בשטחן של שלוש מעצמות הכיבוש המערביות, ואחר-כך על זה של המדינה המכוננת של הרפובליקה-הפדרלית. בכל מה שנוגע ליסודיות ולחדוות הפירוט, אין התכניות הגרמניות ל'סדר החדש של המפסיד' מפגרות כהוא-זה אחר אלה של 'הסדר החדש של המנצח': שום בעיה הנוגעת למדיניות הפיננסים, למדיניות המחירים, למשכורות, לאשראי ולמטבע אינה יוצאת מקופחת כאן. וגם הכיוון הכללי ברור לגמרי מן ההתחלה: בלי עזרתן של מעצמות המערב, ובראש ובראשונה של ארה"ב, לא יהיה אפשר לפתור אף אחת מן הבעיות המרכזיות שתיווצרנה אחרי המלחמה, אם מדובר באספקתם של מצרכי מזון, ואם בחומרי גלם.

"בעניין התפקיד הדומיננטי שתמלא ארצות-הברית של צפון אמריקה בהגשמת 'הסדר החדש' הנוכחי לא היה קיים, אפוא, מלכתחילה שום ספק בלבם של המפסידים.

"החוגים שנטלו עכשיו חלק נמרץ בתכנון לתקופה שלאחר המלחמה, אחרי שההיסטוריה סטתה למסלול שונה לגמרי מן המסלול שהם צפו ואף רצו בו, היו אותם החוגים שיצרו בשנת 1932 את התנאים שהיו דרושים לנצחונה של המפלגה הנאצית. כל הקבוצות החשובות של אילי ההון - ה'דויטשה באנק' וה'דרזדנר באנק', הקונצרנים של התעשייה הכבדה ושל תעשיית האשלג, הקרטלים של החשמל ו'אי.ג. פארבן', כלומר התעשייה הכימית - כל אלה נטלו חלק פעיל בטיוטת 'הסדר החדש', כשהן דבקות זו בזו מתוך החשש החובק-כל בפני שינויים מכריעים במערכת הקניין לנוכח מעתק כוחות בין-לאומי קיצוני שיתרחש בתוך אותם 36 חודשים שבין שלב התכנון הראשון והשני. אחרי נחיתתן של בעלות הברית ביוני 1944 בנורמנדיה, והתקדמותם הבלתי-ניתנת-לעצירה של הכוחות הבריטיים והאמריקניים אל עבר פאריס, אאכן וקלן, לא היה נצחונה של הקואליציה האנטי-הטלראית אלא שאלה של זמן.

"בקרב הקבוצות האלה השמיעו המשתייכים לעילית הכלכלית והעסקנית הנאצית התבטאויות, שגילוי הלב המדהים שלהן הסיר את המסווה מעל בהלה רבת-עצמה. כך, למשל, כאשר ראשי קונצרן וינטרסהאל מצהירים, כפי שניתן ללמוד מתוך דו"ח שיועד להנהגת ה-אס.אס. מן ה-26 באוגוסט 1944: '...שהנאציונל-סוציאליזם הרוס בעקבות ניהולו הכושל, שהכלכלה רואה את המלחמה כאבודה, וכי המדינה הנוכחית עתידה להתמוטט בלי צל של ספק. לכן שואפת כבר הכלכלה בכל כוחה ליצור קשרים עם כלכלתן של ארצות זרות, כי ברור כשמש שבעתיד תוכל רק הכלכלה לערוב לכך שלגרמניה עוד יהיה תפקיד בחוג העמים.'   (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 221)

 

 

"ב-10 באוגוסט 1944 נפגשים נציגים מובילים של הקונצרנים הגרמניים במלון-הפאר השטראסבורגאי 'מיזון רוז', ביניהם מיופי-הכוח של קרופ, רשלינג, מסרשמיט, ריינמטאל-בורזיג, בראון את בוברי, פולקסוואגן וקונצרנים אחרים, לצד עמיתים ממשרד הרייך לחימוש ולייצור מלחמתי, ממשרד הכלכלה של הרייך וממשרד הבנייה של הצי. בפניהם הצהיר שיידט, נציגו של קונצרן תיסן, בנאום הפתיחה שלו: 'התעשייה הגרמנית חייבת להכיר בכך שלא יהיה אפשר  לנצח במלחמה הזאת... כל תעשיין חייב לבוא במגע עם חברות זרות ולחתום אתן על חוזים. המגעים האלה ייווצרו באופן אינדבידואלי ובלי לעורר חשד כלשהו. בהמשך יש לערוך הכנות לקבלתם של אשראים זרים ניכרים לתקופה שאחרי סיום המלחמה.'

"על-פי מידע אמריקני חלקי, קנו קונצרנים גרמניים בחודשים שאחרי שטראסבורג לפחות 750 חברות זרות, ביניהן 214 בשוויץ, 112 בספרד, 98 בארגנטינה, 58 בפורטוגל, 35 בטורקיה.

"בדצמבר 1944 נשאו ונתנו סוכנים של 'אי.ג. פארבן' בליסבון עם נציגים של הקונצרנים הכימיים בארה"ב 'סטאנדיד אייל' ו'די פון'.

"בינואר 1945 דרש קונצרן טלפונקן ממשרד הכלכלה של הרייך אישור להארכתו של חוזה הקרטל שנחתם עם קורפורציית הרדיו של אמריקה. בו-בזמן חילק פליק מחדש את הקונצרן שלו לארבע קבוצות והעביר את הקבוצה המרכזית מברלין לדיסלדורף - סטאלין אנטה פורטאס (לאטינית. הכוונה: סטאלין בפתח! - המתרגמת.)!      (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 221)

 

 

"אכלני-הגיר - "אירופה"

"לצד הביקורת שלהם על המערכת השוקעת לקראת סוף המלחמה, חשפו ראשי הכלכלה במהלך 'הסדר החדש' השני דבר נוסף - אירופה! אם גם בצורה שונה לחלוטין מאשר עד כה...

,,'נדמה כי נפוץ מאוד סיפור הבדיה, שגרמניה חייבת לשלוט ביתר אירופה הנחותה מבחינת הגזע - והרי זו אשליה ילדותית, שאין לה שום סיכוי להגשמה, ואשר אם בכל-זאת ייעשה הניסיון להגשים אותה, היא תעורר התנגדות שלא יהיה אפשר להתגבר עליה.'

"כאן נשמעות נימות בלתי-מוכרות, שונות לחלוטין מאלה של 'תורת הנאציונל-סוציאליזם הטוב-יותר', שיעילותו חלה עכשיו, כידוע, עליהן, והיא מיועדת לאירופה שאין בה כלל נאציונל-סוציאליזם. והנימות האלה עולות מתוך תזכיר מן ה1- במארס 1944 , שמחברו הוא היינץ הומאייר, ראש מחלקת הכלכלה הראשית במחוז-הכללי טוריין, ושהכותרת שלו היא: 'רעיון אירופה - הכרעה במלחמה'.

"ובהשתוממות אנחנו ממשיכים וקוראים בו: 'מה ניתן בכלל לומר על כך שדובר בגילוי-לב מלא על נחיתותו של האדם הרוסי, שיועד מראש לקיום של שיעבוד? אם מנקודת הראות הזאת צומצמה מערכת בתי-הספר לארבע כיתות, ועיסוקו התרבותי של העם הזה, שהוא סקרן במידה יוצאת מגדר הרגיל, נמנע בקולנוע ובתיאטרון, או שהוטלו עליו הגבלות חמורות, אם הטיפול הרפואי נעשה מדומה כמעט, בנימוק שמצבו של האוקראיני עוד טוב מדי בהרבה?'

"לא נותר לך אלא לשפשף את עיניך למקרא הדברים האלה. הרי אנחנו יודעים בכל-זאת, נגד מה מכוונת ההתלהבות הפרו-רוסית הפתאומית הזאת, שהרי כבר קראנו על זה פעם, ואפילו מלה במלה - ודווקא ב'שיחות-רעים' של הטלר, ולא בשום מקום אחר! כמה גדול צריך היה להיות הפחד מפני היסחפות במערבולת הכללית ומפני שקיעה במצולות, אם אין נעצרים עכשיו אפילו פעם אחת בפני דמותו של הפיהרר שהייתה עד כה מקודשת כל כך.

"עוד כמה מטעמים מתוך התזכיר ההומאיירי, שאם-לא-כן קשה מאוד להאמין למה שמתרחש כאן מתחת לתווית של 'הסדר החדש של המפסיד': 'האם איננו זוכרים את עקרונות הגזע שהושמעו בראש חוצות, העקרונות שעל-פיהם נעלה הגזע הגרמני משכמו ומעלה על-פני כל הגזעים האחרים? לגבי הציבור האירופאי הכריעו התהליכים שהתרחשו באוקראינה את הכף נגדנו באופן חד משמעי... נקודת השיא הייתה בחורף 1943/1942 בחצי-האי קרים - הקריאה הצורמת שתבעה בכל הרצינות מן האוכלוסייה שחיה בעליבות שאין לה אח ורע מס-בגדים שעליה למסור לוורמאכט הגרמני!'       (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, עמ' 223)

 

 "כאן יתקשה הקורא שלא להוסיף מיד אחר-כך באורח בלתי-רצוני: 'אילו לא קרו בהמשך דברים נוספים, הייתה האוכלוסייה המקומית מרוצה למדי... אבל עכשיו מגיע השיא, תכליתו של כל זה, הדבר שאליו חותר המחבר באמת, לב-לבה של מהדורתו החדשה של 'הסדר החדש'. הומאייר, אחרי הקביעה כי 'הסיכוי אירופה' הוחמץ עד עכשיו: 'ומה היה יכול למנוע מאתנו, אפילו בשלב הנוכחי הזה שבו אנחנו מתגוננים מרה, להעמיד הסכם-יסוד אירופאי משלנו כנגד הבטחת-הערבות הבריטית שניתנה למדינות הקטנות, ומגילת-היסוד האטלנטית, שהוכח כי אינן אלא פיסות נייר ותו לא, ולבסוף גם כנגד תכנית-אירופה הבולשביסטית! לזמן לוועידת-אירופה את כולן, גם את המעצמות המובסות, לעורר תנועת שיקום אירופאית, ולהניח לה להתענג כאוות-נפשה על תמונות-עתיד של היבשת המפויסת והמאוחדת?

"ובכן, אירופה!

"הרי זה עוצר נשימה ממש - הזאב אוכל גיר שלא מרצונו כמובן, וכך אמנם נשמע גם קולו, משהו שבין יבבה לנהמה. זהו מחזה שאין לו אח ורע, והוא מתרחש בדלתיים סגורות - אין לציבור הגרמני אפשרות לחזות בו, אותו ציבור שלעברו נזרקות סיסמאות המורות לו להחזיק מעמד. אבל בינתיים הורם המסך מעט לכבודנו, ומתגלים לנו מסמכים שהם מדהימים עוד יותר כשמתברר באיזו תקופה של מלחמת-העולם השנייה הפיקו אותם ומתי התרחשה ה'פנייה לאירופה' שבה מדובר כאן: כשמנגנון הניצול וההשמדה הגרמני הגיע למספרי-שיא ביבול מוצרים וגוויות.

"כך הופיעה בספטמבר 1944 'מגילת-היסוד-אירופה' מאת ורנר דאיטס, שבה ידווח 'על עקרונותיו של הסוציאליזם האירופאי'.

"והיא מתחילה כך: 'עתידה של אירופה טמון אך ורק בהגשמתו של סוציאליזם אירופאי, המניח את קיומו של סוציאליזם אופייני בכל עם אירופאי... רק על בסיס של סוציאליזם אירופאי, של חיי-צוותא טבעיים של העמים האירופאיים (במקום מה שהיה עד עכשיו, כלומר חיים זה לצד זה או אפילו לגמרי בנפרד) תוכל אירופה לפתח שוב השקפת-עולם ותרבות אירופאיות, איתנות, בעלות צביון אופייני, לא אימפריאליסטיות ולא נצלניות - לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ.'

"ב'מגילת-היסוד' של ורנר דאיטס מופיעות המלים 'אירופה' ו'סוציאליזם' פעמים אין-ספור, המלה 'נאציונל-סוציאליזם' אינה מופיעה כלל. אבל לעתים תכופות מאוך מופיעים המושגים 'זכות ההגדרה העצמית', 'חוק משפחת העמים', 'תורת-המידות'. באמצעותם מונחים כאן יסודותיה המעשיים של מדיניות אירופאית גרמנית אנטי-אימפריאליסטית ושוחרת-שלום, תחייתה של קהיליית-עמים אירופאית מוסרית, המבוססים על שלושת העקרונות הבלתי-מעורערים של 'הקהילייה האירופאית': כבוד לאומי זהה לכל העמים האירופאים - העדפה הדדית בכל התחומים על-פני יתר עמי העולם - ותובתם של כל העמים האירופאים להגנה משותפת על מרחב-המחיה-הגדול המשותף כלפי חוץ. (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 224)

 

"ככלות הכל, מ'חשיבת המרחב-הגדול' עדיין לא היו מוכנים או לא היו מסוגלים להיפרד מהר כל כך, בשעה שהמפלה הגרמנית הולכת וקרבה בשעטה רועמת. כן, נראה כי למחבר ולבני-תקופתו קשה מאוד, ואולי אין הם מסוגלים כלל, לצייר לעצמם תמונה מציאותית של מצבה של גרמניה מנוצחת כזאת. שאם-לא-כן לא ניתן כלל להבין את אותו קטע ב'מגילת-היסוד-אירופה', שבו מדבר דאיטס על מעמדה של גרמניה בתוך 'הסוציאליזם-הלאומי האירופאי' ו'מערכת הכוכבים של משפחת העמים': 'כן, ממש כשם שבמערכת השמש חגים סביב הכוכבים הגדולים לעתים קרובות ירח אחד או ירחים אחדים, ובאופן כזה הם משתלבים יחד בסדר הכולל של מערכת השמש - כך אין בכך משום חילול המערכת של משפחת העמים האירופאית, אם פה ושם חגים עמים קטנים כאילו סביב עם גדול יותר, ויחד אתו הם נכנסים לסדר הכולל של משפחת העמים.'

"יש לשוב ולקרוא שנית - 'אין בכך משום חילול' - 'פה ושם' - 'יחד אתו' - והרי מתעוררת כאן סכנת חנק כתוצאה מאכילת גיר...

"אבל הנה מתגבשים הדברים בצורה מוצלחת עוד יותר, דחוסה יותר, בלתי-נסבלת יותר, כי עכשיו נחפזים גם 'אי.ג. פארבן' לא לפגר מאחור, והמטרה היא לתכנן את ההישרדות במהלך המפלה הוודאית, ואתה חייב לבדוק היכן אתה עומד. ריכרד רידל, יושב-ראש מועצת-המנהלים של 'אי.ג-.קונצרנגזלשאפט דונאו כמי AG, שהיה בעבר בין מתכנניו של 'הסדר החדש של המנצח', הוא האוחז בעט עכשיו, בסתיו המבשר-רע של שנת 1944, מחבר את 'דרך לאירופה', ומעלה 'מחשבות על-אודות ברית כלכלית של המדינות האירופאיות'.

"ובמסמך הזה כתוב: 'אם אנחנו, האירופאים בני היבשת, רוצים להגיע לכדי אחדות ושיתוף פעולה, שבכינונם ובשמירה עליהם תלוי כל עתידנו, כי אז נדרשים מאתנו שני דברים: הוויתור על תאוות-השלטון של עם אחד ויחיד על העמים האחרים, והוויתור על כל עצמאות שלוחת-רסן מחוץ לסדר האירופאי. גרמניה חייבת להציב לעצמה למטרה להיות נושאת-הדגל במובן הזה, ולא להיות לשליטת אירופה - נושאת-דגלה של אירופה חדשה, הרשאית לתפוס את מקומה ואת מעמדה בין מעצמות-העל החדשות, מקום ומעמד שהיא ראויה להם על-פי ההתפתחות ההיסטורית שלה והכוחות התרבותיים והכלכליים שלה.' (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 225)

 

"עצמתה של גרמניה בעלת חשיבות מכרעת...

"מה אמור לעלות בגורלה של גרמניה, שלא היה אפשר עוד לפקפק במפלתה הצבאית?

"השאלה הזאת, ששאלו את עצמן המנצחות מאז קיץ 1944, לא קיבלה מאתן תשובה אחידה, מאחר שמתחת לציפויה של ברית-המלחמה בצבצה ועלתה זה מכבר שאלה אחרת, שהעיקה יותר ויותר: האם הקואליציה האנטי-הטלראית, ברית-המטרה הצרופה הזאת לנוכת האיום הצבאי-נאצי-פאשיסטי המשותף, של כוחות עולמיים שבדרך-כלל היו מסועפים, האם הברית הזאת תחזיק מעמד אחרי הניצחון שלה? האם תהיינה בעלות-הברית בעתות-מלחמה לבעלות-ברית גם בעתות-שלום?

"בידיהם של הבריטים הייתה היוזמה. איזו?

"בריטניה הגדולה ויחד אתה הדומיניון וחבר העמים הבריטי, ניצבו בפני מצב שהיה שונה באופן ניכר מן השלב שבין המלחמות, 1939-1918. את מצב העניינים החדש מאפיינת תולדה בלתי-רצויה אבל בלתי-נמנעת של מלחמת העולם השנייה: העפלתה של ברית-המועצות לא רק למעמד של עליונות אירופאית שאין דומה לו, אלא גם למעמד של מעצמת-על עולמית, דרגה שאליה הניף אותה המאבק האדיר נגד האיום הגרמני הקטלני.

"ביוני 1944 מתלקח במשרד החוץ הבריטי Foreign Office), במשרד המלחמה (War Office) כמו גם במטותיהם של חילות היבשה, הצי וחיל-האוויר, ויכוח סוער בעניין האסטרטגיה הנכונה לשמירה על האינטרסים הבריטיים הלאומיים אחרי הניצחון.

"ראש הדוברים הוא 'צוות התכנון לתקופה שאחרי הקרבות' (Planning Staff PHPS Post hostilities) במשרד המלחמה, כלומר צוות תכנון המעלה רעיונות בנוגע לתקופה שאחרי הפסקתן של פעולות האיבה. אנשי צוות התכנון הזה אמורים לסייע למטה הכללי הבריטי להגיע להחלטות. עוד ביוני הם המליצו להתכונן לקראת עימות מדיני וצבאי עם ברית-המועצות אחרי הכנעתה הסופית של גרמניה. מתוך מסמכיו של ה-'Public Rrecord Office'Pro) ) עולה כי ברית-המועצות מוגדרת עכשיו - מלבד גרמניה ויפן - בפעם הראשונה כ'אויב הפוטנציאלי היחיד'. (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 229)

 

"המלצתו של ה- PHPSתאמה במידה רבה את גישתם של ראשי המטה הכללי. הם משוכנעים כי סיכוייו של הארגון העולמי שהיה עדיין בחיתוליו (והיה אחר-כך ל-(UNO) לשמור על השלום הם קלושים, ושרק מעצמה אחת תוכל להגביל באמת את מרחב הפעולה ואת האינטרסים של בריטניה הגדולה - ברית-המועצות. על סמך הטיעון הזה ממליצים מפקדיהם של כוחות הביטחון על חימוש מתוגבר ברמה ההולמת את טכנולוגיית כלי-הנשק שהתפתחה באופן מואץ מאוד בעקבות המלחמה, ותובעים ממטות התכנון שלהם ש'כל התכניות הצבאיות שלנו לתקופה שאחרי המלחמה תתבססנה על ההנחה שרוסיה היא אויבת בפוטנציה.'

 

"זהו השלב הראשון, השלב המוקדם ביותר במהלכו של שינוי-המסלול, הרואה בבעלת-הברית המזרחית, היא השותפה הנוכחית לברית - אויב עתידי, ובאויב של היום, בגרמניה - את השותפה-לברית של מחר.

"למשרד החוץ הבריטי לא גרמו דעות כאלה שום אי-נוחות. שם דובר לעתים תכופות יותר ויותר מאז קיץ 1944 על-אודות 'גוש מערב אירופאי', איחוד מדיני וצבאי, האמור לכלול את צרפת, בלגיה, הולנד, נורווגיה ודנמרק, בשעה שספרד, פורטוגל ושוודיה צצות ומופיעות בשוליהם של השיקולים האלה. כלפי חוץ פועל האיחוד הזה כמו ברית, שהמשימה הדוחקת ביותר שלה היא לפקח על גרמניה המנוצחת ולדאוג לכך שהיא לא תתגבר את עצמה מבחינה צבאית. אבל אי-אפשר להתעלם מן הנימות האנטי-סובייטיות הנשמעות מאחורי הדברים האלה, גם אם יוחסה חשיבות רבה לכך שהנימות הללו לא תבלוטנה יתר-על-המידה כלפי חוץ. הדברים האלה נחשפים בתזכורת שכתב פקיד בכיר במשרד החוץ, כ.פ.א. ורנר, מן ה20- בספטמבר 1944: הרעיון הראשוני ליצירתו של 'גוש מערב אירופאי' נראה מושך, 'מפני שגוש כזה יוכל אולי להביא תועלת נגד רוסיה עוינת כמו גם נגד גרמניה עוינת. (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 230)

 

 

"עכשיו סוף-סוף מופר טאבו גם בתכנונים הבריטיים, ורעיונות שעד אז טופחו במסתרים, מובעים עכשיו בגלוי: 'אנחנו חייבים להכיר בעובדה הלא-נעימה, שבמקרה הכי גרוע, במקרה שרוסיה תתייצב מולנו, עוינת, פנים אל פנים, תוכל עזרה גרמנית להיות חיונית בהחלט ליכולת ההישרדות שלנו.'

"תגובתם של אנשי הצבא הבריטיים על התזכיר של PHPS לא איחרה לבוא. במכתב המיועד למשרד החוץ, מן ה27- ביולי 1944, מתייצבים ראשי המטה הכללי מאחורי השיקולים המטים את הכף לטובת שיתוף פעולה עתידי עם גרמניה נגד ס.ס.ס.ר.: "...במוקדם או במאוחר ניאלץ להתמודד עם ניגוד אינטרסים בינינו ובין רוסיה, ואז תהיה התנהגותה של גרמניה ועצמתה לשאלה בעלת חשיבות מכרעת.'

 

"ב29- ביולי 1944 דורשים ראשי הצוותים מן ה- PHPSלערוך ולעבד את המסמך 'ביטחון באוקיינוס האטלנטי הצפוני ובמערב אירופה' ברוח שתי המטרות הגדולות של מדיניות החוץ הבריטית אחרי סיומה של מלחמת-העולם השנייה: כינונה של ברית המכוונת מבחינה מדינית וצבאית נגד ברית המועצות - ושיתופה של גרמניה (או לפחות חלקים חשובים ממנה) בברית הזאת.

"אבל הצעד הזה נראה בעיני משרד החוץ בכל-זאת מרחיק-לכת יתר על המידה. האם לא הצהיר עד עכשיו תמיד כי הוא חפץ בהמשך שיתוף הפעולה עם ס.ס.ס.ר., כי הוא דבק בחוזה האנגלו-סובייטי, וכי שני אלה מהווים אינטרס  לאומי של בריטניה הגדולה? ואף-על-פי-כן לא הייתה העמדה הזאת התקוממות ממשית נגד תכניותיהם של אנשי הצבא, כי השפעתו המדינית של אנטי-סובייטיזם קיצוני הייתה חזקה מכדי לאפשר התנגדות כזאת אפילו במשרד החוץ. אבל הייתה קיימת בהחלט הכוונה לפעול בצורה יותר טאקטית, ובמיוחד בכל מה שנוגע לוועדות הפיקוח בארצות המשוחררות, ואחר-כך גם בגרמניה. בתזכורת של משרד החוץ מן ה24- בספטמבר 1944 נאמר: 'הרוסים מגיבים ברגישות רבה מאוד על כל מה שחושבים עליהם, ואפילו מראיתו של שיתוף הפעולה תתנפץ לרסיסים אם אנשינו יראו ברוסים אויבים פוטנציאליים.' אנתוני אידן, שר החוץ, הזהיר עוד ב9- באוגוסט: מי שמעורר חשד סובייטי מוצדק במדיניות גרמניה, שלא יתפלא אחר-כך על התוצאות. כאן יוכרע גורלו של עתיד שיתוף הפעולה בין בעלות הברית.

"אזהרתו של אידן מפני חשיפתו לאור היום של האנטי-סובייטיזם של משרד המלחמה, זכתה לאישוש כעבור פחות מארבעה-עשר יום. הדיפלומט הבריטי אורמונד סארג'נט הודיע ב-26 בספטמבר 1944 ממוסקבה לשר החוץ שלו: סטאלין נמצא בינתיים בתמונה. שלושה ימים קודם-לכן כבר הצהיר דיפלומאט אחר, א.מ. וילסון, כי אין לתמוה אם הסובייטים מזכירים שוב ושוב 'קני אופוזיציה פאשיסטיים' בדמוקרטיות המערביות.

"אבל כל האזהרות הושמעו באיחור. אנשי הצבא הבריטיים כבר הרהרו בקול רם מדי על-אודות מלחמה עתידית נגד ברית-המועצות, או אפילו חשפו והפיצו סודות במכוון. מכל-מקום, ה'טיימס' פרסם ב8- בנובמבר 1944, תחת הכותרת 'רוסיה, בריטניה ואירופה', מאמר שבו נשקלות הדרכים שבהן אפשר יהיה להתמודד בעתיד עם הסכנה המאיימת ממזרח, ואשר בהן אפשר יהיה לכתר את ברית-המועצות באופן היעיל ביותר. אנחנו עלולים להחמיץ את השלום, נחרד גלאדווין ג'ב ממשרד החוץ: 'המגמה לשקם שוב את גרמניה - וככל הנראה זוהי מדיניותו של המטה הכללי - עתידה לא רק לנפץ כל תקווה לברית משולשת (בריטניה הגדולה/ארה"ב/ס.ס.ס.ר - ר.ג'.), אלא גם ליצור מצב שכל אדם שפוי יודע כי יש להימנע ממנו בכל מחיר.' (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, עמ' 231)

 

 

"כשהדברים הללו נכתבו, ב15- בספטמבר 1944, היתמר עשן שחור מתמיד מארובותיה של אושוויץ (בחודשי הקיץ הומתו 400.000 יהודים הונגרים בגז), מנגנון ההשמדה של המשרד הראשי לביטחון הרייך פעל במלוא הקיטור, וברית-המועצות כבר נאלצה להקריב את החלק הגדול מתוך 20 מיליוני המתים שלה, מתי מלחמה ואזרחים.

"ושוב ברנד גריינר: 'מי שמדבר על המלחמה הקרה, לא יוכל אם כך שלא להזכיר את קיץ 1944 . בשבועות ובחודשים האלה כוונו המאמצים לא רק לקראת סיומה המחיר של המלחמה, אלא באותו הזמן תוכנן בקדחתנות גם השלום. כשבעלות הברית נחתו בנורמנדיה ושטאופנברג נכשל בניסיון ההתנקשות שלו בהטלר, האמינו אנשי הצבא הבריטיים שמצאו את הקו שלהם. גרמניה שאך זה עתה נוצחה, אמורה להיכלל בקואליציה חדשה: שוב נגד ס.ס.ס.ר. כך, למעשה, הוחמץ השלום עוד לפני שהסתיימה המלחמה.'

 

"נאום-סיכום להגנתו של הנרי מורגנתאו

"וארה"ב?

"הוויכוח הפוליטי בנוגע לגרמניה טבוע בחותמם של מאבקים מרים בין מה שנקרא האגף הדוגל בבין-לאומיות והאגף השמאלי בקואליציה של רוווולט, המגולם באמצעותו של שר הכספים שלה, הנרי מורגנתאו.

"הדוגלים בבין-לאומיות היוו קבוצה רבת-עצמה, שהייתה מורכבת בעיקר מתעשיינים ומבנקאים ידידי-אנגליה מן החוף הצפוני-מזרחי של אמריקה, כלומר לב-לבה של ארץ ההתיישבות האנגלו-סכסית, ברוח הרקע ההיסטורי של ספינת ה'מייפלאואר'.

"אותם כוחות עצמם הם שבשנות השלושים, ואחר-כך בשנות המלחמה הראשונות 1941-1939, גילו אהדה רבה לאירופה-יבשתית תחת מטרייה נאצית, והציגו אירופה כזאת כאלטרנטיבה היחידה נגד שלטון סובייטי מורחב. אחרי כניסתה של ארה"ב למלחמה נאלצו הכוחות האלה להשלים עם כישלונות, אבל לקראת סופה של מלחמת-העולם השנייה הרגישו את עצמם בסך-הכול מחוזקים ומאוששים בעקבות התפשטות-הכוח העצומה של ברית-המועצות. (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 233)

 

 

 

"המחקרים של 'הקרן ההמבורגאית להיסטוריה החברתית של המאות ה20- וה-21' ואוסף המסמכים המאוד-מקיף של הכרכים הנספחים מתוך 'ספריה אחרת' של האנס מאגנוס אנצנסברגר - להם אנחנו חייבים את ההכרה בכך שיריביה של קבוצת-מורגנתאו, תוך שיתוף פעולה עם האנגלים של משרד החוץ והמלחמה, חתרו באופן שיטתי תחת מדיניות השיתוף בין בעלות-הברית, שלא דבק בה אז עדיין כל רבב כלפי חוץ.

 

"והנשיא פראנקלין דלאנו רוזוולט עצמו?

"בעניין זה ניתן להביא הערה מעניינת של הפסיכולוג והפסיכותראפיסט א. פילד הורין בהרצאה שכותרתה 'כשהמלחמה הקרה החלה - סיכויי שלום מוחמצים 1947-1945', באוניברסיטת אלברט-לודוויג בפרייבורג, אוקטובר 1986. הורין, קצין לשעבר בממשל הצבאי של ארה"ב בגרמניה, הופיע, אם כך, כעד-ראייה: 'על חלק נכבד ממה שיש בדעתי לספר אני יכול, אם כך, להעיד מניסיוני האישי.'

"הפסיכולוג האמריקני שחי בגרמניה נתן ביטוי לאמונתו כי אויביה של מדיניות השיתוף של רוזוולט היו מוכנים כבר ב1941-, עקרונית וברובם המכריע, לשתף פעולה בהתקפה גרמנית על ברית-המועצות, או גם אחרי סיום המלחמה, /1945 1946, להסתייע בגרמניה בהתקפה מחודשת נגד ברית המועצות, שניזוקה קשה מבחינה צבאית וכלכלית. (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, עמ' 235)

 

"התפוררותה של הקואליציה האנטי-הטלראית - עוד במשך הפעילות הצבאית! – ו'הסדר החדש של המפסיד': זוהי התערובת רבת-העצמה של חומרי-נפץ שהתבשלו יחד בסוף מלחמת-העולם השנייה, התחברות הרת-אסון, שבה שני הצדדים לא היו מעודכנים לגמרי, כל אחד מהם בדבר נכונותו של האחר. לכן גיששו השניים. אפשר שלבעלות-הברית המערביות היה מידע מדויק יותר על אודות הצעותיה של המפסידה. אבל הגרמנים, לעומתן, ידעו הרבה פחות על נכונותם של הבריטים ושל האמריקנים ללכת לקראתם, נכונות הידועה לנו היום ואשר כבר צוטטה כאן בחלקה. אבל הם טיפחו תקווה, שעליה אנחנו יודעים עכשיו, ושאותה אין שום צל של ספק שלא קלטו מן האוויר - כלומר התפצלותן של החברות בברית, והציפייה לקראת קואליציות חדשות.

"קארל דניטץ, אדמירל-הצי, יורשו של אדולף הטלר בתפקיד ונציגה האחרון של הנהגת הרייך הנאציונל-סוציאליסטית, מפרסם ב- 1 במאי 1945 את פקודת היום הזאת: 'אני מקבל על עצמי את הפיקוד העליון על כל חלקיו של הוורמאכט הגרמני מתוך כוונה להמשיך במאבק נגד הבולשביסטים. נגד אנגלים ואמריקנים איאלץ להמשיך ולהיאבק אך ורק אם הם ימנעו ממני את המשך המאבק הזה נגד הבולשביסטים.'

"עם הצבת המטרה הזאת של כניעה בשלבים במקום הכניעה ללא תנאים, נמשך תהליך תשלום המקדמות בקרב הדבקים באוריינטציה הגרמנית המערבית בצו של דניטץ מן ה4- במאי 1945: מלחמת הצוללות תיפסק - יש למנוע בכל מקרה תקריות בנורווגיה הכבושה בידי הגרמנים - המלך הבלגי ישוחרר.

"ראש המשלחת של OKW (הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים), ששהה במפקדתו הראשית של גנרל אייזנהאואר, התבקש באופן מפורש באמצעותו של פונק, על-ידי ממשל הרייך הפלנסבורגאי (תשע עשיריות של הקרקע הגרמנית נכבשוֱ) 'לדווח לגנרל אייזנהאואר על הפסקתה של מלחמת הצוללות הגרמנית כבסיס למשא-ומתן ולצורך הדגשתה של מגמת המדיניות שלנו.' (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 237)

 

 

"עוד ערב כניעתה הסופית של גרמניה-של-הטלר וסיומה של המלחמה  באירופה, ב7- במאי, משתדל דניטץ להביא כוחות גרמניים רבים ככל האפשר אל מאחורי הקווים האנגלו-אמריקניים, ולפיכך הוא מוציא את הפקודה: 'המטרה היא לסגת מערבה מכל החזיתות נגד האויב המזרחי במהירות רבה ככל האפשר, ובמקרה הצורך - לחדור דרך הקווים הסובייטיים. כל פעולות האיבה נגד אנגלו-אמריקנים תיפסקנה מיד, ויש להיכנע להם.'

"ניסיונות הפיצול של "ממשל-הרייך-בפועל" שנותר עדיין על כנו, נמשכו גם אחרי הכניעה של ה8- במאי 1945. שאם-לא-כן אי-אפשר להבין שני מזכרים שעובדו על-ידי ראש המטה לשעבר של אלפרד רוזנברג, אס.אס.-אוברפיהרר הלמוט שטלרשט, שהיה עכשיו היועץ הראשי ב'קבינט האזרחי' של דניטץ: מזכרים שעובדו ונערכו ב16- במאי. מוצעת בהם פעולה משותפת של גרמנים ושל בעלי-הברית נגד ברית-המועצות. את האסון 'ניתן למנוע אם יתאפשר קיומו של דו-שיח נבון עם מעצמות המערב בזמן הקרוב, בנוגע למדיניות נבונה כלפי גרמניה... האוריינטציה החדשה של החזיתות אינה מתרחשת במהירות שבה אנתנו רוצים ושבה רוצה בוודאי גם הצד שאתו אנחנו יכולים להילחם. האם לא ייתכנו רעיונות לצורך כך?'

 

"נסיונות כאלה נמשכו מצדו של ממשל-דניטץ עד למעצרו ב23- במאי 1945, אבל הוצאו אל הפועל גם לאחר-מכן על-ידי הצד הגרמני: 'האם אין כבר שום סיכויים לפצל בגלוי את הקואליציה האנטי-הטלראית עוד לפני הפסקתן של פעולות האיבה - הנסיונות שנעשו על-ידי האנגלים בפלנסבורג להחזיק 'על אש קטנה' 'ממשל-רייך בפועל' שהוא אנטי-סובייטי גלוי, עם שפייר בחזית ועם אוהלנדורף ברקע, נקטעו בהכרח ביוני 1945, אחרי התערבותו של סטאלין.'

"במובן צבאי ישיר אין מאמצי הפיצול הגרמניים עתידים להניב פירות. אבל בתחום אחר נחלה העילית הפקידותית והכלכלית הנאציונל-סוציאליסטית הצלחה רבה, הצלחה רבה כל כך עד שניתן לדבר בלי הגזמה על 'הניצחון שלה במפלה'.

"ומכר ותיק שלנו הוא זה העתיד לאשר באופן שאינו משתמע לשתי פנים את הקביעה שלי שהטלר אמנם הפסיד במלחמה, אבל לא כן בני-חסותו. (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 237)

 

 

"הסיכום עם המעבר בין השנים 1945/1946 : מתוך 55 המפעלים של אי.ג. שהיו מצויים בשטח הכיבוש האמריקני חוסלו שניים, ושלושה מפעלים נוספים של הרייך, שהיו מפעלים לייצור חומרי-נפץ ותחמושת, הוקצו לצורכי שילומים. כמעט כל יתר בתי-החרושת התחילו שוב לייצר, וזכו לעדיפות בנוהלי הקצאת אנרגיה ואמצעי תובלה. ממפעלי חימוש לשעבר של הרייך, שהפעילו את 'אי.ג. פארבן' כ'נאמנים', נלקחו אגרגטים מובחרים במהלך הסתיו, אגרגטים שמצאו את דרכם אל מפעליו הראשיים של אי.ג.. עד לצמרת העליונה ביותר הושב מצב הצוות לקדמותו, והנהלותיהם הקודמות של המפעלים התאחדו שוב בהרכב מלא.

"בכל מה שנוגע לשוק הלאומי, לשוק-הפנים, של שלושת תחומי המערב ותחומה של מערב ברלין, גדלו ממדיהם של מפעלי אי.ג. בבירור. כבר סקירה גסה הבהירה מעל לכל ספק כי חסרים רק עוד התנאים החיצוניים, התנאים הפוליטיים-הגלובאליים, על מנת לפתוח במתקפות יצוא בקנה-מידה גדול עם ענק הכימיה הקיים. במוטות ההילוכים הארוכים של כוח הכיבוש, ובחוטים שמאחורי הקלעים בוושינגטון, אחזו אנשים אשר במאבק על 'אי.ג. פארבן' הימרו מלכתחילה על מדיניות בין-לאומית לגבי הקונצרן.

"מותו של פראנקלין דלאנו רוזוולט, שלילת כוחו של הנרי מורגנתאו, ופצצות האטום על הירושימה ונגאסאקי, נדרשו על מנת להפוך את ההכרעות האלה בדבר המלחמה הקרה למדיניות-בפועל לתקופה שאחרי המלחמה - שינוי מסלול של מעצמות המערב במסגרת הקואליציה האנטי-הטלראית, שהיה מכוון מלכתחילה לשמור על פוטנציאל הכוח הכלכלי והמדיני של הרייך השלישי.

"לא נותר עוד אלא לעקוב אחר גורלם של הדירקטורים והמנהלים העצורים של אי.ג...

 

"מניצחון למפלה

 

"24 מביניהם הובאו ב5- ביוני 1947 בפני בית-הדין הצבאי בנירנברג - זה היה המשפט הרביעי אחרי ההליך של 1945 ,1946 נגד 23 פושעי המלחמה הראשיים, וכמו אחד-עשר המשפטים המאוחרים האחרים, נוהל גם זה אך ורק על-ידי האמריקנים. כל שנים-עשר המשפטים הוכנו ביסודיות, בלי יוצא מן הכלל, אבל המשפט הזה הוכן באופן היסודי ביותר. משפטנים מוסמכים ממשרד הפיננסים שימשו כפרקליטים מטעם התביעה לצד ג'ושוע א. די-בואה, והכול טיפחו את התקווה כי יוכלו, אם לא להפוך על-פיו את תהליך השיקום, הרי לפחות לעכב אותו. לצורך כך הם יכלו להסתמך על חומר שעדיין לא עמד לרשותם של קולונל ברנשטיין ואנשיו - בכתב התביעה דובר עכשיו גם על ניסויים רפואיים, על עבודת כפייה, ועל 'אי.ג. אושוויץ'.    (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 244)

 

 

"זמן קצר אחרי תחילת המשפט נגד הדירקטורים והמנהלים של 'אי.ג. פארבן' כבר היה ברור שהם עתידים להיחלץ ולצאת זכאים בכל סעיפי התביעה העיקריים, כלומר השתתפות בהכנות למלחמת ההתקפה (סעיף 1 ), שוד וביזה (סעיף 2) וקשר משותף (סעיף 5). חוץ מחברות ב-אס.אס. (נקודה 4) לא נותר עוד אלא סעיף התביעה השלישי: עבודת-כפיה ורצח המונים. החומר שהתביעה אספה היה עשיר ומזעזע, אבל לא היה בו די על מנת להוכיח על פי אמות-המידה המשפטיות של ההליכים את אשמתם האישית של החברים הבודדים במועצת המנהלים של אי.ג., ולגזור בהתאם לכך את דינם, אפילו לא בהקשר ל'אי.ג. אושוויץ'.

 

"ב-29 ביולי 1948, אחרי 152 ימי דיונים, הוכרז פסק-הדין במשפט נגד 'אי.ג. פארבן'. פסק-הדין לא יכול להפתיע עוד איש: העונש החמור ביותר של שמונה שנות-מאסר נפסק לקבוצת נאשמים על השתתפות בארגון עבודת-כפייה, ובהתאם השתתפות במעשי אכזריות בהקשר למכלול 'אי.ג. אושוויץ', והעונש הקל ביותר - לנאשמים יחידים על פעולות ביזה. רוב הנאשמים יצאו זכאים, המורשעים ישבו מאחורי סורג ובריח רק עד תחילת שנות החמישים. השופטים האמריקנים שללו במפורש אחריות משותפת של 'אי.ג. פארבן' לחימוש הנאציונל-סוציאליסטי, להתפשטות הצבאית, כן, הם שללו אחריות משותפת שלו למלחמה בכלל. כנגד זה העידו בבירור לא רק ההצהרות האישיות שנרשמו בדו"ח-ברנשטיין, הצהרות על-אודות 'הסדר החדש של המנצח', כנגד זה העיד גם המבוא לתקנת מועצת הפיקוח של בעלות-הברית מס. 9, על אודות 'התרמתו של הרכוש של 'אי.ג. פארבן' והפיקוח עליו' - אלה נובעים, כך נכתב שם, מן העובדה ש'תעשיית 'אי.ג. פארבן' עסקה ביודעין ובמידה לא-מבוטלת בשמירה על קיומו של פוטנציאל המלחמה הגרמני ובפיתוחו.' ועוד: מועצת הפיקוח נחרצת בדעתה 'לסכל כל אפשרות להיווצרותו של איום עתידי על שלום העולם מצדה  של גרמניה.'   (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 246)

 

 

"ב-25 ביולי 1955 ערכו המפרקים של אי.ג. סיכום לגבי עשר שנים של היסטוריה שאחרי המלחמה. בדו"ח-היובל נאמר: 'למזלו ההיסטורי הטוב של העם הגרמני התחילו המנצחות, שהתחברו יחד באופן הטרוגני כל כך, להסתכסך ביניהן כבר ברגע הניצחון.'

"במשפט הזה הפגינו הפעם אנשי 'אי.ג. פארבן' סוף-סוף כנות, ונמנעו בכל-זאת מלכסות את עיניהם במצחת הקסדה: יצירי המלחמה הקרה, מפיקי הרווח של הגרמנים, הנהנים מפיצול-העולם, הציניקאנים-הקבועים של ההיסטוריה - הזוכים הנצחיים.

"קארל-היינץ רות תיאר את שחרורם המאורגן והקולקטיבי של פושעי-הכימיה מעונש בהקדמה המבריקה שלו ל-OMGUS - ממצאים נגד 'אי.ג. פארבן',  שבשפע המידע שבו עשיתי שימוש, באופן יסודי הרבה יותר ממה שאפשרי כאן מטעמי מקום. וכך מגיע ההיסטוריון לסיכום המזעזע:

"כשמדובר במיקומם האסטרטגי של הצמתים שהובילו ממשבר הכלכלה העולמי למלחמת-העולם השנייה, יש לציין תמיד את דגם 'הסדר החדש' של 'אי.ג. פארבן' במקום הראשון. מבחינת ההתממשות המדינית-צבאית שלו, נכשל הדגם הזה בסופו של דבר, גם אם בדוחק רב מכפי שאנחנו נוהגים להניח היום. אי.ג. הפסיד עם 'הסדר החדש' שלו גם את המלחמה, אבל הוא ניצח בתקופה שאחרי המלחמה.'

 

"ושלא תהיינה אי הבנות: אין כאן שום השוואה עם ניצחון שהיה מכתיר את הטלר ואת גרמניה שלו לאדוני העולם, זה לא! כי המערכת שבה הפך הניצחון הזה למפלה - המערכת שלנו, הפרלמנטארית - אינה דומה משום בחינה שהיא לזו של שלטון הארים על-פני האדמה, באימפריה עולמית גרמנית גדולה, כמו זו שחזו הנאצים בתכניות שרקמו לאחרי המלחמה.

"אבל די בכך שנוכל להסיק בסופו של דבר, מאחר שאנחנו יודעים כבר אילו דברים היו הזוכים הנצחיים מסוגלים לעשות, אילו דברים הם מסוגלים לעשות ויהיו תמיד מסוגלים לעשות שוב - די בכך אם נוכל להסיק בעקבות המידע הזה את המסקנה, כי אל לנו להפקיד עוד את גורלנו בידי יכולת הלמידה שלהם, וכי אל לנו להניח להם לכן, היום ובעתיד, לעמוד בפני פיתוי נוסף. והרי זו אחת מן הכוונות המעוגנות-היטב בספר שלי - ונוסף על כך, גם כורח מוכח.

(ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 247)

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות