באחד הפוסטים כתב אחי הצעיר ג'קי אמסלם, בין היתר: "יש לנו יתרון עליך אנחנו כמו עברנו על בשרנו את ההיסטוריה שהולך אוטוטו חו״ח להכות בנו ..."; מדבריך משתמע שאנחנו עומדים בשני מחנות, ולא משנה כאן באיזה מחנה הצבת אותי, עם הקומוניסטים, ה"שמאל" או הפלסטינים ונגד היהודים.

 

3.11.2016

 

 

אני מסכים איתך, אחי ז'קי אמסלם, שקיימת סכנה מוחשית שהולך להכות בנו אסון, דומה לשואה שהביאו ה"ציונים" על יהודי אירופה. וזה עניין של זמן, חודשים או שנים.

 

כדי שתשתכנע שאני אתך ועם כול המדוכאים ללא הבדל דת צבע ומעמד, ומעולם לא הייתי במחנה אחר, אתעכב על נקודות במהלך חיי, המעידים על אופי, שמלווה אותי מילדותי, ונראה שלא ניתן לשנותו. להלן ציטוטים מ"מערבולת בחידקל"

 

עוסק במסחר זעיר

 

כאשר ראה אבי את התעודה של כיתה א', שכולה 100+ ומעולה, אמר תבקש, כול מה שתרצה תקבל. אמרתי: אני רוצה לפתוח חנות, את מה שאתה מוכר בסיטונות אני אמכור בקמעונות, והצבעתי על קיר של שלושה מטר פנוי בגב בית-המסחר.

סדרו אצטבאות ומתלים. לקחתי הלבשה תחתונה, גרביים וגלנטריה, וברשימה מצוין סוגי הסחורה והמחיר בסיטנאות. בשתי העסקאות הראשונות אבי היה עסוק. העסקה השלישית הייתה עם אחד מעשירי בגדד, שוע בחר, שהחיוך לא מש משפתיו, וכול עיסוקו היה לחפש אדם או משפחה במצוקה לפתור את בעייתם. שוע בחר הצליח לברוח מבגדד להודו עם תחילת מלחמת-העולם הראשונה ב-1914, כאשר הוכרז על גיוס בני 50-17. הוא הגיע לקלקוטה ובסיועם של בני משפחה התחיל במסחר בכסף, זהב ואבנים יקרות. תוך עשר שנים צבר הון תועפות. הוא חזר לבגדד ונשא נערה יפה ומפונקת. אחר שישה חודשים בקלקוטה נמאס לה מהודו והם חזרו לבגדד.

הרבה סוחרים היו טופחים על שכמי, מברכים אותי ואומרים עוד מעט אחזור. שוע בחר לקח הלבשה תחתונה. הגשתי לו רשימה, המחיר מצוין ליד כול פריט, והסיכום 2.6 דינר. אבי נטל את החשבון הבט בו ואמר: "לא בני..! תעשה את הגופיה חורפית 28 ואת הקיצית 18 - ועוד לפני שסיים אמרתי: אני מוכרח לנוחיות, וברחתי. לאחר שעה חזרתי, ארזתי את הסחורה והחזרתי לאבי, שלא חדל להטיף לי מוסר שהוא מרויח אחוז אחד ולעתים שתים , ואתה רוצה להרויח 20%. באותו קיץ פתחתי חנות על קיר של אחד הסוחרים במרחק 50 מטר מבית-המסחר של אבי.

 

 

גדלתי על ברכיהם של גדולי חכמי בית-המדרש אבו מנשה (בית-זילכה). הייתי הילד היחיד ששיקע עצמו בלימוד, כאשר בניהם של תלמידי החכמים שיחקו על הגגות הנרחבים של בית המדרש.

בגיל שבע, סיימתי כיתה ב', בבית-ספר פרטי "אל-וטניה", עם ציונים מצוין ומעולה בכול המקצועות. חכמי בית המדרש, בעצה עם אבי החליטו להעביר אותי לבית-ספר של הקהילה (מנשה צאלח), שהיה ברמה נמוכה יותר. לא התנגדתי משום  שהייתי שקוע כולי בענייני אביי ורבה. אני למדתי בשלוש ישיבות שלמדו מסכתות שונות של התלמוד, והיה לי ים של קושיות, עליהם היו משיבים לי, שאת התשובה אמצא בתורה שבעל-פה.

לא הסתדרתי עם המורים וכאשר הענישו אותי פגעתי בשנים מהם בצורה קשה. ולאבי הודעתי שאני חוזר ל"אל-וטניה". אבי הסכים, אך חכמי בית זילכה, ביקשו עוד ניסיון, אם עוד פעם יתאנו לך, לא נתנגד לחזרתך ל"אל-וטניה". הם איימו על המנהל, שאם אחד המורים יפגע בלטיף-מראד-מרדכי, יחליפו את ההנהלה והמורים.

 

מורי מנשה צאלח התעלמו מקיומי, חופשי הייתי להיכנס ולצאת כרצוני, וכאשר נתקלו בי  פרצופם שפע חיוכים. אך אני ידעתי יותר ממה שהם לימדו, ולאט-לאט ויתרתי על כול השיעורים מלבד ההיסטוריה. את הזמן הייתי מבלה בספריה הענקית של בית המדרש, חורש את המדרשים בחיפוש אחר המפתח שיאפשר לי להבין את התורה שבכתב ש"ניתנה לנו משובשת כדי שהגויים לא יגנבו לנו אותה".

 

נראה שהתפתחות זו גרמה קורת-רוח לחכמי בית-זילכה, הם כבר היו בטוחים שיהיה להם ממשיך. לאט-לאט הכניסו אותי לכתיבת מזוזות, לשחיטת עופות, ולהית בן-לוויה של חכם דוד מצפי, האחראי על הכשרות בבית-המטבחיים, של חכם שוע המוהל, שיהודים ומוסלמים נזקקו לו ושל חכם סלמן האב"ד. לאחר הבר מצווה מלתי שלוש תינוקות, וכבר מסוגל הייתי למלא כול תפקיד של מורי החכמים.

ואז, יום אחד מישהו הביא לבית המדרש שני חיילים מצבא אנדרס (ג'נרל פולני, שהאנגלים נתנו לו בסיסים בבגדאד, וקראו לפולנים בשידורי רדיו, להגיע דרך פרס שהייתה בשליטה אנגלית, ואלפי פולנים נהרו לבגדד, ביניהם יהודים). הבחורים סיפרו שהנאצים משמידים את היהודים, אך חכמים שהיו בגרמניה, אמרו שזה לא ייתכן. הגרמנים עם תרבותי, והם לא מסוגלים לעשות פשעים כאלה.

שני החיילים פרצו בבכי ואחד מהם רעד והתמוטט  לארץ. אני  שכבתי לידו מחבק אותו ובוכה. בימים הבאים התאמצתי ביחד עם חברים למצוא יהודים פולנים, כדי לשמוע מהם על חוויותיהם. באותם ימים נתתי גט כריתות לדת ולכול הכרוך בו  והייתי בנפשי, לניצול שואה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות