מרדכי-מראד, אלויס, לטיף-חי-מורדי-מרדוך בן שמעון בן-דוד גבאי, להלן לטיף פונה

אמנם לציבור בישראל, אך אינו מאמין שהישראלי הרתוק בשבע עבותות ומכוסה

בשבעה שמיכות, יוכל להתיר אסוריו  בכוחות עצמו ויעמיד ממשל שיוציא לפועל

הפרדת דת מהמדינה, דמוקרטיה המעוגנת בחוקה, רווחה וחירות רוח האדם לכל

האזרחים בלי הבדל דת ומוצא. ואדם שיוצא נגד ממשלות דת המשיחיות,

המתנחלים, הגזענות והשחיתות בהאשמות של בגידה ומעשה פשע, הוא

כבר אינו אדם פרטי, וחייב להיחשף בפני הקורא-השופט.

 

לטיף נולד בבגדאד ב-10.1.1929 למשפחה חרדית (ביחס ליהודי בגדד, שדתם

היהודית  הייתה תרבות שבמרכזה עמד האדם, האחר), ובילה את ילדותו המוקדמת

בחיקם של חכמי בית-מדרש אבו מנשה (זילכה). בגיל שלוש שינן את ברכת השחר

ומזמורי תהילים, ובגיל חמש נתנו גמרה בידו. את לימודיו בכיתות א' ו-ב' ב

בי"ס חילוני "אל-וטנייה", סיים בגיל שבע עם ציונים אחידים של 100+. מאחר

וההשכלה גנבה את כל ילדי חכמי ביה"מ, ולטיף הצעיר נותר המתמיד היחיד החליטו,

בעצה אחת עם אביו להעבירו לבי"ס של הקהילה. כאן יש לציין שבניהם של חכמי

בבל כבשו את השלטון ללא מלחמות ומאבקים, וכבר ב-1932 עוגן בחוק חלקם

של חכמי הדת שהוגבל ל-7, מתוך 60 חברי וועד קהילת יהודי בגדאד. בידי חכמי

הדת נותרו השחיטה, קידושין, ברית-מילה כשרות, וביה"ד במידה ושני הצדדים

הסכימו לכך. ומתוך עשרות בתי"ס בבגדאד נותרו בשליטתם של חכמי הדת שני בתי"ס, מנשה צאלח עם כ-1.200 תלמידים והמדרש עם כ-1.400 תלמידים, שהמנדבים שבנו אותם והותירו כסף לאחזקתם, ציוו שהלימודים יהיו חינם לנצרכים ויעמדו בהשגחת חכמי הדת.

מורי ביה"ס מנשה צאלח נהגו בפראות עם התלמידים. הם הכו בסרגלים ובאגרוף. לטיף הוכנס לכתה ב' שסיים בהצטיינות, וכבר בשיעור הראשון הוצא מן הכיתה בעזרת שרת. אך במקום לחכות ליד חדר המנהל הוא הלך הביתה, ובאותו יום השליך אבטיח על אותו מורה, שהתאנה לו. וביום השני לחזרתו למנשה צאלח לאחר 4-3 ימי היעדרות, ואף שהפעמון עדיין צלצל והשורות טרם הסתדרו, מורה משמעת ביקש להענישו על איחור, וכאשר לטיף סירב לפתוח את ידו חבק אותו המורה במתניו והכה באחוריו. באותו יום לטיף ואחד-עשר מחבריו, שעשרה מהם מוסלמים, סקלו אותו בחנותו לממכר סיגרים, טבק  ומקטרות, עם מטר אבנים שמילאו אותו פצעים והרסו את הווטרינות.

חכמי בית זילכה גינו את מורי ביה"ס ומנהלו והזהירו אותם, שאם יגע אחד המורים בלטיף יוחלפו המורים וההנהלה ללא שהיות. ועל אף התנגדות חכמי ביה"מ, פיצה אביו את המורים הנפגעים. לטיף שלא היה לו מה ללמוד במנשה צאלח הקדיש את כוחותיו הנפשיים לבירור שאלות בעניין התנהלותו של אלוהים שהעכירו את שלוותו עוד בפעמים הראשונות שקרא את החומש. ריקדו השאלות במוחו: מדוע גירש אלוהים את אדם וחוה מגן עדן? משום שידעו שהם ערומים! ומה הפריע לאלוהים שאדם וחוה ידעו שהם ערומים (בראשית ג, י), אך אלוהים ממהר לתפור להם כתנות עור וילבישם (שם, ג, כ"א) ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, וישלחהו ה' מגן-עדן לעבוד את האדמה (בראשית ג, כ"ב)

אז לא עמדו לרשות לטיף "האלה ענת" של קאסוטו, תשי"א, "בימים הרחוקים ההם", ספרם של ש. שפרה ויעקב קליין, מ-1996; המיתולוגיה הבבלית של אורי גבאי ותמר וייס, בהוצאת מפה-מיפוי 2003; "מעלילות ראשית עד מלכים" של ש. שפרה, עם עובד 2003;  והתרבות השומרית, ש-2.300 שנה לפסה"נ חיברו אגדות על בריאת העולם, גן עדן של ימי בראשית ומבול איום שהציף והחריב את הארץ; מאוחר יותר הקים סרגון השמי (אכדי) את הממלכה  הגדולה הראשונה בתולדות העמים (וויל דוראנט, תולדות התרבות א', עמ' 85-6); ופרסומים רבים אחרים, הפורשים לפני הקורא את המקורות לעבודת האלילם של אבותינו בבית ראשון ושני, ומדגישים ההבדל בינם לבין המונותאיזם האקסקלוסיבי שיצרו גולה בבל ומקורותיו. אך אנו עדיין עם מורדי-לטיף בן ה-7.

לטיף קידש את המילה הכתובה בתורה, וביקש להבין את התורה ש"ניתנה לנו משובשת". "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', והבל הביא גם הוא מבכורות-צאנו, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד, ד-ה), ה' נטע בהם קנאה, ויקום קין אל הבל אחיו ויהרגהו (שם ד, ח), שהרי "הראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון כל הבריות וקרא להן בשמות" (ילקוט שמעוני ויקרא, פרק יא, רמז תקלו); הווה אומר שאלוהים כתב למפרע את סיפורו של כל פרט, ולא הייתה לאדם אפשרות בחירה בין טוב לרע.

 

ומדוע הביא את המבול כאשר בני אלוהים באו אל בנות האדם וילדו להם, המה הגיבורים אנשי השם (בראשית ו, ד),  והוא בוחר בנוח (אתרחסיס במיתולוגיה הבבלית, שהאל אאה מדריך אותו לבנות אנייה) ומשמיד את כל החי מלבד אלה שנמצאו בתיבה, ומה עם ילדי האלוהים ונכדיו? נראה שגם הם היו בנשמדים! (גם תיאמת ביקשה להשמיד את צאצאיה, אך האלים המליכו עליהם את האל הגיבור מרדוך, שהצליח להרוג אותה).

"וירד יהוה לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, ויאמר יהוה הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות (בראשית י"א, ה-ו), אלוהים חשש שאם יוסיפו למגדל, שלא עלה בגובהו על 40 מטר, עוד מטרים אחדים יגיעו לכסא כבודו? או רק הדעת שהאדם רוכש מוציאה אותו מגדרו?

 

אך יותר מכל ריתקה את תשומת לבו של לטיף יציאת מצרים, מעמד הר סיני, הכנת אוהל מועד וארון הברית יהוה אדון כל הארץ, על-פי הדרכת ה', ששכן בתוך הארון הנישא בידי הכוהנים במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר. ואלוהים-השכינה שבארון-הברית, הולך לפניהם בעמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה, ומדי-פעם בוערת חמתו, והוא קוטל אלפים ורבבות מבני עמו הנבחר.

 

דמותו של אלוהים, הנגלה למשה מתוך הסנה הבוער (שמות ג', ב'); וכי לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג, ב'); והרי קראנו שאברהם לא רק שראה את אלוהים אלא שהגיש לו ולשני המלאכים שנלוו אליו, חמאה וחלב ובן הבקר שצלה עבורם. ויאכלו (בראשית יח, ח). ועמד לדבר עמו כדבר איש אל רעהו; מדוע אל עליון שלח את משה להוציא את בני ישראל בנוכלות, ערמה ומרמה, ומדוע העניש את העם המצרי שלא חטא. דברים אלה ואחרים לחצו על תודעתו של לטיף, שבילה את ימיו בספריה של בימ"ד זילכה במקום ביה"ס.

באותם שנים מגיל 7 עד 12, כאשר סימני השאלה ריקדו במוחו, ועדיין יחס זאת לחוסר הבנתו את הכתוב ולקוצר ידיעתו, ייתכן שהמחמאות, האהבה והכבוד שהרעיפו חכמי בית זילכה על הילד שגדל וחונך על ברכיהם, והאמין בקדושתה של המלה הכתובה בתנ"ך גרמה לקהות החושים. שכן, לטיף המשיך לנהוג על-פי סדר-יום שהתגבש בשנים האחרונות: השכמה שעה לפני זריחת השמש, שינון הברכות והמודעה המכריזה על קבלתו את התורה מדאורייתא, מדרבנן ודברי סופרים (כך מקשה אחת כל הפירושים והמדרש!); תפילת "יראוך עם שמש", ריצה הביתה לארוחת בוקר. תוך כדי אכילה מחליט אם היום יוקדש לבית-הספר, לכתיבת מזוזות, לבית-המדרש ללמוד בישיבה של חזקל-עזרא חוגי-עבודי, לספריית בית המדרש, או לכופף אתגר שהוא שניצב מולו בשטח המלאכה והמסחר.

הקורא ירים גבה. כיצד זה ילד נוטל לו חירות לנהוג כאוות נפשו אם ללכת לבית-הספר, לבית-המדרש לכתוב מזוזות או לעסוק במלאכה ובמסחר. אכן לטיף לא היה ילד שגרתי, ועל כך ב"מערבולת בחידקל" (ספר שמחפש מו"ל).

בינתיים עורר את שאלת "אל תקרא..." "אלא...". רשם עשרות דוגמאות מהמדרש והמפרשים, ששינו מילא אחת מתוך הפסוק, וגרמו לשינוי מובנו של אותו פסוק, כ"אל תקרא בניך..." אלא בוניך...".

תשובותיהם של חכמי בית זילכה על קושיותיו של הילד לטיף היו אחידות, והוא היה מקדים לקושייתו את ההודעה בדבר חוסר הבנתו וקוצר השגתו. אך התשובה נותרה אחת: "התורה שבכתב ניתנה משובשת שהגויים לא ייקחו לנו אותה" ואת התשובות לשאלתך תמצא בתורה שבעל-פה.

לטיף התבייש לשאול את אביו או אחד מחכמי בית-המדרש, היכן נמצא בתורה שבעל-פה, המפתח להבנת התורה שבכתב, והוא בילה את ימיו בחיפוש המפתח במפרשים, במדרשים ובין השורות בתלמוד. בינתיים, בהיותו בן שמונה, רשם מובאות מהתנ"ך על מהלכו של ארון ברית יהוה אדון כל הארץ, ואת החוברת עם הכותרת "סיפורו של ארון ברית יהוה" מסר לאחד מחכמי בית זילכה. בדף הראשון המובאות ובהמשך הציטוטים.

 

לטיף בילה עוד חמש שנים בישיבות ובספריה של ביה"מ זילכה, בחיפוש המפתח להבנת התורה שבכתב מתוך התורה שבעל-פה, אך במקום מפתח להבנת התורה מצא תלים של עוולות, פשעים ושחיתות שנעשו בשם אלוהים ולשמו, ודת ישראל, להוציא את מוסר הצדק של נביאי ישראל והאוניברסליזם, היא התגלמות העוולה. בגיל שלושה עשר וחצי הפך לטיף לאתאיסט, ולאחר מספר חודשים מצא עצמו פעיל בתנועה הציונית, שהטיפה לאחוות עם ולחיי חופש, כאשר היא מבצעת באותו זמן, את הפשעים היותר חמורים נגד היהודי באשר הוא נגד הפלסטינים והציויליזציה האסלמית.

ראה סיפורו של ארון הברית .(קישור)

 

הכותב הגיע באביב 1949 ביחד עם אנשי שורה ומדריכים בתנועה הציונית בבגדאד, לקיבוץ אשדות יעקב, שאש הפילוג סערה בו, עדיין ברמה של התגודדויות וויכוחים, כאשר בני הזוג המעורב נאבקים על נשמת ילדיהם, שהתפצלו, חלקם עם האבא "הליקיבידציוני של רפתין", וחלק עם האימא "עבד האימפריאליזם האמריקני של בן-גוריון", והביאה, יותר מאוחר, לפיצולו ל"איחוד" ו"מאוחד". הסיבה: בן-גוריון הקים ממשלה עם הדתיים והציונים כלליים, מותיר את מפ"ם בחוץ, משום שהיו בתוכם זרמים שתמכו במדינה דו-לאומית.

סיפור הפילוג באשדות יעקב ועוד עשרות קיבוצים התחיל ב-1930, השנה בה התאחדו "פועלי ציון" עם "הפועל הצעיר" ו"השומר הצעיר" וייסדו את מפא"י. במשך כעשרים שנה הקימו קיבוצים משותפים, התחתנו ביניהם והולידו בנות ובנים, ובשעת משבר חזרו השותפים שהקימו את מפא"י למקרותיהם, והבנים בחרו באחד מהוריהם.

לחברי אשדות יעקב היו אופקים רחבים וידע עצום. הם ידעו שיהודי עיראק, מעולם לא אכלו עם סכו"ם, לא ישנו על מיטה, לא הלכו עם נעליים, ומדוכאים ומושפלים היו בידי המוסלמים הפראים. ואם נסית לערער על קביעתם, היו משיבים: ודאי, אנחנו יודעים... ודאי,  ודאי, אנחנו יודעים..!

בימים הראשונים לבואו, התעכב לטיף, די רחוק מקבוצת נשים וגברים שהתווכחו בקולות צורמים, בבליל הקולות שמע את: "אז מה אתם רוצים שנהיה עבדים לאימפריאליזם האמריקני?" ו"אתם רוצים שנהיה ליקיבידציונים" (חסלנים, רוצחים) "בשרות הרוצח סטאלין", חוזרות שוב ושוב כמנטרה.

 

אמרתי חברים! הם פנו, מביטים בפראי הגבוה שהרג להם, למחרת בואו, יומים קודם לכן את הנחש. חברים אמרתי, מלבד ארה"ב ובריה"מ יש עולם ערבי, מולדתנו, מולדת אבותינו, ואנחנו רצויים מאוד שם. הביטו בלטיף בתדהמה וחמש-שש קולות שאלו/אמרו יחד "ערררבים!?" שנשמע כמו איכככס. נתנו את הגב והסתלקו.

 

לתל-אביב הגיע לטיף ללא פרוטה בכיס. למחרת יצא לעבוד בסבלות בניין. עדיין לא היה מיכון, וגם את המדרגות לקומות סחבו על הגב. כל מי שסחב על גבו מדרגה, סבל כל חיו כאבים, לכן היו מוכנים לשלם עבור סחיבת מדרגה לקומה א' שמונים גרוש, לקומה ב' תשעים גרוש, לקומה ג' לירה, ולקומה ד' לירה ועשרים אגורות, כאשר שכר יום עבודה של בנאי או רצאף מקצועי - היה לא"י אחת.

 

על אף אזהרות העובדים, סחב לטיף באותו יום סת מדרגות. הקבלן הזמין אותו לארוחת שחיתות באחת המסעדות התימניות בשוק הכרמל והודיע לו שהיום הרויח 16 לא"י. לאחר ימים הפך לטיף לסוחב המדרגות היחיד בתל-אביב, והרוויח 16-15 לירות ליום ואף יותר. כארבעה חדשים לאחר מכן, כאשר התנדב לחיל-הספר, היו ללטיף למעלה מאלפיים לירות בבנק אלרן.

לקראת סיום אימוני שלב ב', קיבל לטיף הודעה שהוריו הגיעו לשער עליה. כאשר הגיע למחרת לשער עלייה, נאמר לו שכבר הועברו למעברת בנימינה.

 

בשדה קוצים רחב-ידיים למרגלות זיכרון-יעקב  עמדו צפופים אלפי אוהלים חומים-אפורים מדיפים ריח חריף של עטרן. יתדות וחבלים מונעים מעבר בין האוהלים מימין ומשמאל וחייבים לעבור שתי שורות אוהלים כדי לעבור לשורה אחרת.

משפחות שלמות עם הילדים, עוללים ויונקים הורים, סבים וסבתות דחוסים באוהלים בחום היוקד של יוני. פנים נפולים, נדהמים, אינם מבינים כיצד זה נפלו מאגרא רמה לבירא עמיקתא. מבתי בגדאד המרווחים עם הפטיו, החצר הגדולה עם הגינה, הנים והסרדאב, חדרי השינה, עם הקירות והרצפות המצופים בשטיחים בחורף, והמיטות הרחבות עם הכילה על הגג בקיץ. כיצד זה ארץ חמדת אבות, נוהגת בהם כשבויים. כיצד זה התפתו לוותר על אזרחותם, לנטוש מאחור את מולדתם, כספם, עסקיהם, בתיהם ורכושם. גדול השבר, השתלטה הרשעות וההתבהמות, חושך ואפלה.

לטיף מסתובב ב"רחובות" המעברה, ילדים עם כלים ביד. זה סוחב סיר עם מעט מים, וההיא עם כמה צלחות. נעליהם ורגליהם מלוכלכים בבוץ שחור. לטיף הולך למקור ההשפלה, ל"ברזיה". בשטח של עשרה על עשרה מטרים של בוץ, עמד מתקן בצורת ח, במתקן כעשרים ברזים של רבע צול, ניזונים מצינור חצי צול, ומטפטפים. הם שמשו לשטיפת-כלים רחצה, גילוח, כביסת-בגדים ומים לשתיה. ודרוש היה זמן רב כדי למלאות חצי סיר מים. אין איסטלציה שתוביל את המים המלוכלכים של התגלחת, הכביסה ושטיפת הכלים, והם נשפכים מתוך חורים במרזב לרגלי הנצרכים למים ומגדילים את שלולית הבוץ השחור.

 

"-  יש מקלחות? שואל לטיף גבר שפוף שיצא משלולית הבוץ.

"לא" משיב השבוי. "לוקחים מכאן מים ומתרחצים באוהל".

 

היכן בתי הכבוד (שירותים).

"כאן אין בתי-כבוד, כאן יש בתי ביזיון" משיב השבוי, ואם אתה לא מוכרח אל תלך לראות.

ריח סירחון חריף שניסה על משב רוח מזרחי לוהט הכה בפניו של לטיף, הוא הלך בכיוון הריח וככל שהתקרב, הפך האוויר המסריח יותר כבד וסמיך. לעיניו נגלה מראה מזעזע של מדמנה, ובמרכזה עשרה תאי פחים מחוררים, וילדים, נשים וגברים מבוססים במדמנת הצואה, וככל שנזהרים אין אחד שיוצא ללא שאריות הנדבקות לגופו ובגדיו. מדגרה לבקטריות, שבמהרה הביאו את מגפת הפוליו, שהותירה אלפי תינוקות משותקים ואלפים רבים יותר של קרבנות.

 

הגברים מושפלים ומתוסכלים מתביישים להביט בעיניך, על שכבשו אותם במרמה, על התרוששותם הפתאומית, על שאין בידיהם היכולת לפרנס את משפחתם. ומפלגות ה"ציונים"  שהביאו אותם כשבויים, וחילקו אותם בין מפלגות קרטל "המפתח המפלגתי", שסגר את השלטון וחלוקת השלל - היהודי באשר הוא - בין מפלגות ה"ציונים", ועל-פי בן-גוריון הביאו את היהודים הערבים כעבדים, כפי שהאמריקנים הביאו את הכושים מאפריקה. שלחו את תועמלניהם לשכנע את הנערים ללכת לקיבוצים. הורים שהאמינו שילדיהם יזכו להשכלה בקיבוצים, הסכימו לתת את ילדיהם לתנועות הנוער של מפלגות ה"ציונים", שחילקו את העולים ביניהם, כפי שמחלקת כנופיית ליסטים עדר צאן שדוד. ועשרות אלפי ילדים ונערים נלקחו לקיבוצים כעובדי חינם, ולמלאות את ראשיהם בשנאת ערבים, שנאת מוצאם והוריהם.

 

כאשר פגש לטיף את משפחתו באוהל לבו החסיר פעימות. שאל את אביו אם הוא רוצה לראות את הארץ לפני שיחלט היכן לגור. תשובתו הייתה ירושלים. באותו יום נסע לטיף לירושלים, שכר חדר, ושב עם טנדר להביא את הוריו ואחיו הקטנים, עם רכושם שתי מזוודות לא גדולות. בכסף שחסך מסחיבת המדרגות קנה מסעדה ברחבה ברחוב יפו-מחנה יהודה, שאפשרה למשפחתו ומשפחות שני אחי אמו, להסתדר מבחינה כלכלית.

אביו יבואן וסוחר סיטונאות והדודים בעלי בתי-מסחר לצורפות, מבוססים היטב הפכו למסעדנים, עם הנשים והסבתא, מבשלים, מגישים, שוטפים כלים ורצפה, ומס-הכנסה מזמין כל שבוע אחד מהם ומתשאל אותו. כמה ארוחות אתה ובני המשפחה שלך אוכלים במסעדה? היכן אוכלים בימים שאינם עובדים במסעדה? היכן אוכלים הילדים ששבים מבית-הספר? כמה כסף הם נוטלים, ובאיזה צורה ואיך זה נרשם? כמה הבאתם אתכם ובאיזה מטבע? כמה שלמתם עבור המסעדה? כמה שלמתם עבוד הדירה? כמה הוצאת על ריהוט הבית ואיזה כלים קנית. מעיין בפנקס, ואומר אבל לפני שבוע אמרת כך, אחיך אמר כך וגיסך אמר כך, דברים שלא נאמרו. ההשפלה והביזוי במס-הכנסה היו הרבה יותר קשים מעבודת-הפרך במסעדה, ובמהרה עזבו אחד אחר השני את המסעדה שהפכה לבנק, ואחר-כך פוצלה למספר עסקים. (על ילדותו בבגדאד ושירותו בחיל הספר, ראה "מערבולת בחדקל".

במשך חדשי לימוד מקצוע הדפוס עבד לטיף שתי לילות בשבוע בסבלות בניין ובשבתות יצק עופרת, משום שלטיף רצה לחסוך כסף, הרבה כסף, כדי להוציא עיתון כאשר יזדמן. לאחר שישה חדשים כמתלמד, עבר לטיף בחינה  דרך האיגוד המקצועי של ההסתדרות, וקבל את הסוג היותר גבוה במקצוע סידור-המכונה (הקלדה). המשכורת הגבוהה הותירה סכום גדול לחסכון, ובתי-דפוס, בעיקר של המפלגות הגדולות התחרו לקנות את לטיף, הסיבה: יכולת פענוח כתבי יד משובשים של סופרים וכתבים מבוגרים, תיקון שגיאות תוך כדי הסידור, כך שכמעט לא היה צורך בתיקון שגיאות והחלפת שורות עופרת. נוסף לכך ידיעת תפקוד מכונת הסידור על מערכותיה השונות, ללא צורך בעזרת מונטר.

דירה ראשונה קנה לטיף בסתיו 1953. זו הייתה דירת-גג מרווחת ברחוב יהודה הימית, בשכנות לקונסוליה היוונית, אך לאחר שהוריו ברחו מהמסעדה וממס-הכנסה, והסכימו לעבור לתל-אביב רכש ב-1955 בית בגבעת-עלייה עם שלושה חדרים גדולים, מטבח גדול ששימש גם כסלון ופינת אוכל, מחסן וחצר גדולה.

בדפוס הבוקר של הציונים כלליים, שם הדפיסו גם את ידיעות אחרונות, קיבל לטיף את המשכורת היותר גבוהה, ובתחילת 1958, הציע דפוס מפא"י חוזה מיוחד, שסוכם לאחר מו"מ, המבטיח 200 לירות מעל לסוג היותר גבוה, 60 לירות עבור המזנון המסובסד, הסעה עם מונית בגמר העבודה, ארבע שבועות חופש, שבועיים הבראה עם בת-זוג וימי מילואים שהיו מסתכמים ב-50-30 יום לשנה, יקבל לטיף משכורת מלאה כמו בחודש החולף, והיותר חשוב, ותק של שמונה עשר שנים, במקרה של פיטורין.

 

חמשה חודשים הצטרך לטיף לעבוד  במקביל, בדפוס הבוקר וגם בדפוס מפא"י, והיו ימים שעבד שעות נוספות בשני בתי-הדפוס. במשכורת של אותם חדשים, קנה דירה בבית חדש ברחוב הרוא"ה 230 ברמת-גן. לטיף עבד גם בבתי-דפוס של מפלגות ופרטיים בשכר של חמש ל"י לשעה, הוצאות סוציאליות ושכר מונית. ובתי דפוס פרטיים הציעו שותפות ללא השקעה מצדו. היה אחד, יחזקאל אמיר (טנצר), בעל בית דפוס עם עובדים אחדים, שהציע שותפות.

מה אתה יכול להציע לי? שאל לטיף, אם אני מרוויח למעלה מחמש מאות ל"י עבור משמרת קצרה ותנאים אידיאליים?

"- יש לי רישיון לעיתון בשפה הערבית, אמר.

עיתון בערבית שהייתי רוצה להוציא, הרהר לטיף, זה עיתון לוחם נגד מדיניות הממשלה, נגד הפליית יהדות האסלאם ונגד הממשל הצבאי.

"- ההחלטה תהיה נתונה בידך. אני רק איידע אותך מדי פעם מה מוכן לשלם משרד רה"מ עבור רשות להחליט על הקו הפוליטי.

אני, אמרתי למר טנצר לא אמכור נשמתי לשטן בשום מחיר.

"- כבר אמרתי שההחלטה תהיה בידך, משיב טנצר

לטיף העמיד למר טנצר תנאים קשים ביותר, הם סיכמו את התנאים של לטיף בשלוש מפגשים ונמסר לו העתק של התנאים שלו שיקובעו בהסכם. רק את הערכתו את בית הדפוס שלו עם הציוד והמבנה ברח' בעלי מלאכה בת"א ב-14 אלף ל"י, ניסה טנצר לשנות תוך כדי חיפוש מקום שלא יפחת משלוש מאות ממ"ר. לבסוף נמצא בנין בלוינסקי 138 ת"א, בשטח של כ-400 ממ"ר, ובאביב 59 חתמו על הסכם השותפות.

העבודות ממשרדי הממשלה, ההסתדרות ומו"לים פרטיים, נתנו עיסוק מלא לשתי מכונות הסידור בשלוש משמרות, ולמחלקת סידור-יד בערבית עם ניקוד, ותוך פחות משנה סגרו חוב של קרוב למאה אלף ל"י.

הגיליון הראשון של "אל-מוצוואר" הופיע באביב 1960 ותוך שבועות אחדים נמכרו חמשת אלפי גיליונות שכיסו את ההוצאות והותירו מעט רווח. הוצאת העיתון לא פגמה בכושרו של בית הדפוס להוציא כל עבודה מזדמנת,  ב-61-60 הוציא בית-הדפוס מקראות וספרי חשבון, עבור משרד החינוך בשפה הערבית, ועבודות מגוונות עבור ההסתדרות, משרד רה"מ, מול"ים ואנשים פרטיים.

בכל אותו זמן היו לובראני ומאיר גראח ממשרד רה"מ, ויעקב כהן ועוד פקידים מההסתדרות, מציעים מדי פעם עוד גזרים, עד שהערימה הגיעה לתקרה. כאשר נתקלו בסירוב הגבירו את הלחץ והאיומים, לבסוף הטילו חרם על בית-הדפוס והביאו לשיתוקו.

 

בעשר שנותיו הראשונות של לטיף בישראל ניסה לשנות את מדיניות הממשלה, ולאחר שחש שבין עקרבים ונחשים הוא יושב, הלך לקדימה שהייתה מעברה ש-80% מאוכלוסיה קיבלו כספי סעד, פעמיים בחודש לירה ושמונים, שהספיק ללחם ובצל. לטיף חשב לעשות בקדימה חצי שנה או שנה לחשבון נפש ושיקול דעת, וגם להראות ל"עולים"-השבויים, שכבר נמצאו, נפשית, במחילות חשוכות, כיצד אפשר להתפרנס גם מדיונות-החול. אך הבעיות שהעמידו בפניו הצמחים השונים, הפורחים בעונות שונות והצלחתו לגרום לצמחים רבים להיענות ולפרוח על-פי הזמנה, שיקע את לטיף בנושא, יותר משלושים שנה, עד לחיסול החקלאות בקדימה במבצע צבאי, לבוש אזרחית. וזה כחמישים וחמש שנים יושב לטיף בגלות מרצון וצופה באבסורד שנקרא מדינת ישראל.

 

בתקופה קצרה הצליח לטיף להפוך את ים-דיונות-החול למקור פרנסה למאות משפחות המובטלים ואת קדימה למגדלור החקלאות האינטנסיבית ליצוא, אך בעצם אותה שנה ראשונה, כשהיו רק הוצאות, התיישבו על גבו שלטונות מס-הכנסה, והוציאו ממנו מנה הגונה. מאוחר יותר הבין לטיף שהכאיב לרבים מהפונקציונרים של מפא"י בחשיבתו ופעילותו העצמאיות.

מפלגות הנציונל-ציונים הפכו את החלוצים לאמצעי להשגת יעדים. הקולקטיביות הרעיונית וצו התנועה לא הותירו לחבר המפלגה ה"ציונית" שום אפשרות לחשוב או להרהר במשמעות הפעולה שנתבקש לבצע. הקיבוץ תפקד למעשה כפלוגת צבא כיבוש המחויבות במשמעת ומילוי כל משימה. החלוצים תפקדו כגלדיטורים, מבצעי פקודות והוראות. 

הקיבוץ, המושב הלאומי, מושב העובדים והמושבה האזרחית יוסדו לפי תכנית אחידה. כולם גידלו ירקות, לכולם היו לולים ורפתות, למושבי עובדים, מושבים לאומיים וכפרים אזרחיים היו פרדסי הדרים ולכולם היו פרה או פרות, לקבוצים אחדים היו בריכות דגים מטעי בננות ומפעלי תעשייה.

משפחות במושבות ובכפרים האזרחיים, היו עסוקות מסביב לשעון. הטיפול בפרה, היה כרוך בגידול אספסת וקציר מדי בוקר ובקיץ גם בערב. ניקוי הפרה והרפת והחליבה, לצד הטיפול בלול ואיסוף הביצים, הטיפול בחלקות הירקות והפרדס לא הותירו זמן פנוי. בנוסף לכל משק הייתה מכונה לקיצוץ ירק עבור התרנגולות שהייתה מעסיקה את האישה שעות אחדות. התוצרת, חלב ביצים ירקות ותפוזים, הכול שווק על-ידי תנובה, ובעל המשק קיבל תמורת תוצרתו סכום מצער. משום שאחר שהורידו לו עבור הובלה, שימש בארגזים וקומסיון, חילקו את הנותר בשיטת הפול, כלומר ממוצע הפדיון של כלל המגדלים.

לטיף שיווק בעצמו את הפרחים. והאגודה של חקלאי קדימה, שסייע בהקמתה מכרה את עודפי היצוא של תות שדה וירקות למרבה במחיר. בעקבות השיכון-מעברה הלכה המושבה קדימה. כך נפרץ הסכר ושיטת הפול שבקה חיים

קיבוצים ומושבים "לאומיים", של מפלגות הנציונל-ציונים, המאוגדים בטרסט "המפתח המפלגתי" קיבלו את כל צרכיהם ומעולם לא החזירו פרוטה מכספי ההלוואות. מדי פעם נמחקו חובות, ונערכו חוזים חדשים הפורסים את החוב לטווחים יותר ארוכים. לאחר הקמת המדינה, כאשר רוכשי הדירות שאינם שייכים לחוגי מפלגות הממסד, חוייבו ברבית והצמדה, חובותיהם של הקיבוצים ו"המושבים הלאומיים" לא חוייבו בהצמדה, והרבית הסתכמה ב-2.5% לשנה, כאשר רוכשי הדירות שלא נמנו על טרסט  "המפתח המפלגתי", שילמו 17% ריבית עם הצמדה. עם הפיחותים התכופים, חובם של הקולוניסטים הצטמק והתאדה[1]. תקופת ההתבססות נמשכה עשרות שנים, ו'ככל שהתארכה תקופת ההתבססות, כך גדול הסכום שהוקדש לא להשקעות יסוד, כי אם לתצרוכת שוטפת.'     (הישוב בתקופת העליה הרביעית. עמ' 290) (מ. גבאי, "גזענות ושד עדתי", עמ' 298)

 

"הקיבוצים השתלטו על כל הרכוש החקלאי הפלסטיני כולל האדמות, המשקים, בעלי-חיים, מטעים ומיכון... הממשלה הקציבה לעיבוד אדמות אלו תמיכה שנתית מסוימת" (י. שתיל "משק הקיבוץ בישראל", עמ' 287) (מ. גבאי, "גזענות ושד עדתי", עמ' 298)... "...בשנת 1948 נמצאו בקיבוצים 17,400 יחידות דיור, ואילו למן 1949 ועד סוף 1959 הוקמו 26,256 יחידות דיור חדשות (ח. דרבקין, "החברה האחרת", עמ' 318) (מ. גבאי, "גזענות ושד עדתי", עמ' 304)".; כלומר ל-65,000 נפש בקיבוצים, ש-12,000 מהם עובדים זרים, עמדו 43,656 דירות. דירה לכל נפש. הקיבוצים אכלו 'כמחצית החיטה, כ-70% מהשעורה, יותר מ-80% מהתירס והדורה, כמעט כל החציר היבש והקש נשארים במשק... בשנת 1946/7 שווקו רק 61% מחלב הפרות הנוצר בקיבוצים, ורק 48% מהביצים... הנה כי כן מייצר המשק הקיבוצי במידה ניכרת למען הספקתו העצמית'. (י. שתיל "משק הקיבוץ בישראל", עמ' 245) (מ. גבאי, "גזענות ושד עדתי", עמ' 304) ישים לב הקורא שאין מזכירים את 25-20 אלף בני הנוער מילדי השבויים מארצות האסלאם, שנלקחו לקיבוצים ושינו את היחס הדמוגרפי של הרכב המוצא בקיבוצים.

 

לאורך הגבולות ועל צוקי ההרים

מהפך בהרכב מוצא המתיישבים

 

"הישובים החדשים פשטו על פני הארץ, ניקדו בבתיהם הקטנים והלבנים את מרחביה, חדרו לפינותיה. הם קמו לאורך הגבולות בצפון, במזרח ובדרום, הם צצו על הרי יהודה וירושלים וקשרו בקשר בל-ינתק את בירת הארץ לגופה. הם השתרעו על מרחבי השדות בדרום ופלחו בהם תלמים שחומים. הם טיפסו ועלו על צוקי ההרים בגליל העליון והציצו ממרומים על שדות-הקרב הקדומים של אבותיהם. ועל הכל הם באו וכבשו בסערה את שממותיו השחונות של הנגב והביאו אליו ברכת צל ושמחת ירק. הם שינו את פני ארצנו עד ללא הכר.  (רענן ווייץ, "דרכנו בחקלאות ובהתיישבות", "עם עובד", עמ" 2) (מ. גבאי, "מכתב גלוי לבית המשפט העליון", עמ' 120)

 

מהפך בהרכב מוצא המתיישבים

 

"...התכנית משנת 1947 התחשבה בצורך לדאוג למחצית העולים בערך, לגבי המחצית השנייה סבורים היו, כי יסתדרו לבדם או בעזרת קרוביהם... '...רבים חברי הקיבוצים, העובדים בארגונים מקצועיים ארציים, במוסדות ההסתדרות והמדינה, עשרים עד שלושים חברי קיבוצים הם חברי כנסת. רב מספרם של מורי ביה"ס, מדריכי עליית הנוער, גננות וכו' ...  (י. שתיל, "משק הקיבוץ בישראל" עמ' 296) (מ. גבאי, "גזענות ושד עדתי", עמ' 305)

 

גם לאחר הקמת המדינה המשיך ממסד הגזענות, העוולה והשחיתות לדאוג ל"מחצית". לחוגי מפלגות הנציונל-ציונים מה'מזרח הרוסי'. המחצית השנייה היו יהודי האסלאם, שהובאו כשבויים-עבדים, ולא היה להם קרובים שיכולים לעזור. רבים מבין השבויים יצרו במולדתם מוצרים ומצרכים רבים באיכות מערב-אירופית,  והיו זקוקים לסיוע קל כדי לייצא לחו"ל מוצרי טקסטיל, רהיטי גינה, סבון, דיו באיכות מעולה, שמנים, סוכריות באיכות ייחודית, תכשיטי-זהב וכלי כסף, אמנותיים, עבודות-רקמה, ועוד, אך הממסד הנציונל-ציוני הגזלן הפנה אותם לעבודת השדה כבולדוזר שחור.

"...נתעוררו כיסופים נושנים אל 'האיכר הפשוט בלי מעמסה אידיאולוגית אל 'התיישבות זולה' במשק חקלאי פרימיטיבי. ... הפעם, במדינת ישראל, הן נתקבלו לראשונה על ידי מוסדות מכוונים ומפלגת פועלים שימשה להן כלי מבצע. (י. שתיל, "משק הקיבוץ בישראל" עמ' 276) (מ. גבאי, "גזענות ושד עדתי", עמ' 305)  כך עשו מהשבוי מארצות ערב איכר פרימיטיבי. נתנו לו מספר עופות, זרעים וחצי בהמה.

היו מספר משקים שהתמחו בגידול פרחים, היה דנציגר מנחלת שבעה שגידל חרציות, פרוכטר-שוורץ גני יהודי, שגדלו ורדים; ביקל מכפר מלל, גידל פרחים עונתיים; בראייר מבני ציון גידל ציפורן; ינקלביץ' גידל דליות בבני ציון; ייקה אחד מבית-יצחק גידל כחצי דונם דליות, ועיתון מעריב פרסם עליו כתבה על שני עמודים. גורן מעין ורד; לובצקי גידל 6-5 דונם סייפנים-(גלדיולות) ודונם ציפורן, על שטחים בקדימה, קיבל כ-300 דונם כנחלה והקימו לו בית-זכוכית. היו עוד משקים אחדים שגידלו פרחים. זאת כאשר משרד החקלאות שש לתת מימון ומענקים למגדלי הפרחים.

והנה בא פרנק אחד, לטיף, שבה מהפראות, נוטל את ההזמנה לייצר 200 אלף שתילי ורדים ליצוא, משתתף בתערוכות וזוכה בפרסים, והצרה אתו, זה שאינו מוכן לקבל כספי מענקים ותמיכות. השבר היה באוקטובר 1970, בתערוכה הבינלאומית השביעית בחולון, כאשר לטיף קיבל את הפרסים הראשונים בחרציות, דליות, ציפורן, וציפורן ננסית, ועוד שבעה פרסי שני ושליש, באותם גידולים ואחרים, ומלכי הציפורן, החרציות, הדליות וכו', עמדו כאבלים. בתערוכות הבאות הציג לטיף רק גידולים חדשים ושזירה אמנותית.

 

לטיף ביקר במעברות רבות, אך בגלל משפחת מולה, שאב-המשפחה, רחמים, נפטר מדום-לב שבוע לפני בואם לארץ, ושני בניה הגדולים ישבו בבית-סוהר בעיראק, הגדול, ז'אק בגלל פעילות קומוניסטית, והשני, סמי, חבר-ילדות, בגלל פעילות ציונית, והאם עם שני ילדים בני עשר ושמונה ישבו במעברת כפר-סבא, שם ביקר אותם לטיף אחת לשבועיים או חודש, כפי יכולתו.

 

ב-1955 פורקה מעברת כפר-סבא במבצע צבאי. ותושביה, שהיו להם דרישות מוזרות, כמו זמינותם  של לחם וחלב בצרכניה בכל יום, אחות תורנית ויותר ימי עבודה, פוזרו במבצע צבאי במעברות רבות, את משפחת מולה העבירו למעברת תל-מונד, וב-1958, לאחר שבע שנים באוהל, הועברו ל"שיכון", צריף במעברה ליד המושבה קדימה, מוכת אבטלה כרונית שכ-80% מאוכלוסיה קיבלו סעד. הבן הצעיר, פואד, שהיה כבר בן חמש-עשרה עבד אצל גורן בעין ורד, ויום שבת אחד הלך לטיף לראות את מטע הוורדים לקטיף, ונדהם לראות פרדס, דומה לפרדס הדרים, ברווחים בין השתילים והשורות ובנפח של השתיל.

 

לטיף  החליט לגדל פרחים על החולות בקדימה, למרות האזהרות של המומחים, ש"רבים כבר ניסו ונכשלו". ראש המועצה המקומית דאז, מר רוזנבך, אדם עם לב רחב ונשמה יתרה, שדאג לשלב בביה"ס את ילדי ה"שיכון" עם ילדי המושבה. חזר והזהיר את לטיף, שהוא שם את כספו על קרן הצבי, והציע: תקנה משק שיבטיח לך קיום, ותערוך את הניסיונות שלך ואם תצליח תקנה אדמה טובה. כאשר שמע רוזנבאך את תשובתו של לטיף, שאינו מחפש פרנסה אלא לפתור את בעיית האבטלה בקדימה ואולי במקומות נוספים, ואם יכשל מזומנת לו עבודה בתל-אביב, עם הכנסה של יותר מחמש מאות לירות לחודש.

רוזנבאך בהה בפניו של לטיף דקות ארוכות. אתה יכול להרויח יותר מחמש מאות לירות לחודש, ואתה רוצה לגדל פרחים על דיונות-החול. כאן המשק היותר מוצלח לא מרוויח מאה וחמישים לירות לחודש. רגע, אומר רוזנבאך, אני זקוק לכוס קפה. הוא שב עם שני ספלי קפה, ונינוח ביקש לשמוע באיזה מקצוע מרוויחים יותר מחמש מאות לירות לחודש. שמע על עיסוקו של לטיף בסחיבת חומרי בניין ומדרגות לקומות, על לימוד מקצוע הדפוס, על עבודתו בבתי-דפוס שונים עד שהגיע לדפוס הבוקר, שם הרוויח עם הרבה שעות נוספות קצת יותר מארבע מאות לירות ובדפוס מפא"י הרוויח יותר מחמש מאות לירות לחודש ללא שעות נוספות, כמו  כן סיפר לו לטיף על השותפות שלו עם אמיר-טנצר ועל בית-דפוס "דוגמה", שעובד ומכניס כסף ועל השבועון "אלמוצואר", שהממסד נלחם בו.

כעת דיבר אל לטיף רוזנבאך אחר, רוזנבאך הכואב את בעיית האבטלה ב"שיכון", ומראה האנשים העומדים בתור לקבל את קצבת הסעד גורם לו לנדודי שינה. לא פעם דיברתי בישיבות בהנהלת המועצה על כך שעדיף לשלם את הסכומים המוצאים על סעד לאיזה ייזם שיעסיק את האנשים וימנע מהם את הביזיון בקבלת כספי נדבה. אולי אתה, אומר רוזנבאך, האיש שיפתור את בעיית האבטלה בקדימה. לך תסתובב בקדימה, ותסמן את השטח הנראה לך. המועצה המקומית תגדר את השטח, תסדר לך פתיחת מים, ותשלם לך, לפחות את סכום הסעד על כל פועל שתעסיק.

 

מה, אתה לא רוצה את עזרת הראשות המקומית ואתה לא רוצה תשלום על העסקת מובטלים. את הכול תעשה בעצמך ובאמצעיך? רוזנבאך בוהה ארוכות בלטיף. פעם ראשונה אני נפגש עם אדם הדוחה סיוע ועזרה כספית המוצעת לו. לך תעבד כל חלקה שתבחר והמועצה המקומית תעמוד לימינך בכל שעת צורך. לטיף ורוזנבאך נפרדו כידידים.

בעשר השנים הבאות חיזרו אחריו שני שרי חקלאות עוקבים, חיים גבתי, כשר החקלאות והמסחר ותעשיה ואהרן אוזן, כשר החקלאות, ובאמצעות ראש מחלקת הפרחים של האוניברסיטה העברית ברחובות, פרופ' אברהם הלוי, שידלו אותו לקבל מענקים, "זה כסף שלך, אתה מכניס הרבה מטבע-חוץ למדינה", וכבר סודר הכול ורק תחתום ותקבל. אך התרבות בה צמח לטיף, לא אפשרה לו לקבל כסף שאינו זקוק לו. בדיעבד נראה ללטיף, שסירובו לקבל כספי תמיכות, סובסידיות ומענקים, העמיד אותו מנגד לממסד שלטון הקהל הרוסי. כפי שהנצרות ראתה ביהודי את שולל אלוהיה, כך ראה ממסד שלטון הקהל הרוסי בישראל בלטיף את שולל שיטת שלטונה הפיאודלי, שבכוח  כספי התמיכה והמענקים רוכש את חוג תומכיו ועושה דברו.

 

באותה שנה (1961), כאשר בית-הדפוס עוד עבד והשבועון הודפס והופץ, קיבל לטיף ממשרד החקלאות את ההזמנה לייצר 200 אלף שתילי ורדים ליצוא, ועשה שותפות עם ארבעה צעירים מקדימה שהכיר בביקוריו, לעיבוד שטחים הסמוכים לצריפים שבהם התגוררו, כאשר לטיף משקיע את כל הוצאות התשתית והעיבוד, כולל פתיחת המים, הנחת צנורות "3 לאורך מאות מטרים, הקמת מחסנים ורכישת מרססים וכלי עבודה, לכל אחד מהשטחים. לאחר שנה, וגם בתוך עונת הגידול הראשונה, מסר את חלקו בשותפות, לרשותם הבלעדית של שותפיו, והלך ליישר דיונות גדולות באמצעות בולדוזר.

 

בתוך שנתיים הפכו כ-800 דונם דיונות-חול, בינות ומסביב לצריפים ולשיכונים, למרבדי ירוק וצבעונים. קדימה פתחה את הייצוא של אגרקסקו במשלוחי שתילי ורדים להולנד ולגרמניה (אביב '63), וייצרה את רוב יצוא תות-השדה והפרחים שאגרסקו יצא. קדימה שיוועה לידיים עובדות, ואחוז נזקקי הסעד ירד לספרה בודדת. כאשר החקלאות בארץ הייתה במשבר, הוכיחו חקלאי קדימה שניתן לפרנס משפחה בכבוד מעיבוד 3-2 דונם. 

בשנת 1964 זכה לטיף בפרס שני בתערוכת הפרחים הבינלאומית בחולון. בשנים הבאות הלך וגדל מספר הפרסים בהם זכה בתערוכות, ובשנת 1970 זכה בנתח גדול מכל הפרסים שניתנו בתערוכת הפרחים הבינלאומית ה-7 בחולון. לטיף הכניס גדולים חדשים, והביא להכוונת-פריחה והשבחה מיני וזני פרחים שונים. במשך שנים הגיעו הליליות, הפרזיות והחרציות של לטיף לשוק לאחר שהמגדלים האחרים סיימו את הקטיף, וקיבל במחירם פי עשר ממחירם בעונה. יותר מאוחר הביא להכוונת פריחה של הגיפסנית, הליאטריס והליזיאנטוס ומסר את הגידולים עם הידע  לכל דכפין. מרווחים שעשה בגידול הפרחים וייצור השתילים הקים מעבדה לריבוי רקמה, הראשונה והיחידה שנוסדה במימון פרטי.

 

מאות אלפים בתת-דיור ו-2.5 מיליון ממ"ר בניה ריקה

 

"הממשלה והרשויות המקומיות נקטו צעדים סותרים: הטילו מסים עצומים על הקרקע, עד שלא היה כדאי להחזיק שטחים ריקים, המסים יקרו את הבניה והכריחו חברות וקבלנים לבנות הרבה מעבר לרצוי ולמתוכנן על ידיהם, שאם לא כן היו נאלצים למכור קרקע כדי לשלם את המיסים, ולקרקע לא היו קונים. חדשות לבקרים העלו את ההיטלים על חמרי בניין והגדילו את מסי הבניה; עודדו ללא צורך הקמת בנקים אפותיקאיים חדשים, שלא יכלו לספק שירות טוב ויעיל. בכך הפכה הממשלה בעצם פעולותיה את ענף הבניה לשוק פראי, ואך טבעי היה הדבר שהמשבר בוא יבוא, ומשפרץ ... נשארו עומדים  2.5 מיליון מטר מרובע של בניה מיותרת, וזאת בתקופה של חוסר מאמץ לפתרון הבעיה של משפחות מרובות ילדים וזוגות צעירים, ומעל לכל ... ללא עליה!      (זליג לבון, "קורת גג", עמ' 156)

 

 

לטיף החליט לגדל פרחים  על דיונות-חול  הקטע להלן מ"מערבולת בישראל"

לטיף התכוון אמנם לשוב לעיסוקו בעיר, שותפו, יחזקאל אמיר-טנצר, ששלם לו עבור חלקו בדפוס. קיבל ארבעה חנויות גדולים צמודים וללא מחיצות, שהצטרפו לכ-200 ממ"ר, ברחוב יפת ביפו, תמורת התחייבות שאת אל-מוצוואר יוציא כשבועון קולנוע ובידור. טנצר היה מבקר מדי חודש ומשדל את לטיף לשוב, "תהיה שותפי עם כל הזכויות שהיו לך בלי שתשלם לי פרוטה", היה חוזר ומבקש. אך לטיף לא היה יכול להתנתק מחלקות הפרחים.

הימים שלטיף בילה בין פרחי הוורדים, החרצית, הציפורן, הדליות הפרזיה, הנרקיס והטופח, שפרחו בעונות שונות הציבו לו אתגר, לנסות להביא את הפרחים השונים, לפריחה שלא בעונתם. ובמשך כשמונה שנים התהלך לטיף בין ערוגות הפרחים מדי יום ובמשך שעות, וכאשר היה מתעייף היה שוכב ונרדם בין הערוגות. עוררו שאלות רבות, שחייבו מענה וכדי לנסות לתת את התנאים של אלה לאחרים ולהביאם לפריחה שלא בעונתם, הלך לטיף ליישר את הדיונה היותר גדולה בקדימה, כ-30 דונם. זו הייתה ההתחלה.

תוך שנתיים כוסו כאלף דונם דיונות-חול בשמלות צבעונין, כ-80 משפחות גדלו פרחים ותות שדה ליצוא, ובילו כמעט כל שעות האור בשטחים, עם הילדים והסבא והסבתה. מעשבים, מקלתרים, מרססים קוטפים ואורזים. הרינה שכנה ב"שיכון" והחזה תפח בעשרה ס"מ לפחות.

משרד החקלאות החל להביא חקלאים, ביניהם קיבוצניקים ומושבניקים להראות להם את שיטת הגידול האינטנסיבי של לטיף הדוחס אלפיים שתילי ורדים בדונם במקום מאתיים-שלוש-מאות, מדשן ומשקה פעם או פעמיים ביום לפי הצורך וקוטף מאה אלף בכל גל, במקום כעשרת אלפים..!

גם בכירי מחלקת הפרחים של האוניברסיטה העברית החלו לבקר, ויום אחד בא גם ראש המחלקה הפרופ' אברהם הלוי, ובמשך ההזמן היחסים התהדקו והביקורים תכפו. היו עוברים בין הגידולים ושואלים על כל פרט, ולטיף לא כסה מפניהם דבר. שלחו סטודנטים ודוקטורנטים להסתייע בידע של לטיף, בפרחים שעדיין היו זרים בארץ, והתיחסו לשטחי הגידול של גבאי כאילו היו חלקות ניסיונות של מחלקת הפרחים של האוניברסיטה העברית.

באביב 1965 מגיעה לשטח פמליה של 8-7 מכוניות, שר החקלאות מר חיים גבתי, מנכ"ל משרדו, קצין מחוז נתניה, מנהל משרד החקלאות האזורי, שני מנהלי 'מנהל מקרקעי ישראל' מירושלים, נציג הסוכנות, נציג המרכז החקלאי, ראש המועצה המקומית קדימה ומזכיר מועצת הפועלים. "אתה, הצביע עלי והתקדם לעברי כשפניו זורחים בחיוך רחב, אתה, והושיט שתי ידיים, אתה, והוא מאמץ אותי בחיבוק", מושך אותי למרכז הרחבה, שם עמדו כל חבורת המלוים. "מה שעשית זה נס, נתת למדינת ישראל ארבעה מיליון דונם אדמה שנחשבו אבודים, וכעת הם מכניסים מטבע זר כמו תעשיה". "זה נס חוזר ואומר מר גבתי משולהב, הוא משך את לטיף, בוטש ברגליו וקורא זה נס, זה נס.

אחר-כך, מסובים על כוס קפה וכיבוד קל, שואל מר גבתי: "מר גבאי, מה היית מבקש אילו ידעת שכל משאלה שלך תענה? כספי ציבור אני לא נטלתי ולא אבקש. "כן זה ידוע לי" משיב מר גבתי. מה שאני כן מבקש זה חמש מאות דונם מיער קדימה המשתרע על שטח של שלשת אלפים ושש מאות דונם, שיחולקו למשוחררי צה"ל שיבקשו לעסוק בחקלאות, וחוזים לחקלאי קדימה ל-49 שנים כמו לובצקי וינקלביץ'.

השר חיים גבתי הביט בלטיף בוהה, זה מה שאתה מבקש?, לחש. והבעתו אמרה: הייתכן שהבן-אדם הזה שפוי. אומרים לו עד חצי המלכות, והוא מבקש עבור אחרים. ולפורום המסובים אמר אני מתחייב למלאת את בקשתך מר גבאי, ובהקדם. בשבועות הבאים יצרו קשר מנכ"ל משרדו ומנהל משרד החקלאות המחוזי להודיע ללטיף שכבר נערכו צילומי אויר ורישומי חלקות החקלאים המגודרות שיהוו בסיס לחתימת החוזים, כמו כן סומנה החלקה ביער אילנות ובקרוב יחלו בעקירת העצים.

 

היו בחירות ואהרן אוזן מונה לתפקיד שר החקלאות, בממשלתו של יצחק רבין. בביקורו בשטחים של לטיף הוא הכריז שהוא סומך את שתי ידיו על החלטת קודמו, ואכן שונו סעיפים בחוקה של ממ"י שיאפשרו חכירת נחלה גם ל"אחרים".

 

מונתה ועדה ביצוע בראשות מנהל משרד החקלאות המחוזי, נציגי מנהל מקרקעי ישראל, קרן קיימת לישראל, המרכז החקלאי, הראשות המקומית, מועצת הפועלים ואגודת חקלאי קדימה.

את הועדה הדריכו: 1. - אהרן אוזן, שר החקלאות; 2 - י. יובל, עוזר שר החקלאות; 3. - מ. שמיר, קרן קיימת לישראל; 4 - מ. אשל, משרד החקלאות ת"א; 5 - מ. ריין, מינהל מקרקעי ישראל, ירושלים; 6. - י. קפלן, מינהל מקרקעי ישראל, ירושלים; 7 - י. ברז, מינהל מקרקעי ישראל ירושלים.

 

הועדה קבעה שפתרון בעיית חקלאי קדימה יימצא על חלקותיהם המגודרות שהם מעבדים וכפי שהם באים לביטוי ברישומים וצילומי האוויר שערך מינהל מקרקעי ישראל. הועדה קבעה תחומי אחריות: לקק"ל לעקור את העצים ביער אילנות הסמוך ולהכשיר את הקרקע;

תחומי האחריות של מינהל מקרקעי ישראל: א.- תכנון פיסי ומיפוי של השטח שיתפנה מיער אילנות; ב. - תכנון פיסי ומיפוי של השטח החקלאי המוחזק ע"י החקלאים כיום; ג. - חתימת חוזים עם האגודה והחקלאים.

וכאשר ציפו לחתימת החוזים מחר מחרתיים, פתאום הוקפא כל העניין, אמנם התקיימו ישיבות, אך ללא תכלית. ללא קשר עם הוועדה להסדרת קרקעות החקלאים בקדימה,  גם עניינם של ארבעה חקלאים שעיבדו 20 דונם כל אחד, ומסוכם היה שיקבלו 10 דונם כנחלה - הוקפא. 40 הדונם בתחום שיפוט קדימה שהובטחו להם, נמסרו למילשטיין אחד מחדרה שאינו חקלאי, שם הקים את "גן הוורדים" והחכיר את יתרת הקרקע.

כוחות נעלמים, שמנהלי ממ"י ושאר מוסדות ממלכתיים נשמעו להם, עיכבו ודחו את חתימת החוזים, פעם אחר פעם, ובאותו זמן מסרו אדמות, שהיו מיועדות לאלה מהחקלאים שאדמתם תידרש לצרכי ציבור, לתושבי-חוץ שאינם חקלאים, ורק עונים על דרישת הכוחות הנעלמים לסטריאוטיפ המועדף, ה"אשכנזי".

בעורמה, נוכלות ומרמה, בסיועו של ראש ראשות מקומית משת"פ-קאפ"ו, שזרע פחד ובהלה בין החקלאים, ובמבצע צבאי, פינו את חקלאי קדימה תמורת 1.500$ לדונם, ולרוב החקלאים היו 4-10 דונם, ואת החממות, המחסנים, הציוד והכלים, שעלו בערכם עשרות מונים על ערך ה"פיצוי", פונו למזבלה, מותירים את החקלאים כגרוטאות, ללא הווה ועתיד. - זאת לנשאי סטריאוטיפ "ספרדים", ואילו לנשאי סטריאוטיפ "אשכנזים", גם לתושבי-חוץ שאינם חקלאים, שקיבלו עשרות ומאות דונם מאדמות קדימה למטרות ספקולטיביות, שלום ושלוה, באדמותיהם לא היה לממסד צורך. אלא הם עובדות.

 

הכותב, שסרב להתפנות, הובא לבית-משפט גליוטינה, עם שופט-קטיגור, המונע מהנתבע להשלים משפט, מצנזר מהפרוטוקול עובדות וטענות על אפליה גזענית, ומקבל ללא הרהור את טענת התובע, שאין להתחשב בתיעוד שבידי הנתבע, ובגזר-דין המסתמך על דיני שמיטה, כאשר הדיון נסב על מעמד הר-סיני, מחייב את ה"עבריין" ה"פולש" לשלם למעלה מארבע מאות אלף ש"ח לממ"י כשכר-חכירה, ונוסף על-כך הוצאות משפט ועו"ד, וכמובן פינוי. - ראה תיק אזרחי 6034/93, בבית-משפט השלום נתניה.  (מ. גבאי, "מכתב גלוי לבית המשפט העליון", עמ' 1-4); אך לאחר שערער לביהמ"ש המחוזי חזר ממ"י לנהל מ"ומ עם גבאי.

 

 

[1]  וייץ, "דרכנו בחקלאות ובהתיישבות"; הישוב בתקופת העליה הרביעית; י. שתיל "משק הקיבוץ בישראל";  ח. דרבקין, "החברה האחרת"; בן גוריון ב"זכרונות", ועוד שיבואו בהמשך בסדרה

אודות המחבר, מרדכי גבאי

 

הורי עם נכדתם הראשונה

אחרי השחרור מהצבא

אחראי על הרכב במטה חייל הרפואה

עם חליפה אחרי השירות בצבא

תחרות שזירת פרחים אומנותית. גידול של גבאי יחודי ומיוחד

שדות שתילי ורדים ליצוא להונד. תחילת משלוחי פרחים של אגרסקו

עם המשפחה. הצלחה ראשונה לפריחת חרצית מחוץ לעונה ע"י שינוי לשליטה בעוצמת התאורה.

ילדי מטפלים בשדות הפרחים בקדימה

פרח שהבאתי ארצה והשבחתי לתפרחת של גובה מטר. תפרחת שניתן לכוון לכל השנה

בנותי החלקת הפרחים הפורחת בקדימה. שינוי שעות האור ע"י הצללה

פרח הקלנשוי שהושבח בגודל ונמכר כפרח קטיף

לוע הארי מושבח לגובה עצום של 40 ס"מ בשלל צבעים

קו תאורה לבחינת השפעת התאורה על הפריחה

בני בחממה עם גלוריוזה 

המשרשה בחממה

אני בשדות הליאטריס המושבח

המשתלה שלי ליד הבריכה בקדימה

המשתלה שלי בקדימה

טרקטורים עולים על החממה שלי והורסים אותה לשוא

טיול עם המשפחה במרינה בהרצליה

אני עם הבנות שלי 

עם אחד מנכדי אני בן 80 שנה

תאור לתמונה

תאור לתמונה

תאור לתמונה

תאור לתמונה

SKU00002

SKU00003

SKU00004

SKU00005

SKU00006

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות